התאצ’ריסט החצוף שמעון פרס, איש בן 80 ששאפתנותו מגמדת את כל יריביו, מכין בימים אלה מצע פוליטי הקורא להחזיר את החברה הישראלית לאידיאלים של שוויון חברתי. תוך כדי כך אף הגיח לחו"ל, ופגש ידידים ישנים מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, שכנראה לא שמעו מעולם על הערצתו המוצהרת לגברת מרגרט תאצ’ר. אז מי יגלה עפר מעיניך אברהם לינקולן, כפי שנהגו לכתוב ב"דבר" בשנות החמישים. נשיא ארצות הברית המנוח נרצח כבר בשנת 1865, אבל עד שתופעת פרס חילחלה לתודעת האנושות, חשבו הכל שלעולם לא נוכל להפריך את אמירתו הידועה, "לא ניתן לרמות את כל העולם, כל הזמן". מסתבר שדווקא אפשר, ואפילו מאחז עיניים מקצועי כמו בנימין נתניהו הגיע כנראה למסקנה, שיש לו הרבה מה ללמוד מאמן כמו פרס.
דווקא נתניהו שיחק לידיו של פרס כאשר ניסה לחדש מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות, והאשים את ברל כצנלסון ואת דוד בן-גוריון בהקמת מדינה סוציאליסטית כאן. התבטאויות כאלה נשמעות נהדר בוועידות של הימין השמרני בדרום ארצות הברית, וגם בחוגים המקיפים את ג’ורג ו’ בוש. אבל קשה לדמיין את בוש, שלא קרא אפילו את המידע שסיפק לו המודיעין האמריקאי לפני המלחמה בעיראק, מתעמק ביצירתו הקלאסית, האנטי מרכסיסטית של כצנלסון "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", או בולע סיפורים על תיפקודו של בן-גוריון כמזכיר ההסתדרות הכללית בשנות השלושים, לפני שנבחר ליו"ר הנהלת הסוכנות. נתניהו מקוטלג עתה בחוגי הממשל בוושינגטון כעוכר מתון של תהליך השלום, ושם תולים תקוות בקואליציה הסמויה שבה חברים אריאל שרון, פרס וטומי לפיד.
קריאת התיגר של נתניהו נגד כצנלסון ובן-גוריון רק מאפשרת לפרס לחדד שוב את הקונפליקט לכאורה בין האסכולות השונות בממסד, ולהדגיש את הקו המחבר בינו לבין שרון, לעומת זה המפריד בינו לבין ביבי.
זה בכלל לא חשוב ששרון עצמו תומך בכל הצעדים הכלכליים של נתניהו, הניאו-ליברל הקיצוני ביותר שכיהן אי פעם בממשלה הפועלת במשטר דמוקרטי. הזיקה לעבר הבן-גוריוניסטי משותפת לשרון ולפרס, בעוד שביבי שייך באמת לאסכולה הרביזיוניסטית הישנה. במציאות הכלכלית-חברתית הקיימת היום, יש ערך רעיוני מזערי להצהרות האידיאולוגיות, וההשתייכות המעמדית-חברתית על רקע האילוצים הכלכליים היא שקובעת את התודעה ואת ההשקפות בנושאים סוציו-אקונומיים. כאשר נתניהו תוקף את בן גוריון או את "ברל", הוא עושה בעצם מחווה לאביו ולחבריו, שנרדפו על ידי הממסד של תנועת העבודה. אני מכיר את התסמונת הזאת מנסיוני האישי. חודשיים לפני מותו ביקש ממני אבי, שהתחנך בתנועת צעירים שכצנלסון היה המורה הרעיוני שלה ("הבחרות הסוציאליסטית") לא לתקוף את מורשת "ברל". זה היה שנים רבות אחרי שהוא וכל חבריו נטשו כל סממן אינטרנציונליסטי, והתרכזו רק בבניית חברה ציונית לפי קווי מתאר לאומיים ולא שוויוניים.
כיוון שנתניהו הוא דמגוג ושרלטן, לא צריך לקבל ברצינות יתרה את הקובלנות המגוחכות שלו אודות "הסוציאליזם" של כצנלסון ובן-גוריון. אבות תנועת העבודה דיברו אמנם על סוציאליזם, ודווקא גולדה מאיר הגדילה לעשות ואפילו הפריחה את הססמה המפורסמת, "סוציאליזם בימינו", אבל איש מהם לא שקל ברצינות את ביטול הקפיטליזם. הם תמיד דיברו על משק מעורב, התנגדו למלחמת מעמדות, הבליטו את הסולידאריות היהודית או הציונית מעבר לכל אחווה מעמדית עם פועלים לא יהודים, ולא נקטו עמדה עקרונית נגד האימפריאליזם של המעצמות הרכושניות, עימו שיתפו פעולה כל השנים. עם זאת, הם בהחלט הקימו תשתיות למשק יהודי עצמאי הניזון מגיוס הון ציבורי, ומערכת ענפה של שירותי רווחה, בריאות, חינוך, שיווק, ותעסוקה.
התשתיות האלה איפשרו את קליטת העלייה ההמונית של תחילת שנות החמישים, ואת גלי העלייה של שנות השישים. רפ"י של פרס נוסדה בשנת 1965 בעטייה של פרשת לבון והשלכותיה ובלחצו של בן-גוריון, אבל היא בעיקר שיקפה את עלייתו של מעמד מנהלים חדש, שהיה לו אינטרס בהרחבת הפערים בשכר וביצירת מבנה חדש במשק, שיאפשר לו לנייד את עצמו אל המגזר הפרטי. בעיתונות הרפ"יסטית של אמצע שנות השישים, בעיקר בהשראת פרס, הודגש הקו האנטי סוציאליסטי החריף, שכלל תמיכה בנשק הרתעה גרעיני, ההתנגדות לכל תנועות השחרור בעולם הבלתי מזדהה, דרישה לפצות את מעמד המנהלים ולהרחיב את הפערים בשכר, וסולידאריות עם המעצמות הקולוניאליסטיות, בעיקר עם צרפת, במאבקן להחזיק בנחלותיהן מעבר לים. חרף כל אלה, שימרה המפלגה את זיקתה הסמלית לעולם שממנו באה.
שמה המלא של המפלגה, רשימת פועלי ישראל, נועד לאותת לציבור הישראלי שהיאפים והביטחוניסטים החדשים באו ממקור "סוציאליסטי" טוב, למרות שהם מתעבים שוויוניות בחברה הישראלית או בזירה הבינלאומית. יחד עם אימוץ העמדות הימניות בנושאים מדיניים וחברתיים רבים, הצטיינה דווקא רפ"י במאבקים נגד תנועת החרות של מנחם בגין. היא תקפה את מנהיג מפא"י לוי אשכול, בשל הסכמתו להעלות ארצה את עצמותיו של זאב ז’בוטינסקי, בניגוד לעמדתו המסורתית של בן-גוריון.
מעניין שנקודות המחלוקת המדיניות התייחסו בעיקר לעבר. הליכוד (בשמו הקודם גח"ל) המשיך את הקו העויין כלפי גרמניה מתוך הומאז’ למנהיג מנחם בגין וחבורתו הקרובה. אבל המרכיב הליברלי בגח"ל (אנשי הציונים הכלליים, שהיו בעצם שמרנים ולא ליברלים) היה תמיד יותר מציאותי בנושא הזה. כיוון שהתמיכה בצרפת היתה משותפת לבן גוריון ולבגין עד "בגידתו" של שרל דה-גול בישראל ערב מלחמת ששת הימים (1967), נהגו אנשי רפ"י הבן-גוריוניסטים לטעון, שלא ניתן לקיים קשר הדוק עם צרפת, מבלי לקבל את "גרמניה החדשה". אבל מפא"י בהנהגת לוי אשכול קלטה, שבריטניה וצרפת הן מעצמות בשקיעה (זה לקח שנים לפרס להסתגל למציאות הזאת) והעתיקו את האוריינטציה המדינית שלהם לארצות הברית.
כאשר נתניהו מתריס נגד הסוציאליזם של מפא"י הישנה (ברל כצנלסון מת כבר בשנת 1944) הוא מנסה להנחית מהלומה כפולה: האחת כנה, להתחשבן היסטורית עם יריביו של אביו והשנייה נכלולית, להסוות את המתקפה שלו על מדינת הרווחה, בתנאי מדינה רכושנית ודמוקרטיה פרלמנטארית, כהסתערות על הבולשביזם המדומה של תנועת העבודה הרפורמיסטית. בכך הוא מנסה לגייס למערכה שלו נגד העשירונים התחתונים ונגד השכירים בכלל את העולים מברית המועצות לשעבר. אבל דווקא מיליון העולים האלה (שלא לדבר על עולי אתיופיה) זקוקים מאוד למדינת הרווחה. אפילו נתניהו איננו מוכן להודות בגלוי שמשימתו ההיסטורית היא לקעקע את מדינת הרווחה עד תום, ולהנהיג כאן קניבליזם תאצ’ריסטי, חסר חמלה ודארוויניסטי (הישרדות החזקים).
עם זאת, אסור לשכוח שאנשי תנועת העבודה בעצמם עשו הכל להשתית את המשק הישראלי על דפוסים אנטי סוציאליסטים. פרס ויצחק רבין תיעבו את השוויוניות בדיוק כמו נתניהו, ולכן "סלחו" לחיים רמון על הרס ההסתדרות. תהליכי ההפרטה והחבלה בעבודתם של האיגודים המקצועיים נעשו בהשראת פרס ובייגה שוחט, ורוב מנהיגי המפלגה הם תומכים נלהבים בכלכלת השוק הפרועה והפרימיטיבית. לכן פרס אינו זכאי להניף סיסמאות של שוויון כלכלי-חברתי. אני נוטה להאמין שכמה אנשים במפלגת העבודה סבורים, שנתניהו הרחיק לכת ושיש למתן קצת את הפגיעה במדינת הרווחה ובמוסדותיה. אבל מכאן עד לחידוש העימותים של שנות השלושים בין הרביזיוניזם לבין הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית הדרך ארוכה. שרון מכפר מל"ל של תנועת העבודה, יחד עם פרס מבן-שמן ומקיבוץ אלונים, סללו את הדרך לנתניהו הרביזיוניסט מלידה, איש רחביה והחלק השמרני של אמריקה.
לא לגיטימי
גדעון עשת מ"ידיעות אחרונות" זרק מרה ביום ראשון השבוע בשר האוצר בנימין נתניהו, והתחשבן איתו באורח נוקב על מדיניותו הכלכלית-חברתית. אני לא חולק על עיקרי הדברים שכתב עשת ברשימתו, אבל יש לי השגות על הערה אחת בסוף הרשימה. עשת מזכיר, ובצדק, ש"יש לנתניהו סדר עדיפות משלו: הוא מעדיף לשים מיליארדים בכיסי העשירים ולא בכיסי העניים". חבל רק שהוא מוסיף, שהמדיניות הזאת היא "מאוד" לגיטימית, בהסתייגות אחת: נתניהו היה צריך להכריז עליה ערב הבחירות, כדי שבוחריו יידעו מה הוא מתכנן עבורם.
המסקנה המוטעית והמסוכנת היא, שהדמוקרטיה איננה אלא מערכת של בחירה בין חלופות אינדיפרנטיות מבחינה ערכית, ובלבד שתהיה שקיפות נאותה. אם פוליטיקאי בכיר ברשימה לכנסת מכריז בגלוי על רצונו לקפח את העניים ולהיטיב עם העשירים, אז הבחירה החופשית והמיודעת הופכת הצהרה כזאת ללגיטימית. באותה נימה ניתן גם לכתוב, שמותר לאביגדור ליברמן לדגול באורח לגיטימי בטרנספר, למרות שמדובר ברעיון פשיסטי הגובל בנאציזם (לפחות זה שלפני ספטמבר 1939). לדעתי המדיניות של נתניהו נוגדת לא רק את עקרונות הצדק החברתי, אלא שהיא פוגעת גם בערכי יסוד של דמוקרטיה שוויונית. לכן מתנגדים לה לא רק סוציאליסטים מובהקים (כמוני וכמו עשת עצמו) אלא גם ישראלים שיש להם השקפה ליברלית נאורה, ולא חשוכה ותאצ’ריסטית כמו זו של נתניהו.
בעיני זה לא לגיטימי ולא דמוקרטי לגזול את קיצבתה של ויקי קנפו, ולעומת זאת לפטור עשירים ממס פרוגרסיבי או מתשלומי העברה. מס של 80 אחוז על הכנסותיו של עשיר מופלג כמו ביבי נראה בעיני הרבה יותר מוסרי ו"לגיטימי".
לp-files.org ?(אפשר לכתוב שם הכותב,אפילו אם
הוא לא לפי ת.ז.?)
נכון אמרתה שללא תודעה ברורה (מה המטרה
ומה הדרך)לא יתכן שנוי חברתי יסודי,אבל התודעה של ההמונים מכוונת ומושחטת על ידי
תאגידים כלכליים ענקים.כאן יש לנו "פלונטר"
ואנו חוזרים למצב ששוב,הכלכלה היא שקובעת,
בסופו של דבר.
מארקס הוא שגילה ונתח את הסתירות הפנימיות
של אותה כלכלה"קפיטליסטית"שיביאו להתמוטטותה
של עצמה.כלכלנים מודרנים,לא מרקסיסטים,מתחילים להבין ולכתוב על סתירות
אלה.אינני ממליץ לעמוד בצד ולהמתין,כי מארקס
עצמו לא הבטיח שהתמוטטות זו תביא את השנוי,
אלא האפשרות של חזרה לברבריות קצונית גם כן
קיימת(ראה משחקי מחשב לילדים בני 6 עד 80)
כאשת תנועת העבודה מקדמת דנא אני יכולה להעיד שמשפחת ברעם עשתה רבות בשביל המדינה. אני מאמינה שהיא גם עושה כיום אך הרחק מאור הזרקורים. כבן למשפחה ירושלמית שאפשר לקשור אותה עם האבות המיסדים, יודע היטב ,מר ברעם, שדרגת הסיאוב ,אליה הגיעו מנהיגי המדינה ועמם אנשי שלומם,גובלת בשחיתות קפיטליסטית אדירה. ביתר מדינות המערבוהעולם החופשי לא הגיעו לשפל כזה בו ראשי ממשלות ,שרים,חברי כנסת, ראשי עיריות ובעלי משרות ציבוריות גבוהות נחקרים "תחת אזהרה" והתיק נסגר "מחוסר ענין לציבור". בכל מדינה נאורה חלקם היה נידון "לשבת בפנים" או לחילופין היה מתפטר. כאן-יוק!!!
המגיב המזדהה כ-p-files.org צודק לגבי מקורות הליברליזם הכלכלי (אין תורה כזו "קפיטליזם", קפיטליזם הוא כינוי הגנאי שהמציאו מרקסיסטים למעמד העליון). ליברליזם כלכלי במקורו מדבר על חוסר התערבות, ואילו מה שקורה היום במדינות "קפיטליסטיות" וביניהן ישראל, הוא דוקא כן התערבות – התערבות בוטה של המדינה לטובת העשירים ולא העניים, התאגידים ולא העסקים הקטנים. ליברליזם זה בטח לא.
מאמר חריף ,תקיף וברור. מקריאתו אני מבינה שפסה התקווה למדיניות סוציו-אקונומית שונה, מכיוון שכל המושכים בחוטים הינם תאצ’ריסטים. מכאן שכל אדם בעקבות גורלו. לכן אני חוזרת למשנתו של קארל-מארקס וכאשר לפועל(לאדם) לא יהיה מה להפסיד מלבד כבליו, תפרוץ המהפיכה.
למה להתרגש מפרס. הוא יודע שהוא פטתי. כולם יודעים. ומחכים שיעזוב את הזירה בה הוא לא באמת משפיע כבר שנים. הוא עד כדי כך לא מעניין שכבר לא נותנים לו שמות ולא מכתירים אותו בתארי גנאי. הוא פשוט לא קיים. אבל מה נאמר? כל אדם בגילו היה שמח לו היה עסוק בעבודה ולא בודד וערירי. אולי זה מה שמריץ אותו. כי נראה שלעשות טוב לישראל הוא כבר שכח.
יתרה מזאת, אדם שמקים או חלק ממיזם שמוקם על שמו יודע כנראה שרחובות רבים לא יהיו על שמו. מרכז פרס לשלום זה כמו פרס נובל לשלום להנרי קיסינג’ר. או פרס נובל לשלום לפרס. האיש שלא רצה לחלק את ירושלים ושהיה מעוניין בעבודת הקנטונרים הפלסטינים בישראל – קשה להגדירו כתומך שלום אמיתי.
שישאל מה דעתם של הפלסטינים עליו ועל דורשי שלום כמותו. אולי אין לו מה להרחיק לכת. שישאל ישראלים מה דעתם על עראפת ועל דורשי שלום כמותו.
סבסטיה הנה אנו באים.
אולי בעיניו של חיים האקט ה"תאצ’ריסטי" הוא לא דמוקרטי, אבל לא ראיתי נימוק משכנע לכך. זה פשוט צעד לא מוסרי, טיפשי ואטום, אלא שהדמוקרטיה מאפשרת תווך מסויים של צעדים כאלה ולכן חשובה כל כך בדמוקרטיה המודעות הציבורית ששבוייה בתוך ערוץ 2 וזאת הבעייה המרכזית. ללא מודעות כזאת התווך הדמוקרטי ייטה לכיוון הלא מוסרי.
ואגב, בניגוד לדיעה הרווחת הקפיטליזם המודרני האמריקאי התחיל כמניפסט תמים שדיבר על שיוויון הזדמנויות אמיתי ובוודאי לא העלה על דעתו תאגידי ענק שחונקים כל אפשרות לעסק קטן להתפתח לידם (כמעט כל אפשרות).
חיים, מאמר מצויין. רק חבל שלא הזכרת את "התוכנית לייצוב המשק" משנת 85′ עליה ניצח שמעון פרס. זו התוכנית שהמציאה את חוק ההסדרים, זו התוכנית שהחלה את העלאת הקורבן שנהפכה מאז למסורת: אבטלה תמורת ירידה באינפלציה, אבטלה תמורת ירידת הגרעון, ובקיצור אבטלה זה לא דבר נורא, כפי שאמר באותה תקופה סגן שר האוצר יוסי ביילין. צריך ללמוד לחיות.
יש אנשים שהודות להם המדינה השיגה הישגים רבים ואחד מהם(ובגדול) הוא מר שמעון פרס. ואתה של נעליך מעל רגליך כשאתה מעביר עליו בקורת מבטלת כזו. כי ישנם אנשים כמותך שהמדינה השיגה הישגים רבים למרות שהם לא עזרו לכך.
לא הבנתי מה מר ברעם מציע . לפי איזה דגם הוא רוצה שישראל תנהג . כל מדינות העולם החופשי הן קאפיטליסטיות בוריציה זו או אחרת ומדינות העולם השלישי הן דיקטטוריות . לכתוב מאמרים ארסיים זה נחמד וקל אולם מה אתה עשית בשביל מדינה ???
לאמנון;
חיים כתב מאמר ביקורת על שמעון פרס. לא בכל מאמר חייבים לדבר על אלטרנטיבה.
אם אתה מעוניין לדעת מהי האלטרנטיבה לקפיטליזם, אומר לך את דעתי (ודעתי בלבד): סוציאליזם. סוציאליזם הוא מושג מורכב, אבל אנסה לתמצתו בקצרה:לטווח הארוך: הלאמת מרבית הפירמות הגדולות, משק המבוסס על תכנון מרכזי ולא על תחרות.
לטווח הקצר:ביטול ההפרטות המתוכננות, הלאמת מפעלים ופירמות שכבר הופרטו, חידוש הגנות המכס על תוצרת הארץ, הקטנת האבטלה באמצעות פרויקטים ציבוריים (גם במחיר אינפלציה), הגדלת הגירעון בתקציב המדינה ככלי למאבק במיתון ובאבטלה (גם במחיר אינפלציה),הקטנת האינפלציה שתיגרם בעקבות הצעדים הקודמים באמצעות פיקוח על המחירים למוצרים שונים, הגדלת המיסוי לבעלי הכנסות גבוהות, חובת הסכם קיבוציבכל עסק ועסק, תוספת יוקר בשיעור מאה אחוז לכל העובדים במשק ועוד.
לגבי סוציאליזם ודמוקרטיה, הרי שמבחינה היסטורית הסוציאליזם התחלק לשני זרמים טקטיים: מהפכני ורפורמיסטי. לימים הזרם המהפכני זכה לכינוי "בולשביזם" ואחר כך "קומוניזם" או מרכסיזם-לניניזם. אני רואה במהפכה אופציה לא הכרחית, לא רלוונטית לגבי המציאות הישראלית כיום, אך בהחלט לגיטימית.מטבעה מהפכה היא צעד מכונן, ולכן סביר שלאחר מהפכה תהיה הצרה של גבולות הלגיטימיות הפוליטית, עד כדי שלטון חד מפלגתי של המפלגה המהפכנית.
דברים לעניין!,תודה מר ברעם, וטוב יותר היה אילו נאמרו בפורום רחב יותר כך שהיו יכולים אולי ליצור איזשהו אימפקט על הנרקסיסט פרס,בואו לא נשכח שבמשך שלושים שנות שלטון רצוף של המערך-עבודה שמעון פרס היה שם,וכשהוא הורד סוף סוף לטובת בגין (כשסוף סוף ניכר היה סימן לדמוקרטיה ישראלית עם מפלגה נוספת) פרס עמד על הטריבונות והשמיץ וקילל את הקהל המיזרחי שנופף לו הבייתה, הוא השמיץ את מי שהוא עצמו עזר לדכא ולא איפשר שוויון זכויות מלא ואזרחי. זה במקרה אחד, במקרה השני בכישלון של הסכם השלום, אילו פרס היה ג’נטלמן הוא היה גם נותן דוגמא אישית לעראפת והיה צריך לבקש להחזיר את פרס הנובל לנותניו, ולהתפטר מאותה המנטרה שעליה הוא חוזר:"כל ענייני הוא בעשיית השלום" איזה שלום בדיוק??!! לסיום אני רוצה לומר שפרס למרות סבירות פניו ונחמדותו הוא איש מיותר..
מאמר מרתק. רק תיקון קל, טרחני וקטנוני – שמעון פרס לא התגורר באלונים אלא באלומות.
אלומות…שם של אזור פסטורלי ויפה…מעניין אם יש שם ילדים שרצים בשדות…