הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באוגוסט, 2003 6 תגובות

זהו שמו של ספר שהופיע כאן לפני כשלוש שנים. מחבר הספר הוא פיטר נוביק, פרופסור מכובד מאוניברסיטה מכובדת מאוד – שיקגו. הספר לא דן בשואה עצמה אלא בהשפעתה על תודעת החברה בארה"ב ובפרט היהודים. בספר עולים בשפה שוטפת וקולחת פרקים היסטוריים, סוגיות, ואירועים מפתיעים (האם ידעתם למשל שישראל התנגדה להקמת מוזיאון לשואה בניו יורק מיד אחרי המלחמה והתנגדה גם 30 שנה מאוחר יותר להקמת מוזיאון השואה המפורסם בוושינגטון?). היריעה הרחבה של השפעת השואה (או חוסר ההשפעה) משך 50 שנה, מבוססת על מחקר היסטורי-פוליטי מקיף. פעם אחר פעם כאשר קשה לך להאמין למסופר בספר, מובאות העדויות דף אחרי דף.

הספר התקבל באי נוחות (בלשון המעטה) ע"י הממסד היהודי כאן, אולם חוקרת השואה אווה הופמן שפרסמה ביקורת עליו בביטאון הספרותי רב היוקרה ה"ניו יורק רביו אוף בוקס" כתבה שבין שפע הספרים המופיעים כאן על השואה "ספר זה מציג את נקודה הראות הביקורתית והמאתגרת ביותר" ועוד הוסיפה: "הבנתנו את השפעת השואה בארה"ב לא תשוב להיות מה שהיתה לפני קריאת ספר זה." בסקירה הזו אביא רק מעט מן המובא בספר מבריק זה.


כבר בפתיחת הספר שואל המחבר למה רק בשנות ה-60′ וה-70′, כלומר שנים רבות מאוד אחרי האירוע, החלה השואה לחדור לתודעה הציבורית בארה"ב. למה הוחזקה השואה על אש קטנה הרבה שנים עד הפיכתה לתופעה מרכזית בחיים האמריקאים. התשובה המקובלת היתה שהזיכרונות היו כואבים ומעיקים מדי, היה צריך לעבור זמן עד שקורבנות השואה יהיו מוכנים לחזור אל הזוועה ההיא. יש בזה אולי משהו – אבל לא הרבה.


נוביק מצידו דוחה את הסיבות הפסיכולוגיסטיות ומחפש אותן בנסיבות פוליטית היסטורית של התקופה ההיא. הוא מסביר: מיד אחרי מלחמת העולם השנייה השואה לא נראתה כזוועה שונה כל כך מזוועות מלחמה נוראות אחרות במלחמה זו כגון הפצצת הירושימה למשל. עצם הכינוי "הולוקוסט" הופיע גם הוא רק בשנת 1950. ידיעות על השואה זלגו כבר בימי המלחמה, אולם האמת הנוראה על מחנות המוות נודעה ברבים רק בתום המלחמה ב-1945. אלא שבאותה עת הקורבנות לא נתפסו כיהודיים דווקא. גנרל איזנהואר למשל, לאחר שראה לראשונה את המראות האיומים, תיאר את המחנות "כמקומות בהם הגרמנים החזיקו אסירים פוליטיים". הקורבנות לא נתפסו כיהודים דווקא כמו היום (כאשר אנו מגיעים לקיצוניות שנייה ומתעלמים מקורבנות שואה אחרים), אלא בהכללה כ"קורבנות הנאציזם". בזמן המלחמה עצמה היתה לנקודת מבט זו מטרה טובה שכן המאמץ של מעצמות הברית, והיהודים בכלל זה, היה הצגת הנאצים כשונאי העמים כולם, לא רק כשונאי היהודים, לא כמנהלים מלחמה רק נגד היהודים, כטענתם.


הבלטת האופי היהודי של השואה


השאלה המציקה היא למה לא הובלט האופי היהודי של השואה ושל השואה בכלל גם אחרי גמר המלחמה – וזאת בעזרת הארגונים היהודיים באמריקה! נוביק מסביר שהסיבה לכך היתה המלחמה הקרה שפרצה אז וגרפה איתה כל שעמד בדרכה. במהירות עצומה הוחלפו המקומות והתדמיות בין שתי מדינות: ברה"מ וגרמניה. בזמן המלחמה נתפסה ברה"מ כאח לנשק, ועכשיו במהירות מסחררת היה צריך להפוך את ברה"מ לאויב ואת גרמניה לידיד. הצורך הפוליטי האמריקאי דרש לפתע לסלק מן הדרך את העוינות והשנאה לגרמניה לא רק של היהודים אלא של כלל הציבור האמריקאי. מכאן שהיה עניין להמעיט בדיבור על השואה ובתיאור זוועותיה. השואה הפכה להיות "הזוועה הלא נכונה" – "The wrong atrocity" כביטויו הנוקב של נוביק. כיצד נעשה הדבר?


במישור האידיאולוגי בעזרת ה"טוטליטריזם". שני המשטרים, הסובייטי והנאצי הוגדרו עכשיו כך, ובכך צומצם ההבדל ביניהן. השלב הבא היה במיקוד מקור השואה באופיו של משטר טוטליטרי. מכאן היתה הדרך קצרה להכשרת גרמניה כידידה. היא אינה טוטליטרית יותר ואין אפשרות להאשימה עוד בשואה – ואילו ברה"מ היא טוליטריסטית והיא אויב, נשכח את סטלינגרד, את 20 עד-30 מליון קורבנותיה במלחמה, את מליוני השבויים הרוסיים שגם להם עשו שואה קטנה במחנות מוות גרמנים, ובעיקר נשכח כי בניצחונו על הנאצים הציל הצבא האדום גם את היהדות ואת ישראל במלחמת העולם השניה.


במישור הפוליטי היה העניין פשוט וברוטלי יותר: גרמניה היא היום בת בריתנו במלחמה הקרה. ב-1945, כותב נוביק, אמריקה צהלה כאשר הסובייטים הפכו את ברלין לגיא חרבות, ב-1948 אמריקה הריעה ל"ברלינאים האמיצים" העומדים נגד המצור הסובייטי. באווירה זו כל דבר שהעכיר את יחסי גרמניה – ארה"ב נדחק מן התודעה. אזכור השואה כותב נוביק "גרם למבוכה".


היהודים, או יותר נכון הממסד היהודי יישר קו עם המדיניות האמריקאית החדשה: הקורבן הראשון היה המעטת אזכור השואה ובמיוחד בהקשר לגרמניה.


רוב היהודים האמריקאים נדהמו מן השינוי המהיר של יחסה של ארה"ב כלפי גרמניה, מן ה"הכל נסלח" כלפי הגרמנים, מהפסקת הדינאציפיקציה בגרמניה, ומהנחת היסוד לחימוש מחודש של גרמניה. אולם הנציגות של יהודי אמריקה לא היתה מוכנה להופיע בציבור כאילו היהודים הם בעלי אינטרסים שונים או נפרדים משאר הציבור האמריקאי.


עדיין היו מחאות יהודיות אבל הן היו מן ריטואל לפרוטוקול ולא יותר. כנגד האשמות שאזכור השואה יש בו מן הרצון לנקמה, המעיטו פרסומים יהודיים המכוונים לציבור הרחב באיזכור פשעים גרמניים נגד יהודים בזמן המלחמה. איזכור השואה בהקשר לגרמניה "הפך לטאבו" כותב נוביק. גם בנקיטות עמדות פוליטיות בקשר לגרמניה דאגו הארגונים היהודיים המרכזיים לא להפריע למהלכים של מדיניות החוץ האמריקאית. כאשר הממשל האמריקאי בגרמניה אירגן תערוכה תעשייתית בניו יורק, צעד שהובן אל נכון כניסיון לרהביליטציה של תעשיינים גרמניים שהיו נאצים נלהבים בזמן המלחמה, הסתפקו הארגונים היהודיים המרכזיים בקריאה "להימנע מביקורת על התערוכה, לתמוך בשיקום כלכלי גרמני "כדי שזו תוכל להיות מחסום נגד איום טוטליטרי".


ההסכמה של ארגונים אלה להימנע מאזכור השואה, המעטתה ולמעשה השכחתה הגיעו לשיאם בתקופת מק’ארתי. השמאל האמריקאי וביניהם הקומוניסטים יצאו נגד מדיניות החימוש המחודש של גרמניה והזכירו בהקשר זה את השואה. במסע הבחירות של המועמד העצמאי הנרי וואלאס לנשיאות ארה"ב, בו תמכו השמאל וחוגים פרוגרסיביים רחבים בארה"ב, הוזכרה השואה כנימוק מרכזי נגד המדיניות האמריקנית בנידון זה. מן הסתם תמכו יהודים רבים בעמדה זו. כנגד מגמה זו יצא אליוט כהן, העורך הידוע של הביטאון הידוע "קומנטרי" (ביטאון שנוסד ע"י הוועד היהודי האמריקאי) בכותבו שיש צורך לחנך את היהודים ל"עמדה ריאליסטית" במקום עמדות נקמניות וקנטרנית "שכן על גרמניה מונח עתיד הציויליזציה הדמוקרטית המערבית". הארגונים היהודיים הרשמיים נמנעו גם מכל עזרה למסע בקשת החנינה של הרוזנברגים. הארגונים האלה פחדו מכל זיהוי עם הקומוניסטים שהבלטת פשעי הנאצים בשואה היתה אחת מעיקריהם. יוליוס רוזנברג אמר בעדותו במשפט: "ברה"מ תרמה את התרומה העיקרית בהבסת החיה הנאצית שהרגה 6 מליון מבני דתי – אני בעל רגשות עמוקים בעניין זה". לוסי דוידוביץ, עסקנית יהודית ידועה כתבה: "לבקש חנינה עבור הרוזנברגים זה כאילו בקשת חנינה על גרינג".


שיח השואה עד שנות ה-60


בין סוף המלחמה ועד לשנות השישים השואה כמעט לא הופיעה בשיח האמריקאי ואף לא בשיח היהודי האמריקאי. נורמן פודהורץ למשל, האינטלקטואל היהודי הידוע כתב באותה תקופה מאמר תחת הכותרת: "האינטלקטואל והגורל היהודי", השואה אפילו לא הוזכרה במאמר! מחקר מאוניברסיטת שיקגו שהתחקה על דעותיהם של יהודים צעירים בשנות הארבעים המאוחרות הראה ש"השמדת יהודי אירופה לא היתה בעלת השפעה רגשית אמיתית עליהם". אלן דרשוביץ יהודי ידוע אחר שגדל בברוקלין בסביבה יהודית, לא נזכר שבשנות הארבעים והחמישים שוחחו על השואה בסביבתו. נוביק סבור שהיהודים באותה תקופה התמסרו לאווירה האופטימית הכללית ששטפה את אמריקה אחרי המלחמה, תקופה שגם ראתה ירידה ניכרת של האנטישמיות. הוא מצטט את הסופר הנודע פיליפ רוט שכתב על "התרוממות הרוח" שאחזה בצעירים היהודיים אחרי המלחמה: "ההרגשה הנפלאה להיות זכאים לא פחות ממישהו אחר לעשות כל דבר […] ולהשתייך לאומה הגדולה עלי אדמות ..].


המפנה של 67′


השואה חזרה לתודעת היהודים באמריקה בעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים. נוצרה אווירה של מצור וסכנה קיומית למדינת ישראל. הצהרות של מנהיגים ערבים להשליך את היהודים לים עוד העמיקו את הרגשת המצוקה. מכאן הדרך להפלגה כאילו שואה חדשה מרחפת על יהודי ישראל לא היתה ארוכה. שוב קבעה יותר התדמית או ראיית המציאות, אשר עוד תוגברה על ידי מסע תעמולה אדיר, מאשר העובדות לכשעצמן. ביוני, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, מוסר נוביק, עוד התווכחו מומחי הביון של הנשיא ג’ונסון אם ישראל תביס את אויביה תוך שבוע או עשרה ימים. (המצב בישראל לא היה שונה בהרבה, חרדה קיומית אחזה את הציבור בזמן ההמתנה, ואילו משה דיין, שר הביטחון החדש, מסר באותם ימים עצמם לממשלה: "תוך יומיים נוכל להגיע לכיוון התעלה [..] אחרי פעולת חיל האוויר לא יהיה למצרים לפחות חצי שנה חיל אוויר משלה". (זיכרונות תת-אלוף ישראל לאור, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. מתוך: איתן הבר "היום תפרוץ המלחמה").


אבל מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור במיוחד מצאו את ישראל מבודדת בזירה העולמית. אזכור השואה חיזק עכשיו את הסיסמה: "כל העולם נגדנו". הסופרת האמריקאית-יהודית סינטיה אוזיק כתבה פשוט: "כל העולם רוצה לראות את היהודים מתים".


כאמור לפני מלחמת 67′ זיקת היהודים לישראל היתה די חלשה. במלחמת סיני ב-56′ הלובי עבור ישראל לא עבד שעות נוספות. הנשיא איזנהואר אשר לחץ על ישראל לסגת מסיני, זכה למרות זאת במערכת הבחירות שלו אחרי מלחמת סיני ביותר קולות יהודיים מאשר במערכת הבחירות הקודמת שלו. יואכים פרינץ, נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי הכריז ש"הציונות מכל בחינה מעשית היא מתה".


אחרי מלחמת ששת הימים התרחש המהפך. פקיד בכיר ב"ליגה נגד השמצה" כתב: "היהדות המאורגנת האמריקאית הפכה סוכנות של ממשלת ישראל". הציבור היהודי האמריקאי עבר "ישראליזציה", הסימן להיות יהודי טוב היתה עכשיו מחויבות לישראל, ביקורת על ישראל היתה לכפירה בעיקר.


בתקופה זו גובש גם שיח-שואה שמטרתו היתה לדון בבעיות המזרח התיכון ב"מסגרת השואה" לפי ביטויו של נוביק. בשיח כזה משתמשים במושגים מוחלטים של שחור לבן והדיון מקצין עד בלי גבול. כך הפכה השואה ל"אני מאשים" נוקב נגד כל העולם המפקיר תמיד את היהודים. בדיון מסוג זה מחווירים מעשיה של ישראל בשטחים כנגד הפשע הגדול והייחודי של השואה נגד העם היהודי. הכחשת השואה היא הכנה לשואה נוספת, השואה היא ייחודית יהודית ואסור להשוות אליה כל אסון אנושי אחר.


השואה כגורם מרכזי בהקמת מדינת ישראל


גם הערבים נקשרו עכשיו ישירות לשואה. הוזכר שהמופתי שברח לגרמניה הנאצית, מילא שם תפקיד חשוב בשואה. נוביק טוען שהאשמות כאלה לא הוכחו מעולם, אבל זה לא מנע מעורכי האנציקלופדיה של השואה (באנגלית) להציג אותו ככוכב מרכזי. המאמר עליו ארוך כפלים מהמאמרים הביוגרפיים על גבלס וגרינג, ארוך יותר מאלה על הימלר והידריך יחד, ארוך יותר מזה על אייכמן. מבין כל המאמרים הביוגרפיים רק המאמר על היטלר ארוך יותר, אבל רק במקצת.


השימוש בשואה בהגנה על מעשיה של ישראל אינו חדש כידוע:


כבר בזמן משפט אייכמן הכריז בן גוריון "שישראל היא היורשת של ששת המליונים", אבא אבן דימה את גבולות 67 לגבולות אושויץ. מבקרים רמי מעלה מובאים עם בואם ל"יד ושם".


שיח השואה החדש פנה גם בחריפות נגד מי שעושים "אוניברסליזציה" של השואה והטיח כלפיהם שהם רוצים "לשדוד את הקפיטל המוסרי" שהיהודים צברו, ובגרסה עוד יותר צורמת: שהיהודים "השיגו" מן השואה.


המעטת השואה למען צירוף גרמניה כשותף למלחמה הקרה, שנעשתה בשעתו ע"י אותם גורמים יהודיים ששמים עצמם עכשיו כשומרי החומות של השואה, נשכחה בינתיים.


שמירת זכר השואה הפכה למשימה חשובה ביותר. השואה נראית לפחות בעיני חלק מיהודי אמריקה גם כחוט המקשר החזק ביותר ביניהם, ואפילו כזהות יהודית חדשה. לעתים מגדירים אותה כ"דת אזרחית".


האם אפשר באמת לשמור לאורך זמן על זיכרון השואה באמריקה?


נוביק מתייחס לכך בסקפטיות בפרק המסיים של ספרו. הוא מעיר שזיכרון קולקטיבי ארוך טווח אפשרי כאשר הזיכרון עדיין רלבנטי למציאות הקיימת. כדוגמה הוא מביא את גירוש ספרד בתקופת נדידת יהודים באירופה מארץ לארץ. (היה יכול להוסיף כדוגמה מודרנית ורלבנטית ביותר את זיכרון הפלסטינים את הנכבה של 47′).


השואה היא היום בעלת נוכחות רבה בחיים האמריקאים. ישנו מוזיאון ענק שהוא ממשלתי וזוכה למספר מבקרים רב – וגם לתקציבי ענק מאת הממשלה(בעל תקציב גבוה בהרבה מזה של המוזיאון בתל-אביב). היו סרטים כגון "רשימת שינדלר" סדרות טלוויזיה בהן צפו קהל אדיר. ישנן ספרים סימפוזיונים מאמירים. בכמה מדינות ימי זיכרון שואה הם חוק. השואה נלמדת באוניברסיטאות. בחנויות הספרים יימצאו ספרים לרוב.


למרות כל אלה נשאר נוביק סקפטי באשר לשרידה של השואה במרכז החיים היהודים והאמריקאיים. אנטישמיות, שהיתה יכולה לגרום לחיות זיכרון השואה, היא היום לפי נוביק חסרת השפעה. אזהרה בפני אנטישמיות חדשה לפי דעתו היא "שטויות".


בין אמריקאים לא יהודיים ישנם בעלי יחס ל"הולוקוסט", בפרט בין הנוצרים אדוקים. אולם לגבי האוכלוסייה הרחבה סבור נוביק, יחס זה הוא ריטואלי, בעל כוונות טובות כלפי היהודים אבל בסך הכל זו אמירה "בחינם", שכאנשים הגונים, רצח יהדות אירופה מרגשת אותם. ההולוקוסט הוא גם כה רחוק מהחיים האמריקאים שאינו יוכל לשמש לשום כנון זהות סביבו. לכן הוא מסכם שכלל לא ברור אם ה"הולוקוסט" הוא זיכרון אמריקאי קולקטיבי בעל ערך.


נוביק מבקר את הממסד היהודי בכך שהוא בחר להתרכז בשואה במאבק ב"אנטישמיות חדשה", ובתמיכה בישראל כבסיס להתעוררות תודעה אתנית. ממסד זה, הוא מסביר, היום יותר פרטיקולרי, יותר דתי-ימני ובעל אורינטציה ישראלית מאשר הציבור היהודי בארה"ב. לאחרונה קמו מבקרים לכיוון זה הקמים נגד "קידוש פרוורטי" של השואה ונגד התחרות של "מי סבל יותר".


אם בשעתו ניסו לטעון שהשואה מוכיחה את הסכנה המתמדת ליהודים בגולה ולכן ביטחון ליהודים נמצא רק בישראל, מעיר על כך עכשיו נוביק: "היכן יהודים פחות בטוחים מאשר בישראל?".


לי נראה שסיבה חשובה (אם לא החשובה שבהן) לקושי שבשמירת זיכרון היא החלשת זיקת היהודים אל עברם ודתם, בדרכם להתמזגות עם האמריקאיות. על תהליך זה כותב נוביק:


"הניסיון מכל קבוצות המהגרים מאירופה, והיהודים בכלל זה, הוא שהזהות האתנית נעשית דלילה וחלשה יותר (אמנם לא עד לנקודת ההעלמות ) מדור לדור. בדור השלישי והרביעי זה לרוב לא יותר "מאתנית סימבולית".


תופעה זו לדעתי בולטת לעין לכל מי שמבקר באמריקה, והיא כמובן בעלת השלכות חשובות לגבי הרבה נושאים אחרים (הציונות למשל), אולם זה כבר נושא לרשימה אחרת.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. שמואל אמיר הגיב:

    תודה אבנר, הקדמת אותי! אוסיף רק את המחיר ששמואל ברונר רצה לדעת: 27 $ (לפני שנתיים).

  2. דר’ פנינה פרי הגיב:

    שמואל אמיר,
    התמצית של המאמר שהתפרסם בניו-ריורק וכד’ טוב מאוד. לתשומת לבך, ספרו של
    Mark Refael, Jewdaism in Americ
    מציין על סמך מחקר את ירידת מרכזיותה של ישראל בקהילה היהודית בארה"ב. הוא מונה את מספר הפעמים שישראל מוזכרת בדרשות הרבנים את תכניות הלימודים וכד’. כדאי שישראל תלמד 1: שצמצום התרומות היהודיות לישראל היא עובדה ועליה להשקיע בחינוך בשלום ובעיקר דבר הקושר את שניהם- בכלכלה. 2. מאז ומתמיד היו קהילות שונות ליהודים וכך הדבר גם עכשיו. זה רק מפרה את החשיבה האתנית-דתית וכד’.
    בברכה,
    דר’ פנינה פרי

  3. שמואל ברונר הגיב:

    חסר ציטוט מדויק של המקור באנגלית, חברה מפיצה ומחיר
    מלבד זאת רשימה מצוינת וחשובה מאוד

  4. אבנר הגיב:

    פרטי הספר הם:
    The Holocaust in American Life
    Peter Novick
    Publisher: Houghton Mifflin Co
    ISBN: 0618082328

  5. צ’יקי הגיב:

    מאמר מרתק. מעניינת מאוד ההקבלה בין היחס לשואה בישראל ובין זו בארצות הברית. במיוחד מבחינת "ההצתה המאוחרת".
    מעניין יהיה לעסוק במסגרת הבנת "השואה האמריקאית" בספר "כוכבו של מר סאמלר" של סול בלו גם בו שזורות יחד השואה ומלחמת ששת הימים.

  6. צ’יקו פליקו הגיב:

    השואה היא מאורע מכונן בחיי היהודים, ולכן היא כלי תעמולתי.
    צ’יקי כזה חתיך. אני מעריצה אותו ורוצה להתיר את שרוכי נעליו.

הגיבו לצ’יקי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים