שני חברי הטובים, ראובן קמינר וחיים ברעם, מתייחסים במאמריהם לשני מכרי הוותיקים, חיים הנגבי ומירון בנבנישתי. מכרי אלה רואיינו על-ידי ארי שביט, דובר רהוט של הימין הלאומני. ראוי לציין כי המראיין אינו שואל הפעם שאלות ונותן למרואיינים לשפוך את ייאושם מ"שתי מדינות לשני עמים", כדי ללמד את הקוראים עד כמה מחלחלת בשמאל הישראלי מגמת חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והמדינה האחת – הדו-לאומית, תופסת את מקומה. לוויכוח הזה, שאין להימנע ממנו בתנאים הקיימים, ברצוני לצרף את דעתי.

את מאבקו של מחנה השלום האמיתי אני מחלק לשניים:

• חתירה לשלום בין שתי המדינות
  
• חתירה לפיוס בין שני העמים

על שתי המדינות

אנו נתונים כיום באחת התקופות הנוראות של החתירה הראשונה, מה שאינו אומר שלא תיתכן גם נוראה ממנה. הכיבוש מתנהל במלוא עוצמתו ומתממש מדי יום ברצח, בהרעבה, בדיכוי והשפלה תחת מעטפת "המלחמה בטרור", שההתאבדות הנוראה בירושלים לפני שבוע תרמה לה את תרומתה. זו מתבצעת ברציחתם הממוקדת של מנהיגים ופעילים של החמאס וכל מי שמסביבם, בבניית החומה, וב"שחרור אסירים" הנופל פי כמה מכמות המאסרים החדשים. סגרים וכתרים ישנים וחדשים מונעים עבודה, בריאות וחינוך ממאות אלפים, והגטו הפלסטיני מתרחב ומעמיק מדי יום. מנגד, פרט לעוצמת ההתנגדות הפלסטינית, נכונה בעיקרה אם גם מוטעית לעתים, לא נראים באופק כוחות בינלאומיים העומדים לצידה כראוי לה, לא ערביים, לא מדינות העולם השלישי, לא האירופים וכמובן שלא האמריקאים. אז מובן שאין גם שום אור בקצה המנהרה.

בתנאים אלה, האין זה כמעט מובן מאליו כי מירון בנבנישתי חוזר לגרסתו האקדמית על מגבלות הפיכותם של סכסוכים אתניים, וחיים הנגבי חוזר לגרסת הינקות של קבוצת מצפן, על המדינה האחת (הפעם הוא אינו מכנה אותה סוציאליסטית…) שהכל בה יהיה טוב, וההתחברות בין שני העמים תנצח את ההפרדה ביניהם?

כאן אני מצרף את דעתי לזו של ראובן קמינר הרואה בהצבת המדינה האחת כיעד אקטואלי לשמאל הישראלי, ביטוי של ייאוש המוביל לשום מקום ומהווה סיוע שמאלי למדינה המפלצתית הקיימת כבר בראשותו של שרון, ואני מרוחק יותר מזו של חיים ברעם, המעדיף אמנם את פתרון שתי המדינות, אולם נמצא כבר עתה ברגל אחת בתהומות הייאוש ש"יתעל אותו במוקדם או במאוחר אל חלום המדינה האחת".

כל זאת לא משום שאני רואה את האור בקצה המנהרה, ולא משום שאני מאמין כראובן קמינר בסיכויים להתעוררותם של כוחות שישללו את המדיניות הבושית-שרונית, והם אמנם קיימים גם לדעתי, כי אם בראש ובראשונה כי זו העמדה הפלסטינית, המתנהלת, בניגוד לזו של החמאס, תחת דגל שתי המדינות.

אני חייב לומר כי בעיני זו ממש חוצפה להרים בצד הישראלי, תוך כדי ישיבה נינוחה בחדרים הממוזגים של המדינה הכובשת, את דגל הייאוש האומר לפלסטינים כי למאבקם ולהקרבתם אין תכלית, והרעים, שלנו כמובן, ינצחו ממילא. כשם שבצד הישראלי עמדה כזו מסייעת לשרונים מכיוון בלתי צפוי (ולכן היא חשובה כל-כך לארי שביט!), בצד הפלסטיני היא מסייעת לחמאס במאבקו נגד הרשות הפלסטינית, "שאינה מבינה כי את המערכה יש לנהל על פלסטין השלמה".

אם אמנם יגיע המועד, והוא עלול להגיע, בו לא ייראו יותר סיכויים לתפנית המיוחלת ביחסי הכוחות הבינלאומיים והאזוריים, רק לפלסטינים ולהנהגתם תהיה הזכות להגיע למסקנה הנוראה כי מאבקם למדינה פלסטינית, אמיתית ולא קריקטורית, בצד ישראל, תם. אז יבוא גם הקץ לסיסמת שתי המדינות.

בין שני העמים

למרות העובדה שהדרך לשלום בין המדינות ארוכה עדיין מאוד, ארוכה ממנה פי כמה הדרך לפיוס בין העמים. בנוסף לעוולות שעוללנו לפלסטינים בדרך להקמת המדינה ובמהלכה, שרירה וקיימת עובדה אחת הקשה בעיני מכל האחרות: גם אם יתממשו תביעותיה של ההנהגה הפלסטינית עד לפרט האחרון: מדינה בגבולות הקו הירוק; פירוק ההתנחלויות כולן; ירושלים כבירתן של שתי המדינות; פתרון מוסכם של בעיית הפליטים על יסוד החלטות האו"ם, תשתרע מדינתם על 22% ממדינת פלסטין ואילו לנו, לישראל, יהיו 78% משטחה!

זה שנים שאינני מאמין כי יתכן בכלל פיוס בין העמים על בסיס זה. לעומת זאת סביר בעיני מאוד כי בתנאים החברתיים המתחוללים בעולם ממש לעינינו, תנאים המחברים בצורות שונות וברמות שונות בני עמים שונים למדינות קרובות או משותפות (במערב אירופה זה מתחולל רק לאחרונה), לא סביר כלל ששתי המדינות הקטנות, ישראל "הגדולה" ופלסטין הקטנטונת, תתקיימנה לנצח זו בצד זו, מבלי שעמיהן יחפשו לעצמם פתרונות אחרים. ראוי שנזכור כי החלטת החלוקה של האו"ם שלא מומשה, דיברה במפורש על שתי מדינות הקשורות זו בזו בקשרי כלכלה וירושלים הבינלאומית ביניהן.

ראוי גם שנזכור כי מאבקנו שהחל רק לאחרונה על הפיכת ישראל "למדינת כל אזרחיה" (מה שאינו מבטל את שמה: "ישראל" המציין את עם הרוב שבתוכה), מוליך אף הוא אל מחוץ לאקסקלוסיביות הלאומית, אל מחוץ למדיניות ההיפרדות הקלוקלת, אל עבר ההתחברות הנכונה.

אינני יודע באילו דרכים תמומש ביום מן הימים התחברות זו בין ישראל לפלסטין כשתקום (ואולי גם ירדן) למדינה אחת, אולם מה שאינו מוטל בספק כלל הוא כי התפתחות כזו לא תצמח כתוצאה מהייאוש המעלה את רעיון המדינה האחת כאן ועכשיו. נהפוך הוא. כל התהליכים האפשריים יהיו כנראה מאוד חיוביים: קשרים כלכלים, שותפות פדרטיבית מתפתחת, קשרים לשוניים ותרבותיים שיוציאונו מהגטו הקולוניאלי שהתרגלנו אליו אל האזור שבתוכו אנו חיים. אולם שני תנאים חיוניים להתפתחות כזו: מידה רבה של שוויון כלכלי, מדיני ותרבותי בין שתי המדינות ורצונם של שני העמים לממש התחברות כזו.

אני שומע אמנם טיעונים של פעילי שלום, השוללים את הבעת העמדה הזו לגבי הפיוס בין העמים. הם אומרים שזה רחוק כל-כך (וזה באמת רחוק), וזה מבהיל את אזרחי ישראל היהודים מלהיאבק על השלום בין המדינות.

לשני הטיעונים האלה ברצוני להעיר: בעולם הרוחני של השמאל המרקסיסטי שבו חייתי יחד עם כל החברים האחרים, למדנו להצביע על ולחתור אל מטרות רחוקות לא פחות, ואילו באשר לפחד שעלולה להפיל פרספקטיבה שכזו על אזרחיה היהודים של ישראל, יתכן שיש בטיעון הזה מידה של אמת.

ואף על פי כן, המרחק והפחד, נכונים לא פחות כאשר מועלית הפרספקטיבה הסוציאליסטית. האם נחדל על כן מלהעלותה, או לחילופין, האם אנו מעלים אותה במידה הראויה לה?!

בסיכום: אנו נתונים כיום באחד השלבים הקשים והמרים של המערכה על השלום בין המדינות, ו"המדינה האחת" כסיסמת מאבק אקטואלית מוטעית ומזיקה. באשר לעתיד הרחוק גם זאת אמרנו: מידת רצונם של שני העמים בהתפתחות החיובית הזאת יקבע את מימושה, כשם שמידת רצונם של האנשים בסוציאליזם, יהודים ופלסטינים, יקבע את המועד למימושו של זה.

Share on Facebook