הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 באוגוסט, 2003 14 תגובות

התגברתי בשבוע שעבר על חשדנותי המסורתית כלפי ארי שביט מ"הארץ". תמיד הייתי מודע לפוטנציאל ההתקרנפות של חניכי תנועת העבודה מהזן הנִצי, ושביט הוא אחד הנציגים הבולטים של התופעה הממאירה הזאת, שרתמה את חיים גורי למרכבתם של המתנחלים בשנת 1975, והפכה עשרות כותבים שפויים לגאולה כהן קולקטיבי באוקטובר 2000. אבל במקרה המיוחד שלפנינו, החליט שביט להיות לפה לשני אנשים מעניינים, שהגיעו למסקנות פוליטיות ואופרטיביות זהות, למרות שנקודת המוצא האידיאולוגית שלהם היא שונה לגמרי. התוצאה היתה מרתקת ומעוררת מחשבה, ולכן גם הישג עיתונאי ואינטלקטואלי לא מבוטל של שביט.

אני מכיר היטב את בני שיחו של שביט, מירון בנבנישתי וחיים הנגבי, שניהם ישראלים שורשיים שהנון-קונפורמיזם הטבוע בהם לא פגע כלל, בעצם אפילו חידד, את העברית העשירה שלהם וגם את מקוריות המחשבה. במידה מסוימת תמיד הזדהתי עם הפן הרגשי שלהם, כיוון שגם הם, כמוני, נולדו למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית (אורי אבנרי קרא לנו, "אשכרדים") וניתן לחוש בעליל את הסממנים המאפיינים לא רק את שתי העדות, אלא גם את התרכובת הייחודית שבשלה לאִטה בישראל. אין צורך להדגיש את המובן מאליו. בנבנישתי הוא תוצר רעיוני של תנועת העבודה הציונית, והפלירט הארוך שלו עם הדייניזם הרפ"יסטי מורגש בכל מלה שהוא כותב. הנגבי, לעומתו, הוא דמות ציורית מאוד, אחד מעמודי התווך של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, סוציאליסט שהפך לאנטי קומוניסט מובהק, ואימץ רעיונות ואופנות של השמאל החדש, כמו התמיכה האומללה לדעתי, בתנועת "סולידאריות" השמרנית והניאו קתולית בפולין, שפעלה בהשראת מנגנוני החושך של ארצות הברית.


נקודת המבט של בנבנישתי על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים היא אולי יותר גיאוגראפית. אביו לימד אותי "מולדת וידיעת הארץ", ואני מבין היטב את התחושות של האיש כלפי ארץ ישראל. תמיד האמנתי, שהוא אימץ את השקפתו על ה"אל-חזור" (Irreversibility) של ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית בשטחים ושל תופעת ההתנחלויות, מתוך מחאה שהיא בעיקר מִצוות אנשים מלומדה. בעצם, שלמות הארץ היתה משאלת לב של האיש, שהחלוקה היא בלתי נסבלת בעיניו. הוא התקשה לגשר בין דבקותו הקרקעית בשטח, לבין הליברליזם האמיתי שלו. אנשים מיוסרים כאלה נחשבים אצלנו ל"מורכבים", אולי בצדק. אבל לדעתי בנבנישתי, שאותו אני מכיר משחר ילדותי ומחבב מאוד, גרם נזק בלתי הפיך לרעיון הקביל היחיד שניסר בחלל האוויר שלנו, והוא שתי מדינות לשני עמים. הרעיון הזה חייב, כמובן, את חלוקת הארץ, את החזרה לקו הירוק ואת פירוק ההתנחלויות.


התיאוריות הקונספירטיביות על טיבה של החתרנות האינטלקטואלית המתוחכמת של בנבנישתי נגד הזרם המרכזי בשמאל אינן מעלות ואינן מורידות כיום. מלאכתו נעשתה בעיקר על ידי אחרים: ממשלות ישראל והמתנחלים שקבעו עובדות קשות בשטח, והרסו את הסיכוי לשלום סביר. ידיו של מירון לא שפכו את הדם הזה, וזה איפשר לו לכתוב מאמרי מחאה נגד הציונות האכזרית. לדעתי, בטובתו או שלא בטובתו, הוא עשה למען ארץ ישראל השלמה לא פחות מאשר ישראל הראל, התועמלן הטוב ביותר של הפולשים לארץ לא להם. אבל בנבנישתי לא היה מעודו פשיסט, ולכן, כאשר עיכל את משמעות התיאוריות שלו עצמו, הגיע למסקנה (שלא תמיד נוסחה בגלוי, מטעמים טקטיים) שהמאבק הליברלי צריך להיות למען זכויות שוות לכל תושבי הארץ, בלי חלוקתה הגיאוגראפית או המדינית.


המסקנה הפוליטית של בנבנישתי, המוצגת כפרי של חשיבה פרגמטית, זהה כמעט לנקודת המוצא האידיאולוגית של הנגבי. כבר בשנות השישים דגל חברי הנגבי בפתרון של מדינה דמוקרטית אחת לכולנו, בין הירדן לבין הים. הנסיגה שלו מהרעיון היתה פרי של ייאוש, ותמיכתו בחלוקת הארץ ובקו של אבנרי בגוש שלום, היתה רציונאלית, ולא רגשית. זהו אחד מקווי האופי היפים של הנגבי, אדם אנושי וחם חרף נטייתו לריב ומדון. אחרי רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 הצטרף למפלגת העבודה, ולא שעה לתגובה של חבריו, ביניהם גם אני, שהיתה מלאת בוז ואולי אפילו רחמים. הוא רצה מאוד להאמין לביילינים. אני, כספקן אוסלו מהרגע הראשון, התייחסתי לתהליך באהדה מתונה, אבל בעיקר בחשדנות. הנגבי, לעומת זאת, רתם את כל משאביו האינטלקטואליים והרגשיים להצלחת המהלך, ואני מכבד אותו על כך.


עתה, לאחר תבוסת המחנה היוני הציוני, והקרע המוחלט בינו לבין האזרחים הערבים, שב הנגבי למחנה ארץ ישראל=פלסטין השלמה. המחיר האישי שלו הוא כבד. הקרע עם איש כמו אבנרי, שממשיך להאמין בפתרון של חלוקת הארץ וחזרה לקו הירוק, אינו פשוט. השניים כבר התנסו בזה בתנועת העולם הזה (שאבנרי ייצג אותה אז בכנסת) בשנת 1965, והרומן ביניהם היה תמיד מיוסר וטעון. הנגבי הוא הרבה יותר כן מבנבנישתי באמונתו, שצריך להבטיח את הזכויות הדמוקרטיות של כל תושבי הארץ. הוא חבר שוב לקבוצה זעירה בשמאל הרדיקלי, שחושבת במונחים של המודל הדרום אפריקני. הנגבי חזר לעצמו, ולדעתי יש מקום לו ולחבריו לדעה בדיון הרעיוני הניטש בשמאל, והקרע בינו לבין גוש שלום הוא מוגזם ומיותר.


אישית, אני ממשיך להעדיף את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ופירוק ההתנחלויות, אבל מודע לכך, ששני הפתרונות השמאליים הם חסרי סיכויים עתה, עם או בלי התערבות אמריקאית. אבל יש להניח שהאינסטינקטים הדמוקרטיים והסוציאליסטיים שלי יתעלו אותי, במוקדם או במאוחר, לחלום המדינה האחת. לא השמאל העִקבי קובר את רעיון החלוקה המדינית האמיתית והכנה, אלא הימין המתנחל ובני בריתו במרכז הלאומני. אני לא מוכן לערוך שיקולים מדיניים למען אחרים, לא למען אריאל שרון ולא למען יאסר עראפת, ואין לי שום אמון במדיניות החוץ של ארצות הברית.


החזון של מדינת כל אזרחיה, שהוא הפתרון הדמוקרטי היחיד עם או בלי חלוקה, לא יתממש בלי מתן אזרחות מלאה גם לעובדים הזרים. המלחמה הדמוקרטית למען זכויות לכולם, כדי למגר את מדינת האפרטהייד ששרון ושמעון פרס מנסים לבצר כאן, תהיה נחלת כולנו, ולדעתי גם אבנרי יצטרף אליה בלית ברירה.


האידיאל הדמוקרטי שלנו והמציאות הבאמת בלתי הפיכה הנוצרת כאן, ייאלצו את כולנו לחשוב מחדש. המודל הדרום אפריקאי הוא פגום בעיני, כיוון שהוא הסתפק בהבטחת זכות בחירה ובביטול ההיבטים החיצוניים של ההפרדה הגזעית, אבל השאיר את השלטון בכלכלה, ואת הבעלות על המשאבים, בידיים לבנות כמעט בלעדיות.


השמאל חייב להיחלץ מקיבעונותיו המשתקים, ולעודד רב שיח יצירתי בתוכו. יש מקום לדון ברעיון, שרק חלוקה בין שתי מדינות תאפשר לכולנו להשתחרר ממארת ההתנחלויות, המנציחה לא רק את אדנותו של עם אחד על עם אחר, אלא גם את השליטה הכלכלית של הפולשים העשירים מישראל על הכפריים הפלסטינים העניים, שהם התושבים האותנטיים של השטחים. זהו אולי שלב הכרחי גם לגבי אלה המאמינים, שמדינה אחת היא הפתרון הנכון לטווח ארוך.


אובדן חלום שתי המדינות הופך את הציונות לבלתי אפשרית, אופציה אטרקטיבית רק לפשיסטים ולבני ברית של הכוחות הנאלחים ביותר בימין הבינלאומי. גם מי שסולד, כמוני, מכל ויתור על היצירה התרבותית העברית במשך יותר ממאה שנים, יעדיף תמיד דמוקרטיה על אפרטהייד, סוציאליזם על ניצול, הומניזם על פשיזם. הנגבי ואפילו בנבנישתי הם בשר מבשרנו, ואת הסוגיות השנויות במחלוקת יש ללבן, בלי החרמות ובלי שנאה.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. מיומנו של י.ש הגיב:

    חיים ידידי שלום
    רוח חדשה מנשבת כיום בקרב השמאל של מעמד הביניים ומתבטאת בהבנה כי הציונות ושליטי ארצות הברית קברו את הרעיון של שתי מדינות וכי הפתרון הוא באחדות הארץ. אולם כל זמן שפתרון זה, יקבל את הצורה של "מדינה לכל אזרחיה", כאשר מתעלמים מהשאלה מה יהיה התוכן האופי המעמדי של מדינה זו,קפיטליסטי או סוציאליסטי, עוברים מתמיכה בצורה מדינית שאין לה כל אפשרות להתממש, לצורה אחרת שאין לה שום אפשרות להתממש. על בסיס הקפיטליזם במסגרת הסדר האימפריאליסטי הקיים, לא רק שמדינה אחת או שתיים, אינה בחירה ממשית, אלא היא ממשיכה להיות תמיכה בניצול ובדיכוי הלאומי. מדינה בורגנית על כל השטח תוך סיפוח השטחים תביא לאפרטהייד חוקי, כפי שיודעים הפלסטינים בירושלים המזרחית.
    כדי שתקום מדינה דמוקרטית בורגנית יש צורך שהבורגנות הישראלית החזקה והפלסטינית החלשה, יתאחדו במאבק מהפכני כנגד האימפרילאיזם, האם מישהו יכול לקחת רעיון כזה ברצינות?
    יתר על כן, דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, הייתה מדינה אחת. לאחר שהמוני מעמד הפועלים השחורים נאבקו מאבק הירואי במשך שנים כנגד האפרטהייד, מכרה אותם הנהגת האי.אנ.סי ובמקום מהפכה סוציאליסטית ניצחה מהפכת הנגד הדמוקרטית, אשר השאירה את בעלי ההון הלבנים כמעמד השליט, כאשר בירוקרטיה שחורה מנהלת עבורם את המדינה. מצבם של השחורים כיום הוא אולי יותר גרוע ממה שהיה קודם, למרות שהם יכולים לשלשל פתק בקלפי.רק במסגרת מדינת פועלים סוציאליסטית כתוצאה של מאבק מאוחד מהפכני, של הפועלים היהודים והערבים, נוכל לצאת מהמצב שכיום הוא חסר מוצא. ברור שהאימפריאליזם יתנגד לכך וכמוהו גם שליטי ערב ועל כן המהפכה חייבת להיות אזורית וחלק ממהפכה עולמית. במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון בה לישראלים ולפלסטינים אוטונומיות לאומיות יהיה פתרון

  2. יגאל לביב הגיב:

    חיים ברעם אינו מביא בחשבון את מה שקרה בדרום-אפריקה מאז עבר השלטון לשחורים.נכון כי המצב אז היה השארת השליטה במשאבים הכלכליים בידי הלבנים,אולם המציאות משנה את המצב כל העת.
    הירידה בפעילות הכלכלית ורמת החיים בדרום-אפריקה מאז המהפך יצרה מציאות כלכלית בה ללבנים ולבעלי השליטה במשק הלאומי אין רווח מההשקעה.להוציא את קבוצת דה-בירס שפעילות היהלומים שלה מושתתת על השוק מחוץ לדרום-אפריקה,מרבית הלבנים כבר מכרו או מנסים למכור את רכושם.שווי הנדל"ן,לדוגמא ,ירד ביותר מאלף אחוזים ואין קונים.בפועל,השליטה על הנכסים עוברת בהתמדה ללא-לבנים.
    ההסכם שהשיגו השחורים היה היחידי שיכלו לקבל בזמנו.הם ויתרו על המשאבים של המיעוט הלבן בכלכלה תמורת שליטה פוליטית.בדיעבד היתה זו החלטה נכונה ותוך שנים לא רבות יחזיקו הלא-לבנים בחלק הארי של הכלכלה.

  3. מספר שאלות לכתוב היומן הגיב:

    קראתי מספר מאמרים שלך בזמן האחרון ויש דברים שנותרו לא ברורים:
    1) מהו עם בתהליך התהוות?
    2)באחד המאמרים שלך כתבת שהינך רוצה מדינה פדרטיבית עם אוטונומיות, כדוגמת ארה"ב, קנדה וכד’ (אבל במסגרת סוציאליסטית): אם ארה"ב היא פדרציה של מדינות: האם תושבי מונטנה, אוהיו, מיסורי, טקסס וכו’ וכו’ הם מהווים "אומה" (nation)? או "עמים בתהליך התהוות"?
    3)בכל המקומות הללו ההגדה של המדינה היא על בסיס השטח, ולא על בסיס השייכות האתנית או דתית של התושבים! כל מדינה (במצב הדמוגרפי של היום, ובמיוחד לאחר גלי ההגירה המסיביים של שנות ה-90) אינה יכולה לשאוף ל"טוהר" אתני, כי הדבר יקרא (ובצדק, בעיניי) גזענות.
    4)מדוע בהכרח עם "מדכא" יהפוך לעם "מדוכא"? יש מספיק דוגמאות בהיסטוריה שמוכיחות דווקא ההפך!
    5) אחרון חביב: האם יש להבין מדברייך שמצב השחורים בדר"אפ היה יותר טוב תחת משטר האפרטהייד?

  4. תגובה הגיב:

    לפני נפילת משטר האפרטהייד, להמוני הפועלים השחורים שתמכו במפלגה הקומוניסטית משום שרצו בסוציאליזם הייתה תקווה אדירה שהם יבנו חברה סוצילאיסטית במקום המשטר הגזעני. במקום זה במקום מהפכה הנהגת האי.אנ.סי והמפלגה הקומוניסטית עשו הסכם ששימר את הקפיטליזם תמורות רפורמות פוליטיות, כאשר חלק קטן של השחורים מצטרף לקפיטליסטים. הדבר גרם לדמורליזציה רבה. כיום הממשלה תוקפת באמצעות פרוגרמה ניאו ליברלית מאותו בית מדרש של נתינהו הכוללת הפרטות, את ההמונים השחורים. מסיבה זו יש שביתות גדולות שוב ושוב כנגד מדיניות הממשלה.. כיום שואלים אנשי שמאל אז מה לעשות, כאשר אין סיטואציה מהפכנית במסגרת הקפיטליסטית? הרי הקפיטליזם בדרום אפריקה במשבר ונתון ללחצי השוק הבינלאומי המגביל מאוד את האפשרויות הריאליסטיות במסגרת החברה הקפיטליסטית. ממשלה סוציאליסטית במצב הנתון הייתה מסרבת לשלם את החוב הלאומי לאימפריאליזם אשר נוצר בתקופת האפרטהייד. מסרבת ללחצים של קרן המטבע הבינלאומית במקום לפעול כסוכנת שלו. היא הייתה עושה עבודות ציבוריות, בניית בתים, בתי ספר, בתי חולים חשמל ומים לבתים. כדי שיהיה לה כסף לפרויקטים אלו היא הייתה עושה הלאמות של הבנקים וחברות הביטוח. היא גם הייתה מטילה מיסים גבוהים על הרווחים. ברור שאם הייתה פועלת בכיוון זה, אכן בעלי ההון והאימפריאליזם היו מנסים להפילה, באמצעים כלכלים פוליטים וצבאיים, בדיוק כפי שהם מנסים להפיל את הממשלה בונצואלה. אולם אם ההמונים באו להגנת שבז שאינו סוציאליסט בוודאי היו מתייצבים להגנת ממשלה סוציאליסטית. על המפלגה הקומוניסטית לארגן את ההמונים על דרישות כנגד המדיניות הניאו ליברלית ובאותו זמן להסביר את הצורך בטרנספורמציה של החברה לסוציאליזם. מהפכה סוציאליסטית בדרום אפריקה תשנה את כל יחסי הכוחות בעולם.

  5. זקוק לעוד הבהרות הגיב:

    1) בגידת ההנהגה השחורה בדרא"פ, והברית בינה לבין הבורגנות הלבנה במטרת לשמר את יחסי הקניין הקיימים, אינם מורידים מחשיבותם של ההשגים הדמוקראטיים לגבי ציבור רחב של שחורים וצבעוניים. והדבר לא מתבטא רק ב"לשים פתק בקלפי": רק לדוגמא, כלבים לא היו צריכים אישור מאדם לבן על מנת לשוטט בלילה ברחוב, השחורים כן!
    אי אפשר לטעון שעדיף היה להשאר במשטר האפרטהייד עד אשר תפרוץ מהפכה סוציאליסטית, על מנת לא לגרום ל"דמוראליזציה" של ההמונים השחורים: הדבר אינו נכון ואינו אחראי מבחינה פוליטית.
    2) עוד ארבע שאלות נשארו ללא מענה.

  6. שרונה – כאן לא קנדה ולא ארה"ב הגיב:

    לבי עם חזון המדינה הרב-לאומית המשתרעת מהירדן עד הים, אך שיכלי קובע בצער כי פתרון זה הוא חלום באספמיה.
    האפשרות של עמים ותרבויות שונות לחיות יחדיו במבנה פדרטיבי כפי המצב הקיים בקנדה הרב-תרבותית, או באופן שונה בארה"ב המעודדת יותר תפיסות של כור היתוך, תלויה בדבר אחד מרכזי.
    קבלה של הקבוצות השונות את עיקרון שלטון החוק והערכים של סובלנות הדדית ואמונה עמוקה בשיטת המשטר הדמוקרטית.
    הן החברה הישראלית והן החברה הפלסטינית רחוקים מרחק רב מקבלת תפיסות אלה. לפיכך, עד שלא ישתנה מצב זה אסור לקבל את הפיתרון הרב-לאומי. הוא יוביל לבוסניה עקובת דם ולא לשויץ.

  7. תגובה נוספת הגיב:

    לאור המדיניות של עורכי האתר של לאפשר ויכוח בין המגיבים, גם במסגרת המצומצמת של 250 מילים לתגובה, כאשר המדיניות של העורכים היא למחוק תגובות, אני מציע שנעבור לאתר אחר שם נוכל לערוך ויכוח מלא. אני מציע שאתר זה יהיה אינדמידיה סנטר ישראל . אלא אם אקבל רשות מעורכי האתר לעלות מאמר העונה לך על כל השאלות שהעלת, או לפחות לנהל ויכוח בצורת תגובות.
    אולם לגבי תגובתך זו, הרי אתה מתעלם מהעובדה שכאשר מהפכה סוציאליסטית הייתה אפשרית ההנהגה השחורה מכרה אותה לטובת מדינה בורגנית. לא היה שום צורך לחכות אלא לעשות מהפכה בסוף שנות השמונים. המוני הפועלים המאורגנים במפלגה הקומוניסטית ובקסטו רצו מהפכה ויכלו לעשות מהפכה, אילו הייתה להם הנהגה מהפכנית. המצב כיום הוא כתוצאה מהבגידה במהפכה הסוציאליסטית.לא ניתן להגן על ממשלה זו בטענה שהיו רפורמות ליגליות דמוקרטיות, כאשר זו תוקפת את ההמונים כיום לאחר שבגדה במהפכה במחיר נזיד עדשים.

  8. פתרון בעית השטחים הגיב:

    לא יתכן שתקום מדינה פלסטינאית בשטחי הגדה ורצועת עזה ללא רצף טריטוריאלי ולכן להלן הצעה טובה שתקבל בקרוב הד תקשורתי נרחב ביותר:1. הישובים היהודיים יפונו מרצועת עזה וזו תהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממצרים. 2.גוש עציון כולו ומספר ישובים יהודיים בגדה המערבית יצורפו למדינת ישראל ולחילופין יצורפו לגדה המערבית שטחי ה"משולש" והישובים הערביים של נחל עירון. וזו תהפוך להיות חלק בלתי נפרד מממלכת ירדן.

  9. ומה עם ירושלים?-שכחתי לציין! הגיב:

    הרובע היהודי והארמני והשכונות היהודיות שקמו לאחר מלחמת ששת הימים יצורפו למדינת ישראל(כולל הכותל המערבי) ויתר ירושלים הערבית יצורף לממלכת ירדן.

  10. תגובה אחרונה הגיב:

    מדוע המדינה הסוציאליסטית בארץ זו צריכה ללבוש תורה של מדינה פדרטיבית? מדינת לאום במובנה הקלאסי היא איחוד השווקים לכלל שוק לאומי אחד, כאשר כל הפעילים בשוק זה הם בני אותה אומה ולהם מאפיינים משותפים, כתרבות לשון ופסיכולוגיה.
    ארצות הברית , עברה מהפכה דמוקרטית בורגנית( מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים), משום כך המדינות של הפדרציה האמריקאית אינן קיימות על בסיס אתני. לעומת זאת, העמים היושבים בארץ זו לא עשו מהפכה דמוקרטית, וגם לא יעשו משום אופי התקופה. שאלה זו נופלת על שכמו של מעמד הפועלים לאחר שיגיע לשלטון. מזווית ראית מעמד הפועלים יש להתנגד לכל אפליה אך בו זמנית לאחד את המעמד הערבי היהודי, במפלגה אחת. בשלב זה הישראלים רוצים מדינה ישראלית עם רוב ישראלי שאינו מאוים על ידי הפיכתם למיעוט לאומי והם ילחמו על כך בנשק. באותו זמן לפלסטינים זכות הגדרה עצמית במולדתם כולל שיבת הפליטים. במסגרת המשטר הקפיטליסטי אין להתנגשות זו כל פתרון, מסיבה זו למשל חיים ברעם שהוא מאוד אינטלגנטי מבין זאת, אך משום שאינו לנינסט מהפכן הוא לא מבין שהתשובה היא במהפכת פועלים. היא אומנם לא עומדת על הפרק אך צריך להכינה מבחינת ההכרה, כי על בסיס כלכלה משותפת מולאמת ומתוכננת לטובת כל התושבים ניתן לפתור שאלה זו. הצורה של מדינת הפועלים- האוטונומיות הלאומיות, שאינן סגוורת ארמטי, אלא כוללות מיעוטים לאומים שווי זכויות, מורידות את הנשק הלאומני של הבורגנות. אילו ניתן היה לעבור מייד להפיכת שני העמים לאומה אחת, היית צודק, מאחר ולא ניתן לעשות כן, יש לבנות צורות מעבר לכך, ולכך מכוון הפתרון של שתי אוטונומיות, במסגרת מדינה אחת. מי שרוצה לעבור מייד לאומה אחת ק ייצור מלחמתאזרחים

  11. שוורציאיזציה של הגדה השמאלית הגיב:

    סבלנות הקוראים נמתחת עד לקצה-קיצה:שוורץ
    שוב השתלט על האתר ועושה בו כראות עיניו.
    הוא מוציא מהנפתלין את הזיותיו ושוטח אותן
    בתגובות אין סוף. הוא מתיש אותנו ובקרוב,בוודאי,גם את הכותבים השפןיים שקצה נפשם במתרחש,

  12. no.2 פונה לאיש פתרונות הקסם! הגיב:

    צריך להיות נאיבי או תלוש מהמציאות לחשוב שמישהו מהפלסטינאים יסכים לחזור לחיקה של מצרים או ירדן. ויתירה מזאת אף מנהיג ערבי (מצרי/ירדני) שפוי לא יסכים להכניס ראש בריא למיטה חולה.

  13. Haim Baram הגיב:

    I am in London, and not in a position to express myself in Hebrew. I must appeal to Yossi to stop his rude interuptions of the corrspondence here. I like him personally. but his endless reptitions kill the spirit of any relevent discussion in this otherwise admirable site. Some tact on his part will be very welcome. Haim Baram

  14. איתי דלמצקין-אחרי 6.5 חודשים בשליחות בחו"ל הגיב:

    ההצעה הזו מ 18.8.03 ממש מקובלת על חוגים מדיניים באירופה:שם המגיב/ה: פתרון בעית השטחים
    לא יתכן שתקום מדינה פלסטינאית בשטחי הגדה ורצועת עזה ללא רצף טריטוריאלי ולכן להלן הצעה טובה שתקבל בקרוב הד תקשורתי נרחב ביותר:1. הישובים היהודיים יפונו מרצועת עזה וזו תהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממצרים. 2.גוש עציון כולו ומספר ישובים יהודיים בגדה המערבית יצורפו למדינת ישראל ולחילופין יצורפו לגדה המערבית שטחי ה"משולש" והישובים הערביים של נחל עירון. וזו תהפוך להיות חלק בלתי נפרד מממלכת ירדן.

הגיבו לHaim Baram

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים