הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באוגוסט, 2003 26 תגובות

תנועת "חברה צודקת" ארגנה הרצאה של גדי טאוב שנקראה "מסולידריות לאינדיבידואליזם – הערכים המשתנים בישראל". לטאוב יש תפישה מאוד מגובשת על החברה הישראלית. הוא טוען כי זו חברה העוברת מערכי סולידריות עמוקים שהיו טבועים בבסיסה התרבותי לתפישה אינדיבידואליסטית, ריקנית וחסרת ערכים ונורמות מוסריות ראויות. לדידו, החברה הישראלית איבדה את הסולידריות שסייעה לה להפוך לאחת החברות השוויוניות בעולם עד סוף שנות ה-70. הסולידריות הזאת התאפיינה לא רק ביסודות חברתיים נעלים אלא גם באמונה פנימית עמוקה של כל חלקי החברה הישראלית בערכים תרבותיים משותפים. לפי טאוב, שני פנים אלו של הסולידריות משו מן העולם. הפרויקט החברתי שברצונו לכונן הוא השבת הסולידריות הזאת כי היא זו שתביא מזור לחולייה של החברה הישראלית.

פירוקו של המרכז הציוני-יהודי, לפי טאוב, הוא הגורם הראשי למצבה העגום של החברה הישראלית. תהליך פירוקו של מרכז זה החל עם כיבוש השטחים ב-1967. המחלוקת על משמעותם ועתידם של השטחים הביאה בהדרגה לפירוק המאכזב. לטענתו, התפרקותו של המרכז הובילה לניכור כלפי ערכי המוסר ונורמות הסדר שהנחילה הציונות ובו בזמן יצרה חלל שלתוכו נכנס השמאל הפוסט-ציוני; אותו שמאל שמסכל כל ניסיון וכל רצון לסולידריות ולמאבק חברתי משמעותי. וכאשר טאוב מביט בעיניים כלות על המציאות החברתית בישראל הוא איננו מצליח להבין אילו ערכים נותרו לנו לאחר שסיימנו לבעוט בגווייתה הסרוחה של הציונות. אם רוצים אנו בחיים מלאי משמעות, עלינו לחזור ולהקים מחדש מרכז לאומי שינחיל סולידריות בקרב העם. טאוב נמנע מלציין במפורש איזה אופי יישא אותו מרכז לאומי, אך בדבריו איננו מותיר פתח לשום תפישה פרט ללאומיות היהודית, קרי הציונות. הלאומיות היהודית, לפי השקפתו, היא הדבר היחיד שיעניק לחיינו את משמעותם המלאה, ועל בסיסה יהיה ניתן לכונן מדינת רווחה צודקת, שוויונית ומתקדמת.


גדי טאוב חותר לחזון של מדינת רווחה וסולידריות חברתית, חזון אותו היה רוצה להגשים במדינת ישראל. אך הוא סבור כי ללא תפישה לאומית ממוסדת ומקיפה, לא ניתן יהיה לממשו. מכאן הוא מגיע אל המסקנה שמדינת רווחה אינה מסוגלת לתפקד ביעילות הראויה ללא קשרים לאומיים בין אזרחיה. בדבריו עולה הטענה כי על מנת לכונן סולידריות חברתית בין איש ההיי-טק מרמת אביב למטפלת מאופקים, יש לטפח את הקשר הלאומי ביניהם; בלעדי זה, לא תיווצר לעולם סולידריות שתוכל להבטיח את התשתית של מדינת הרווחה הישראלית.


מבחינתו אין כלל ספק שקשר לאומי זה יהיה חייב להתבסס על יהדותם של איש ההיי-טק מרמת אביב והמטפלת מאופקים. טענה זו היא חלק מקו הטיעון הכללי שלו שמתעלם כמעט לחלוטין מהערבים בישראל. עניינו הוא בסולידריות בין יהודים ובין יהודים בלבד. טאוב מתאר את החברה הישראלית כמערכת סגורה שגבולותיה מוגדרים כאמור על-פי הזהות האתנית היהודית. מתוך הניתוח הזה ברור כי הערבים יהיו לא רק מחוץ למדינה היהודית והדמוקרטית שטאוב כה חפץ ביקרה, אלא גם מחוץ למערכת הרווחה הישראלית.


בסופו של עניין, ימצאו את עצמם הערבים בשוליה של מדינת הרווחה הישראלית המבוססת על סולידריות שמנוסחת במונחי הרגשות הלאומיים המשותפים לרוב האוכלוסייה, קרי היהודים. האם זו מטרתה הגדולה של מדינת הרווחה שטאוב כה עמל להקים בישראל? אל לה למדינת רווחה להתבסס על רגשות אתנו-לאומיים. מדינת רווחה צריכה להתבסס על עקרונות אוניברסליים המעניקים לכל אזרח ולכל קבוצה את זכויותיהם החברתיות. עקרונות אלו אמורים לספק רשת ביטחון חברתית לכל אזרחי המדינה, כזו שתגן עליהם אם ייקלעו למצב כלכלי-חברתי גרוע מכל סוג שהוא. וזאת מבלי להתייחס לעובדה שהאזרח הוא יהודי, ערבי, מזרחי, אשכנזי, גבר או אשה. האזרחות – ולא האתניות או הלאומיות – חייבת להיות העיקרון המארגן של מדינת הרווחה.


הניתוח של גדי טאוב בעייתי מבחינה נוספת, וזו נוגעת לחוסר המשקל שהוא מייחס למרכז עצמו בתהליכי הקפיטליזציה והאינדיבידואליזציה שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות. על-פי טאוב, המרכז הוא מערכת מונוליטית, סגורה, מעין "קופסה שחורה", שההשפעות עליו מבחוץ הן אלו אשר מפרקות אותו בהדרגה. בדברי שלהלן אנסה להוכיח כי המרכז הלאומי לדורותיו היה בעל תפקיד משמעותי וקריטי בפירוקו העצמי.


חוששני, כי אותו מרכז יהודי-ציוני-עברי-סוציאליסטי שטאוב כה מהלל ומשבח, ביקש להתפרק מ"נכסיו" החברתיים והתרבותיים. ראשית, ברצוני לטעון כי מפא"י לא היתה מפלגה סוציאליסטית במובן הקלאסי, כאשר אפילו לא ייסדה מערכת רווחה, כפי שהיה מקובל למשל במדינות מערב אירופה עד סוף שנות ה-70. בהקשר הזה, חשוב לציין כי מדינת רווחה קלאסית לא היתה בישראל עד ל-1975, עד אשר בפעם הראשונה נכללו קצבאות הילדים באופן מפורש בתקציב המדינה (תוצאת מאבקם של "הפנתרים השחורים").


בנוסף, מפא"י היתה מפלגה סוציאליסטית במובן התרבותי, הרבה יותר מאשר במובן החברתי-כלכלי. "הסוציאליזם" שימש בידי מפא"י מכשיר שבאמצעותו היה ניתן לבנות מדינה. ניתן לומר כי זרעי הפירוק של הסולידריות בישראל והמעבר ממרכז לאומי סוציאליסטי למרכז לאומי קפיטליסטי נבטו בראש ובראשונה בתוך המרכז עצמו. מה שהביא לפירוקו של המרכז "הסוציאליסטי" עוד לפני כיבוש השטחים ב-1967 היה שינוי מהותי בערכיו של אותו מרכז הגמוני.


הרי מפלגת רפ"י שגרמה לפיצול העמוק ביותר בתוך מפלגת הפועלים הארץ-ישראלית, עוד ב-1965, חרטה על דגלה את ערכי התיעוש והקפיטליזם. מפלגה זו, שבראשה עמד דוד בן-גוריון, ביקרה בחריפות את ערכי השיתופיות של מפא"י, את ערכי "ההגמוניה הפועלית" ואת המחסומים שהציבה ההסתדרות, ארגון העובדים בישראל, בפני התפתחות תעשייתית-קפיטליסטית של המדינה.


דוגמה נוספת לכך היא מפלגת ד"ש שהוקמה ב-1977 על שני עיקרים הקשורים אחד בשני: האחד, לפרק את המרכז, קרי את מפא"י ובסיסי הכוח שלה ובראשם ההסתדרות, והנוסף, ליצור בישראל מערכת מוסדית גמישה וידידותית יותר להון. האם ראשי שתי המפלגות הללו לא באו למעשה מתוך מפא"י, מתוך המרכז הלאומי-ההגמוני? האין זה המרכז שהפעיל מנגנון להשמדה עצמית פשוט משום שזה היה האינטרס שלו? האם כעת ניתן "להאשים" רק את הכיבוש בשינוי הערכים בישראל?


כאשר המרכז, ובראשו מפא"י, חש כי השיג את מטרתו, קרי הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הוא החל אט-אט לשנות את פניו, מתפישה של סוציאליזם תרבותי-לאומי (כפי שהגדיר זאת זאב שטרנהל בספרו "בינוי אומה או תיקון חברה?") לקפיטליזם כלכלי וללאומיות ציונית-ליברלית מבית מדרשן של רות גביזון ויולי תמיר.


הניתוח של גדי טאוב מתעלם אם כן מהאינטרסים של המרכז בפירוקו העצמי. למפא"י ולבן-גוריון היו ללא ספק אינטרסים תרבותיים ב"סוציאליזם": הקמת המדינה; יצירת "היהודי החדש"; שליטה, משמוע (מלשון משמעת), פיקוח ומשטור של אוכלוסייה מעורבת מבחינה לאומית, אתנית ותרבותית. כל זה התאפשר, אם פחות ואם יותר, הודות לתפישה הסוציאליסטית של מפא"י. מסוף שנות ה-70, האינטרסים של אותו מרכז יהודי-ציוני-עברי פשוט השתנו. כבר לא היה צורך בבניית מדינה, כי היא כבר קיימת; לא היה צורך בכפייה של תפישה תרבותית אחת, משום שרוב החברה הישראלית כבר קיבל על עצמו את הערכים הציוניים-יהודיים. מה שלא מנע מהמרכז הלאומי, דרך אגב, להשתמש בפלורליזם הליברלי, אשר לכאורה מעניק ביטוי לשלל התרבויות והזהויות, כדי לחזק במובהק את ההגמוניה של התרבות הציונית-יהודית בספירה הציבורית הישראלית.


אין ספק כי ב-30 השנים האחרונות, התפנה המרחב הכלכלי והתרבותי בישראל בהדרגה לטובת האינטרסים של ההון. כיום, המרכז הלאומי מאמין באינטרסים קפיטליסטיים וטוען כי הם החשובים לקידומה של המדינה. אך עצם העובדה שהמרכז מאמין בקפיטליזם אינו אומר שהוא לא לאומי. אין בישראל אדם בר-דעת אחד שיכול להגיד כי המרכז של היום איננו לאומי. בהקשר הזה, חשוב להבין כי לקפיטליזם יש יכולת תרבותית סתגלנית. תרבות הקפיטליזם היא בעלת עוצמה רבה כל כך שהיא יכולה לעמוד בסתירותיה שלה ובד בבד לנכס לעצמה כל גילוי תרבותי – בין אם תהיה זו לאומיות, דמוקרטיה או דיקטטורה (פאשיזם). לפיכך, את המאבק החברתי צריך לנהל נגד הקפיטליזם ולא בעד כינונו של מרכז לאומי.


המאבק החברתי הראוי צריך לכלול ביקורת קשה על המרכז הלאומי-יהודי בכללו, שכן הוא, בשם האינטרסים המשתנים שלו, הביא עלינו את הריסוק הזוחל של מדינת הרווחה. במקום להיאבק על השבת המרכז הלאומי על כנו, יש להשמיע ביקורת חריפה כלפיו על הברית הלא-קדושה שכרת עם ההון. בדרך זו יהיה ניתן, למשל, להבחין באופן שבו "מלחמה על הבית" בשם הלאומיות היהודית הופכת לפלטפורמה נוחה לחיסול מדינת הרווחה ולהפקרת האזרחים לחסדי השוק. בתקופת מפא"י, או המרכז "הסוציאליסטי", הסוציאליזם שימש כלי בידיה של הציונות להשגת הלאומיות; כיום, בתקופת שרון ונתניהו, או המרכז הקפיטליסטי, הלאומיות משמשת מכשיר בידיהם כדי לאפשר להון להשתלט על המדינה. בייחוד בשלוש השנים האחרונות, המרכז הלאומי הצליח להשליט שני סדרי-יום עיקריים על החברה הישראלית: סדר-יום מדיני-פוליטי המורכב בעיקר משיח יהודי-לאומי וסדר-יום כלכלי המורכב רובו ככולו משיח ליברלי-קפיטליסטי. ניתן לראות בעין בלתי-מזוינת את הקשר בין הדברים. ולכן, אני סבור שאת האינטרסים לשינוי הערכים בחברה הישראלית צריך לחפש במרכז הלאומי עצמו. השבתו של מרכז לאומי קולקטיביסטי, או "סוציאליסטי", איננה מטה-קסם שבעזרתו ניתן יהיה להבריא את החברה הישראלית ולהעמיד את הסולידריות על כנה מחדש. צריך לבחון בדיוק אילו ערכים השתנו בחברה הישראלית ומדוע, ואפילו חשוב יותר, לחשוף את האינטרסים של המרכז בשינוי זה. בחינה כזאת, כפי שניסיתי לעשות במסגרת חיבור זה, תוכל לדעתי לסייע לנו לייצר עמדה ביקורתית יותר כלפי הקפיטליזם המתפשט, כמו סרטן, במדינתנו.


לטעמי, התפישה של גדי טאוב שגורסת כי שינוי הערכים בישראל נובע מהאינטרסים של ההון בלבד מבלי להתחשב באינטרסים של המרכז הלאומי-יהודי לדורותיו בשינוי הזה, לוקה מאוד בחסר ואינה מאפשרת הבנה רחבה של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית.

תגובות
נושאים: מאמרים

26 תגובות

  1. יומנו של "אנרכוטרוצקיסט" הגיב:

    הציונות, כולל זאת שכינתה עצמה "סוציאליסטית", כדי למשוך אליה יהודים עם השקפות שמאליות, הייתה תנועה בורגנית לאומנית קולוניזטורית. "הסולידריות הלאומית", שלה הייתה בנויה על שבירת כל סולידריות מעמדית של פועלים יהודים וערבים, תוך נישול העם הערבי בפלסטין. למדיניות של "עבודה עברית"( זריקת פועלים ערבים ממקום עבודתם והחלפתם בפועלים יהודים), "אדמה עברית"( נישול הפלחים) ו"תוצרת עברית"( החרמת מוצרים פרי עבודה של ערבים), היה יותר קשר ל"סוציאליזם הלאומי", מאשר לסוציאליזם שבאופיו הוא אינטרנציונליסטי. "סוציאליזם" זה הוא שהביא לגרוש מאות אלפי פליטים. בין "הסוציאליסטים" הציונים לימין הציוני שלא התבייש לכנות עצמו פשיסטי( יומנו של פשיסטון כפי שכינה עצמו אבא אחי מאיר בטורו הקבוע), היה הבדל טקטי בלבד.

    למרות תהליך נורא זה היא אכן יצרה כאן עם-חדש הישראלים. אלא שזכות ההגדרה העצמית שלו אינה יכולה להתממש במסגרת המדינה הנוכחית, אלא על חשבון העם הפלסטיני. במסגרת מהפכת פועלים ערבית-יהודית יהיה מקום לשני העמים לחיות חיי סולידריות ואחווה, על בסיס כלכלי משותף, עם שתי אוטונומיות במסגרת מדינה סוצילאיסטית פדרטבית. בכל אוטונומיה לכל עם תהיה אפשרות לפתח את תרבותו ואת שפתו ולחיות חיים בטוחים. כל השקפה אחרת נגועה בלאומנות ישראלית או פלסטינית המבטיחה את המשך הסכסוך והשליטה של האימפריאליזם. מאוחר יותר לאחר שזכרון הסכסוך יזכר כפזה מוקדמת פרימיטיבית, וכאשר הכלכה המולאמת והמפותחת תייצר לטובת העובדים כולם, יווצרו יחסים שיאפשרו מזיגה חדשה שמרכיביה יהיו האלמנטים המתקדמים של התרבות של הישראלים והפלסטינים. שוויץ, היא מדינה של עם אחד שדובר שפות שונות ויש לו תרביות שונות. ברית המועצות בתקופתה הראשונה עלתה על הפתרון הזה של פדרציה סוציאליסטית של שווים. יש המכנים השקפה זו אנרכו טרוצקיסטית, מה שמעיד עד כמה יודעים המגנים.

  2. יואב עציוני הגיב:

    המחבר כותב שהמרחב הציבורי התפתח ב30 השנה האחרונות לטובת האינטרסים של ההון, והוא לא מתיחס לסיבות שהובילו לשינוי הזה , כביכול. מה מנע מאותם אינטרסים לשלוט על המרחב הכלכלי-ציבורי לפני המהפך הזה? ומה גרם לשינוי?, אין ספק שהמחבר צודק בקביעתו שלא ירידת הערכים הלאומיים הם שגרמו לכך וכי יש מי שיכול לטעון ברצינוית שישראל של שנות השבעים ואילך התאפיינה ביחס פחות לאומי? הרי אם כבר ההיפך הוא הנכון.
    בספרם "מרווחי מלחמה לדיוידנדים של שלום" מראים ביכלר וניצן שמה שהשתנה בחברה הישראלית בשנות השמונים אינו התחזקות של ההון,ששלט בפועל במוסדות הציוניים מאז ומעולם, אלא שינוי אופי ההצבר של ההון, שינוי שכפה על בעלי ההון המקומיים את פירוקה של מדינת הרווחה, ושנכפה בין היתר על ידי האינטרסים של ההון הדומיננטי בארה"ב.

    טענותיו של טאוב בדבר חיזוק הלאומיות כאמצעי ליצירה חודשת של סולידריות חברתית היא לכן מסוכנת ביותר, מכיוון שדווקא הלאומיות היא האמצעי האידיאלי שבו נאבקים המוסדות השלטוניים בעניים באמצעים של הפרד-ומשול , לולא התעמולה הלאומית המוזנת לציבור היהודי ובמיוחד לעניים שבו, לא הייתה לשלטון הישראלי אפשרות להסלים בהתמדה את האלימות באיזור, ולהמשיך בנישול הערבים בשטחים. הלאומיות וההסלמה באלימות גם מונעות התארגנות פוליטית סוציאליסטית בהסיחן את תשומת הלב של הציבור לעינייני "בטחון", והמנעות מנושאים חברתיים.
    בנוסף ראוי לציין שעל פי הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשטח מדינת ישראל, כולל השטחים, היהודים מהווים מיעוט, האוכלוסייה הלא יהודית הכוללת מלבד הפלסטינים גם מאות אלפי מהגרים מברה"מ, ממזרח אירופה מהמזרח הרחוק ומאפריקה. להמהגרים האלה , חלקם בעלי תעודות ישראליות מתוקף חוק השבות וחלקם ללא תעודות, ולערבים מה מציע טאוב? האם גירוש המוני כהצעתו של שר הפנים? או שמא הם ישארו ללא זכויות בעוד היהודים יקימו לעצמם חברה סוציאליסטית?

  3. שי הגיב:

    מאמר מרתק. מזמן לא קראתי ניתוח כל כך חד ונכון של המציאות הישראלית.

    תודה.

  4. יובל הלפרין הגיב:

    זה נכון שלא ניתן לקיים סוציאליזם ללא הרעיון הלאומי. עובדה שכבר מרקס שינה את התביעה הראשית של תנועת הפועלים מ"סוציאליזציה"(החברה) ל"נציונליזציה" (הלאמה).
    כשהקפיטליזם לובש צורה אימפריאלית, כשיעדו העיקרי הוא מחיקת כל זהות שהיא, כולל זו הלאומית, אין פלא שסוציאליסטים יניפו את הדגל הלאומי.
    בין אם אתה בגוש היורו, בקובה, באמריקה הדרומית, המשוואה בעידן הזה הוא יותר שמאלי- יותר לאומי.
    רק מה? הציונות איננה תנועה לאומית.זו הסיבה שיש להתנגד לה. היא תנועה אתנית-פרטיקולרית. הלאום נועד ליצור זהות כוללת המבוססת בראש ובראשונה על הטריטוריה, בין השאר במטרה להחליף את כל הזהויות האתניות-פרטיקולריות מהתקופה הטרום-קפיטליסטית.
    מכאן שאם רצוננו בסוציאליזם, מהפכני או רפורמיסטי, עלינו ליצור לאומיות שתכלול את כל תושבי הטריטוריה הישראלית הריבונית.אפשר לקרוא ללאומיות הזאת "ישראלית", "כנענית" או שם אחר. (בשטחים הכבושים יש כבר לאומיות אחר,לכן משם צריך לצאת). כן! קודם טריטוריה, אחר כך זהות. כך זה היה ברוב המכריע של מדינות העולם. מדוע תושבי סהרה המערבית נאבקים לעצמאות ממרוקו? כי הספרדים והצרפתים שרטטו גבול בין המושבות שלהם. למה תושבי מזרח טימור לא רוצים להיות אינדונזים? כי ההולנדים והפורטוגלים חילקו ביניהם את האי טימור.

  5. תגובה ליובל הגיב:

    יובל
    הלאום אינו דבר נצחי. למעשה מדינת הלאום היא צורת ארגון חברתי שהבורגנות ייצרה כדי לאחד את השווקים המקומיים. בשעתו צורה זו הייתה צורה מהפכנית. האימפריאליזם, השלב בו יצרה הבורגנות כלכלת שוק עולמי, הוא שלב בו התפתחות כוחות הייצור פרצו מזמן את המסגרת של מדינת הלאום. עתה קיימת סתירה מהותית בין הבעלות הפרטית והחיברות של אמצעי הייצור מחד והכלכלה העולמית ומדינות הלאום מאידך. הצורך הוא בשינוי לחברה סוציאליסטית עולמית. הבורגנות אינה מסוגלת לפתור בשום מקום את השאלות הלאומיות הקיימות , להפך אנו עדים להחרפת הלאומיות ואף הלאומנות בחלקים שונים של העולם, גם בקפיטליזם המפותח ( אירלנד, ספרד, איטליה ולאחרונה קורסיקה). פתרון שאלה דמוקרטית זו דורשת עתה מהפכה של מעמד הפועלים על בסיס אינטרנציוליסטי ולא לאומי. כמובן שיש להתנגד לכל צורה של דיכוי לאומי, אך מעמד הפועלים הכוח היחידי שיכול לפתור את השאלה הלאומית יכול להתאחד רק על בסיס אינטרנציונליסטי. בסיס זה נתן לנו לנין: התנגדות לכל שמץ של אפליה ודיכוי, אך איחוד כל הפועלים ללא קשר ללאומיותם כנגד כל הבורגניות, גם הבורגנות של העם המדוכא, אשר האינטרס שלה הוא לנצל את הפועלים "שלה" ולשם כך היא משתפת פעולה עם האימפריאליזם כנגד הפועלים "שלה

  6. אבנר מ. הגיב:

    הכותב אינו סותר את טענתו המרכזית של טאוב שהיא גם נכונה והגיונית-ללא מרכז משותף וביטול מנגנוני הרב-תרבותיות והפלורליזם הרוחני ,לא ניתן לנהל מאבק בקפיטליזים הדורסני.
    כל עוד ימשיך השמאל לדגול בפלורליזם מפרד וברב-תרבותיות מפלגת ,ימשיכו בעלי ההון ועושי דברם לצחוק על כולם.
    מנגנוני הרוחה שיוחזרו בזכות החזרתו של מרכז משותף שיאפשר מאבק של כל הפלגים ,יהיו עבור כל א ז ר ח י המדינה ללא יוצא מהכלל ,גם עבור הערבים שמעמדם בתור מיעוט לאומי בתוך מדינת לאום לא יהיה שונה ממעמדו של המיעוט הצרפתי בקנדה או המיעוט הוולשי בבריטניה.

    נדמה לי שהתקפתו של עבו על טאוב ,(כמו של אנשי שמאל רבים אשר שומעים את המילה "ציונות" ויורד להם צעיף של דם על העיניים) היא שחלומם בדבר מדינה דו-לאומית עלול לרדת לטימיון בעקבות החזרת המרכז- לאלו בדיוק התיחס טאוב בדבריו על השמאל הלא-רלונטי.

  7. אופיר עבו הגיב:

    ליובל.
    הרעיון הסוציאליסטי יכול להתקיים ללא המעטפת הלאומית. מרקס שינה את דעתו אך ורק לגבי שלב "הדיקטטורה של הפרוליטריון", שהוא אכן שלב לאומי. לא ניתן להפוך רכוש לנחלת הכלל ללא איזושהי תפישה מגבשת ומאחדת, וגם על תפישה זו קמו למרקס מבקרים רבים. אך בשלב הממשי של הסוציאליזם, מרקס חזה את היעלמות מדינת הלאום, משום שכבר איננה רלוונטית לקיומם של בני האדם.
    התפקיד של הלאומיות בחברה הקפיטליסטית, על-פי מרקס, קשור לשאלת הניכור. מרקס בצעירותו היה חסיד של תורת הגל, הפילוסוף הגרמני הנודע. הגל טען כי הניכור בעידן המודרני נעוץ בפער שבין החברה האזרחית, בה שולט דפוס פעולה אגואיסטי באופן אוניברסלי, לבין המשפחה, בה שולט דפוס פעולה אלטרואיסטי באופן פרטיקולרי. הפתרון של המתח הזה בא לידי ביטוי במדינה, שבה מתקיימים דפוסי פעולה אלטרואיסטיים באופן אוניברסלי. מרקס אכן האמין בכך עד אשר הבין כי המדינה היא למעשה מנגנון שמסווה את הפרטיקולריזם של החברה תוך שימוש באוניברסליזם אשלייתי, כמו זכות ההצבעה הכללית. על-פי מרקס, הניכור בחברה המודרנית נמצא בפער שבין הפרטיקולריזם של החברה האזרחית, קרי האגואיזם והרציונליזם של השוק, לבין האוניברסליזם האשלייתי של המדינה, שמגינה על האינטרסים של החברה האזרחית בעזרת מנגנונים מוסדיים כמו חוקה, הגנה על זכויות הפרט ועוד. הניכור בחברה המודרנית נפתר על-ידי מוסדות חברתיים מומצאים או מדומיינים, אם להשתמש במונחיו של בנדיקט אנדרסון, כמו לאומיות ודת. הלאומיות מספקת לחברי קולקטיב מסוים את התחושה שהחברה האזרחית, קרי השוק הקפיטליסטי, פועלת – באמצעות "האוניברסליזם" של המדינה הדמוקרטית המודרנית – לטובת האינטרס הכללי, כלומר לטובתם. לכן במסגרת מאבק חברתי יש לפעול נגד הקפיטליזם על סתירותיו ועל צורותיו המשתנות, ולא למען הלאומיות שמגויסת בנקל לטובת ההון.

  8. אלכס מסיס הגיב:

    המגיב "אבנר מ." מבשר "מדינת לאום" עם "מיעוט
    ערבי". לאיזה "לאום" הוא מתכוון?: "יהודי" שבתוכו כחצי מליון לא-יהודים שיובאו מברית המועצות (לשעבר) והוא בנדיבותו כולל אותם
    בלאום שלו ? – גם ההשוואה עם "המיעוט הצרפתי" בקנדה, מופרכת. "הצרפתים" בקנדה הם הרוב בקוויבק שהייתה טריטוריה צרפתית. ראש הממשלה הקנדית הוא צרפתי מקוויבק וגם ראשי ממשלה שקדמו לו, היו ביניהם צרפתים. כל נסיונות ה"הכשרה" למדינה-דתית "יהודית" – שווים בערכם ורצינותם למטיפים מ"שמאל" המוציאים את לניו וטרוצקי מקברם ומקשקשים על
    "מהםכה".

  9. לאבנר מ. הגיב:

    טענותיך בדבר "החזרת המרכז" אינן מובנות לי. המאמר מנסה לתאר קו רציף בין מרכז "סוציאליסטי" לבין מרכז אולטרא-קפיטליסטי. האינטרסים של המרכז הציוני-יהודי השתנו. כיום, למרכז הלאומי יש אינטרסים קפיטליסטיים ובשמם הוא מנצל את הלאומיות על מנת לסמא את עיני האנשים.
    ועל איזה בסיס תכונן את המרכז שבעיני רוחך? האם יהיה זה המרכז "הסוציאליסטי" של תנועת העבודה שביסס את עצמו על ערכי החלוציות והוציא בדרך זו את הנשים, המזרחים והערבים אל מחוץ ל"סולידריות" שכונן?
    זהויות לא צומחות בחלל ריק. זהויות הן תוצאה של מאבק פוליטי-חברתי בעל ממדים תרבותיים, כלכליים ועוד. הצמיחה של הזהויות היא תוצאה של מרכז סגור וחסום שלא איפשר כניסה למי שאיננו הוא. כמו כן, זו תוצאה של מחיקת זיכרונות ולגלוג על היסטוריות שלא היו מעניינה של הציונות. מאבק פוליטי-חברתי הוא בד בבד גם מאבק כלכלי וגם מאבק תרבותי.
    מרכז לאומי המוגדר במונחי הזהות הלאומית-היהודית לא יעניק זכויות שוות, לא אזרחיות ולא חברתיות, למי שאיננו נכלל תחת הגדרתו. לכן הערבים ימשיכו להסתופף בשולי החברה הישראלית בדיוק כפי שהם היום. מדינת כל אזרחיה (או מדינה דו-לאומית, אם תרצה) היא בבחינת מסמן ראשון להתהוותה של מדינת ישראל כמדינה צודקת ושיוויונית יותר.

  10. כדאי ללמוד לחשוב הגיב:

    כיום הרעיון של המדינה הדו לאומית בגבולות ה4 ביוני 67 יחד עם בנטוסנטן קטנה פלסטינית לידה נשמעת למספר אנשים כרעיון מלהיב מהפכני. האמת היא שהרעיון של מפ"ם לפני 47 לא היה שונה בעקרון אך קצת חותר רציונלי משום שהיא כללה את כל הפלסטינים ואת כל היהודים שחיו בארץ. מה שתומכי רעיון זה חייבים להשיב לעצמם ולאחרים הוא מה יהיה האופי המעמדי של מדינה כזו? בורגני, על בסיס כלכלת שוק?, או סוציאליסטי? מי שמאמין כי בתקופה ההיסטורית הנוכחית של שקיעת הקפיטליזם, הבורגנות מסוגלת לפתור את השאלה הלאומית, מתעלם מכך שהשאלה הלאומית, אותה אמורה הייתה הבורגנות לפתור , קיימת ולא נפתרת במקומות רבים בעולם, הן בארצות הלא מפותחות למשל פיליפינים ואינדונזיה, או במפותחות צרפת, אנגליה ספרד. באופן קונקרטי, והאמת היא תמיד קונקרטית, היש מישהו שמאמין בכנות לאור היסטוריה של האזור, כי הבורגנות הישראלית והבורגנות הפלסטינית ייתאחדו על בסיס של שוויון וכיבוד הדדי כדי ליצור מדינה בורגנית דו לאומית? יחסים כאלו על בסיס קפיטליזם לא ייתכנו לא על בסיס מדינה אחת כפי שתומכי שתי מדינות טוענים בצדק, אך גם לא על בסיס שתי מדינות בה אחת מספקת כוח עבודה זול לבורגנות הישראלית. אין לשאלה זו פשוט פתרון במסגרת הקפיטליזם. לעומת זאת מעמד הפועלים לו אין צורך לדכא שום סקטור של מעמד הפועלים יכול לפתור את השאלה על בסיס כלכלה מולאמת ומתוכננת בפיקוח דמוקרטי של הפועלים ערבים ויהודים, תוך מתן אוטונומיה הן לישראלים והן לפלסטינים המגדירים עצמם לכשכאלה. שם ניתן יהיה לפתח את התרבות ואת הלשון מתוך בטחון ולא מתוך שנאה המעודדת על ידי האימפריאליזם והשליטים המקומיים.

  11. אמנון הגיב:

    לאלכס מסיס – היהודים המיובאים האלה , ילדהם יהיו ישראלים לכל דבר , בניהם משרתים בצהל וכל הכבוד להם . הלא הם מוצר של הסוציאליזם שמחק את הלאומיות והדת . לא סתם הם באו לארץ יש בדמם דם יהודי .אגב בטיולי ברחבי הארץ רואה אני את אותם מיובאים אוהבים את הארץ ואת נופיה . ולסיום האם החבר מסיס מתיחס לערביות המובאות ככלות לארץ מהשטחים גם כסחורה מיובאת ???

  12. נתן הגיב:

    לפני 40 שנה בתקופת השלטון האיום והנורא המדכא והמשפיל של מפא"י ,הייתי מקבל ארוחת צהריים חמה בבית הספר ובתחילת שנת הלימודים ערימת כל הספרים לכל השנה היתה על שולחני, בתוכנית הלימודים היו לימודי חליל,ריתמיקה וציור.
    ילדיי היום יכולים רק לחלום על דברים כאלה.
    אני מעדיף מרכז כזה על פני שמאל פלצני מפלג ומפרד שאינו מועיל דבר לאותם מיגזרים שבשמם הוא כביכול נלחם.
    מה עדיף, להיות מיעוט ערבי במדינת רווחה ציונית או להיות מיעוט ערבי במדינת כל אזרחייה אשר מפורקת מכל סולידריות חברתית?

  13. שי הגיב:

    לא קראתי את מאמרו של גדי טאוב, אך דעותיו מוכרות לי. אין לי ספק שהוא כמה להשבתה של הציונות בגרסת מפא"י. לטאוב נדמה שמתעללים בגופה של משהו בעל ערך, ולא כפי שקורה באמת, שמשהו מת וטוב שכך. טוב משום שסוג ההגמוניה המפא"ית היה גזעני, אלים ודכאני, כלפי מיעוטים לאומיים ותרבותיים וכלפי אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. הדיכוי המפא"י הופנה לא רק כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל וכלפי היהודים מעדות המזרח, אלא גם כלפי האשכנזיות והתרבות היהודית המערבית. מותה של הציונות ה"סוציאליסטית" טוב גם מסיבות אחרות, אבל נדמה לי שדיכוי זה הוא שהביא לקיצה ואותן קבוצות אוכלוסיה שתמכו בהגמוניה, משכו ממנה את תמיכתן בגללו. אין בזה כדי לומר שהן בחרו באלטרנטיבה ראויה, אבל כאן מצויה טעותם של רבים, שאין דעתם נוחה מרעיון ה"רב תרבותיות": החד תרבותיות, השתלטנות הכוחנית של הקבוצה הדומיננטית יפת הבלורית (גם בגרסתם העכשווית המחומצנת עד זרא) הביאה על עצמה את קיצה. הלאומיות הישראלית כמחנה משותף שייצר סולידריות? את זה ראיתי באוקטובר 2000 כשהמון מוסת רץ לשכונת התקווה כדי לפרוע בפועלים פלסטינים וצעק "מדינת משטרה". אז גם הבעירו צמיגים בנווה שרת. למה? כי המכנה המשותף של הלאומיות הציונית נוצר על ידי הגדרת גורם חיצוני מאיים ולא גורם פנימי מאחד.
    אין אני חסיד גדול של "רב תרבותיות" כרעיון שתכליתו לשחרר את האדם ממחויבות כלשהי לרעו וכמרכיב בעיצוב זהות אטומיסטית, ואני יודע שיש כאלה שדוגלים ב"רב תרבותיות" רק כדי לתרץ העדר אתיקה וערכים אוניברסליים. לעומת זאת, חשוב מאוד לנקוט גישה "רב תרבותית" בחברה הטרוגנית כמו זאת שקיימת בישראל, גם בגלל ריבוי תת הקבוצות השונות מאוד וגם כדי לתקן את נזקי ההגמוניה המסרסת שהייתה שלטת כאן בלא מיצרים כל כך הרבה זמן. אמרתי מקודם "חד תרבותיות", אבל מוטב אולי היה לתקן את זה ל"אנטי תרבותיות", שכן איך אחרת אפשר לראות את הנזק הבלתי הפיך שנגרם למזרחיות ולאשכנזיות? לא צריכה להיות סתירה בין רב תרבותיות ישראלית לבין סולידריות מעמדית שתיתכן בישראל רק כתוצאה מברית טרנס-תרבותית ודתית.

  14. גל הגיב:

    אופיר כותב: "וכאשר טאוב מביט בעיניים כלות על המציאות החברתית בישראל הוא איננו מצליח להבין אילו ערכים נותרו לנו לאחר שסיימנו לבעוט בגווייתה הסרוחה של הציונות". אבל טאוב דיבר על גופתה של מפא"י ולא של הציונות משום שבשביל לקבוע שגופתה של הציונות מתגוללת ברחובות צריך לקחת הרבה יותר מדי ברצינות את מה שמתרחש בקמפוס התל-אביבי. הרי ברור שהציונות ממש לא מתה כי בחורים צעירים עדיין שולחים את עצמם להילחם בשמה ובשם המשמעות (מלשון משמעות) שהיא מעניקה להם. איך אפשר לקבוע שהיא מתה כאשר לראשונה מזה שנים רבות יש בישראל קואליציה יציבה שמורכבת אך ורק ממפלגות ציוניות? אין ש"ס, אין אגודה.

    מה שטאוב כן אמר זה שהאופציה הציונית הסוציאליסטית – זו שביקשה לשלב בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי – היא זו שמתה. את מותה הוא מבכה כשהוא טוען שהבעיטה הבלתי פוסקת בגופתה מסרסת את האפשרות להציב אלטרנטיבה פוליטית ריאלית לשלטון ההון המשתולל ללא רסן ורק אלוהים יודע מה עוד צפוי לנו בארבע השנים הבאות.

    אין ספק שהסוציאליזם של מפא"י היה פגום או כמו שבן-עמי אמר על העימות שלהם עם הפנתרים השחורים: הם נבהלו ברגע שהגיעו אליהם קליינטים אמיתיים של הסוציאליזם – פרולטריון עני. אבל גם מבלי להיכנס להתנצחות הניצחית בין השמאל הציוני לשמאל האנטי-ציוני ובהשראת דבריו של טאוב כדאי לשאול:

    א. האם אפשר להשיג שינוי משמעותי (בשיח, בפוליטיקה) לכיוון סולידארי וסוציאלי יותר מבלי ליצור כח מרכזי חדש? האם ההתפוררות הצנטריפוגלית של המדינה ושל כוחה ושאיפתה לשמור על אזרחיה היא לא בדיוק האפקט של הגלובליזציה? הרי זהו האינטרס האמיתי של ההון היום, על בנקיו העולמיים, קרנות המטבע שלו וחברות הדירוג. והרי אנחנו דורשים שהכח הפוליטי המרכזי – זה הלאומי שאותו אתם מבקשים לפורר – הוא שיתנגד לכך.

    ב. האם יש איזשהוא סיכוי לכונן כאן ועכשיו מרכז שאינו מוגדר על בסיס לאומי (ואפילו על לאומיות מוזרה כמו הישראליות)? או כמו ששאלו לפני: אם יתפורר כאן כרגע הבסיס הלאומי האם נראה לכם שהכח הסוציאליסטי בשני העמים יתגבר על עשירי רמאללה וכפר שמריהו? האם תושבי חאן יונס יחליפו את הפוסטרים של מנהיגי הדת באלה של מארכס? הרי ההגדרה המעמדית "פרולטריון" מקובלת הרבה יותר על חברי האקדמיה מאשר על מושאה. אם יש לה איזשהוא סוג של רלבנטיות היום, אולי כדאי להנחיל אותה לפני שמתחילים להרוס?

  15. לנתן הגיב:

    "מה עדיף, להיות מיעוט ערבי במדינת רווחה ציונית או להיות מיעוט ערבי במדינת כל אזרחייה אשר מפורקת מכל סולידריות חברתית?"

    מי אמר שמדינת כל אזרחיה חייבת להיות מפורקת מכל סולידריות? מדינת כל גזעניה אכן תכיל גם את חוסר הסולידריות.

    ואגב, השמאל הפלצני הזה שאתה מדבר עליו – לא נראה לי שהוא מתנגד למערכת חינוך טובה. הוא רק חושב שהיא אינה ראויה רק לחלומותיהם של ילדיך.

  16. אבנר מ. הגיב:

    היהדות והציונות הן שתי הזהויות שסביבן אפשר
    לאחד את רוב האזרחים במדינת ישראל,אחוד שהוא חיוני לסולידריות חברתית ובלעדיו נמשיך לראות איך ניתן לבצע שוד מאורגן לאור היום לכספי הפנסיה של כל האזרחים ואין פוצה פה ומצפצף, כי החרדים הספרדים שונאים את הדתים הלאומיים והדתים הלאומיים שונאים את האשכנזים העשירים והאשכנזים העשירים שונאים את האמהות החד הוריות ואלה שונאות את הערבים והערבים את המתנחלים ואלו את הרוסים והרוסים את האתיופים וחוזר חלילה ושוב בלי הרף,וכל אחד דואג לעצמו ולמגזר שלו.
    ממדינת הרוחה יהנו כל האזרחים במדינה גם אלו שהזהות הציונית-יהודית היא לא חלק מהזהות שלהם.
    עד שהששמאל לא יבין את האמת הבסיסית הזאת הוא ימשיך להיות סרח עודף לא רלונטי בדיוק כמו שהוא היום והמדינה תמשיך להתדרדר כשהראשונים להפגע הם כמובן האזרחים הערבים.
    די לטמטום!

  17. יומנו של "אנרכוטרוצקיסט" הגיב:

    אבנר לטעון כי היהדות והציונות הן שתלכדנה את כל האזרחים בארץ, זה בערך לטעון כי האיסלם והלאומנות הפלסטינית יכולות לעשות כן ועל כן עלינו לפעול עם התנועה האיסלאמית, על מנת להפוך את הארץ למדינה פלסטינית מוסלמית. המרכז היחיד שיוכל לאחד את מרבית התושבים בארץ זו על עמיה ועדותיה, היא ממשלה של העובדים עצמם. ממשלה שתשען על וועדי עובדים ומועצות נבחרות של העובדים, כאשר הנבחרים לא רק שמקבלים שכר של פועל תעשייתי ממוצע, אלא ניתן להחליפם בכל רגע שאינם פועלים לטובת אלו שבחרו בהם. כאשר את הצבא הבורגני הקיים בו החיילים סובלים והקצונה הבכירה עושה חיים משוגעים כולל ניצול מיני של הצעירות, מחליפים העובדים החמושים עצמם, כאשר המפקדים עצמם נבחרים. במקום בנקים ועסקים של מליונרים של עשרים המשפחות העשירות והעשירונים הגבוהים, מחליפה כלכלה מולאמת מתוכננת בפיקוח דמוקרטי של העובדים עצמם. מקום בו אין מקום לחוקים או מעשים מפלים כנגד בני העמים והעדות, וכל מעשה או ביטוי גזעני נחשב לפשע. ארץ בו לישראלים תהיה אוטונומיה בה יפתחו את תרבותם ולשונם כפי שלפלסטינים תהיה כזו אוטונומיה. ארץ אליה יוכלו הפליטים שיחפצו בכך לחזור ללא כל בעייה, משום שיש להם מקום ולא יהיה חשש מהם. כמובן שלשם כך צריך לעשות משטרים דומים בכל המזרח התיכון ובעולם כולו. לזה קוראים סוציאליזם. מי שלא הבין זאת עד כה, הרי מפא"י והציונות על כל אגפיה פעלו על מנת להקים כאן מדינה קפיטליסטית, לאומנית בה הישראלים הם עם מדכא והפלסטינים עם מדוכא. דהינו היה זה תהליך לבניית קפיטליזם במסווה של מליצות סוציאליסטיות.

  18. סהרורי כל העולם התאחדו הגיב:

    וקראו את ה"יומן"- לעיל.

  19. גיור או אמנוניזציה הגיב:

    המגיב הסדרתי "אמנון" מסביר לאלכס מסיס שיבוא
    נוצרים ומוסלמים (!) מחבר העמים ש"דם יהודי"
    בעורקיהם- הוא תוספת חיונית לעם.לאום יהודי,על כי שירותם בצה"ל וטיוליהם ברחבי הארץ – עושים אותם ל"יהודים",על פי תורת הגזע היהודית/ימנית. אין צורך בתגובה.

  20. אופיר עבו הגיב:

    ליובל.
    בתגובתך דיברת על החפיפה בין מעמד ללאום. זוהי חפיפה מאוד בעייתית, כפי שניסיתי לתאר בתגובתי הראשונה לדבריך. אך, מעבר לכך, ישנו בלבול מושגי כשמדברים על לאום ואומה. לאום זו הזהות התרבותית שמעניקה לאדם משמעות ותחושת שייכות לקבוצה מסוימת. זאת היצירה התרבותית שבנדיקט אנדרסון מכנה "קהילה מדומיינת". אומה, לעומת זאת, היא הקולקטיב שבו מתאגדים האזרחים. חברות באומה פירושה אזרחות, ולכן האומה מוגדרת על-פי האזרחות. לפיכך, אם ישראל מעוניינת להיות מדינת רווחה שתכיל בתוכה את כל אזרחיה ולא רק את היהודים שבהם, עליה להפוך ממדינת-לאום (כאשר גם מושג זה בהקשר הישראלי, הוא בעייתי עד מאוד) לאומה, קרי למדינת כל אזרחיה.
    ולגל,
    כל כח מרכזי שיוקם בישראל ויושתת, כפי שטאוב מבקש, על בסיס הלאומיות היהודית יהיה בדיוק כמו המרכז הציוני-יהודי "הסוציאליסטי" של מפא"י או הקפיטליסטי מבית היוצר של נתניהו. זהו כח מרכזי שידיר וידחק לשוליים חלק גדול מאוד מהחברה הישראלית, שכבר שליש מתוכה איננו יהודי. כח מרכזי לאומי הוא תמיד בעייתי במלחמה נגד ההון פשוט משום שהוא זקוק להון כדי להשיג לגיטימציה לשלטונו. המלחמה נגד השתלטותו של ההון על חיינו צריכה לבוא "מלמטה", בדיוק כפי שויקי כנפו וחברותיה מנסות לעשות בימים אלה, על כל הבעיות הכרוכות במאבק זה. אל לנו לסמוך על מרכזים לאומיים שיצילו אותנו. עלינו להשתמש בכוחנו, מועט ככל שיהיה, כדי להתנגד לקפיטליזם ולא להיכנע לשימוש שעושה הכח המרכזי בתפישות לאומיות על מנת לטשטש את תודעתנו הביקורתית. ובאשר לשאלתך השנייה, על אף שהיא נקטעה באיזשהו שלב, ראה ההבחנה בין לאום לאומה שערכתי בתשובתי ליובל. אפשר לכונן מרכז, אך הוא חייב להיות מבוסס על בסיס אזרחי ולא לאומי.

  21. יובל הלפרין הגיב:

    תגובה לכל האנטי-לאומיים

    יש הבדל בין "כתבי מרקס" ו"כתבי לנין" לבין המרכסיזם-לניניזם כשלעצמו. המרכסיזם-לניניזם אינו טקסט, אלא תופעה היסטורית הפושטת צורה ולובשת צורה באופן דיאלקטי.
    בפועל, מהפכות סוציאליסטית ואף תיקונים סוציאליים מוגבלים נעשו במסגרת מדינות לאום. בפועל, שחיקת הגבולות הלאומיים בעולם כיום הולכת יד ביד עם שחיקת מדינת הרווחה לסוגיה.

    אם בכל זאת חוזרים לכתבים,הרי שמרקס אכן צפה שבשלבו המלא והעליון של הסוציאליזם ("שלב הקומוניזם), תעלם מדינת הלאום, אך זהו שלב היסטורי ולא פוליטי. בכל טווח הנראה לעין, מעמד הפועלים "עובד" במסגרת מדינת לאום, וזוהי ה"פלטפורמה" של המהפכה שלו ("על פי הצורה, אם לא על פי התוכן", כפי שכתוב בסוף המניפסט הקומוניסטי).

    השימוש ברגשות לאומיים לליבוי תסכול מעמדי-פנימי אינו המצאה של פידל קסטרו ולא של מאו צה-טונג. מרכס ואנגלס לא היססו להשתמש בביטויים כמו "כבודנו כגרמנים" כדי לקדם יעדים (כמו מדינה גרמנית ריכוזית גדולה במקום עשרות המדינות הגרמניות הקטנות) שעל פי הערכתם קידמו את "התפתחות הקפיטליזם", שאיתה מתפחת גם התודעה המעמדית שעתידה להפילו (ולפניהם עשה זאת גם הסופר האנונימי הגאון שחיבר את האגדה על משה רבנו).

  22. כולי פליאה הגיב:

    אורחי ה"גדה" אינם מוכנים לקבל את השונה. אמנון כמו יוסי שוורץ(ברית הפועלים הסוציאליסטית) מרבה לכתוב כאן את דעותיו וזה מפריע להרבה "אורחים". נו מה לעשות?!

  23. אמנון הגיב:

    כחניך ה"שיטה" עלי לציין שכל התיאוריות המלומדות המוזכרות במאמרים המלומדים דלעיל פשטו את הרגל , במבחן התוצאה אין אף מדינה הנוהגת בהן.
    טוב או לא טוב הלאומיות חוגגת . נראה שעל ידי מהפכות לא משיגים כלום ! לעומת זאת פעולות חכמות כגון האיחוד האירופי מביאים לכדי התקרבות בין עמים ואולי בעוד כמה דורות נראה טשטוש הבדלים בין עמים . אין קפיצת דרך .

  24. שיטת אמנון הגיב:

    הוא כותב על עצמו שהוא "חניך השיטה"- אין לנו
    מושג מה היא אבל, תגובותיו מתפשטות על פני
    האתר ומתרבות כאמבות. יש לקוות שהמערכת תגביל את מספר תגובותיו, החוזרות על עצמן
    לעייפה.

  25. איזה פלא הגיב:

    הוא ("אמנון") לא שונה/לא משונה – סתם טרחן,
    הממלא את עמודי האתר באותה תגובה משוגפלת X
    לכל מאמר.

  26. אורי אשכנזי הגיב:

    נכון שישנה נסיגה ונגיסה בערכים ויש ריקנות ואובדן של אמון ואמונה בחברה הישראלית כחברה שוויונית.
    אולם המחשבה שהקבוצה ואופי ניהולה הם האחראים לנסיגה בערכים היא רק חלק קטן מהאמת והיא הטעות הגדולה של הסוציאליזם.
    קבוצה מורכבת מיחידים. יחידים בלבד הם אלה שמחליטים אם לשמור על הערכים ולקדש אותם. שום חברה המבוססת על לקיחה מהמייצרים ונתינה לבטלנים לא יכולה לשרוד. כל שיטה ששואפת להצליח חייבת לעודד את אנשיה לרצות להצליח בעצמם כי רק עם שאיפתם לפתח ולעלות ולדהור מעלה הם יכולים להביא את הקבוצה להצלחה.
    אין ספק שהסוציאליזם פשט את הרגל.
    לעומת זאת, בארצנו אנו עדיין מקרטעים בין סוציאליזם לקפיטליזם מבלי לדעת היכן הגבולות וכאן עיקר הבעיה מצד הממשל ואופי קבלת ההחלטות.
    הנושא החשוב לנו הוא הערכים ונסיגתם ואובדן תחושת הסולידאריות שמעיקה ומעיבה וגורמת לאובדן האמון בסביבתנו ולמחשבה שאנו מנוצלים על ידי אחרים ואיננו מסוגלים לשרוד כראוי.
    הממשל אינו יוצר את העם. העם יוצר את הממשל.
    אנחנ נותנים כוח בעצם תמיכתנו או שתיקתנו.
    ערכים הם דבר שכל אחד באופן אינדיבידואלי מאמץ לו. זה עבד בשנות ה70 בגלל שהיתה לנו מטרה קבוצתית ותחושה של הישגיות לאומית. זה התדרדר בגלל בטלנים שרכבו על גל ההצלחה שהסוציאליזם הרשה לו לרכב עליו. אט אט התגלה שאפשר לרמות ולגנוב מבלי להיענש והיו שמיהרו לנצל את תמימותם של בעלי האמון.
    הדרך להשיב את הערכים לתושבים במדינה איננה מעשה שיכול להיעשות מגבוה. זה לא משהו שממשל יכול להנחית באמצעות דוקטרינה כזו או אחרת שיש לנהוג לפיה. זה דבר שצריך להתגבש ולהיות מאומץ בידי התושבים.
    עד שאנשים לא יראו את התועלת ששימור הערכים יביא לה באופן ישיר ומיידי היא לא תאמץ אותה באופן אמיתי ושלם. הדרך היחידה שבה ניתן לגרום לאדם לאמץ ערך היא פשוט להראות לו כיצד זה תורם באופן מיידי וישיר להישרדות שלו.
    זהו הדבר שעושים בעמותה לשגשוג וביטחון במזרח התיכון, עמותה של אנשים עם הרבה רצון טוב שפועלים למען המטרה של החזרת הערכים לחברה.
    העמותה פועלת בנחישות כדי לצמצם את מימדי האלימות בבתי ספר ולהקנות לתלמידים ערכי יסוד כגון: אל תעשה לאחרים מה שלא היית רוצה שיעשו לך,
    השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך,
    הייה ראוי לאמון,
    כבד את הוריך ועזור להם,
    הייה חרוץ,
    שמש דוגמה טובה,
    ועוד כללים וערכים טובים ומועילים.
    הפעילות מתבססת על הרעיון שהאדם שואף להיות מאושר ויעשה לפיכך את כל שביכולתו כדי להפיק מהחיים את כל ההנאה האפשרית.
    הפעילות מביאה את התלמידים להבנה שההתנהגות הפסולה והמעשים הרעים של אחרים סביבם עלולה להשפיע עליהם ולפגום באושרם. הם לומדים גם שהם יכולים להשפיע על אחרים. בעקבות זאת הם שואפים לקחת אחריות רבה יותר לסביבתם. הם מבינים את הצורך בשמירה על ערכים. הם לומדים כיצד לשכנע אחרים לשמור על ערכים אלה.
    הפעילות הזאת כבר הניבה הצלחות רבות כפי שיעידו אלפי משובים נלהבים שקיבלנו במאות הפעילויות שערכנו בכיתות ברחבי הארץ, הן ממורים והן מתלמידים.
    את הפעילות המבורכת הזאת מפעילים בהתנדבות מלאה (איש אינו מקבל שכר או החזר הוצאות) אנשי עסקים, אומנים, ואנשים עם רצון טוב על חשבון זמנם הפרטי ובאהבה רבה.

    אפשר להאשים את ה"קבוצה" וה"חברה" בהמון טיעונים וביקורת, אבל בסופו של דבר, אנחנו אנשים אינדיבידואליים. לא משנה עד כמה אנו מוטמעים בחברה, היא עדיין כאן כדי לשרת אותנו. עצם היכולת שלנו לשמור על ה"אגו" שלנו היא הכלי שצריך לרתום כדי להביא אנשים לשמור על ערכיהם המוסריים ולהביא אותם לדרוש מעמיתיהם וסביבתם לשמור עליהם גם כן.

    האחריות היא של כל אחד מאיתנו.
    אתם מנסים לדבר על איך משמרים תרבות? לאומיות? סולידריות?
    האם לא כדאי להטמיע קודם כל ערכי יסוד פשוטים ויסודיים יותר?
    על בסיס זה אולי נוכל להתקדם ולהמשיך לבנות את הבית הלאומי שלנו עם יסודות מוצקים של כבוד הדדי ואמון כי בלי זה, שום ערך ציוני איננו חשוב.

הגיבו לאמנון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים