הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 באוקטובר, 2003 12 תגובות

כמה שטויות ושקרים סובבים סביב מה שמכנים "הסכם ז’נבה", שלא לדבר על ערימת הדומן של הבורות המבישה הנערמת סביבו ומכסה על כל דיון ציבורי אמיתי בשאלה חשובה כזו. דבר ראשון שצריך לסלק הצידה הרי זה הקשקוש בדבר האיסור המוטל על מי שלא הוסמכו מטעם הממשלה "לנהל משא ומתן מדיני". זה קשקוש לא משום שהעיקרון המונח ביסוד האמירה המטומטמת הזאת אינו נכון. הוא נכון. משא ומתן מדיני (ולא חשוב עם מי: אויב, ידידי או עם מה שביניהם) מוסמכת לנהל רק ממשלה לגיטימית. אבל כאן לא מדובר במשא ומתן מדיני.

איש מהמשתתפים בניסוח "הסכם ז’נבה" מן הצד הישראלי לא התיימר ואינו מתיימר לייצג את ישראל. כל אחד מהם השתמש בזכותו האזרחית הבסיסית במשטר דמוקרטי לחשוב, להעלות רעיונות בכל נושא, ובכלל זה הצעות להסכם מדיני, לבדוק יחד עם הצד האחר אם רעיונות אלה עשויים להתקבל על דעתו (שזה תנאי ראשון לכך שיהיה לרעיונות אלה ערך כלשהו) ואחר כך להציע אותם לציבור ולמוסדותיו הנבחרים כדגם אפשרי להסכם. מכאן ואילך תתבסס התביעה מן הממשלה שתיגש לנהל משא ומתן על כך שכבר יש הוכחה כי ניתן להגיע להסכם.


זה הכול. וכל השאר פרשנות. ומפליא שדווקא דוברים מן הצד המתיימר להפריט כל דבר שזז, אינם יכולים לקבל את הרעיון שדווקא הדבר הפרטי ביותר – המחשבה, זכות הדיבור, הזכות ליזום ולהעלות רעיונות ולהציג אותם לפני הציבור (היש יוזמה יותר פרטית מיוזמה כזו?) – דווקא בתחום זה הם דורשים מונופול ממשלתי ומבקשים לאסור על היוזמה הפרטית.


ההסכם כתרופה לשטיפת מוח


אבל הדבר השני נוגע לעובדת קיומו של ההסכם, שאינו אלא הצעה להסכם ששני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, יכולים להגיע אליו במשא ומתן מדיני בין מוסדותיהם המוסמכים. עצם העובדה שגם אישים ישראלים וגם אישים פלסטינים הצליחו לנסח יחד הצעה כזו ולהסכים על רוב פרטיה – יש לו חשיבות עצומה. כאשר מזבלים לנו את השכל באמירות כמו "אין עם מי לדבר" ו"אין על מה לדבר" – מהווה הסכמה זו התרסה ציבורית ברורה, אתגר לאנשים חושבים, שלא להיכנע לשטיפת המוח הזאת, הנמשכת כבר (בהפסקות קצרות) קרוב ל-40 שנה במדבר השומם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.


והדבר השלישי נוגע לתוכנו של ההסכם המוצע. הפרטים אינם חשובים, אף שכבר אמרו שאלוהים נמצא בפרטים. את הפרטים ינסחו ממילא מחדש מנהלי המו"מ המוסמכים משני הצדדים, אם אי-פעם יתחיל מו"מ שכזה. אבל מה שבולט לעין הוא שבוויתורים מסוימים משני הצדדים על עמדות מיקוח, שכבר מזמן חדלו להיות עמדות-מיקוח וקיבלו מעמד של כמעט עקרונות מקודשים, אפשר להגיע להסכם. הסכם אוסלו לא היה הסכם טוב לא מן הנימוקים שאויביו של ההסכם (בעצם, של כל הסכם שהוא!) משמיעים. הוא לא היה הסכם טוב מפני שהצד הישראלי לא היה מוכן לתת לצד הפלסטיני את המינימום ההכרחי בשבילו, ולפיכך לא קיבל מן הצד הפלסטיני את המינימום ההכרחי בשביל הצד הישראלי. יש לי עדים שאמרתי (ואפילו כתבתי) דברים אלה מיד לאחר חתימת ההסכם ההוא, ואף-על-פי כן נגרפתי באופוריה והאמנתי שאם ימומש במהירות האפשרית ייווצר, לפני שאויביו משני הצדדים יצליחו להכשילו, מומנטום שבו יוכלו הצדדים להגיע להסכם שיתן לשניהם את המינימום הדרוש להם כדי שייהפך להסכם של קבע ואולי גם לשלום. זה לא קרה. ההשהיות איפשרו לאויבי ההסכם להתארגן ולעשות כל מה שדרוש כדי להפילו.


חתימה בווינה


אבל גם לפני אוסלו היתה אפשרות להגיע להסכם דמוי הסכם ז’נבה. אני יודע זאת היטב. בין השנים 1985 ל-1989 עמלתי עם אנשי-שיח פלסטינים על ניסוח טיוטה שתוגש לשני הצדדים כהצעה להסכם. בסופו של דבר הגענו לניסוח של מה שקראנו אז "מסמך 6 הנקודות", שהיה דומה להפליא לנוסח שהגיעו אליו בהסכם ז’נבה. דובר בו על חזרה לקווי 1967 בתיקונים קלים. דובר בו על כך שהישארות מתנחלים בשטחים הפלסטינים תהיה כפופה להסכמת הממשלה הפלסטינית וששיבת פליטים לשטחים ישראלים תהיה כפופה להסכמת ממשלת ישראל. דובר בו (שים לב, מר ברק!) על "סופיות הסכסוך" ועל הסכמת שני הצדדים להימנע מכל דרישות נוספות. דובר בו על הפסקה מלאה ומוחלטת של כל אלימות וטרור ועל איסור תעמולה לביטול ההסכם והסתה נגד הצד האחר. ודובר על שלטון משותף בירושלים. פחות-או-יותר מה שנאמר בטיוטת ז’נבה. כלומר, כבר לפני חמש-עשרה שנים ניתן היה להגיע להסכם כזה, שבו ניתן להם מה שבאמת דרוש להם והם יתנו לנו מה שבאמת דרוש לנו. אבל בזבזנו את הזמן הזה, שלא לדבר על כך שהבאנו (במשותף) לסבל בל יתואר ולמותם של אלפי אנשים.


"מסמך 6 הנקודות" נחתם בכנס שנערך בווינה בהשתתפות אישים ישראלים, בהם חברי-כנסת, ואישים פלסטינים, ובהם אנשי צמרת אש"ף, ועוד אישים רבים מהממסדים המדיניים והביטחוניים של מדינות אירופה (אפילו מהגוש הסובייטי!) וארה"ב. ושום דבר לא יצא מזה. התקשורת הישראלית (שהיתה עסוקה בעמודיה הראשונים בחתונתה הממשמשת ובאה של פנינה רוזנבלום) התעלמה לגמרי מהאירוע. הציבור המשיך להאמין לאשליה שאפשר להגיע לשלום בלי נסיגה לקווי 67′. לממשלת שמיר זה אפילו לא הזיז שערה במקום ההוא שעליו דיבר רפול. אני יכול רק לקוות שגורלו של הנייר הנוכחי יהיה טוב יותר.


עם קצת עזרה מידידים


מי שדואג לכך הוא קודם כל ראש הממשלה שרון, שלא למד את סוד השתיקה משמיר והחל להפציץ את הציבור באמירות מתלהמות הרומזות על בגידה ועל ניסיון להפיל ממשלה באמצעים לא לגיטימיים. הפרסום שהעניק ליוזמה החדשה לא עולה כסף, אבל הוא שווה זהב. עזר לו טומי לפיד שאינפף בפוזה של ארצ’י בנקר תוכחה אווילית על ניהול משא ומתן בידי מי שאינו מוסמך לנהלו ואפילו הוסיף משהו (מן הרפרטואר של הימין הקיצוני) על המבקשים למכור את המולדת. סיוע אגפי נתקבל מראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, העושה כל מה שהוא יכול לעורר את הרושם שהוא רץ לפריימריס של הליכוד ומאגף מימין את הטוענים המסורתיים לכתר המתנודד של שרון. אחרי שאמר בשעתו כי יצחק לוי מהמפד"ל קרוב אליו יותר מיוסי שריד ושליברמן קרוב אליו יותר ממצנע, למה עוד אנחנו יכולים לצפות ממנו? גמגמני מפלגת העבודה, דליה איציק (נדמה לי שיש לה מינוי בצוות התגובות, לא?), וילנאי ופואד, התייצבו אבל לא הצליחו להסתיר שאין להם מה לומר. כלומר הם אמרו משהו כמו לא יפה, לא עושים דבר כזה, ואנחנו לא תומכים ועוד כמה המהומים כאלה, אבל מה הם מציעים, ובמה הם תומכים, ואיזו תוכנית מדינית אלטרנטיבית יש להם – את זה המשיכו להחזיק בסוד כמוס מאיתנו וגם מקהל הבוחרים שלהם כפי שהם עושים בהצלחה מאז העלו את ברק ואחריו את שרון לשלטון. נדמה לי שהגיעה השעה שיגיעו להסכם עם הליכוד על כניסה לתוכו מתוך שיריון שליש (זה היחס ביניהם היום, לא?) מן הרשימה המשותפת ושמירה על זכותם לבחור את השליש הזה לפי ראות עיניהם.


מכל מקום, ההסכם מונח על סדר היום הציבורי. וצריך לדאוג לכך שהדיון ייעשה בו עצמו, ביתרונותיו ובחסרונותיו, בהצעות לתיקונו ולשינויו, ולא בשאלות צדדיות כמו מה זכותם של מנסחיו להציע את ניסוחיהם לציבור.


סקר סנסציוני


בעיתון נכתב שבסקר שערכה מינה צמח נמצא שרוב הציבור מתנגד להסכם המוצע. 60% היו נגד ההסכם ורק 40% בעד.


לדעתי, תוצאותיו של סקר זה הן לא פחות מסנסציוניות. ראשית, עדיין לא נודעו הפרטים המלאים של הנוסח המוצע וידועים רק כמה מעקרונותיו. בין אלה נמצאים השיבה לגבולות 67′ וחלוקת ירושלים, שההתנגדות להן היו מאז ומעולם פרה קדושה של התעמולה הישראלית. במשך שנים תופפו בכל תופי הטאם-טאם: "לא נשוב לגבולות 67′! לא נחלק את ירושלים!" והנה נמצאו 40% – אחוז גבוה מכל מה שהיה כאן עד היום – שתמך בשחיטתן של שתי פרות קדושות אלו: גם שיבה לגבולות 67′ וגם חלוקת ירושלים!


אבל זה עדיין לא הכול. בכל הסקרים של העבר נמצא תמיד שבימין ובשמאל יחד יש לא יותר מ-40% בעלי מחויבויות אידיאולוגיות. באמצע עומדים 60% "פרגמטיים", שהגישה המקובלת עליהם היא: להחזיק בכל השטחים שאפשר להחזיק, להחזיר את כל השטחים שמוכרחים להחזיר. איך יכול פרגמטיסט כזה להבדיל בין מה שאפשר להחזיר לבין מה שמוכרחים להחזיר? ובכן – הממשלה תאמר לו. וכך, כאשר הממשלה מתנגדת לנסיגה – תומכים בה אותם 60% ועוד בעלי המחויבות האידיאולוגית מימין. כשהיא תומכת בנסיגה, תומכים בה אותם 60% ועוד בעלי המחויבות האידיאולוגית משמאל. לפעמים היה המעבר מצד לצד מהיר ביותר, כמו בהסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובהסכמי קמפ-דייוויד, לפעמים הוא יותר איטי.


והנה – זו הפעם הראשונה! – קמים לפחות 20% מתוך ה-60 (אם לא יותר) ואף שהם יודעים כי הממשלה מתנגדת לטיוטת הסכם ז’נבה, הם מכריזים על תמיכתם בה. זו לא פחות מסנסציה. הרוב הפרגמטיסט, המקבל בעיניים עצומות את מה שהממשלה אומרת לו, מתחיל לגלות סימנים שהוא מוכן לחשוב בעצמו. אם מפלגת העבודה אינה מבינה איתות ברור כזה, סימן שהיא כבר אינה מסוגלת להבין כלום.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. אובייקטיבי הגיב:

    השמאל ינהל משא ומתן בזמן ממשלת ימין והימין ינהל מלחמות בזמן ממשלת שמאל ושלום על ישראל.

  2. אמנון הגיב:

    רוב העם תומך בהסכם ז’נווה . החלו לעשות סידורים בספריה העירונית בתל אביב . לשם יעבור פיקוד צפון .

  3. לאמנון הגיב:

    האם אתה מכיר את המלה "צצקנות"?

  4. כפיר הגיב:

    כמה נקודות מעניינות לגבי הסכם ג’נווה:

    "זכות השיבה" אינה מוזכרת ולו פעם אחת. לעומת זאת, מציינים בהסכם ש"צריך להגיע לפתרון מוסכם לבעיית הפליטים". לזכותם יאמר שלא ניסו להיות ערטילאיים ונעשה נסיון, אומנם כושל, לטפל בסוגייה.

    ברוח ההסכם מעוגנות החלטות האום 194 ו 242 לפתרון הבעייה. בעוד שהחלטה 242 גם כן מדברת במונחים ערטילאיים של "פתרון צודק", החלטה 194 (סעיף 11) אומרת כדלהלן: פליטים שרוצים לחזור לביתם ולחיות בשלום עם שכינהם יורשו לעשות כן בהקדם האפשרי. פליטים שיבחרו (וכאן הדגש, ומי שלא יבחר?) לקבל פיצויים יפוצו. זאת רוח הדברים. צריך לומר שאת הסתירה הפנימית בהסכם שאומרת שהחלטה 194 מבוטלת אך מהווה בסיס לפתרון הבעיה (כמובן הדברים אינם נאמרים בסמיכות) אף אחד לא מיישב. נשאלת השאלה, כל כך קשה לדוקטור שם לנסח מסמך ברור יותר? נו טוב…

    בהמשך להסכם ז’נווה מוצעות מספר אפשרויות:
    פיצויים, מעבר חופשי למדינה הפלשטינאית או מעבר למדינה שלישית שתסכים לקבל אותם. ישראל מצידה (בחישוב מוזר, לא ברור, חסר אחריות ומסוכן) מתחייבת לכאורה לקבל לשיטחה את ממוצע סך כל הפליטים שיקבלו המדינות השכנות. לכול פליט, באופן אישי, בתוך שנתיים מהחתימה על ההסכם מותר לערער. נראה שלאחר פתרון סוגיית "מיהו יהודי" בכנסת וגרוע מכך, באום -ידונו ב "מיהו פליט".

    מעבר לבקורת בצד הפלשטינאי, בדומה לאצלנו, על חוסר הלגיטמיות של ההסכם, כדוגמת עבד אל-ראזק, שר ברשות, שאמר שהנושאים ונותנים מייצגים רק את עצמם וכמובן הקנאים המוסלמים -יש מבקר נוסף, החתן בעצמו:
    בראיון לאל ג’זירה ב 16 לאוקטובר, לאחר פרסום ההבנות ולאחר בקורת שאין לו זכות לדבר בשם הפליטים, אומר עבד רבו: "לא וויתרנו על זכות השיבה. אני לא מדבר בשמם של הפליטים".

    שוב מציעים לנו חול וכולירה. אני מבקש בכול לשון של בקשה, גם מי שחושב שזהו הפתרון, לא להונות את הצבור. לחתום על הסכם שלא מסכם כלום או שתוכנו מפוקפק כל אחד יכול וכבר יוצאים בתוכחה ומחולות. בסרט הזה כבר היינו. למה אין, ולו פעם אחת, לשון שאינה דו משמעית, לכול הפחות.

    בנוסף, בהסכם תהיה לפלשטינאים שליטה על הרובע הנוצרי?! נו טוב, קצרה היריעה…

  5. משה הגיב:

    כמה החיים קלים:

    יש לנו הסכם…..הממשלה צריכה לאמץ אותו ולרדת לפרטים הסופיים….זה לא מעיניננו.

    הסכמנו לוותר על הכל……ממש קשה להגיע להסכמה עם הפלסטינים על כך.

    כואו נקיים דיון ציבורי….אבל לא נפרסם את המסמך.

    כמה מסמכים חיבר כבר יוסי ביילין…אוסלו, טאבה, הסכם אבו מאזן, זנווה….בקצב הזה , כל חצי שנה הסכם,יגמרו כל המקומות לחתום בהם הסכמים. או שיגמרו המפלגות ליוסי
    עבודה->מר"צ->שחר-> ????

  6. קברן הגיב:

    עוד הסכם שאמור לפרנס הרבה קברנים.

  7. ד"ר יהוייכין קשונשקביץ הגיב:

    צריך לשאול בכנות: לו עניין זכות השיבה היה מנוסח טוב יותר, לו היו כותבים שם שערפאת יעמוד בעצמו במחסום בקה אל גרבייה, לו אחמד יאסין היה מתגייר – זה היה בסדר?
    כמובן שהמתנגדים לכל הסכם ימצאו עוד ק"ן טעמים לדחייה של כל הצעה, של כל הסכם.
    לכן הבעייה אינה ביילין אלא חבורת פוליטקאים שמובילה את העם הזה לעוד מלחמות שסופן ידוע מראש. כל כך הרבה תשובות לא אינטליגנטיות, שגורמות לדוד שחם לנסות בכלל להצטדק, להסביר, למי בעצם? למי שאינם מוכנים לשמוע?

  8. עופר הדרומי הגיב:

    אם לא הייתי יודע שהכותב מתכוון לדבריו הייתי משוכנע שמדובר במערכון של יצפאן. אפילו אתה שחם סהרורי מן הדור הישן אינך בטוח לגבי תוצאות ההסכם. אז ככה לגופו של עניין שום סיכוי להסכמות ז’נווה להמריא יותר מזה כבר היום טרם חלף שבוע גם אינך שומע יותר שיחות ווויכוחים בדבר הצורך בו. בדוק יקירי את אתרי האינטרנט וראה את אחוזי התמיכה בהסכם כ – 76% רואים בו בגידה וכ – 24 רואים בו הישג. בהנחה שכ – 20% מתושבי המדינה ערבים אתה חלק מאותם 4% יהודים התומכים בהסכם. דבר טוב אחד שהביא ההסכם איתו הוא העובדה שהיום ברור לכל שגם בהסכם בין ביילין לבין נציגים של הממסד הפלסטיני לא יתכן מבחינתם וויתור על זכות השיבה. זה כל מה שיוותר מן ההסכם הידיעה הברורה של חלק של חברי מהשמאל שפתרון אינו אפשרי. אחרי אופוריה של יומיים הבינו כולם שלא מדובר בקץ הסכסוך ולא בוטלה הדרישה לאפשר לכלל הפליטים לחזור ההסכם הפך לחרב פפיות ושוקר כעת את האוחז בו. אתמול במשחק כדורסל מהנה נשמעה הטענה מפי חבר מהשמאל שמדובר בחבורת בוגדים ואחי צריך היה לשכנע שאומנם נראה כאילו מדובר בחבורה של מהמרים כפיתיים אבל לא בוגדים. בכלל שחם הייתי מציע לבדוק האם ביילין, שחק והאישים הספורים שחברו אליהם אינם אנשי ימין מן השורה, שכל התנהגותם מיועדת לחשוף את ערוות השמאל. הייתכן שביילין הוא בכלל המצאה של רבני יש"ע. סיכומו של דבר חברים תוכלו להוסיף ולהזין זה את זה במאמרי שיטנה, ואנחנו ימנים פשיסטים שכמונו נוסיף וניישב ונשלוט למגינת לבכם.

  9. אלכס מסיס הגיב:

    מי ש"חוצה את הקווים" אל האויב – אם להשתמש בפניני הלשון של הפורצים הימניים אל אתרנו –
    הם "עופר הדרומי" ו"יותם", הכותבים שאנו, השמאל הישראלי, אוייבהם. הם מכנים אותנו בוגדים ואת דוד שחם כ"סהרורי מהדור הישן" (אוי לנו אם הם "הדור החדש" – הם אינם,למזלנו). ובכן, היו עקביים: אין מדברים
    עם האוייב, בעת מלחמה – אל תדברו איתנו/חסכו מאיתנו את קריאת הגבבה והקש שבתגובותיכם המתלהמות והפרימיטיביות ולכו לכם (בכיוון אחד ואל חזור) אל האתרים בהם אתם יכולים להשתכשך במימיהם החמימים והעכורים – מי ברכיים.

  10. נתן הגיב:

    ליותם.
    כשמאלני אני דווקא תומך בהשארת אפרת ואריאל במקומם.(כמובן מי שירצה לחזור למדינת ישראל יוכל לעשות זאת רק לאחר שיחתום על הצהרה שהוא מבין את ההבדל בין שלטון ה"אפרטהייד" שהוא התרגל אליו לבין דמוקרטיה).
    ככתוב":….ונשארו בנים בגבולם.

  11. מה הבעיה בדבריו של מסיס? הגיב:

    אומנם המטאפורות גסות למדי (מסיס לא ידוע ביכולת הריסון שלו), אבל תוכן הדברים נכון במאה אחוזים. לכו מכאן ימנים, תתפזרו לכם איש-איש לאתרו (לא שיש הרבה הבדל בין תיאורית קונספירציה תיק-דבקאית אחת למשניה).

  12. דוד הגיב:

    בז’נבה נפרץ קו אדום של שיבת פליטים, ועל המקום קו אדום נוסף – שמספר הפליטים שישובו לא יהיה תלוי בלעדית בישראל.

הגיבו לכפיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים