הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביולי, 2003 13 תגובות

למרות שהתאריך נבחר באופן שרירותי, היווה הדיון שהתנהל השבוע (ביום שני 14 ביולי) בבית-הדין הצבאי ביפו מחווה ליום הבסטיליה. במשפטם של חמשת הסרבנים, הממאנים להתגייס לצה"ל משום שמצפונם לא מתיר להם לשרת בצבא כיבוש, נשמעו היום עדויותיהם של שמרי צמרת, אדם מאור ונעם בהט (שניים האחרים: חגי מטר ומתן קמינר, העידו בישיבה הקודמת – ר’ מדור "מסרבים לכיבוש"). ערכי החירות, השוויון והאחווה עברו כחוט השני בין העדויות של השלושה. אולם בית-הדין היה מלא מפה לפה בקהל אוהד, ונכחו בו, בין היתר, חתני פרס ישראל שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני ופרופ’ דן מירון.

הדיון נפתח בעדותו של עד התביעה, רס"ן נעם בורנשטיין, ראש מדור סדיר בבקו"ם. מתוקף תפקידו היה בורנשטיין האחראי על שיפוטם החוזר ונשנה של סרבני המצפון. בחקירתו הנגדית ע"י עו"ד דב חנין, סניגורם של החמישה, הודה בורנשטיין כי מעולם לא ראה פקודה או נוהל רשמיים העוסקים בטיפול בסרבני מצפון וכי אינו מכיר נוהל רשמי מסוג זה, וזאת על אף העובדה שבמהלך הזמן בו הוא מכהן בתפקידו היה אחראי לשילוחם של עשרות סרבני מצפון לתקופות מאסר בכלא. בורנשטיין אף הודה כי מעולם לא נכח בתדרוך מכל סוג הנוגע לסרבנות מצפון ומעולם בעצם לא קיבל מהמערכת הצבאית כלים רשמיים לטיפול בתופעה. הוא הסביר כי דרך הטיפול שלו בסרבני מצפון מהווה "תמהיל של שיחות אישיות ומעצרים", אשר, לדעתו, מצליחה לעתים להשפיע על הסרבן לשנות את דעתו ולהתגייס. למרות הצהרתו זו, התקבל הרושם כי המערכת מטפלת בסרבני המצפון באורח שרירותי וחסר התחשבות. שיחות של ממש לא מתנהלות, שום ניסיון רציני להתחקות אחר מניעי הסרבנים לא נעשה, ההחלטות לגבי שליחת הסרבנים לוועדת מצפון או ועדת אי-התאמה אינן מונחות על-ידי כל קריטריונים.


לאחר שמיעת עדות זו, עבר בית-הדין לשמיעת המשך עדותו של שמרי צמרת. בחלקה הראשון של עדותו, ב-24 ביוני 2003, החל שמרי לפרוש את מניעיו לסירוב המצפוני. שמרי מתמקד בנזק העצום הנגרם לחברה בישראל על-ידי הכיבוש המתמשך. בפעם הקודמת סקר את נזקי פיגועי הטרור, את הנזק הנפשי הנגרם לחיילים המשרתים בשטחים ואת חלחולן של נורמות מושחתות לחברה. "אני סבור שהמלחמה שאנו נלחמים בה", אמר שמרי, "ניתן למנוע אותה, ורק סיבות פוליטיות-אינטרסנטיות, כמו גם טעויות של שיקול דעת, מונעים את הציבור וראשיו מלהפסיק אותה. זו מלחמת ברירה, וקורבנותיה קורבנות חינם. זהו חוסר מוסריות איום."


שמרי הדגים שורת נושאים אשר נעלמים מסדר היום הציבורי של החברה בישראל בשל "המצב הביטחוני". בין היתר מנה בעיות חברתיות, פערים כלכליים, סוגיות של איכות הסביבה, אפליה בין קבוצות אוכלוסיה שונות. סדר יום מעוות זה, המוכתב כל כולו על-ידי הכיבוש והצרות הנגררות ממנו, מוביל לאובדן אמון של הציבור בפוליטיקאים ולניוון אמצעי התקשורת, לדרדור נוראי ברמת הדמוקרטיה בישראל. במהלך העדות, הצטרפה לזמן מה לצוות התביעה אל"מ עינת רון, העומדת בראש התביעה הצבאית. באורח מקרי, דקות אחדות לאחר הצטרפותה נקב שמרי בשמה כאחראית לפרשת ההכחשה והטיוח סביב מותו של הילד ח’ליל אל מוראבי. הוא ציין בצער את חוסר העניין התקשורתי בפרשה זו כסימפטום להידרדרות המוסרית אותה סקר.


שמרי סיים את עדותו במספר סיפורים אישיים, חלקם מבוססים על חוויות שעבר עם נשות מחסום-WATCH, חלקם נוגעים לתולדות משפחתו. בעזרת סיום המחזה "אשכבה" של חנוך לוין, הוא הסביר את מחויבות הפרט לקחת אחריות אישית ולעצב את חייו ואת החברה בה הוא חי. "אסור לוותר על החלום", הוא אמר. "לא לוותר על תקוותי ואמונתי – זה מה שעמד לנגד עיני בהחלטתי לסרב."


אחריו העיד אדם מאור. אדם סיפר על כמה מקרים המייצגים בעיניו את רוע הכיבוש, ואת תפקידו המהותי של צה"ל בהשלטת הרוע הזה. כך בפרשת הכפר יאנון, כך בדרום הר-חברון. "כל אדם שהיה רואה או שומע את הנעשה ביאנון היה מזדעזע. אף אדם שפוי לא היה מפקפק בקביעה שאברי רן, מנהיג כל הפעולות באזור, הוא טרוריסט, אולי אפילו מודל של טרוריסט. אבל אני רוצה להדגיש בשלב הזה שעיקר כעסי איננו מופנה לאברי ולנעריו כלל. פנאטיות דתית ולאומית וגלויי גזענות קשים כאלו הם דברים שהתרחשו בכל העולם ובכל תקופה. רבות הן הקבוצות, כולל העם היהודי, שחוו כאלו פרעות. השאלה היא, לדעתי, מה עושה הרוב השפוי במקרים כאלו. מובן מאליו שאם היו נעריו של אברי נכנסים אלי הביתה ומכים ושודדים אותי, אף אחד לא היה נותן לזה להימשך שנתיים, או יותר מפעם אחת. מובן גם, שאם היו תושבי יאנון נכנסים לגדעונים התגובה של צה"ל היתה מהירה מאד. אבל כשמתעללים אברי ונעריו בפלסטינים, הם נהנים ממעמד של חסינות, אם לא שיתוף פעולה. הרוב השפוי, במקרה הזה, לא רק שאיננו עוצר את הטרוריסטים, הוא ממן, מגן ומשתף עמם פעולה. כך יוצא, שאנשים שאין להם דבר במשותף עם אותם פנאטים, מגנים עליהם, מפלים בינם ובין קורבנותיהם, ומוציאים לפועל עוד רבים מהמעשים שעושה צה"ל כדי לקדם את מפעל ההתנחלויות הנפשע, כגון סיפוח שטחים מהפלסטינים לצרכים צבאיים כדי שאח"כ יבנו עליהם התנחלויות, וכדומה. כשצה"ל הופך לכלי בידי פנאטים, הופכים כל חייליו, בגלל חוסר מודעות או חוסר אכפתיות, לפנאטים בעצמם."


אדם סיפר גם על מעשים נוראים ששמע עליהם מחברים בכלא, ועל פגישתו על בריאן אייבורי, מתנדב ISM שנפצע בעת שניסה להגן על פלסטינים בג’נין. הוא חתם את עדותו בשני סיפורים אישיים, הנוגעים לאהבתו הגדולה את אחיו הקטן ואת עולם המוסיקה. "מי שלוקח חלק בכיבוש, אחראי עליו, אחראי על המעשים הבלתי מוסריים שנעשים בשטחים, ואחראי על פעולות הטרור" הוא אומר והוסיף: "להתגייס לצבא הכיבוש משמעו לקחת מרבבות ילדים את כל מה שאני חולם שיהיה לאחי."


אחרון העיד נעם בהט. עדותו עסקה, רובה ככולה, בהיותו איש חינוך, ובסתירות העמוקות שהוא גילה בין מערכת החינוך, המנחילה את "ערכי הכיבוש", לבין כל מה שנראה לו מוסרי וראוי. "לרוב אין סתירה ממשית בין החוק למוסר. לפעמים יש סתירה בין החוק לרצון, לנוחות, להיגיון הבריא. במצבים אלה ערך שמירת החוק הוא החשוב ולכן חייבים ללכת בניגוד לרצות הפרטי. במקרים שבהם החוק פוגע באנשים חלשים, באופן פיזי, נפשי, מפר את חירותם, מבזה, מפלה, מוציא אנשים אל מחוץ לחוק או פוגע בחופש הדעה המצפון או חירויות אחרות המהוגנות בזכויות היסוד, אני רואה זאת כחובה אזרחית מוסרית להפר את אותו החוק. אין זה אומר שצריך ישר לשבור את הכלים, ראוי וחשוב לפנות במידת האפשר, לערכאות אחרות כמו בתי המשפט, אך אם זה בלתי אפשרי או שהניסיון נכשל אסור להשלים עם החוק הפוגע בזכויות היסוד של האנשים."


נעם ניתח את הערכים המונחלים לנוער דרך מערכת החינוך, וסיפר על ניסיונותיו שלו כמדריך לשנות את המציאות הזו. במקביל, הוא סיפר על הדרך בה נחשף לרמת הפשיעה של ישראל נגד הפלסטינים. הוא העלה את התמיהה, כיצד כה מעטים האנשים המודעים למתחים הללו, וקבע "שככל הנראה הרוע הוא אכן רוע, אבל, אנשים מסרבים לראות את עצמם כגולית, הם מסתכלים על עצמם כדוד, קטנים, חלשים, גיבורים וחכמים. בעצם הם, אנחנו, סתם עוד אומה מתעללת ומכה שמנצלת את הפועלים הפלסטינים והעם הפלסטיני כמעט עד עבדות." מול המציאות הזו, העיד נעם, הרגיש שהוא חייב לסרב להתגייס. "לא יכולתי יותר להיות חלק ממשטר הרוע", הוא אמר.


לא נקבע עדיין מועד לישיבה הבאה במשפט זה.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. דובר אמת הגיב:

    אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה

  2. לאמנון הגיב:

    אתה מתכוון – ההורים שלנו כבשו את פלסטין ואנחנו דור הבנים אוכלים אותה?

  3. אמנון והמשך יבוא הגיב:

    אמנון שאינו יודע ששיני בנים תקהנה ולא "תכהנה" – כתב ואחריו יבואו "דובר אמת"
    עם "ציוני" ועוד "מגיבים",שכולם משתמשים במחשב של אמנון. למה לא תשמרו על זכות השתיקה, שהיא מקובלת מאד בחוגים שלכם ?

  4. שלומי הגיב:

    אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה (אותו דבר)

  5. הבלתי נמחק הגיב:

    אמתית ומוסרית עמדת הנאשמים
    אמתית ומוסרית לא פחות עמדת הצבא
    למען חוסנה ועוצמתה לעתיד של מדינת ישראל
    יש להעניש הסרוונים.

    וליקירי השפה – הינה לכם שגיאות כתיב נוספות להיתלות בהן כאנטגוניזם לעמדות פוליטיות.

  6. שי הגיב:

    אולי נכון יותר להעניש את הצבא? איפכא מסתברא – מה שנקרא. יש אחוז שלא מוכן לשרת? שלא ישרת – לא בפינוי מאחזים ולא בפינוי פלסטינים ורציחתם. העדר כבר יעשה את העבודה פה ושם.

  7. kfir הגיב:

    סרבנות מצפון כשלעצמה היא לגיטימית (למרות שאני איני מסכים עם גישה זו). יחד עם זאת, טובת המערכת, החברה והצבא הם לא ליצור שער פתוח שדרכו כל הטוענים לסרבנות מצפון יוכלו לצעוד. שער שמדינה כמו צרפת יכולה להרשות לעצמה ומדינה כמו ישראל לא.

  8. לכפיר הגיב:

    מדינת ישראל השסועה חייבת לאפשר סרבנות מצפון – גם למתנחלי הימין בפינוי משפחותיהם וגם לסרבני השמאל בדיכוי בני אדם.

  9. נועם הגיב:

    גם אם אאמין שנערינו צריכים לתת את מוחם ומחשבתם למשך 3 שנים, בהם ילמדו להבדיל בין טוב ורע מבפנים ולא מדפי העיתון או מהמחשב, כיצד אוכל להאמין שכל חיינן עד לשחרור מן המילואים, עלינו לבצע דברים שמנוגדים לערכי חיינו? כיצד יפנה אדם את ביתו הקדוש בו חיים הוריו, וכיצד ימנע מאנשים, שאינם שונים מהוריו מעבר חופשי בישובם- בדרכם לעבודה, לסידורים, לרופא? מדוע מבקשת מדינה למנוע את העשייה מבוססת הפירוש האחר לאותם הערכים?

    בסוגיית החיילים הצעירים עוד לא מצאתי מנוח למחשבתי, אבל יש לאפשר אי שירות בשטחים הכבושים למילואימניקים. אנחנו אזרחים שתורמים לצבא, לא חיילים בהפסקה

  10. יפה נפש הגיב:

    אני יפה נפש בן למשפחה של יפי נפש ומה עשתה משפחתי בנדון:1. אנו גרים משנת 1945 במקום שמעולם לא היה שייך לערבים כי הערבים לא רצו לגור במקום זה.2.הורי, ניצולי השואה, קיבלו מגרמניה פיצויים והעבירו אותם לטובת ממשלת ישראל ומדינת ישראל.3.לא ניצלנו מעולם עבודה זולה של ערבים ישראליים או ערבים מהשטחים ולא התעללנו ולא ניצלנו אותם.5. למדנו לימודים גבוהים במקום ממנו לא גורשו הערבים(לא ברמת אביב-לשעבר הכפר שיך מוניס ולא אוניברסיטת הנגב השוכנת על אדמה ערבית לשעבר).6. שרתנו בצבא ההגנה לישראל ומלאנו בקפדנות את חובתנו לעם ולמדינה.7. כשכירים שילמנו מס מהשקל הראשון ואף פעם לא העלמנו הכנסות. אנו כועסים על המשתמטים משרות צבאי ועל האנשים שמחד משמיצים מעל דפי עיתון זה ובכל הזדמנות את חילי ומפקדי צבא הגנה לישראל ומשטרת ישראל ומכנים אותם כובשים ורוצחים ומשווים אותם לנאצים. ומאידך משבחים את שונאי ישראל באשר הם. כל אותם אנשים אינם יפי נפש כמו משפחתי. הם ניצלו ומנצלים את כח האדם הזול של הערבים ועכשו של העובדים הזרים ושל ילדינו הצעירים שחזרו מהצבא ומהלימודים אל מעגל העבודה. הם והוריהם למדו ומלמדים באוניברסיטאות שיושבות על אדמות שלדבריהם "נגזלו בזדון" מהערבים. אני בז לאותם אנשים עלובי נפש שרק מדברים יפה ומצדיע לאותם יפי נפש אמיתיים.

  11. ל"יפה הנפש" ! הגיב:

    אנשים יפי נפש אמיתיים לא מפרסמים זאת באינטרנט. אתה מגמתי ושקוף ועושה הכללות בטלות. שתהיה לך שנה -טובה!

  12. כולי אהבה ליפה הנפש האמיתי הגיב:

    זה שמצטייר לנו בתאור המקסים. ליבי ליבי עמך! שלך ,צפירה

  13. הומניזם הגיב:

    אם להתעלם מנסיונות יומיומיים לפיגועים
    ומ-1000 הרוגים נחשב דבר הומני, האתר הזה הוא באמת מאוד הומני.

הגיבו לאמנון והמשך יבוא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים