הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 באוקטובר, 2003 23 תגובות

הרגע הדרמטי ביותר היה במוצאי יום כיפור. ישבנו בחצר המוקטעה, קבוצה של פעילי שלום ישראליים וידידים פלסטינים, מבכירי הרשות. נשבה רוח קרירה-נעימה, אחרי יום חם, ושוחחנו על המצב (אלא מה?) ועל הרכילויות האחרונות בצמרת הפלסטינית. מפעם לפעם הצטרף אלינו בכיר פלסטיני, לפני עלותו לשיחה עם הראיס, או ברדתו משם. דמותו הגבוהה של ג’יבריל רג’וב הופיעה בין שקי החול המגנים על פתח הבניין. הוא בא משיחה עם ערפאת והצטרף אלינו לכמה דקות. "שמעתי שהקבינט הישראלי עומד להתכנס הערב", בישר לנו בפנים קודרות. כולנו הבינונו את משמעות הדבר.

ישיבה דחופה של הקבינט – מה זה יכול להיות? יחליטו לתקוף את המוקטעה? רג’וב נכנס למכוניתו השחורה ומיהר לעיסוקיו. החלפנו כמה מלים על האפשרות של התקפה – ואז, לפתע, כבו כל האורות במתחם. השתררה דממה. מרחוק נשמע הטרטור של מנוע מטוס, המתקרב אלינו. איש לא אמר דבר. במוח חלפה המחשבה: "אז זהו זה!" ואז נדלקו האורות מחדש, באותה הפתאומיות שבה כבו. המטוס בשמיים עבר מעלינו והמשיך בדרכו לכיוון עמאן. המשכנו לשוחח כאילו לא קרה כלום.


באותו יום השתררה מתיחות בגלל סיבה אחרת. בצהריים חזר למתחם אחד מהמתנדבים וסיפר, שבעודו יושב בבית קפה נשמעו צעקות: הישראלים באים! בעל בית הקפה האיץ בכל היושבים לברוח במהירות, אף מבלי לשלם. כעבור זמן קצר הופיעו שני ג’יפים של צה"ל. מרחוק נשמעו יללות של אמבולנסים. אחר-כך הופיעו שני הג’יפים ליד שער המתחם ונסעו הלוך וחזור ברחוב הצר שלפניו. השמועה פשטה במהירות. היה נראה כאילו זהו סיור מוקדם, כדי לבדוק את ההיערכות בפנים לפני התקפה. הג’יפים המשיכו לכיכר המרכזית של רמאללה ועצרו שם. ילדי הסביבה המטירו עליהם אבנים. עניין שגרתי. הרוחות נרגעו.


ברגע ששמענו על מעשה הזוועה המזעזע בחיפה, בשבת אחרי הצהריים, הבנו שצריך למהר למוקטעה. תוך שעה התארגנה קבוצה קטנה של עשרה פעילי שלום. נכנסנו לעיר המכותרת והמנותקת. באו איתנו גם 30 פעילי שלום בינלאומיים, בני ארצות רבות. אילו היה לנו יותר זמן, היתה מתארגנת קבוצה גדולה יותר. אך בעונת החגים רבים שהו בחו"ל, ואחרים לא יכלו להתגייס תוך דקות. ואילו מבחינתנו הזמן היה הדבר החשוב ביותר. היה ברור לכולם כי אריאל שרון ירצה לנצל את מעשה הזוועה של הג’יהאד בכדי להגשים את חלומו רב-השנים: להרוג את יאסר ערפאת. זה היה כל-כך ברור, עד שהתעוררה מאליה השאלה: שמא היתה זאת בכלל הכוונה של יוזמי הפעולה מלכתחילה?


פיגוע ההתאבדות בוצע על-ידי עורכת-דין צעירה כמעשה נקם אישי: גם אחיה וגם ארוסה נהרגו על-ידי צה"ל. בשטחים הפלסטיניים מסתובבים עכשיו אלפי אנשים ונשים כאלה, וכל אחד מהם הוא פצצה מתקתקת. הם לא זקוקים לשום נימוק פוליטי. מי שמצווה "לחסל באופן ממוקד" פלסטינים – נשים, גברים וטף – צריך לדעת כי זאת עלולה להיות התוצאה. אך ארגון הג’יהאד המוסלמי קיבל על עצמו את האחריות לפעולה. בכך הפך את המעשה לאקט פוליטי. לאקט פוליטי יש כוונה פוליטית. והכוונה יכלה להיות רק אחת: כל העולם יודע ששרון מוכן להרוג את ערפאת בכל רגע. הממשלה כבר החליטה רשמית "לסלק" את ערפאת. רק האמריקאים מונעים זאת, לפי שעה. אך אחרי פיגוע גדול עלול האור האדום האמריקאי להתחלף באור ירוק, או לפחות באור צהוב. ולשרון די בנצנוץ הצהבהב הקל היותר כדי לבצע את זממו.


ארגון פלסטיני המשלח מתאבד בנסיבות אלה יודע שפעולתו תמית לא רק קורבנות ישראלים, גברים נשים וילדים, אלא עלולה גם לגרום למות המנהיג הפלסטיני. נראה כי הג’יהאד – או מישהו בג’יהאד – מעוניין בכך. הוא מקווה שהריגת ערפאת תגרום לקריסת הרשות הפלסטינית, להשתררות תוהו-ובוהו ברחבי הארץ, להיווצרות מאות תאי טרור בשטחים הפלסטיניים ולעליית יוקרתו של הג’יהאד לשחקים.


כפי שקורה לפעמים בהיסטוריה, האינטרס של הג’יהאד נפגש עם האינטרס של אריאל שרון. כדי לבצע את מדיניותו שהיא – סילוק הרשות הפלסטינית, הרחבת ההתנחלויות בכל הארץ והשתלטות ישראל על כל השטחים הפלסטיניים. שרון זקוק לאווירה של תוהו ובוהו ולמעגל דמים מתרחב. ערפאת הוא מכשול בדרכו, ועל כן הוא רוצה לסלקו לעולם הבא – מאותה הסיבה בדיוק תנועת שלום ישראלית עקבית הראויה לשמה צריכה לעשות הכול כדי למנוע את המעשה הזה. הריגת ערפאת תהיה אסון היסטורי למדינת ישראל ופירושה: חיסול סיכויי השלום לדורות והתגברות שפיכות הדמים לממדים שיהיו מעל ומעבר לכל מה שידענו עד כה.


לכן החלטנו למנוע את האסון הזה ככל שיכולתנו הדלה מגעת. קבלת הפנים במוקטעה היתה סוערת. עשרות צוותי טלוויזיה מכל העולם, ובעיקר מהעולם הערבי, הצטופפו ברחבה ועטו עלינו כמוצאי שלל רב. השאלות הומטרו עלינו מכל עבר ובכמה שפות. שאלה אחת חזרה שוב ושוב: "האם אתם מאמינים שאתם יכולים למנוע התקפה של שרון?" כולנו ענינו בכנות שאיננו יודעים. איננו יכולים לעצור טנקים, מטוסים, חיילים מאומנים או גז משתק. אבל אנחנו מקווים שעצם הידיעה שיש במתחם קבוצה של ישראלים, נוסף על הבינלאומיים, עשויה להוות עוד גורם שיונח על כף המאזניים כאשר שרון ואלופיו יקבלו החלטה. כאשר הנימוקים בעד ונגד יאזנו אלה את אלה, אולי יוכל שיקול זה להכריע לטובה. למחרת נמסר באחד העיתונים שעניין זה אכן הועלה על-ידי אחד המשתתפים ב"התייעצות הביטחונית".


השעה כבר היתה מאוחרת, כאשר הראו לנו את מקום הלינה. באולם רחב, ששופץ מאז ההרס הגדול, סודרו לאורך הקירות שורות של מזרנים, כל אחד עם שמיכה עבה. לצד האולם היו חדרי שירותים חדשים וסבירים. בקצהו ניצבו כמה שולחנות ועליהם קופסאות של קפה ותה, משקאות קלים, פיתות, גבינה צהובה וקופסאות שימורים. אחד מעוזריו של ערפאת, הד"ר סמי מוסלם, מסר לנו שהראיס חולה ונשאר היום במיטה, אך יקבל אותנו למחרת בבוקר. בינתיים דאג לכל צרכינו. אחרי שעות ההתארגנות והטלטולים, כבר היינו די רעבים ועייפים. ניסינו לתפוס את החדשות ב"קול ישראל" ובחרנו לעצמנו מזרנים. היו דעות שונות על השאלה מהו המקום הטוב ביותר למקרה של הפצצה מן האוויר, לעומתה של הסתערות חיילים. בשירותים? ליד הפתחים? כל אחד התכרבל בשמיכתו בבגדים. הרוב לא חלצו נעליים. על כל מקרה שלא יבוא. אפשר היה לישון רק בהפסקות. במשך כל הלילה לא חדלו הפלאפונים לצלצל, מאמריקה, אירופה, דרום-אפריקה ואסיה ביקשו ראיונות. נראה שהפכנו נושא לסקרנות בינלאומית.


בשש בבוקר עורר אותי צלצול הפלאפון. רצתי החוצה כדי לא להפריע לעשרות הישנים. גברת צעירה מאחת מתוכניות הבוקר רצתה לדעת אם אהיה מוכן להעניק ראיון בשעה שבע. בדרך כלל לא הייתי שש לזה, אבל הייתי במצב רוח טוב: לילה שלם עבר בלי שקרה הדבר הנורא שציפינו לו. נשארתי בחוץ. החצר הרחבה היתה ריקה, חוץ מחיילי המשמר. לקחתי כסא וישבתי באחת הפינות. מעלי, ברוח הקרירה, התנופפו מאות דגלונים פלסטיניים צבעוניים. (פעם קראו להם "דגלי אש"ף", ומי שנמצא דגל ברשותו נדון לשלוש שנים בבית-הסוהר).


על הקירות המקיפים את החצר משלושה עברים (שני מבנים והגשר המפורסם שביניהם) היו תלויות הכרזות שנותרו מהפגנות-ההזדהות הגדולות של אחרי החלטת ממשלת שרון על הסילוק. "נפשנו, כל נפשנו לאח המפקד והסמל אבו-עמאר" – אמרה כרזה אחת. כרזה אחרת של המשרד לענייני הפליטים: "לאח יאסר ערפאת, סמל מאבקנו, תמיכת האוהלים של העם הפלסטיני". על אחת הכרזות, תמונות כיפת הסלע וכנסיית הקבר. על כולם תמונת ערפאת עם הכפייה האופיינית. כיפת הסלע ותמונת ערפאת הם שני סמלי המאבק הפלסטיני, נוסף על הדגל. המלה סמל ("רמז" בערבית) מופיעה על כל הכרזות, בלי יוצאת מן הכלל.


על אחד הקירות תלוי בד לבן בגובה של שתי קומות, ועליו מאות טביעות כף יד קטנות בצבעי הדגל: אדום, ירוק ושחור. מתנה של ילדי בתי ספר ממחנות הפליטים.


באותו בוקר הכול נראה כמעט עליז. המוקטעה היתה שקטה, החיילים המעטים נראו משועממים. כל חייל, בעברו על פני, בירך אותי באדיבות ב"סבאח אל-חיר", ולפעמים בעברית "בוקר טוב". שלווה גמורה – אבל שלווה מדומה. הידיעה שכל זה יכול להשתנות בן רגע, והמראה העליז יכול להתחלף בסצנה של דם ומוות, ארבה באחורי הראש.


סמוך לשעה 11 הודיעו לנו שהראיס קם ממיטת חוליו ומוכן לקבל את אנשי המגן החי הישראלי בחדר הישיבות הארוך. מאז נשאלתי עשרות פעמים: איך הוא נראה? ובכן, הוא נראה כמו אדם אחרי שפעת מתישה. חיוור, רזה יותר. נראה שהיה מוטב לו להישאר במיטה עוד יום-יומיים. אבל ברור שהכריח את עצמו לקום. הוא קיבל אותנו, פעילי השלום הישראליים, בהתרגשות רבה, בחיוך רחב ובלחיצות ידיים וחיבוקים. העובדה שבאו אנשים ונשים מישראל כדי להוות "מגן חי"- עשתה עליו רושם עמוק. הוא חזר ודיבר על כך פעמים אחדות. לחדר הוכנסו כתריסר צוותי טלוויזיה, והם החלו מצלמים את המעמד. אבו עלא בא גם הוא. ערפאת העמיד אותו בינו וביני – ובמעמד זה השמיע ערפאת גינוי חריף ביותר לפיגוע ההתאבדות בחיפה. ממשלת החירום של האח אבו עלא, אמר, תנקוט אמצעים נחושים ביותר כדי לשים קץ לפיגועים כאלה.


שמתי לב לדגל הישראלי שעל חזהו. בביקור קודם ראיתי שהוא נושא על דש המקטורן כמה דגלים משולבים – פלסטין-קנדה, פלסטין-איטליה ועוד. הורדתי מחולצתי את הסמל של "גוש שלום", המורכב מהדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין, והגשתי לו. בלי להסס רגע הצמיד אותו למקטורנו, מעל לאחרים. הופתעתי לראות שהוא השאיר אותו שם.


אחרי הפגישה הזמין ערפאת אותנו ואת המתנדבים הבינלאומיים לארוחת צהריים באולם שמעל אולם השינה שלנו. על השולחנות הארוכים היו המאכלים המסורתיים: בשר כבש על מצע של אורז, סיניה (בשר קצוץ בטחינה), נתחי עוף בתנור. בסוף הוגשה כנאפה אמיתית משכם, הידועה כטובה ביותר בעולם. רחל ואני התבקשו לשבת משני צדדיו. בדרך כלל הוא אוכל מעט, ומקפיד במהלך הארוחה להגיש במו ידו נתחי בקר או ירקות לאורחיו המכובדים. הפעם לגם רק מרק עוף שהוכן בשבילו במיוחד. לרחל אמר שהוא צמוד לדיאטה של מרק עוף כי זה הדבר הטוב ביותר בזמן שפעת ויראלית שהשפיעה על הקיבה.


באותו יום התארחה במוקטעה גם מקהלה איטלקית. לפני הארוחה ואחריה הם שרו את שירי הפרטיזנים, שלחמו בשלטון הפשיסטי ובגרמנים. ההתרגשות בחדר גאתה כשכולם, כולל ערפאת, קמו על רגליהם, החזיקו ידיים מורמות ושרו איתם במלוא גרון.


כאשר סיימו קם אחד הפעילים מיפאן, איש צעיר, ושר שיר שלום יפאני יפהפה. הסתבר שנאוטו, שאת גילו לא יכולתי אפילו לנחש, למד סוציולוגיה אך החליט להיות זמר. הוא פנטומימאי מושלם, ועליצותו וטוב ליבו התמים הפכו אותו לחביב על הקבוצה. לבסוף בא תורו של צילום קבוצתי – ערפאת במרכז וכל הקבוצה הישראלית והבינלאומית מסביבו. קשה היה להאמין שאין זו חגיגת יומולדת, אלא מסיבה של אנשים המסכנים את חייהם למען השלום.


יום-כיפור עבר בשקט. ראינו את תהלוכת ראשי הרשות שבאו והלכו, בעוד "מלאכת המרכבה" (כדברי לוי אשכול בשעתו) מתנהלת לאיטה. היה ברור כי החלטת ערפאת ואבו עלא להקים ממשלת חירום צרה מביאה אכזבה להרבה פעילים מרכזיים שנשארו בחוץ. כל האישים ניגשו אלינו ובירכו אותנו בחמימות. עוזרו הקרוב של ערפאת, נביל אבו רודיינה, נשאל על-ידי העיתונאים איך יכולים הפלסטינים לסמוך על ארה"ב, המדינות הערביות, אירופה או האו"ם. תשובתו: "אנחנו סומכים קודם כל על ידידינו הישראלים".


במשך כל היום צילצלו אלי עיתונאים מחו"ל (וגם ישראלים, אך לא "אלשין" מי טילפן ביום כיפור) כדי לשאול על בריאותו של ערפאת. נראה שנפוצו בחוץ שמועות שונות, וגם מטורפות. האם נכון שערפאת הורעל על-ידי הישראלים? עניתי שבסעודת הצהריים לא השמיע ערפאת תלונה כזאת. בפינה של הרחבה חונה דרך קבע אמבולנס, לכל מקרה שלא יבוא (כך היה נהוג גם אצלנו בימי מנחם בגין). לפנות ערב ראיתי אמבולנס נוסף נכנס. יצא ממנו גבר יחיד, שניגש בנחת לבניין. סיפרו לי אחר-כך שזהו ידידו של הרופא הקבוע, הגר בבניין, שבא לבקר את חברו. כעבור זמן יצא, נכנס לאמבולנס שלו, הדליק את האור האדום המהבהב ונעלם כלעומת שבא. בתוך שעה קיבלתי טלפון בהול מתל-אביב. האם נכון שערפאת לקה בהתקף-לב? האם נכון שהוא הובהל לבית-חולים? יכולתי להשיב בבטחה שזה לא נכון. אחר-כך נולדה השמועה שלקה כמה ימים לפני כן בהתקף-לב קל. אינני רופא, אך אם להתרשם מטביעת-עין, הדבר נראה לי מופרך.


למחרת יום כיפור הושבעה ממשלת אבו עלא. אנחנו, חברי הקבוצה הישראלית, עמדנו בשורה הראשונה, במקום שהוקצה לתקשורת, שהופיעה בהמוניה. ענדנו את הסטיקר הגדול של הגוש, שגם בו בולט הדגל הישראלי לצד דגל פלסטין. הטכס התאחר בגלל בעיות של הרגע האחרון (אצל הפלסטינים, כמו אצלנו, שום דבר אינו מסתדר בלי בעיות של הרגע האחרון). רק נגמר הטכס, ראה אותנו ערפאת, ניגש ישר אלינו והתחבק עם הפעילים הישראליים – לעיני עשרות מצלמות העולם. זאת היתה מחווה אישית, אבל זאת היתה גם מחווה פוליטית. המנהיג הפלסטיני רצה להגיד לעולם כי ההסדר עם ישראל הוא הדבר הראשון על סדר היום של הממשלה החדשה.


לנו היה ברור שעם הקמת הממשלה, חלפה – זמנית – הסכנה המיידית לחיי ערפאת, עם כל התוצאות הנוראות שהיו נובעות מהריגתו. אחרי שלושה ימים ולילות חזרנו הביתה, מוכנים בכל עת להתגייס מחדש כדי לעשות ככל יכולתנו כדי למנוע מעשה שאנחנו רואים בו אסון למדינת ישראל. בעינינו, זהו המעשה הפטריוטי החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות.

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. הצמחוני הימני הגיב:

    "ישיבה דחופה של הקבינט – מה זה יכול להיות? יחליטו לתקוף את המוקטעה? רג’וב נכנס למכוניתו השחורה ומיהר לעיסוקיו."

    זה מעולה!!! מ-עו-לה!

    זה נהדר!

  2. מוחמד הציוני הגיב:

    מה שאני אומר זה שאלטרנטיבה היא לא ברירת מחדל..
    או שהיא טובה או שהיא רעה או שהיא משהו באמצע..העיקר שתקרא לילד בשמו.
    אם בשבילך ערפאת הוא אלטרנטיבה טובה זאת זכותך המלאה…העיקר שלא תדחיק במי מדובר באמת באמת ושאתה לא משקר לעצמך כל בוקר כשאתה מספר לעצמך שערפאת הוא איש של שלום והמפתח לשלום.
    אחרי הכל אפילו הפלסטינים כבר לא מאמינים לזה….אז למה לך להיות יותר קאתולי מהאפיפיור?

  3. מוחמד הציוני הגיב:

    מצחיק למצוא את אבנרי עם ערפאת , אחמד יאסין וג’בריל רג’וב..
    כל העולם המערבי חושב שמדובר בטרוריסטים רוצחי ילדים ורק אבנרי ועוד 2-3 מנהיגים מוסלמים דיקטטורים במדינות ערביות כמו אירן וסודאן גאים להסתובב בחברתם.
    אפילו מצרים ,ירדן ,כוויית ,סעודיה , בחריין ועוד כמה מדינות ערביות חושבות שהוא פגע רע ומזיק…
    אז מה הפלא שהתחלת להתנהג כמו מוסלמי פנאטי כאשר אתה רוצה לשמש מגן אנושי למנהיג דיקטטור ורוצח ילדים.
    תגיד לי מי החברים שלך ואני אגיד לך מי אתה…

  4. מוחמד היהודי הגיב:

    אתה צודק ללא ספק מוחמד חברי. עדיף בהרבה להסתובב עם רוצחי ילדים כמו שאול מופז ושרון. הם לפחות לא משחקים אותה משחררים לאומיים.

  5. מוחמד הציוני הגיב:

    אני לא מעריץ גדול של מופז ושרון והם לא קשורים בכלל לעניין.
    גם אם שרון או מופז הם רוצחים על פי טענתך זה לא אומר שמותר לך להסתובב עם רוצחים אחרים.
    כי אם כן הרי שאתה לא שונה ממופז או שרון.

  6. מוחמד היהודי הגיב:

    מה האלטרנטיבה שלך? ג’ורג’ חבש?

  7. ציוני שהוא מוחמד ? הגיב:

    ראו את שפל המדרגה והשפלות של המגיבים הימניים המוכנים אפילו לענות עצמם "מוחמד" –
    שם של ערבים, אותם הם מתעבים – ובלבד, שיזכו בכמה שורות ב"הגדה השמאלית". הם יודעים ובקיאים בכל, הבורים הדמאגוגים הימניים – כמו: ש"הפלסתינים כבר לא מאמינים לעראפאת…, – היכן הם שואבים את ידיעותיהם: ממכונת שטיפת המוח הממשלתית של אהוד יערי, עודד גרנות ודומיהם ב"הארץ" ועיתוני ה"ערב".

  8. מוחמד הציוני הגיב:

    השאלה שלך מזכירה לי את הגאון ההוא שאיבד מטבע בלילה בחושך והלך לחפש אותה במקום אחר לגמרי בגלל שיש שם אור.

  9. נתן הגיב:

    לאורי.
    ראשית כל הכבוד על האומץ והיוזמה.
    אולם נדמה לי שהמחשבה שהעובדה שנמצאים ישראלים ליד ערפאת אכן תמנע מפושעי מלחמה פסיכופטים מסוגם של חלוץ מופז בוגי ושרון לפגוע בעראפת היא נאיביות.
    יתכן אפילו שזה יגביר אצלם את המוטיבציה.

  10. מוחמד היהודי הגיב:

    והתשובה שלך נראית כמו אידיאליזם צרוף. אכפת לך להיות קצת יותר קונקרטי?

  11. god save amnon & shwarts הגיב:

    we like them the most!!!!

  12. מוחמד הציוני הגיב:

    תקרא את התגובה המתלהמת שלך שוב ותראה איך אתה מתנהג..
    למה אתה חושב שאני מתעב ערבים?
    אם אני אגיד לך שיש לי חבר ערבי שהתמונה של הנכדה שלו תלוייה בסלון שלי ליד התמונה של הבן שלי אתה תגיד לי שזאת קלישאה ובצדק..
    אז בוא ונראה ביחד מי אתה באמת..
    לדעתי השמאלנים הם אלה שמתעבים ערבים ומנצלים אותם לצרכים האישיים שלהם.
    כל השלום של השמאל התברר ככיסוי לעיסקאות אפלות עם הרשות הפלסטינית המושחתת על מנת לנפח חשבונות בנק של כמה אנשים בשמאל.
    הרי כולנו יודעים שאחרי 1.100 קורבנות אצלנו ואלפים אצל הפלסטינים קשה לומר שיש שלום..
    אז שלום אין לנו פה ואל תספר לי ששרון אשם כי גם בתקופת רבין ז"ל ,פרס ביילין וברק שיבדלו לחיים ארוכים היו פיגועים לא פחות קשים.
    ערבי שמסתובב לו להנאתו ברחובות צפון תל אביב מעוז השמאל נעצר תוך דקה וחצי עם שני סטירות נילוות וכל זה בגלל שכל הרחוב הנאור הספיק להתקשר למשטרה ולהודיע שמחבל חשוד מסתובב באיזור היוקרתי והשמאלני..
    אבל…אם תלך ברחובות יפו המוזנחים..תמצא שם מאות אלפי ערבים חיים בשכנות טובה יותר משל שמאלני ליד שמאלני כאשר הערבים והיהודים מבלים ביחד והילדים שלהם משחקים ביחד כל היום וגם לומדים ביחד בבית הספר..חברים אמיתיים ומשפחה אמיתית…אני מזכיר לך שרוב תושבי יפו הם ימניים.
    פעם תבקר גם בשוק הכרמל מעוז הימין ותראה איך ערבים ויהודים חיים ביחד בבית אחד כשהם מבשלים באותו הסיר ואוכלים מאותה הצלחת…
    אז אתה מדבר על מתעבי ערבים?
    אם אתה כל כך אוהב ערבים מדוע אתה לא עוזר לערבים בישראל שחיים במצוקה נוראית בגלל הזנחה פושעת של ממשלות ישראל..
    או אולי אתה חושב שיותר טוב לעזור לפלסטינים בשטחים כי הם ערבים מזן יותר טוב..
    ראית פעם איך נראה ביוב בישוב בדווי..?
    אני בטוח שלא..אבל אתה מומחה גדול לערפאת.
    ואתה עוד מדבר על מתעבי ערבים?
    אתם הרי טובים רק לעזור לפלסטינים בשטחים ורק אם יוצא לכם משהו מזה..
    ראית פעם שמאלני שעובר ליפו או לרמלה לאות הזדהות עם הערבים שם..???
    אני לא ראיתי.
    אבל ראיתי הרבה "שמאלנים" שמתנדבים בשמחה ללכת לעזור "לערבים האחרים" כמובן בשטחים במיוחד שיש מסיק זיתים..זה כל הכיף.
    באים לכמה שעות לבקר את החברים הערבים שרואים פעם בעשר שנים..שותים קפה פה וזורקים יד שם ומקשקשים הרבה פוליטיקה..מגלים הרבה הבנה וסימפטיה בהתנשאות מוסווית ובסוף…אויי בסוף זה כל הסיפור…כולכם חוזרים הביתה שבעים ומדושנים מרוב אוכל כאשר האוטו מלא בשמן זית זך ובתול שקיבלתם בחינם משכנכם הפלסטינים…היה שווה להגיע למסיק.
    למה אף פעם לא רואים שמאלנים אוהבי ערבים הולכים לעזור לפלסטינים לערבב בטון בכדי לבנות בית או לחרוש חריש עם חמור…אולי בגלל שזאת עבודה קשה בלי שלל מאחוריה כנראה.
    אתם באמת טובים בלגלות אהדה על הנייר ומצויינים במיוחד להטיף לכל העולם בצדקנות עם עיניים מתגלגלות אבל בסיכומו של דבר מתברר שאתם מנצלי הערבים הכי גדולים.

  13. מוחמד הציוני הגיב:

    אתם טובים בלגלות אהדה וירטואלית על הנייר אבל במציאות האמיתית לשמאלנים אין אפילו חבר ערבי אחד ובודד…
    אם אתה לא מאמין לי תשאל כל ערבי אם יש לו חבר שמאלני…הוא יצחק לך בפרצוף.

  14. תמר לאיתנה הגיב:

    אם הנאיביות שלך היתה מים היינו כולנו טובעים.יאסר עראפאת ושותפיו החמאס ,הג’יהד , גדודי אל אקצה והחזבאללה לא יתנו להסכם שוויץ לחיות. הרי כל אלו חיים מהמלחמה , ומהדם. ללא מלחמה אין להם קיום. השלום הוא האסון הפרטי שלהם.גם אצלינו יש הרבה שלא רוצים שלום כי אז יצטרכו לעשות את הדברים האמיתיים ולדאוג לכלכלה, לרווחה, לחנוך , לתרבות , לבריאות, למלחמה בפשע על סוגיו השונים ולהביא קבלות להצלחה. אבל מנהיגי 2 הצדדים לא רוצים לעבוד קשה ולכן לא יהיה כאן שלום. השלום יהיה רק עם מעצמות העולם יכפו אותו על הצדדים.

  15. למי ניתנה הנבואה הגיב:

    מאז חורבן בית המקדש – לפסיכולוג.

  16. פסיכולוג הגיב:

    ולעצם העניין..
    נראה לך שהעם בישראל טיפש שרק מחכה לגואל מימין או משמאל שיבטיח לו הבטחות שווא?
    העם יודע בדיוק עם מי יש לו עסק גם בימין וגם בשמאל וגם ששרון מבטיח שלום ובטחון העם יודע בדיוק מה הוא יקבל משרון..ולמרות זאת שנינו יודעים שגם בבחירות הבאות הימין ינצח.
    תשאל אותי למה..?
    בגלל שהעם לא מאמין למילה אחת של השמאל וגם כאשר הוא מחליט לתת להם סיכוי הוא משלם על הטעות מחיר יקר.
    אתה חושב שאני לא הצבעתי לביילין וברק מתוך תקווה ותפילה שיבוא שלום?
    אתה חושב שלא בחרתי בפרס מתוך מחשבה שחייבים לנסות לפחות פעם אחת את הדרך הזאת..
    אני אגלה לך סוד כמוס..אני רוצה שלום לא פחות ממך.
    גם לי יש ילדים בבית ואני לא היתי רוצה לראות אותם רודפים אחרי ילדים פלסטינים או פוגעים במישהו..
    אני גם לא מתנחל וגם ברחובות מתוך הבנה שאין לי מה לחפש בשטחים שלא שייכים לי.
    הבעיה שהשלום של השמאל עלה לנו בינתיים בלמעלה מאלף הרוגים ולפלסטינים הרבה יותר..
    אז לי נמאס להרוג או להיהרג בשם השלום של השמאל.
    לא רוצה להיות קורבן שלום.

  17. היסטוריון הגיב:

    כל מה שנאמר על הסכם אוסלו אז נאמר עכשיו על הסכם שוויץ..כאילו לא קרה דבר וכאילו לא קברנו אלף אזרחים והפלסטינים עוד כמה אלפים..
    רק טיפש לא לומד מנסיון ועושה את אותה טעות פעמיים במיוחד כשמדובר באותם האנשים בדיוק משני הצדדים..
    מתברר שכל ההסכמים של השמאל הם בעצם מרשם בטוח למלחמה וטרור.
    תבואו ותגידו לי שהשלום של שרון לא הרבה יותר טוב ואני מסכים עם זה לחלוטין..העניין הוא ששרון לא מוכר מיקסמי שווא ולא מצייד את מיטב הטרוריסטים בנשק צה"לי תקני שבסוף משמש לרצח של אזרחים ישראלים.
    יחי ההבדל הקטן.

  18. שרון "לא מןכר מקסמי שווא"? הגיב:

    ה"היסטוריון" מהתל בנו, כמוהו כ"פסיכולוג" שנעלם בינתייים – הוא כותב ששרון לא מוכר מקסמי שווא:. האם הוא מתכוון לאריאל שרון,
    שהבטיח "שלום וביטחון" ונבחר כשמכונת ההתעמולה שלו צווחה "רק שרון יביא שלום" ?!

  19. פסיכולוג הגיב:

    רק בשביל שתרגיש טוב סוד אני אגלה לך משהו..
    "הפסיכולוג" הוא גם "ההיסטוריון" שהוא גם "מוחמד הציוני" וגם "תמים"..וכנראה שיהיו עוד שמות חדשים.
    כולם זה אותו אחד.

  20. ל"שלום" הגיב:

    אורי אבנרי יכתוב על "הסכם ג’נבה" כשיקבל ויקרא את הנוסח המלא שלו.

  21. שלום הגיב:

    בקשה לאורי אבנרי-אשמח לדעת את השקפתך בעיניין הסכם זנבה.

    האם הוא טוב בעינייך או שמה עדיף מדינה אחת דו לאומית(כמו שאני חושב)?

  22. העונה הגיב:

    אורי אבנרי הוא אדם חכם מאוד בעל ניתוחים חדים במיוחד. לשמוע את דעתו בעניינים אקטואליים לא יכול להזיק לעולם.
    ואני אחסוך ממך את הזווית שלי על "חופש המחשבה" המהולל של הימין, זה שכפוף ישירות למה שאהוד יערי אמר אתמול בערוץ 2.

  23. אורי אבנרי צודק הגיב:

    הלוואי וגוש שלום הפוסט-ציוני היה הגרעין הקשה של השמאל הישראלי ולא ילדי תנועות הנוער הציוניות.

הגיבו לשלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים