הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באוקטובר, 2003 11 תגובות

לפני שנים אחדות פגשתי במרכז העיר את אחד ממקרוביו של בנימין נתניהו, איש ידידותי ומאיר פנים, וגם קורא ותיק וביקורתי מאוד של הטור הזה. הוא החזיק בזרועי ודיבר יותר משעה. לא התנגדתי. כל הסיפורים היו מרתקים, וכמה מהם אולי אפילו נכונים. אהבתי מאוד את הלהט האידיאולוגי שלו. מאז ומתמיד העדפתי אנשים שמאמינים במשהו על פני היאפים העציים והמשעממים, השולטים כיום בתקשורת. הוא הבטיח להשאיר לי את ספרו בחנות ברחוב בארי, וקיים את הבטחתו. זה לא היה בדיוק ספר, אלא מעין פמפלט די חובבני, אבל נוגע ללב, שהכיל הגיגים רעיוניים בצד סיפורים אוטוביוגראפיים ומשפחתיים, בחלקם אפילו די נשכניים.

בבית, בתנועה ובבית הספר לימדו אותי להתייחס לאנשים כאלה בסובלנות די מבטלת. הם נחשבו לאנשי האתמול, ל"פשיסטים" בלי שיניים. כשהייתי כבן עשר קניתי מגאולה כהן חוברת של "סולם" מיסודו של ישראל אלדד (שייב) ברחוב המלך ג’ורג’, ממש מול ביתי. די נחרדתי לקרוא שהם כינו את נשיא המדינה (שלמדתי להעריץ אותו בעיקר מ"דבר לילדים") חיים ויצמן, בתואר "בוגד" ו"סנבלט". דוד בן-גוריון, ראש הממשלה שפולחן האישיות שלו היה אז בשיאו, זכה לכינוי "הדיקטטור האדום". בארוחה המשותפת היחידה שלנו, בשבת בצהריים, הראיתי את החוברת לאבי, שהיה אז מזכיר מועצת פועלי ירושלים. אבא חייך. הוא ידע שאני קורא את כל כתבי הפלסתר המגיעים הביתה, כולל את "המכתבים לחברי במזרחי" של מלכיאל גרינוואלד, שהביאו לרציחתו של ישראל קסטנר. " גאולה ושייב הם מטורפים שעבר זמנם", טען אבי, "הם לא מסוגלים לחיות את חיי היום-יום אחרי פירוק המחתרות, ומנסים לשחזר את הימים הטובים ההם. אנחנו, לעומת זאת, פשוט בונים את המדינה". קיבלתי את הדברים האלה פחות או יותר כלשונם. אבל כאשר חברת הכנסת גאולה כהן הצליחה לשווק לכנסת את חוק יסוד ירושלים הממאיר שלה, 13 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אבי האמין שלמפלגת העבודה לא היתה שום אפשרות שלא לתמוך בחוק.


בספרו של הרביזיוניסט הקשיש, דודו של ביבי, מצאתי את ההגיגים הרגילים של בני דורו, כולל ההסתמכות המוחלטת על מאמרו של זאב ז’בוטינסקי, "קיר הברזל", משנות ה-20 של המאה הקודמת. את המאמר הזה קראתי עשרות פעמים, ואני לא מטיל ספק בקלאסיות שלו. עם זאת, הוא גם די רדוד ופשטני. ז’בוטינסקי האמין שרק קיר ברזל מוצק בינינו לבין שכנינו ישכנע אותם בסופו של דבר לקבל את נוכחותנו כאן. הצד הפיקנטי והמעניין במאמר, וגם במאמרים אחרים של ז’בוטינסקי, הוא דווקא הכבוד שהוא הגה ללאומיות הערבית. בניגוד לעסקנים שהאמינו שניתן יהיה לשווק לערבים את היישות הציונית באמצעות שוחד ורמת חיים גבוהה יותר, הבין המנהיג הרביזיוניסטי את עוצמת הרגש הלאומי. אבל המסקנות שלו היו ילדותיות: רק שימוש בכוח יקנה לנו מקום של כבוד כאן.


אצל אנשי האסכולה הזאת אין סוציולוגיה, אין אידיאולוגיה חוץ מהלאומנות, ואין שום ניסיון להתייחס ברצינות לתהליכים גלובליים ולהשפעתם על המתרחש כאן. הדוד של ביבי אפילו רידד את הטקסט המקורי, הפך אותו ליותר פשטני ולפחות מתוחכם. קראתי את דבריו בעניין, אבל לא האמנתי שבתוך שנים אחדות הם יהפכו לאידיאולוגיה הבסיסית של המדינה, וידריכו את מהלכיה של מפלגת השלטון. בסוף השבוע שעבר קראתי את אותם הדברים עצמם בראיון שאביו של ביבי, פרופ’ בן-ציון נתניהו העניק ל"ידיעות אחרונות". אבל הפעם לא היה טעם לגחך, או לזרוק את הדברים מנטאלית לפח האשפה של ההיסטוריה. נתניהו הוא אביו ורבו-מורו של אחד מהמועמדים הבולטים לתפקיד ראש ממשלת ישראל, והזרע הרע של הלאומנות הגסה של הימין החילוני נובט עתה בחלונות הגבוהים.


לא בכדי השמיט פרופ’ נתניהו את דוד בן-גוריון מרשימת גדולי הציונות שלו. בכך החזיר אותנו לוויכוחים של שנות ה-30, בעיקר אחרי רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. בארבעים השנים האחרונות לא ערערו האינטלקטואלים מן הימין על גדולתו של בן-גוריון. היתה להם סיבה טובה לאמץ לפחות חלק מתורתו אל לבם. מייסד המדינה נחשב בעיני רבים מהם למגשים האמיתי של תורת ז’בוטינסקי. נכון שברוב רשעותו סירב "הזקן" להביא את עצמות ז’בוטינסקי לקבורה בארץ, והדבר נסתייע רק אחרי שלוי אשכול החליפו כראש ממשלה. אבל בניית צה"ל ושאר זרועות הביטחון, שלבן-גוריון היה בה חלק מכריע, נצטיירה, ובצדק, כהקמת קיר הברזל עליו חלם ז’בוטינסקי. צבא עברי, ממלכתיות עברית. ביטול הזרמים בחינוך, ההתנכלות להיבט המעמדי במפא"י ובהסתדרות, כל היוזמות האלה של בן-גוריון תאמו את תורת ז’בוטינסקי.


אז מדוע יצא קצפו של נתניהו הזקן על בן-גוריון, שתרומתו ללאומנות הישראלית איננה מוטלת בספק כלשהו? ולמה יצא ביבי עצמו נגד הבן-גוריוניזם, והדהים כל כך את חסידיו של ראש הממשלה הראשון? כיוון שהכתבים הפוליטיים בארץ העוסקים ברובם ברכילות, ולא בנושאי יסוד רעיוניים, ייחסו את זה ליריבות בין שר האוצר לבין ראש הממשלה אריאל שרון, המצהיר בריש גלי שהוא תלמידו הנאמן של בן-גוריון (זה בהחלט נכון. גם לגביו וגם לגבי שמעון פרס). זה נכון רק במישור התעמולתי. ברור שבמרכז הליכוד כדאי להישבע בשמו של ז’בוטינסקי, למרות שרוב חברי המרכז אינם יודעים דבר וחצי דבר על מורם הרעיוני. אבל בהצהרותיהם של פרופ’ נתניהו ובנו יש גם יסוד אידיאולוגי ופוליטי חשוב, העומד בבסיס המחלוקת בתוך הימין המתון והמרכז הלאומני.


בן-ציון נתניהו מגדיר את עמדתו באורח חד-משמעי, פשוט, אולי אפילו קצת פשטני. הוא מבחין בין מנהיגים ציונים שפעלו למען הקמת מדינה יהודית מבלי להתחשב בעמדת המעצמות (הטובים בעיניו) לבין "הגלותיים והפחדנים" שלא העזו להכריז בגלוי על כוונותיהם מסיבות דיפלומטיות. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", זוהי מישנת הרביזיוניזם הקיצוני של נתניהו. וזהו באמת ההבדל היחיד שנותר בין תלמידים עקביים של ז’בוטינסקי לבין יורשיו הרעיוניים של בן-גוריון. בן-ציון נתניהו מוכן לעימות גם עם ואשינגטון. פרס ושרון מעדיפים לתחמן את האמריקאים, לדחות כל צעד שיביא להתפרקות מנכסים ממשיים (התנחלויות), ולקוות לטוב.


האם זרע הפורענות של ז’בוטינסקי משפיע על התנהגותו הפוליטית של בנימין נתניהו? זה מובן מאליו. אבל גם על ביבי משפיעים האילוצים. כשהיה ראש ממשלה נאלץ לסגת מחברון והצהיר על מחויבות לאוסלו. כשר אוצר הוא מבין את תלותו באמריקאים, והעדיף להימנע מהצבעות קיצוניות בממשלה. עם זאת, ביבי מאמין, ממש כמו האבות המייסדים של תנועתו, שניתן לשנות את עמדת המעצמות. הוא שואב עידוד מחיזוק המגמות הלאומניות והניאו-ליברליות בארה"ב, וסבור שביום ההכרעה הוא יוכל לגייס שם תמיכה גם למדיניות מעשית (כלומר, לא מוצהרת) של "אף שעל".


נתניהו הזקן מתנגד עד היום לנסיגה מסיני, כלומר, להסכם השלום עם מצרים, שהיה מושתת גם על השינויים הגלובליים בזירה הבינלאומית, ועל נטייתה הפרו-אמריקאית של ההנהגה המצרית. יורשי בן-גוריון מאמינים בלאומנות פלוס דיפלומטיה; יורשי ז’בוטינסקי בלאומנות מינוס דיפלומטיה (למרות שבן-ציון נתניהו מלהג על "פעילות מדינית" למען הגשמת הציונות). תמיד היה רוב בציבור נגד הטירוף המדיני הזה, אבל הוא שרד, וחורג כיום מן השוליים הסהרוריים אל מרכז הזירה הפוליטית שלנו.


אצבע של מטורף


דוברו של שר הביטחון משה דיין בתקופת מלחמת יום הכיפורים (1973), נפתלי לביא, אישר השבוע את מה שהיה ידוע מזה שנים לכל מי שמתמצא בתקשורת העולמית: דיין רצה להשתמש בפצצת אטום, והעביר את צה"ל לכוננות גרעינית.


יודעי ח"ן סיפרו במהלך השנים שראש הממשלה גולדה מאיר מנעה את האסון הזה מכל תושבי המזרח התיכון. שימוש בפצצה היה מחסל את הלגיטימיות של מדינת ישראל, ומביא בסופו של דבר להריסתה. גולדה נחשבת, ובצדק, לראש ממשלה גרוע במיוחד אבל היושר האינטלקטואלי מחייב לתת לה אשראי רב בזכות המנהיגות שגילתה נוכח ההיסטריה שאפיינה את התנהלותו של דיין במלחמה. אצבעו של מטורף היתה קרובה מאוד להדק הגרעיני, והמחישה את הסכנה הכרוכה בעצם קיומו.


"מדינות מטורפות", אפילו עיראק, נמנעו עד כה משימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל. דווקא ישראל הדמוקרטית והרציונלית היתה קרובה כל כך לביצוע הפשע הזה. זה מחייב את הדמוקרטיה הישראלית לחשל את כלי הפיקוח הציבורי על הנשק הגרעיני, ואת האופוזיציה לחתור לביטולו, שכן יורשיו של דיין עלולים להיות גרועים בהרבה ממנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. מה שהיה הוא מה שיהיה הגיב:

    מאמר מעניין. אפשר להוסיף עוד אנדקוטה בעניין: המאמרים של בן ציון נתניהו נכתבו בשנות השלושים וכותבם העיד כי הם רלבנטים גם היום. הנה עוד ממאפייניו של הימין הכמו-פשיסטי: מה שהיה הוא מה שיהיה. הנסיבות המשתנות אינן אמורות לשנות את תפיסות העולם היסודיות.

  2. אמנון הגיב:

    אתה מתפלא על ביקורת קיצונית . קרא את מאמריך כלפי השלטון כיום . הרי אתם שני קצוות של עיגול . שניכם קיצוניים . רק הפרופסור " קצת" יותר משכיל.

  3. יוסי שורץ הגיב:

    "הוא ידע שאני קורא את כל כתבי הפלסתר המגיעים הביתה, כולל את "המכתבים לחברי במזרחי" של מלכיאל גרינוואלד, שהביאו לרציחתו של ישראל קסטנר".

    מוזר בעיני שחיים כנראה אינו מבין את פרשת קסטנר. גרינוואלד חשף את שיתוף הפעולה של הזרם הציוני בראשותו של בן גוריון עם גרמניה הנאצית תמורת חייהם והונם של מספר מאות משפחות יהודיות עשירות. תמורת זאת פקידו של בן כוריון ר. קסטנר ארגן מסע שמועות שלפיו אין ליהודים מה לחשושש מהמחנות , משום שאלו מחנות עבודה עם תנאים סבירים. אותו קסטנר סייע בעדותו לאחר מלחמת העולם השניה לבכר קצין נאצי גבוה עמו הוא עשה את העסקה להמלט מגזר דין מוות. לאחר שגרינוולד סיפר ב"כתבי הפלסתר",דברים אלו הוא הואשם בדיבה, לא אחר מתמיר הגן עליו מסיבות אידיאולוגיות, שכן לימין הציוני היה אינטרס לחשוף את הבן גוריוניזם ופשעיו כנגד היהודים, כאשר הם מסתירים כמובן את חלקם הם. הרקע לעסקה היה מצבם החלש של הנאצים בהוגריה לאחר שחטפו מהלומות קשות בחזית המזרחית והם חששו שהיהודים ימלטו מהגטו ויברחו ליערות ואף יהפכו לפרטיזנים. פרשת קסטנר נפתחה במשפט והיה צריך להערך משפט נוסף שהיה חושף דברים נוספים בעניין שיתוף הפעולה של הציונות עם הנאצים כנגד המוני היהודים. שיתוף פעולה שנבע מכך שהמדיניות הציונית הייתה שרק היהודים העולים לישראל שווים התיחסות, האחרים לא מעניינים, שכן לא ניתן להשתמש בהם למפעל הקולונויציה הציונית. מסיבה זו קסטנר נרצח על ידי סוכני השב"כ. היה משפט שני שטישטש את כל הסיפור אך זה כבר סיפור אחר.

  4. אמנון נמאס עלינו הגיב:

    סבלנות הברזל של אלפי קוראי האתר מגיעה לקיצה- המערכת נדרשת לחסום את אמנון ומיד.

  5. אלדר משוש הגיב:

    ישראל קסטנר לא נרצח "בגלל" מלכיאל גרינוואלד אלא, בידי הש"ב ששלח את אנשיו:
    אקשטיין ושמר, לרצוח אותו. אני תמה על חיים
    ברעם, על כי כתב מה שכתב, איך שכתב.

  6. חיים ברעם הגיב:

    חבל שחלק מהמגיבים הם אנשים יבשים ונטולי חוש הומור. התיאור על התגובת על פרשת קסטנר הוא מימי ילדותי, ואין לו שום קשר להשקפותי כיום. המאמרים שלי כאן מופיעים גם בעתון מסחרי לציבור הרחב. לעתים ההתאמה לקוראים דוגמטיים היא קשה, אבל לדעתי המאמץ הזה משתלם. נכון שמדובר במלכיאל ולא באלימלך, אבל "המכתבים לחברי במזרחי", של איש ימין קיצוני, היו באמת כתבי פלסתר. שורץ ועוד כמה מגיבים חייבים להתנער מההתניות הפאבלוביות שלהם. יש בעולם עצים, פרחים, רגשות, זכרונות ורצון אמיתי למשוך גם את הקוראים שאינם אנשי שמאל. אז תורידו לפחות חלק מהנפטלין המכסה אתכם!

  7. אלכס מסיס הגיב:

    חיים ברעם מחליף עובדות (!) ב"השקפות" –
    אין זה עניין של "השקםה", בידי מי נרצח קסטנר – גם לא נושא הומוריסי. את ה"נפטלין" מרצח קסטנר,הסיר ברעם בעצמו ואת השיבוש החמור שחל בניסוח מה שכתב בנושא – אינו יכול להטיח באחרים.

  8. תגובה למה שהיה הגיב:

    השמאל הנאור מתאים את עמדותיו לנסיבות המשתנות ואין דוגמא טובה יותר מאשר שלוש השנים האחרונות.
    למי שהתאים את דעותיו קרא מחבר מאמר זה ואחרים מתקרנפים.
    הרי מי שמחזיק באמת המוחלטת אין צורך שיחליף את דעותיו עליו רק לשכנע את האחרים באמיתות שלו.
    מה שאמר זבוטינסקי לפני מאה שנה ומה שאמר יצחק שמיר לפני 20 שנה (הים הוא אותו ים) נכון יותר באספקלריה היסטורית מאשר גיבובי המילים באתר נורא זה.

  9. ציקו הגיב:

    חבל שלא הישתמשנו באטום!
    אבל אפשר היום שהרי עדיף מאוחר מלעולם לא….
    צריך רק 50 טילים כאלו…
    בהצלחה!

  10. נורית אשת העמקים הגיב:

    תמיד מרתק לקרוא את המאמרים של מר ברעם! אני תקווה שיכתוב הרבה יותר!!!

  11. חרמון הגיב:

    הסיבה היחידה שדבריו של ברעם מעניינים זה ללמוד איך נבנתה אוירת ההסתה והשנאה התהומית נגד הימין באותם ימים אפלים.
    אביו של ברעם מכנה את אלדד וג. כהן (שעומדים לזכותם הרבה נקודות במלחמה לעצמאותנו ובהקמת המדינה), כ"מטורפים שעבר זמנם". ניסוח כזה הוא מקומם, ולו בגלל השקר ההסטורי בניסוח הזה.
    מצד שני, להצדיק או להבין את קסטנר ולהאשים את הימין ברצח, זה שוב חזרה על ההסתה השקרית מאותם ימים שכל מטרתה היתה להסתיר את האמת על אחריות השמאל במחדל שהוביל לרצח יהודי הונגריה.

    אם נקרא בעיון את המאמר, נראה כי כל טיעוניו של מר ברעם נשענים לא על הגיון או אסמכתות הסטוריות אלא על כינויים פוגעניים כמו מטורפים וכד’ וזה חבל כי אני דווקא אוהב לקרוא את ברעם

הגיבו לתגובה למה שהיה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים