עצומה של טייסים, שמרביתם כבר אינם בשירות פעיל, בדבר סירובם להטיל פצצות על ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית בשטחים מעוררת למשך יום או יומיים דיונים מתוקשרים היטב בשאלות של: מצפון, סרבנות או צייתנות וזיקתן לדמוקרטיה. כאילו היא, הדמוקרטיה הישראלית, נמצאת בסכנת קיום ולא הפלסטינים המופגזים. עוצמת ההרס הנגרם בהפגזות או בהפעלת דחפורים ניתנת למדידה, ואפשר להשוותה למעשי הרס אחרים. ניתן לדון בשאלות חשובות כגון: האם הגזים הצבא בהפעלת עוצמתו? מה אומר החוק הבינלאומי? מהן מגבלות הכוח? וכיוצא באלה. ובשעה שדיירי הבתים שנהרסו מחטטים בין הריסות הבתים ברפיח למשל, יכול צה"ל להתנצל בפני "האזרחים שנפגעו למרות שלא נחשדו כמחבלים", ולפרסם הודעת דובר על כך ש: "… צה"ל עושה ככל שביכולתו להימנע מפגיעה בתשתיות ובאזרחים, מצר על הפגיעה בחפים מפשע ובודק כל מקרה לגופו, כדי למנוע הישנות המקרה בעתיד".
אך מה מעורר הדבר בציבור הישראלי אותם צווים מנהליים, חתומים בידי קציני צבא בכירים, שתכליתם היא ל"הסדיר" את שיבוש חייהם של הפלסטינים? אותם פלסטינים שנלכדו לאסונם בין גדרות ההפרדה המוקמות בשטחיהם, שמפרידות את בתיהם ממקורות פרנסתם ופוגעות בכל תחומי חייהם?
מאמרה של עמירה הס "טופס לכל תזוזה" ("הארץ", 14 באוקטובר) עורר בי צמרמורת לא פחותה משעוררו בי תצלומי השכונה החרבה ברפיח, שאף הם פורסמו השבוע בעיתונה.
12,000 פלסטינים, כותבת עמירה הס, לכודים כיום בין גדרות ההפרדה שהוקמו מסאלם שבצפון הגדה המערבית ועד למסח’ה שמדרום לקלקיליה. עוד עשרות אלפי פלסטינים ימצאו את עצמם בעתיד במצב דומה. בסוף השבוע שעבר, היא כותבת, "נתקלו תושבי הכפרים הלכודים בין תוואי הגדר לקו הירוק, במחוזות טול כרם וקלקיליה, בטפסים שכותרת העל שלהם: "צבא הגנה לישראל, צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס’ 378) התש"ל – 1970″. במסגרת הצו האמור, הפיץ הצבא ארבעה סוגי טפסים. הראשון מכריז על "סגירת מרחב התפר" ומשמעותו: שרק לישראלים, או למי שבידיהם היתר, מותר להיכנס למרחב המוגדר על ידי החומה או המכשול המוקמים. לקציני הצבא החתומים על הצווים וההוראות הביטחוניות הוענקה, כך נראה, גם סמכות גורפת להגדיר "מיהו ישראלי" לצורך קבלת פטור מחובת הבקשה להיתר. תיירים יהודים, למשל כן, מכיוון שהם משתייכים לקבוצת הזכאים לעלות לישראל בתוקף חוק השבות.
הצו האמור מגדיר קטגוריה חדשה של פלסטיני והיא: "תושב קבוע"; המובחן מהפלסטינים החיים מן הצד המזרחי או המערבי של הגדר. "תושב קבוע", בהגדרת הצבא, רשאי להיכנס למרחב התפר בתנאי שיהיה בידו היתר מטעם הצבא המעיד שהוא מתגורר בו. שלושת הטפסים האחרים עוסקים בתהליכים מנהליים שמסבירים לפלסטינים באילו צעדים עליהם לנקוט כדי לזכות בהיתר של "תושב קבוע"; איך ניתן להצטייד בהיתר-מעבר אישי לשם כניסה למרחב ויציאה ממנו; הוראות למעבר בכלי רכב והדרכה לפלסטינים שאינם "תושבים קבועים במרחב התפר" בהלכות הכניסה למרחב. תוקף ההוראות הוא מתחילת אוקטובר 2003 ובהן מוגדרים מי שמבקשים היתרי כניסה ב-12 קטגוריות.
לכל בקשה הותאם טופס המורכב משאלון שמבקש ההיתר חייב לפרט בו את קורות חייו, את סיבת הבקשה להיתר ופרטים נוספים שהביורוקרטיה על כל שלוחותיה מבקשת לדעת. וכבר מונו במינהל האזרחי קצינים מיוחדים לבדיקת הבקשות, ולצידן הורכבו ועדות בירור שבהן מכהנים ישראלים בלבד. נותר רק לקוות שהטפסים כתובים בערבית, וכי כל מבקשי ההיתרים מבינים את שפת ההוראות השקופות, כדי שלא ייפגעו במו ידיהם ומבלי דעת בזכות המוקנית להם מטעם השלטון, לצאת ולבוא בשטחי בתיהם או במבנים שנדמים להם כבתיהם, ובמרחבי שדותיהם שמעבר לאחת הגדרות.
מאמרה של עמירה הס מצמרר ומקומם מפני שהוא חושף את התחום הביורוקרטי האפור שאין לו ביטוי ויזואלי או מילולי מרשים. בניגוד למראות ההרס המתפרסמים בתקשורת, ואשר עשויים לזעזע את הקוראים או הצופים ולעוררם לביקורת בשל הפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים, או החשש מפשעי מלחמה – מהלכי הביורוקרטיה חומקים מתשומת לב ציבורית. הם מתפרסמים בצווים עוקבים, כצעדים קטנים וחיוניים שהציבור הרחב יכול "להבין" את ההיגיון שבבסיסם. "הבנה" או "קבלה" זו משתיקה ביקורת ומניחה לביורוקרטיה הכובשת לקדם את ענייניה בשליטה מלאה ובלתי מופרעת. שליטה שכוח ההרס שלה לגבי הנשלטים אינו נופל מכוחה של פצצה שמשקלה טונה.
הצווים הביורוקרטיים המתוארים במאמרה של הס נוסחו, נהגו, הודפסו והופצו בידי אנשים רבים הבאים מתחומים שונים ומגוונים. הם מפגינים סמכות וסדר, יעילות ומקצועיות ביורוקרטית, שבשפתה הנקייה היא מציגה את עצמה כ"מסדירה" את חיי התושבים בהתאם לנסיבות החדשות; "מגוננת עליהם" מפני טעויות שעלולות לפגוע בחייהם ו"מסייעת" להם להשיג היתרים חיוניים לקיומם. הצדקות פסיכולוגיות בדבר הצורך ב"הפרדה" בין ישראלים לפלסטינים למען הביטחון – משתיקות את המצפון.
לכן אין מנוס אלא להזכיר לעצמנו שאדמיניסטרציה יודעת מה היא עושה. ידה אינה "קלה על ההדק", היא מודעת ליעדיה, ולפיכך, מנקודת מבטו של הנשלט, היא מסוכנת לא פחות מדחפור אימתני. הגדרת הפלסטינים שנתקעו בין הגדרות בגין מזלם הרע כ"מחבלים בכוח" אינה אלא דה-הומניזציה שעושה השליט לנשלט כדי להצדיק את פגיעתו הרעה בו. בביטחון שמבקשים אדריכלי גדר ההפרדה להשיג, הם חושפים למעשה את פחדיהם שלהם מאובדן שליטה. אלה פחדים שמייצרים את השנאה לאחֵר – "הטרופובייה" – מושג שהסוציולוג זיגמונט באומן משתמש בו כדי להסביר את התפתחותה של הגזענות באירופה.
בספרו של באומן "Modernity and the Holocaust" (הוצאת Polity Press), הוא כותב שכאשר אלימות המבוססת על הנמקות והצדקות הופכת בידי מבטאיה לטכניקה, היא משתחררת מרגשות ונעשית רציונלית לחלוטין. המונחים הטכניים משכיחים מאיתנו את האנשים שמשלמים את מחירה של אותה אלימות טכנית, ממש כשם שהטכנולוגיה העילית מאפשרת למשגר הטילים להתייחס לאדם או לשכונת המגורים כמטרה וירטואלית. בשלב הראשון, כותב באומן, הביורוקרטיה מסמנת ומגדירה את הקבוצה שהיא מבקשת לפגוע בה. אחר-כך היא פותחת בשלב הרישום של מי שעונים להגדרותיה ושל מי שחורגים מהן. ואז היא מפרסמת צווים הקובעים הנחיות לפעולה או לאיסורים החלים על המשתייכים לקבוצה זו. צווים או כללים אלה מפרידים בין הקבוצה המסומנת כ"אחרת" ובין שאר האוכלוסייה. בסופו של התהליך ה"אחרים" המופרדים מן הכלל, חשופים לפגיעות שונות ומשונות ובהן – גירוש שמטרתו המוצהרת היא "ביטול הסכנה".
שמה הרשמי הוא "גדר ביטחון" וזו גם ההנמקה להקמתה. אם זו התכלית האמיתית של הגדר, מה ירוויח הביטחון מהעצמת סבלם של הפלסטינים ומשלילת זכויותיהם הבסיסיות לקיום הוגן? ואולי יש תוכנית גדולה ממנה, שאותה מנסים השלטונות להשיג באמצעות פגיעות ביורוקרטיות ואחרות בפלסטינים החיים בין הגדרות? על פי ההוראות המובאות במאמרה של הס, אלפי פלסטינים מוגדרים כיום כ"שוהים בלתי חוקיים" בבתיהם שלהם ויש לחיילים זכות לסלקם משם. האם הקמת הגדרות זו הבעת משאלה כמוסה שהפלסטינים "יעזבו מרצון" את בתיהם ואת אדמותיהם משום שלא יוכלו להמשיך בחייהם הבלתי נסבלים?
ישראל כבר מזמן בירוקרטית. יבוא יום ומישהו יעמוד למשפט ויגיד שהוא מילא הוראות. מה הוא יכול היה לעשות. הוא מילא הוראות. הם טפסים. הוא הוראות.
כל אחד אחראי על הפינה הקטנה שלו. והוא לא ממש עושה רע. הוא אפילו משתדל לעזור לפלסטינים לעבור את כל הקושי הזה בקלות גדולה יותר. אבל כשמחברים את כל הטפסים והבירוקרטים הללו יוצא שהמנגנון של הכיבוש פשוט עובד. ועובד טוב. כלומר ביעילות.
שכחת להזכיר כי הקמת הגדר נעשית כנסיון נואש לעצור את המתאבדים . כמו כן את מתעלמת מן העובדה כי מאזור עזה המוקף בגדר אין מצליחים מתאבדים לעבור . ניתן לפרש את מאמרך כך – בשל פלשתינים לכודים נתן למתאבדים יד חופשית . או אני מצדיקה את מעשי המתאבדים ולכן אין לעצרם . או אני רואה את הבעיה דרך הכוונת של הפלשתינים והאינטרס של המדינה לא מעניין אותי למרות שהמשטר במדינה נבחר באופן דמוקראטי אני לא מכירה בו.
אז מדוע היא לא מוקמת על הקו הירוק? שם היא לא תוכל לעצור מתאבדים? או אולי שוב לקית בראייתך ואתה חומד את אדמת שכניך? לא תחמוד זה ציווי אלוהי יהודי תנ"כי. היהודים צפויים לגיהנום. אם לא בחייהם – לאחר מותם.
כבר קראתי אותך כותב את הטיעונים הללו. מדובר בהגעה להסכם. עצם קיומנו כאן מקובל על האו"ם ובמאמץ קטן והסכם גם על הערבים. השיטות הבזויות של הכיבוש הישראלי להשיג את השטחים כחלר מישראל ללא תנאים לאזרחים שם הם הטומאה.
הבעייה היא כיבושו של האתר בידי אמנון. המערכת חייבת לחסום אותו. דיינו. הטרחן המשעמם החוזר על עצמו לעייפה – חייב להעלם
מאקרננו, לתמיד.
מה עם מגדל העמק עכו תל אביב אשדוד באר שבע אשקלון ומאות הקיבוצים והמושבים הממוקמים על אדמות ערביות ?
מה עם האדמות והרכוש של מיליון היהודים שעלו מצפון אפריקה סוריה עיראק איראן ועוד .
הבעיה היא לא הכיבוש אלא עצם קיומינו כאן .
תצטרך להחליט – להיות או לא להיות . על החתום פושע המלחמה הרדוד והטיפש ( סליחה עם שכחתי משהוא ).
האם אתה מדבר בשם הפליטים המונצחים יותר מ50 שנה ולא מקבלים אזרחות בירדן סוריה לבנון ומצריים ( האחיות !? ) . הם יושבים על המזוודות ומחכים לחזור – לאן ? לשטחים ? קשקוש מקושקש . נראה את ביילין הולך למחנה הפליטים בצור וחותם איתם על הסכם ולא עם כמה פרופסורים מדושני עונג .משם הוא יחזור מטוגן .מעניין כמה פליטים חתמו על עצומת איילון או הביעו את הסכמתם לחוזה השלום השוויצרי ! נראה לי שכמה אנשים פה מרחפים באויר ולא עומדים על קרקע המציאות .
אתה חושב שאם יורידו אותי תפתר בעיית הפליטים . אמץ הראש וענה למה שכתבתי או אל תכתוב כלל . אגב האקרן הוא פרטי של כל אחד הוא מעלה עליו כל אתר שיחפוץ .אל תחייב את המערכת ואל תכתיב לה מה לעשות סך הכל אני עושה קצת שמייח באתר מה הרע בזה ?
יש לתת לאמנון טור קבוע בו יתפרסמו כתבותיו, הגיגיו ומאמריו. באותה הזדמנות אני מציע לשנות את שם האתר ל’הגדה המאוזנת’.
שם מקומך, אמנון – מחוץ לגדה השמאלית. הנח לנו, אתה חוזר על דבריך המשעממים עד זרה.
מוזר לפעמים מהיכן מגיעה האמת…
כניראה שיש משהו במה שפרנסיס בייקון טען פעם (קל יותר להגיע לאמת ע"י טעות עקבית וכו’).אכן, מה יהיה עם הפליטים? למה עליהם להשלים עם גירושם ו"לוותר" על זכותם לחזור? כדי שהישראליים לא יראו ערבים בנוף?
השמאל הישראלי מוכן להכחיש אמיתות פשוטות כמו ההכרח בשיבת הפליטים כדי להצדיק אידאולוגיה של המשך הנישול בתנאים נוחים יותר. מי שמסרב להתעמת עם שאלת הפליטים, האחריות הישראלית לה והזכות הצודקת של אדם לשוב לארץ שממנה גורש, מוצא את עצמו מוכר אשליות לישראלים ולפלסטינים ומביא לעוד שפיכות דמים ואסונות.
הופתעתי כי זו לא פעם ראשונה שנוכחתי לדעת שלימין לפעמים ראיה יותר מוקחת של המציאות,זה הכל…
אכן אני חוזר על דברי , זה מה שיש לי לומר . אך מבקרי שופעים אורגינליות ומחדשים חידושים . זכרו את האימרה ההתלהבות היא חכמת הטיפשים .
ארכימדס, שרץ ערום ברחובות העיר בהתלהבות היה כסיל ואדיוט. בור ועם הארץ ממש.
אמנון חביבי, אפשר למצוא אימרות על כל דבר. וכן כן, גם על מציקי אינטרנט. החל ב"דרך ארץ קודמת לתורה" וכלה ב"חמור קופץ בראש" ו"קיש קיש קריא".
תתיחסו למה שאני כותב . בלי קללות וצנזורות התשובות שלכם מעידות על דלות מחשבה והיסטריה של כאלה שאין להם תשובות . למי שטוען שאני חומד אדמות לא טענתי כך ציינתי שהגדר נועדה לעצור מתאבדים . מיקומה נתון לויכוח ציבורי אבל אתם מתנגדים לגדר בכל מקום שהוא .