הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 ביולי, 2003 4 תגובות

פעילות מחאה בישראל היא, זה שנים רבות, מתכון בטוח לתסכול מתמשך. דומה שקיים פער בין רעיונות של שחרור חברתי כפי שאלה מנוסחים בתנועות המחאה השונות לבין ההוויה הפוליטית בישראל. למרות היקלטותן של התאוריות המרקסיסטית, הפוסט-קולוניאלית והפמיניסטית בתנועות ישראליות של שינוי חברתי לא צמחו מתוכן דפוסי פעולה שהביאו לשינוי ממשי של המציאות הפוליטית. אולם, אין ענייני כאן בסיבות לכישלונות השונים, ולא בתיאוריות הביקורתיות עצמן, אלא דווקא בסוג חדש של פעולה. במקום לצאת מתוך תיאוריה ולנסח את פעולת המחאה המתאימה, אני מבקש לצאת מתוך סוג חדש של מעשה בנוף המחאה המקומי – הליכה למרחקים ארוכים – ולבחון את משמעויותיו האפשריות, ללא קשר לכוונות המקוריות של ההולכים.

אחד המאפיינים הבולטים והבעייתיים של רבות מפעולות המחאה הספונטניות בישראל היה המגזריות שלהן. פועלים מפוטרים הפגינו נגד סגירת המפעל שלהם, פלסטינים הפגינו נגד הפקעת אדמותיהם, אתיופים הפגינו נגד השפלות גזעניות נגדם, נכים הפגינו נגד קיצוץ הקצבאות שלהם, בדואים הפגינו נגד אפלייתם. רק הסתדרות העובדים הנחלשת והבעייתית הצליחה לארגן פעולות מחאה שחרגו מהאינטרסים הצרים של קבוצה מסוימת. גם ויקי קנפו, כאשר יצאה לדרכה הארוכה ברגל, ציפתה רק שנשים כמותה יצטרפו אליה. היא לא ציפתה לתמיכת הגופים הפוליטיים השונים ולא להצטרפותם של מובטלים, פלסטינים, פנסיונרים, חולים, סטודנטים ואחרים למאבקה. היא ראתה את המאבק שלה כמאבק של הקבוצה שלה בלבד – אמהות חד-הוריות. מעניין מדוע קנפו בחרה להגדיר את עצמה כשייכת דווקא לקבוצת הזדהות זו – אמהות חד-הוריות – ולא למזרחים או לתושבי הפריפריה. בכל מקרה, קנפו יצרה דבר מה חדש שחרג במהרה מגבולות מגזריים. לאחר שסיימה את הליכתה בירושלים בלוויית מספר פעילות ופעילים ותיקים שהצטרפו אליה, יצאו לדרך הולכות חדשות, אף הן אמהות חד-הוריות, ובהמשך הצטרפו להולכות גם גברים, מובטלים, פלסטיניות ופלסטינים אזרחי ישראל שלא תמיד היו עטופים בדגלי הלאום.


בניגוד לאופני המחאה המקובלים בישראל (הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, עצומות, מכתבים, עתירות לבג"צ, שלטי חוצות, גרפיטי) אשר מאופיינים בסטטיות, מעשה מחאה זה מדגיש דינמיות אנושית ראשונית. אין צורך בדבר מלבד שתי רגליים. מעשה ההליכה תואם לא רק באופן סמלי אלא גם באופן חוויתי וראשוני את התביעה לשינוי יסודי ומקיף. שינוי יסודי ומקיף מעצם טבעו הוא דינמי במידה מרבית, כך גם ההליכה אשר כל כולה תנועה של כל הגוף. דבר לא נותר במקומו לאחר שמתחילים ללכת. דבר לא נשאר עוד כשהיה – השרירים מתחזקים, הנוף משתנה, המפגשים האנושיים מתחלפים, האקלים משתנה, הנעליים מתבלות, אנשים מצטרפים ואחרים נפרדים, תחושה של חיים זורמת בכל הגוף גם כאשר הוא כואב בשל הליכה ממושכת, שכן חיים מאופיינים בתנועה ושינוי, ואילו סטטיות משמעה מוות. פעולה למען שינוי יסודי ומקיף במציאות הישראלית הנוכחית אינה יכולה להסתכם במחאה לשם השבת קצבאות מסוימות לאנשים מסוימים. היא לא יכולה להיות פחות מאשר מאבק למען הקניית צלם אנוש לחברה הישראלית ולבני האדם שחיים בה. לכן, בלי משים, קנפו הביאה עמה תביעה לשינוי יסודי ומקיף, לא בגלל הדרישות המנוסחות שלה שהיו מגזריות כרגיל אלא דווקא בגלל צורת המחאה החדשה.


המציאות הפוליטית-חברתית הנוכחית בישראל היא מציאות נטולת צלם אנוש. המהפכה הציונית העמידה את עצמה כיוצרת חברה חדשה המבוססת על שיתוף, אחווה וערבות הדדית. אולם, הפעלת אלימות במספר ערוצים מקבילים נגד "אחרים" – שנמדדו ביחס לגבר האשכנזי יליד הארץ – היתה מן היסודות המרכזיים בה. לאחר למעלה משלושים שנה של משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים והכחשת זכויותיהם האנושיות הבסיסיות של הפלסטינים, מתברר בשנים האחרונות שהמדינה מתנכלת אפילו לאזרחיה הנאמנים ביותר. בשם אידיאולוגיה קפיטליסטית נטולת רסן ולמען המשך מימון הכיבוש וההתנחלויות, הלכה והתהוותה מדינה דורסנית אשר מגדירה כיום רבים מבין נתיניה הנאמנים כמיותרים לחברה וכאויבים של הסדר. בחברה כזו כולם מאבדים צלם אנוש, אלה שסובלים מבחינה חומרית מהסדר החברתי-כלכלי החדש, אך גם אלה שנהנים מבחינה חומרית מסדר זה. כולם הופכים לחיות טרף אשר מחפשות את כישלונו של האחר כדי להיבנות ממנו. בהקשר אלים זה, מעשה המחאה של קנפו מתייחד בהיותו לא-אלים באופן יסודי, וככזה הוא מעשה אשר מנוגד באופן מהותי לאופיה של התרבות הישראלית העכשווית. מעשה ההליכה תובע בעצם קיומו את זכותו של ההולך לתנועה ובכך לחיים. אולם, תביעתו אינה תביעה לחיים על חשבון אחרים, שכן הוא הצנוע ביותר מכל צורות התנועה הקיימות.


הליכת המחאה הלא-אלימה אינה רק תובעת את הזכות לתנועה ולחיים של ההולכים ושל אחרים, אלא מממשת את הזכות בעצם קיומה. במובן זה, ההליכה אינה עורכת הבחנה בין אמצעי למטרה ולא מקדשת את המטרה על חשבון האמצעים. בניגוד לאחרים שהורגים למען שלום או מתאבדים למען שחרור, בעבור ההולכים המטרה והאמצעי אינם נבדלים זה מזה. ההולכת אינה רק תובעת דבר מה בסיסי שנשלל ממנה בכוח – הזכות לחיים מכובדים – אלא גם מממשת אותה בעצם ההליכה. היא אינה מחכה שהשליטים יואילו בטובם להקנות לה זכות זו. ההולכת לוקחת את הזכות לחיים ומתנערת מהרפש שמוטל בה על ידי שרי הממשלה ושלוחיהם. במקום להציב את עצמה כאישה בודדה וחסרת אונים שזקוקה לתמיכתם של הגברים החזקים והנדיבים, היא יוצאת מביתה ללא רגשי נחיתות למאבק הגון.


מסע ההסתה נגד המובטלים, נגד האמהות החד-הוריות, נגד אזרחי ישראל הפלסטינים ונגד מהגרי העבודה בישראל מגובה לעתים קרובות על ידי כתבים חרוצים בתקשורת ההמונים החופשית בישראל אשר חלקים נכבדים ממנה מתגייסים ברצון לשירות השלטון. יחד עם זאת ובאותו הזמן, אפשר למצוא כתבים ושדרים אשר ממלאים תפקיד נגדי ומבקרים את הממסד, את הסדר הקיים ואת התקשורת עצמה. התפקיד הכפול של תקשורת ההמונים משמש, בין השאר, כראיה לכך שהציבוריות הישראלית חופשית, וכל אחד יכול להתבטא נגד הסדר הקיים. כך, הסדר החברתי-כלכלי המנוול מאפשר לכאורה את חופש הדיבור והמחשבה, ובכך הוא יוצא נשכר. כך, הכתיבה הביקורתית בתקשורת ההמונים פועלת לא רק לערעור הסדר הקיים אלא גם משרתת אותו בעצם קיומה. לא זו בלבד אלא שזה זמן רווחת בקרב פעילים בתנועות מחאה התפיסה, שמקורה בכלכלת השוק, בדבר חשיבותה של תקשורת ההמונים בקידום המחאה נגד כלכלת השוק. זה זמן מקובל לומר שמחאה שאינה מופיעה בכותרות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" כאילו לא היתה מעולם. כך, אמת בלתי מעורערת היא שכדי שמחאה תצליח, על המוחים למצוא חן דווקא בעיני יצרני המידע הפופולרי. ההליכה של ויקי קנפו נבנתה עד כה באותו אופן, אלא שיש לקוות שההליכה טרם הסתיימה. הליכה למרחקים ארוכים עשויה לעקוף את הנתיבים שנשלטים בידי תקשורת ההמונים ולהפגיש את ההמונים באופן בלתי אמצעי עם המחאה של ההולכות. שכן, כאשר המוחים הולכים הרחק ממרכזי הכוח, בכבישים הראשיים ובשבילים, ברחובות הערים ובין הכפרים, הם מייצרים מגוון חסר תקדים של מפגשים אנושיים אשר אליהם הכוח של המדינה ותקשורת ההמונים מתקשה יותר לחדור.


לכן, אסור שקנפו והתומכות בה יסתפקו בישיבה סטטית מול משרדי הממשלה בירושלים בציפייה למענה חיובי. הן חייבות להמשיך ללכת. יש ביכולתן להפוך את הדמוקרטיה הישראלית מאפשרות, אשר הוגשמה עד כה בצורה מעוותת, למציאות חיים מלאת תקווה תוך פנייה אל מקור הלגיטימציה הממשי – האוכלוסייה הרחבה. זוהי הזדמנות פז להפוך את הדמוקרטיה הישראלית מדמוקרטיה של "נבחרי ציבור" לדמוקרטיה ישירה. ההליכה לירושלים הניחה שמקור הכוח מצוי בגברים שיושבים במשרדי הממשלה בירושלים, ולכן ההולכות ביקשו להגיע לשם מהר ככל האפשר, כדי לדבר עם אותם גברים. באותה רוח, הן ממשיכות להמתין למוצא פיהם של הגברים השליטים היושבים בירושלים. עצירה זו של ההליכה עלולה להביא לקיבעון של המחאה במתכונות המוכרות והמייאשות של שביתות שבת, שביתות רעב, עצומות, מכתבים והפגנות. ההולכות חייבות להמשיך ולהפתיע את המשטר ולא לפעול בצורות שהמשטר יודע היטב להשתיק. הן חייבות להמשיך ללכת אבל שלא על מנת להגיע למקום כלשהו במהירות, אלא ללכת באיטיות בין המוני העם, לדבר עם הציבור ולסחוף אותו למחאה. הן צריכות ללכת בין הבתים של מיליוני הנשים שחלקן מבלות את מרבית ימיהן בבית, בין בתי המובטלים, בתי החולים, בתי הספר ואתרי הקרוואנים ולא לבחול בשום שביל.


הליכה איטית בין היישובים השונים של אמהות חד-הוריות, מובטלים, פלסטינים, נכים, פנסיונרים ותומכיהם יכולה להניע חלקים גדולים באוכלוסייה להצטרף להליכת המחאה. הליכה שאינה מכוונת לירושלים שוללת בעצם קיומה את הלגיטימיות של הכוח שגברי ירושלים מייצגים. הליכה שכזו מביאה באופן ממשי, חוויתי וסוחף את הכוח אל האוכלוסייה הרחבה. רק בדרך זו תוכל קנפו לסחוף אחריה מאות, אלפים ועשרות אלפים. לאחר שמספר ההולכות וההולכים יעבור מסה קריטית מסוימת, אין ספק שממשלת ישראל תבוא אליהם, יהיו היכן שיהיו.


אחד העקרונות שכל ילד בישראל כבר למד ממומחי הפרסום למיניהם (עד כדי כך שיש לשאול לשם מה עדיין צריך אותם?) הוא שבמסגרת מאבק פוליטי יש לנקוט מסרים קצרים וקליטים שקל לשננם. הדיון הציבורי בישראל הפך לשטחי באופן חסר תקדים. ביבי נתניהו הוא התורם העיקרי של תובנה פרסומית זו למערכות הבחירות האחרונות. בניגוד לגישה שטחית ומטמטמת זו, הליכה צנועה למרחקים ארוכים שהביאה האישה קשת היום מהפריפריה למרחב הציבורי בישראל טומנת בחובה סבלנות, רצינות, פשטות ועוצמה. גם במובן זה, עשויה ההליכה למרחקים ארוכים להוביל לשינוי יסודי בתרבות הפוליטית בישראל.


לכן, חשוב לשמר את האיטיות, את הצניעות ואת אי-האלימות של ההליכה גם כאשר רבים יצטרפו אליה. יותר מכל דרישה קונקרטית, מאפיינים אלו הם שמגלמים תביעה לשינוי יסודי במציאות הישראלית, אולי הקשה ביותר בעבורה.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ליוסי הגיב:

    ואיך פרקטית נראה לך שאפשר להוציא אנשים מהבית ולהתחיל ללכת? הרי אנשים רוצים לראות את זה בטלוויזיה.

  2. מיוסי הגיב:

    השאלה כרגע היא לא איך להוציא אנשים מהבית אלא איך לפרק את המאהל ולהפוך אותו לשיירה. אני מאמין שהתמיכה הפעילה הפופולרית במחאה של כנפו ושותפיה היתה גבוהה לאין שיעור אילו הם היו הולכים בארץ ומגיעים קרוב יותר למקומות בהם אנשים חיים. רבים ביקרו במאהל ותמכו במהלך השבועות האחרונים ורבים יותר היו מביעים תמיכה אילו הם לא היו צריכים "לעלות" לירושלים אלא רק לצאת מהבית ולהצטרף להליכה. רבים היו מצטרפים להליכה אילו היה נאמר להם במפורש שזוהי המחאה ולא רק חתימה על עצומה.
    הרבה אנשים תומכים במחאה אבל אני די משוכנע שהם לא רואים כל טעם בנסיעה לירושלים כדי לשבת במאהל קצת זמן ולחזור הביתה. הרבה אנשים שתומכים לא יכולים לבוא למאהל כדי לשבת בו ימים ארוכים. לעומת זאת, אילו שיירה של הולכים היתה מגיעה אל היישוב שבו הם גרים וקוראת להם לבוא לשמוע ולהצטרף להליכה בסביבת היישוב שבו הם חיים, רבים היו באים. כך, היתה נוצרת הפגנה דינמית ומתמדת שעוברת בכל הארץ. אני מאמין שיש לכך הרבה כוח.

  3. ליוסי הגיב:

    אני מסכים. והשאלה שלך היא השאלה שלי. פרקטית – מה אתה מציע? כי כרגע נראה שלא רק שהמאבק דועך, אלא שהחד הוריות לא רוצות לצרף אל המאבק שלהן מאבקים אחרים – כלומר, אז למה להן ללכת למקומות אחרים? אולי חס וחלילה אנשים עוד ירצו להצטרף או לרכוב על הגב שלהן. נראה לי שהן יסתפקו בפתרון למאבק הפרטי שלהן. הלא כך הוא? ואם כן, שוב – פרקטית מה אתה מציע לעשות?

  4. מיוסי הגיב:

    כרגע, אני נמצא בעמדה פרדוכסלית, שכן מצד אחד, אני מקווה שהן יעשו דבר מה שיבסס את מעמדן כנשים יוזמות, מובילות וחזקות ולא כנשים שמחכות במאהל לרגע שבו הגברים החזקים יואילו בטובם לנחם אותן. בו בזמן, אני אומר מה הן צריכות לעשות ומציב אותן בכך בעמדה של נשים שאומרים להן מה לעשות. למרות זאת, החלטתי לכתוב את שכתבתי, מכיוון שלא ראיתי שמישהו אחר העלה את הרעיון.
    מה שצריך לעשות הוא להביא את הרעיון הזה למאהל ולראות אם הוא תופס את אוזניהן של היושבות שם. אני מאמין שאם הוא ייראה להן, עבודת הארגון והמימון של ההליכה תהיה קלה יותר מזו של הישיבה במאהל. אבל, אני בספק רב שזה יצליח.

    טענתי היא שלא חייבים לצאת למאבק עם תפיסה אוניברסלית כוללת. הפעולה של הליכה ממושכת לשם הפצת המחאה ולשם המחאה עצמה ולא כדי להגיע ליעד מסוים, אם היא מתממשת, מובילה בהכרח למפגשים מגוונים בין ההולכים לבין קבוצות רבות ושונות. לכן, אפשר לצפות להשפעות הדדיות ולשינוי. אין הכרח שמתוך פעולה כזו, ממושכת ככל שתהיה, תיווצר מחאה מקיפת-כל. אבל, כן סביר לצפות להרחבה של המאבק ללא קשר לכוונות הראשוניות. כמו כן, צריך לזכור שאין אף מאבק בישראל שהוא נובע מנקודת מבט אוניברסלית, כולל המאבק נגד משטר האפרטהייד בשטחים. לכן, לא ראוי להטיל על כתפי האמהות החד-הוריות דווקא את האחריות לכך. ראוי לנסות להרחיב את המאבק, אבל רק דרך הכרה שכל אחד ואחת מאתנו מחזיק בעמדה שאף היא חלקית, ושלכל אחד ואחת מאתנו יש אחריות מסוימת בכך שהמאבקים השונים הם מגזריים ולא מקיפי-כל.

    היתרון במעשה המחאה הזה שהוא עוקף את כלי האידיאולוגיה הממסדיים שמציבים מחסומים ושהוא בלתי-אלים בעליל. התגברות על התוצאות של האידיאולוגיה השלטת שכל אחד ואחת מאתנו נושאים עמם לאחר שנים ארוכות של חינוך וחיים במדינה הזו אינה יכולה להתרחש בן רגע ואינה צריכה להוות תנאי להבעת מחאה. אין אף אחד או אחת מאתנו שחף מאידיאולוגיה זו, כולל לא אלה שכל כך רוצים להיות טהורים ממנה.

הגיבו למיוסי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים