הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באוקטובר, 2003 תגובה 1

מעולם לא היה לי יחס מיוחד ליצחק רבין. קחו בחשבון שאחת כמוני, שנולדה בחוץ לארץ, לא שרתה בצבא ולא הכירה נערים צברים יפי בלורית ותואר, אלא רק חלמה עליהם בביתה בגולה – טבעי שלא יהיה לה יחס מי יודע מה לגנרלים. למרות זאת, זכור לי במעורפל ויכוח שניהלתי פעם, לפני שנות דור, על מי אחראי לניצחון במלחמת ששת הימים (אז, באמת חשבתי שהיה זה ניצחון, טיפשה שכמותי). אני טענתי בלהט שרבין הוא שהביא את הניצחון ולא משה דיין, שהוכתר בכל האלבומים. "מה זה משנה אם הוא התמוטט", אמרתי לצד שכנגד – "ומה זה משנה אם זה היה מניקוטין, עייפות או סתם מפחד. דווקא החולשה האנושית עשתה אותו חזק יותר". היו ימים. היו ויכוחים.

לראשונה ראיתי את רבין פנים אל פנים לפני שנים רבות, כשעבדתי במכון ויצמן למדע. רבין בא אלינו, לביקור ממלכתי כראש הממשלה. הוא נראה לי אז אדם מן השורה, איש ביישן שהסמיק משטויות. נאומו לא היה מזהיר במיוחד ואת דבריו חילק בצורה עילגת לשלושה חלקים, מה שעורר קצת גיחוך. הוא עישן, גם אז, כמו קטר, וכיוון שאצל נשיא המכון, חיים הררי, אסור היה, יצא לעשן בחוץ והדליק סיגריה בסיגריה. זה לא היה פוליטיקלי קורקט, אבל אנושי. היום, פוליטיקאי לא היה מתנהג כך. הם הרבה יותר אלגנטיים בימים אלה: מתוחכמים ורהוטים, אולי.


השנים הללו, בהן כיהן רבין כראש ממשלה, השנים שלאחר קמפ דיוויד ועד שנרצח – היו השנים היפות ביותר שלי בישראל.


אני זוכרת את השבתות של ירידי הרהיטים בכפר בידיה, את הנהירה לקזינו ביריחו, את המחירים הנמוכים שגבו מרפאי השיניים בקלקיליה והמוסכים בטול-כרם, את הפירות והירקות בשווקי הגדה. אומנם, צחקנו על אלה שנסעו כדי לחסוך – אבל הכול היה אז פתוח ועביר, והעתיד, גם אם לא הצטייר ממש כוורוד ומבטיח, היה אפשרי וחדור תקווה כלשהי.


נכון, רבין התחיל כמו כולם עם "לשבור להם את העצמות". אבל אז, בימים ההם, אנשים עוד הרשו לעצמם להשתנות, להתפקח, להודות בטעויות, להתפתח.


כשאירע הרצח הנורא, כשחלף ההלם הראשוני, שכנעתי את עצמי בתמימות שהנה עכשיו יבינו כולם אצלנו, איפה טמונים כוחות הרשע. הייתי בטוחה שמעז יצא מתוק, ודווקא עכשיו, לאחר הרצח, השלום ינצח. שום דבר מכל זה לא קרה. להיפך – הכול התמוטט. כמו רבי הקומות בעזה. טילפן אלי חבר תושב השטחים. שאלתי אותו שיסביר לי מה קרה עם אותם בניינים. דובר צה"ל אמר "איש לא התגורר בהם", אמרתי לו. אבל בטלוויזיה ראיתי ילדים מחפשים בין ההריסות. "מה היה להם לחפש שם, אם הבתים היו ריקים מאדם?"


שאלתי את חברי מעזה. "גרו גם גרו. ועוד איך גרו", ענה לי: "הבניינים האלה נבנו בשנת 1993. את מבינה, בעזה חייבים לבנות לגובה. לא נותרו בה קרקעות. לרוע מזלם של רוכשי הדירות לא לכל הרוכשים היו האמצעים הכספיים לעבור לדירותיהם החדשות ולאכלס אותן. הבנייה הסתיימה סמוך להתחלת האינתיפאדה… ורק כ-40% מהדיירים הצליחו איכשהו לשלם ולקבל את דירותיהם. עכשיו לא ברור אם היו בני מזל, או להיפך. אסונם היה שמדירותיהם היה נוף יפה שכלל גם את נצרים. נו, ואת נצרים אסור הרי לראות".


אמרתי לו שאכתוב על כך – כי בסוף השבוע ייערך יום השנה לרצח רבין, שאם היה חי – כל זה לא היה קורה. כך אני סבורה, באחריות.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. eran הגיב:

    sweat dreams about days that passes.
    and what about today?
    we do we do now?

הגיבו לeran

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים