הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 בספטמבר, 2003 63 תגובות

מקובל שאחד הערכים היסודיים בדמוקרטיה הוא חופש הדיבור. אבל נראה שלא כל מי שאומר חופש דיבור מתכוון לאותו הדבר. ביסודו, חופש דיבור הוא החובה המוטלת על ממשל דמוקרטי להבטיח שלכל אדם תהיה זכות להביע את דעתו וכי לא יוטלו הגבלות על זכות זו ולא ייענשו בני אדם על דברים שהם אומרים ועל דעות שהם מביעים. (וכשאני מדבר בלשון זכר ואומר הם, אני מתכוון כמובן גם הן בלשון נקבה, כי למרבה הצער השפה העברית היא שפה סקסיסטית וכמעט כל שם עצם ושם תואר וכל נטייה של פועל באים לידי ביטוי בצורה המעידה על מינם). זה היסוד האמיתי של חופש הדיבור, זכותו של כל אדם להביע את דעתו מבלי שהשלטון יטיל עליו עונשים בגלל הבעת דעתו. בעולם ההפוך שלנו, נראה כי חלק מהמצווחים במלוא ריאותיהם בזכות חופש הדיבור מתכוונים לחופש דיבור לאלה שרוצים למנוע אותו מהמבקרים את השלטון. אבל חופש הדיבור האמיתי הוא החופש לבקר את השלטון ולדבר בלי התערבותו.

חופש הדיבור הוא האפשרות הניתנת לכל אדם לעמוד בפינת הרחוב, או לעלות על ארגז הפוך בגינה ציבורית, ולהציג את עמדתו בעל-פה בכל שאלה שירצה. או לכתוב אותה בעלון ולהפיץ את העלונים בתיבת הדואר. או לכתוב ספר ולשכנע מו"ל שיוציא אותו, או לשלם מכיסו את הוצאות ההדפסה וההפצה. מי שרוצה להגיע למספר גדול של בני-אדם, יכול להדפיס עיתון ולמכור אותו לציבור או לחלק אותו חינם. והוא יכול כמובן גם להקים אתר באינטרנט ולכתוב שם מה שעולה על דעתו ולצפות שיהיה מי שייכנס לאתר כדי לקרוא מה שכתב. המדינה אינה יכולה לאסור על עשיית הדברים האלה בנימוק שאינה מסכימה לדעות המובעות, או שהמידע שעליו הן מבוססות הוא שקר. מעולם לא הוסמכו בדמוקרטיה – לא ממשלה ולא בית נבחרים – להחליט מה אמת ומה שקר ולאסור פרסום את שהם מכריזים עליו כשקר.


וודאי שאין לפסול הבעת דעה בנימוק, המקובל כל כך על כמה מאנשי הימין בארץ, שדעה זו היא דעת מיעוט והרוב אינו מקבל אותה. יש כאן המבקשים ללמד אותנו שדמוקרטיה היא הכרעת הרוב וכי חובת המיעוט להשלים עם הכרעה זו. אין טעות גדולה מזו. דמוקרטיה היא מתן הזדמנות למיעוט לפעול כדי להיעשות לרוב! זו משמעותו האמיתית של חופש הדיבור.


אבל חופש הדיבור אינו מאפשר לכל אדם להיכנס לביתו של אדם אחר ולדבר בו בלי רשותו. אדם יכול לבחור מה ייאמר בביתו ומה לא ייאמר, מי ידבר בביתו ומי לא ידבר. עקרון חופש הדיבור אינו מחייב אותו לאפשר לכל אדם להיכנס אל השטח השייך לו ולדבר שם ככל העולה על רוחו. הרי לא יעלה בדעת מישהו לומר, למשל, כי בשם חופש הדיבור אפשר להיכנס לבית כנסת (או לכנסייה, או למסגד) ולהטיף למתפללים שם לנטוש את דתם או להמירה.


חופש הדיבור קיים רק בתחום שבין הפרט לשלטון, לא בתחום שבין פרטים לבין עצמם. חופש הדיבור מאפשר לכל אדם להשתמש באחת הדרכים שהוזכרו לעיל, מנאום בפינת רחוב ועד הקמת אתר באינטרנט ולהטיף לדעותיו, אבל לא לפלוש לתחומם של אחרים ולכפות עליהם את עצמו ואת דעותיו.


ייחודם של אתרי האינטרנט


וזה מביא אותנו לעניין אתרי האינטרנט. בעיקרו של דבר אתר באינטרנט הוא כמו עיתון. מייסדים עיתון או מקימים אתר באינטרנט כדי להפיץ באמצעותם מידע, להביא פרשנויות ולהביע דעה. לעיתון יש כותבים קבועים ויש כותבים מזדמנים השולחים לו מאמרים. אם העורכים רוצים הם מפרסמים אותם ואם לא – אז לא. אין שום עיקרון המחייב מערכת עיתון להדפיס כל מאמר הנשלח אליה. לעיתון יש גם מדור מכתבים למערכת, גם שם הוא מדפיס את המכתבים שהמערכת רוצה להדפיס ואינו מדפיס את אלה שאינה רוצה. מקובל, למשל, שעיתון אינו מדפיס מכתב שאינו חתום, אלא אם כן הוא מתבקש לעשות זאת ושם הכותב ידוע לו. ובדרך כלל הוא גם עומד על כך שמכתב למערכת יהיה קצר. מכל מקום, לא יעלה בדעת איש שחופש הדיבור מאפשר לאדם להיכנס לדפוס שבו מדפיסים עיתון ולהכניס אליו בשם חופש הדיבור מכתב או מאמר שלא באמצעות המערכת.


ובכן, אתר באינטרנט הוא קצת כמו עיתון וקצת לא כמו עיתון. יש באינטרנט אתרים סגורים, שרק בעליהם יכולים לכתוב בהם. אחרים (אם אינם "האקרים") יכולים רק להיכנס ולקרוא. יש אתרים הפתוחים למה שמכונה "תגובות הציבור". כל אדם יכול לכתוב תגובה, לשלוח אותה לאתר, אפילו בעילום שם או בשם בדוי, והיא נכנסת אליו אוטומטית. זה אופיו של המדיום. זה חינו, וזו גם סכנתו. החופש מעריכה שממנו נהנות התגובות באתרי האינטרנט מאפשר לכל אדם להיכנס לכל אחד מהם, לחרף ולגדף, להשמיץ ואפילו להוציא דיבה, ובמקרים רבים לחסות בצל האנונימיות ולהיות פטור ממתן דין וחשבון שאותו חייב לתת כל אדם הכותב בשמו. אולי זו עדיין מחלת ילדות של מדיום עיתונות האינטרנט שכל אחד יכול ללכלך שם כאוות נפשו, אבל כשם שמלמדים ילדים לשלוט בהפרשותיהם, צריך למצוא פתרון גם לניקיון סגנונן של התגובות באתרי האינטרנט.


צריכה להימצא דרך להביא לידי כך שהתגובות שמכניסים קוראים לאתרים יהיו כתובות בצורה תרבותית ועניינית ולא ישמשו מוצא לפריקת התסכולים ועיוותי הנפש של כותביהן. המגיבים הם אורחים באתר, לא הם טרחו בהקמתו, לא הם טורחים בניהולו, ועליהם לנהוג כאורחים ולא כבעלי בית. צריך להקפיד שיגיבו עניינית למאמר שעליו הם לכאורה מגיבים, ומתוך יחס כבוד לחופש הדיבור של הכותבים באתר, בלי חרפות וגידופים, בלי השמצת האתר וכותביו, ובלי לייחס להם מניעים בוגדניים. ולא פחות חשוב – בקיצור האפשרי.


תגובה אינה יכולה להיות הזדמנות להכניס לאתר מאמר שלא על דעת המערכת. השיטה להכניס מאמר לעיתון היא לשלוח אותו למערכת כדי שזו תחליט אם לפרסמו ואיך לעורכו. האינטרנט, לכאורה, הוא קפיצה קוואנטית לאזור שלא נחקר מקודם. הוא לכאורה מדיום תקשורת חדש, אינטראקטיבי, הקוראים חדלים להיות צרכנים פסיביים והם יכולים לדבר אל הכותבים. אבל כל זה לכאורה. אתר אינטרנט, כמו עיתון, עוסק במלים ובתמונות. אם למלים יש משמעות, אם יש להן מובן, אם הן מגיעות אל הקוראים ומדברות אליהם, צריך האתר, על הכותבים בו, ביוזמתו ושלא ביוזמתו, למלא את תפקידו בדיוק דומה לעיתון ומתוך אותה אחריות למלה הכתובה. ובאמת, אין שום סיבה שאתר אינטרנט יהיה שונה מעיתון ולא יחולו עליו כל ההגבלות החוקיות והאתיות המוטלות על עיתון. ואביא כאן רק דוגמה קטנה. אם ייכתב עלי בעיתון (כמו שנכתב כאן באתר) שאני מקבל הוראות מהרשות הפלסטינית, אוכל להגיש נגדו תביעה על הוצאת דיבה, ולחייבו להתנצל או לשלם פיצויים. אם אוכל להשתמש בסנקציה הזאת נגד האתר, אני בטוח שעורכיו ייזהרו מאוד שלא להתיר פרסומים כאלה.


ניצול לרעה של מוסד "התגובה"


אבל הקלות (הביטוי "הבלתי נסבלת" נגרר הנה כמעט מאליו) של הכנסת "תגובה" לאתר באינטרנט, מביאה רבים לניצולו לרעה של מוסד התגובה הפתוחה. אני מסתכל בחלק גדול מהתגובות המתפרסמות כאן. רבות מהן אינן כלל בגדר תגובות לכתוב כי אם בגדר של הבעת דעה בכל מיני נושאים, שלעתים קרובות הם רחוקים לגמרי מנושא הרשימה שעליה כביכול מגיבה "התגובה". ולעתים לא פחות קרובות אינן אלא השתלחות אלימה בכותב, לא אחת מתוך אי הבנת הנכתב. על חלקן ניכר שהן מפוברקות בידי אדם אחד, או קבוצה קטנה של אנשים, לפעמים בשמות בדויים שונים. רובן הן של אנשי ימין המנסים בשם חופש הדיבור להציף את האתר באין-ספור תגובות כדי לסתום את פיות הכותבים באתר באמצעות השמצות אישיות וייחוס מניעים בוגדניים, כדרכם של רבים מכותבי הימין. וכמה מגוחך לראות את השטף הזה של קיצוני השמאל המטיפים לדוקטרינת "הדיקטטורה של הפרולטריון" ומגייסים לעזרתם את "חופש הדיבור" הדמוקרטי ברגע שמנסים לסכור קצת את השטף המילולי שלהם. לפעמים מגיעות תגובות (יש כאן איזה אמנון אחד זריז במיוחד) זמן קצר ביותר אחרי פרסומה של רשימה, דבר המעיד כנראה על כך שיש אנשים שזמנם בידם והם יושבים וממתינים לפרסומים חדשים באתר כדי לנצל אותם להפצת התעמולה שלהם ולהשתלט על הנאמר בו. אם יש דבר המהווה פגיעה בחופש הדיבור, שטף זה של תגובות שלא לעניין הוא הפגיעה הגדולה.


פגיעה נוספת בחופש הדיבור של בעלי אתר אינטרנט כדוגמת "הגדה השמאלית" ובכותביו היא בתגובות הארוכות לפעמים יותר מן המאמרים שעליהן הן באות להגיב. רבות מאלו נכתבות לעתים קרובות כמעט באותו נוסח, לרוב בלי שום קשר לתוכן הרשימה שעליה הן מגיבות, או לפעמים מתוך היטפלות למלה או לביטוי בודד, המשמשים למגיבים תירוץ לשלוח לאתר את מאמריהם המחופשים לתגובות, במעין "טרמפ" על אתר שהקימו אחרים, במקום להקים להם אתר משלהם ולכתוב שם ככל העולה על רוחם.


אז חשוב שייאמר במפורש: אין כאן שום עניין של חופש דיבור. חופש הדיבור הוא בזכותו של כל מי שרוצה בכך להקים אתר לעצמו לכתוב שם מה שירצה, אבל לא בניצול לרעה של קלות הכנסת תגובה לאתר באינטרנט לשם פרסום דברי תעמולה או השמצה ולפרסום מאמרים שלא באמצעות המערכת ולניסיון להשתלט על אתר, לקחת אותו מידי יוזמיו ועושיו ולהפוך אותו לכלי ביטוי של אורחים פורחים למיניהם.


מן הראוי שמערכת "הגדה השמאלית" תמצא את הפתרון הטכני שיאפשר גם קיצור נמרץ של תגובות בונה-פידה של קוראים (כנהוג בהרבה אתרים אחרים שבהם מתפרסמות רק תגובות קצרות) וגם מניעת פרסומן של תגובות שיש בהן השמצה ודיבה או שאינן קשורות בתוכן הטקסט שעליו הן מגיבות והן משמשות רק תירוץ בידי המגיב כביכול להפיץ את הגיגיו. מי שדבר זה אינו מוצא חן בעיניו – שלא יתבכיין על פגיעה בחופש הדיבור שלו – עקרון חופש הדיבור מאפשר לו להקים אתר משלו ולכתוב שם כל מה שהוא רוצה, לא לחיות כטפיל על אתרים שהקימו אחרים.

תגובות
נושאים: מאמרים

63 תגובות

  1. דוד שחם הגיב:

    דוד שחם מגיב:
    כתבתי מה שכתבתי כאן למעלה, וכמה מהמגיבים כבר השתתפו בחינגה התגובתית כמה וכמה פעמים ויש מהם שמספר המלים המיצרפי של תגובותיהם כבר עולה על מספר המלים שברשימה המקורית. החלטתי להניח לעניין הזה,אבל בכל זאת אני חוזר לכאן לרגע. "אמנון" (זה שחוזר שוב ושוב על הפתגם על "הגיבן שאינו רואה את חטוטרתו") כתב כאן שאם היו נותנים את רשימתי למומחה היה מוצא בה "מספר שגיאות". אגב השימוש במלה מספר בהקשר זה הוא עצמו שגיאה. עורך לשוני היה מתקן וכותב "כמה וכמה שגיאות", "שגיאות אחדות" וכיוצא באלה, אבל לא "מספר שגיאות". מכל מקום, אמירה כזו, שאין בצידה אפילו הוכחה אחת לדוגמה, אינה שווה פרוטה ואני יכול להרגיע את המגיב האלמוני שאיני חושש מפני שגיאות שימצאו אצלי "מומחי לשון" ומוטב שיברר לפני שהוא כותב. כך או כך, אותו "אמנון" (שמעולם אינו מזדהה בשמו האמיתי) שואל אותי מה אני רוצה, "שיגידו שניים ו/או שתיים"? ובכן, אני לא "רוצה" כלום אלא שיגידו שניים במקום שצריך להגיד שניים ושתיים במקום שצריך להגיד שתיים. שני שקל, שתי ילדות ולא שתי שקל ושני ילדות. וזה אני רוצה דווקא מפני שאני אוהב את העברית ורוצה שלא ישבשו אותה. אין זה אומר שאין לי ביקורת על השפה. אני לא יודע מאיפה שאב "אמנון" את הביטחון הזה שבשום מקום אין בני אדם מותחים ביקורת על השפה שבה הם משתמשים ומגלים את חסרונותיה.אפשר לאהוב מישהו או משהו, ולדעת שיש בהם חסרונות. וכבר אמרו "נאמנים פצעי אוהב".אבל הזהירו גם מפני הנזק שמביאים השוטים. ואלה, לצערי רבים מאוד.

  2. אלכס מסיס הגיב:

    לדוד שחם,מחשובי הסופרים בישראל – אין כל
    צורך להתייצב ל"תחרות" עם הפרחח "אמנון" –
    בידיעת ובקיאות בשפה העברית.

  3. דוד שחם הגיב:

    אם אני חוזר וכותב שורות אלו, אין זה בתקווה שהמגיב המכנה עצמו "אמנון" ילמד משהו. לו כבר אין תקנה, אבל כמה קוראים אחרים עשויים אולי לא להבין את העניין ולמענם אני מסביר. המלה מספר היא נייטרלית ואין היא באה לציין הרבה או מעט.למטרה זו צריך להוסיף לה שם תואר, "גדול", "קטן", "רב", "מועט". ולכן כשכותבים "להגיע למספר גדול של קוראים", הכוונה מובנת מיניה וביה, ואילו אם כותבים "למספר קוראים", לא ברורה הכוונה אם רוצים להגיע לרבים או למעטים. אמנם יש מילונים שבהם כותבים גם את השיבושים הרווחים בשפה. בהגדרה שהןבאה ממילון "ספיר" צוין למשל השימוש במלה "מספר" למה שהיום לא מתביישים לכנות בחברה מעורבת ולכתוב "זיון". שימוש זה במלה מספר היה מקובל בשנות החמישים ומעניין כמה עדיין זוכרים אותו, שלא לומר משתמשים בו. אבל העובדה שביטוי מופיע במילון אינו עושה אותו ל"נכון" מבחינת השפה. וזה ההבדל בין מי שיודע לכתוב למי שאינו יודע לכתוב. ותפקידו של עורך לעיתים קרובות לנכש (כן, כך כותבים מלה זו, אף שלעיתים קרובות אפשר למצוא אותה כתובה בשגיאה לנקש) מלים וביטויים שאינם טובים ולהחליפם בביטויים טובים יותר. מוזיקה, ציור, שפה, אלה עניינים של חוש ושל כישרון. אילו היה די להציץ במילון כדי לכתוב בסגנון מעולה, היו כולם סופרים. ובכן, אם רוצים להגיד שיש הרבה שגיאות צריך להגיד "מספר גדול של שגיאות" או "המוני שגיאות", או "שגיאות לאין ספור". ואם רוצים לומר שיש שגיאות אחדות, יש הרבה דרכים להגיד זאת, אפילו "שגיאות ספורות". אבל כשאומרים "מספר שגיאות", מתעוררת מייד השאלה "הרבה, או מעט?" מפני שהמלה מספר היא כאמור נייטראלית ואינה מיידעת אותנו אם מדובר בהרבה או במעט. אלטרנטיבה אחרת, המקובלת בשפה אף שאינה מדויקת ביותר, היא לומר "שגיאות מספר", ואז מקובל כבר שאין מדובר במספר גדול.זה היה רגע של עברית ובכך אני מסתפק.

  4. אמנון הגיב:

    במילון ספיר ( עברי עברי) בערך מספר מופיעות דוגמאות . דוגמה 4 מספר בעיות , בעיות מספר .
    בעיות מותר ושגיאות אסור ? אולי יואיל גדול הסופרים בישראל להאיר את עיני הגולשים מהיכן הוא שואב את האינפורמציה כי מספר שגיאות הוא שגיאה .אני ממליץ לך לקרוא את מאמרך שנית "מי שרוצה להגיע למספר גדול של בני אדם " מספר בני אדם מותר ומספר שגיאות אסור ?אני מצפה להתנצלות .

  5. אמנון הגיב:

    החבר שחם מתבקש לעיין במילון מורפיקס השייך לחברת מלינגו בבעלות קבוצת אינציקלופדיה בריטניקה ( נדמה לי שעבדת אצלם כעורך ). תחת הערך מספר מופיעים 262656 דפים . בשלשת הדפים הראשונים מופיעים אחרי המלה מספר המילים הבאות – שנים , חומרים , שיטות , ימים , חולים , נשאים , מוקדים , אפשרויות, פעמים , קבוצות , ניתוחים,סוגים ועוד ועוד .
    יתכן ומספר שגיאות הוא לא הניסוח הכי מוצלח אך הוא לא שגיאה .הרי אני לא סופר . כאדם ישר אני מצפה ממך להתנצלות . הערה – אני בודק את מאמרך עם סיום הבדיקה לא אהסס מלהביא את הערותי .מקוה שלא יצנזרו אותי .

  6. מדובר בפיקציה הגיב:

    "אמנון" הוא בכלל פיקציה שיצרה מערכת הגדה בשביל ‘להחיות’ כאן את העניינים. אין אדם אמיתי אשר יהיה טיפוס אנאלי מספיק בשביל להתנהג כפי שמתנהג אותו "אמנון", עם האינסטנט-תגובה לכל טור ומאמר והטרחנות האינסופית.

  7. אמנון, הטרחן הלא מצוי הגיב:

    אפילו לטרחנות יש גבול – לא ל"אמנון", המנכס
    לעצמו את עמודי התגובות. די! סלקו אותו!

  8. אמנון הגיב:

    כפי שהבטחתי אני חוזר .
    מספר מומחים בדקו את מאמרך והעברית נמצאה תקנית מלבד תיקונים לא משמעותיים . אני חוזר בי "ממספר שגיאות " .
    הערה אחת לי , אני מודה לך כי למדתי באמצעותך דבר חדש , המדובר בעברית "כשפה סקסיססטית" – לא ידעת את הגולשים כי כל השפות השמיות הן "סקסיסטיות" שפות נוספות הן "סקסיסטיות" כמו גרמנית ורוסית .העברית היא אם כך במשפחה טובה .
    החבר שחם בוא נסגור את הויכוח בכך שתודה כי הביטוי סקססטית לא היה מוצלח .

  9. לאמנון הגיב:

    אולי נסגור את הוויכוח בהתעופפות שלך מהאתר ומחיקה רטרואקטיבית של כל רשימותיך?

  10. למגיב האחרון מאמנון הגיב:

    באם ימחקו אותי השפות השמיות לא יהיו סקסיסטיות . ברוסיה הסוביטית היו מוחקים דפים מאינציקלופדיות כי הכתוב בהם לא התאים למשטר . עד עתה עומד האתר על חופש הביטוי ולמרות התנגדותי לדעותיו אני מעריכו על כך .

  11. לו הייתי זמביש הגיב:

    באתרי הימין (וגם באתרים "אובייקטיבים" כגון הפורטלים השונים) מתנפלים על מסתננים מהשמאל בצעקות ובאיומים פיזיים הגובלים בפלילים ממש, ואילו אנחנו סובלים את ברבורי מועצת יש"ע בשתיקה? הקץ להגשת הלחי השניה!

  12. נוי הגיב:

    האובייקטים הנוספים של שוורץ לא ציפו לקבל את הקומוניליזם כפי שהם מתקבלים בפוליטיקה הישראלי לכן יש לגרש את המתנצרים מא"י ולהוציא את כל ההתנגדותת על המשטר הישראלי

  13. מירי יוסף הגיב:

    כבוד האדם הוא הדיבור והלבוש!!!!!!!!!!!!!!!!1

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים