שישה חודשים לאחר שבני טום הורנדל נורה ע"י כוחות צה"ל, ממשלת בריטניה עדיין לא גינתה את המעשה. ביום חמישי שעבר שלחתי מכתב לטוני בלייר בו הבעתי את ייאושי מחוסר ההיענות של ממשלת ישראל לקריאתנו לפתוח בחקירה מלאה של נסיבות המוות של בני טום. הוא נורה בראשו בידי חייל צה"ל בעת שעבד כצלם עיתונות ברפיח, עזה. טום צעד במורד רחוב שקט בו שיחקו 20 ילדים כשצלפים החלו לירות עליהם. הוא נשא את הילדים למקום מבטחים כאשר נורה, בעודו לבוש במעיל בצבע זרחני המזהה את פעילי זכויות האדם. הוא לא היווה שום איום. מוחו נפגע בצורה קשה והוא לא יתאושש מפציעתו.

בעקבות שהותנו הטראומטית בת שבעת השבועות בישראל, בעוד אנו רואים את בננו על סיפו של מוות, הגשנו דו"ח לפרקליטות המדינה באמצעות משרד החוץ הבריטי, בו דרשנו חקירה ושקיפות מלאה. הדו"ח כלל עדויות של 13 עדי ראייה וראיות מצולמות רבות של טום, לפני ואחרי שנורה.

עברו שישה חודשים מאז שטום נורה, ושלושה וחצי חודשים מאז שהמקרה הועבר לטיפולה של פרקליטות המדינה. עד כה לא קיבלנו שום תגובה למעט סדרה של תירוצים רדודים בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. "הסיבוכים הכרוכים בתהליך החקירה", כך נאמר לנו, "דורשים זמן ותשומת לב רבה". וכן "היה פיגוע התאבדות נוסף ולכן (פרקליט המדינה) עסוק מאוד".

נוכחנו במהירות ובדחיפות בה התנצלה ממשלת בריטניה על פיגועי ההתאבדות שבוצעו על ידי מחזיקי דרכונים בריטים, כמו גם במהירות בה שיגרה ארה"ב סוכני אף-בי-איי בתגובה לפיצוץ בשבוע שעבר, שהרג שלושה אנשי צוות אבטחה אמריקאים במחסום ארז שברצועת עזה. במקרה של טום, כמו במקרה של רייצ’ל קורי ואחרים, לא נוצרה דחיפות כלל וכלל, ועם זאת הצורך להבטיח כי העדויות ייאספו וינותחו בוודאי שאיננו דחוף פחות.

מדוע צריכים הורים אבלים לדאוג לארגון של ראיונות עם 13 עדי הראיה לירי, או לאיסוף עדויות מצולמות, וכן דו"חות מעבדה, דו"חות בליסטיים ורפואיים?

ממשלת בריטניה היתה צריכה להיות נחושה באיסוף ובהגנה על הראיות. אך בעוד היא נוקטת בסחבת, הרס צה"ל את מגדל התצפית ממנו נורה טום והזיז אותו כמה מטרים במורד גדר הגבול. פעולה זו לבדה הופכת את הפרכת הטענה כי לצלף לא היה טווח ראייה נקי לכמעט בלתי אפשרית. בתום שישה חודשים, עדי הראייה אינם זמינים עוד, ואחדים מהם מצאו עצמם עצורים באופן בלתי חוקי ואחר כך מגורשים.

הטרגדיה שפקדה את טום ואת משפחתנו היא דוגמא בזעיר אנפין לטרור רחב-ההיקף המורגש ע"י אלפי משפחות בשטחים הכבושים.

אני שרויה בייאוש תהומי לנוכח אובדנו של בני. אך לי יש הכנסה קבועה, מים זורמים, חשמל, גג עמיד מעל ראשי, גישה לבית חולים. הידיעה כי ירי אינו עשוי לסכן את ילדי האחרים בדרכם לבית הספר, וכי שנתי ככל הנראה לא תופר ע"י קולות של ירי או טנקים – פירושה שאני חיה חיים נורמליים.

פעולת צה"ל בשבוע שעבר ברפיח – הרחבה ביותר מאז החלה האינתיפאדה לפני שלוש שנים – הותירה 120 בתים הרוסים, 1,500 אזרחים חסרי בית, שמונה הרוגים ו-60 פצועים. לאחר הפעולה קיבלתי אי-מייל מאניס, אחד מחבריו של טום בעיר, שהודיע לי שביתו נהרס. הוא ו-26 בני משפחתו המורחבת הם בין אלה שנותרו ללא קורת גג ושרויים בפחד מתמיד שמא הצבא הישראלי יחזור. איש צעיר זה, במצב של ייאוש מוחלט, היה זה שהרים את טום מהקרקע לאחר שנורה.

מדוע אין טוני בלייר מייצג את האינטרסים של אזרחי מדינתו ומפעיל לחץ ממשי על אריאל שרון על מנת לנהל חקירה מלאה עם שקיפות מוחלטת בנוגע לנסיבות מותו של טום? בקשות מנומסות לא יועילו. ומדוע אין הוא קורא תיגר על תמיכתו של בוש בישראל – בה קיים שלטון שהוא אכזרי מעבר ליכולת הבנה אנושית? ראיתי זאת במו עיני: הריסת בתים, עקירת מטעי זיתים, תהליך השולל מאנשים יכולת פרנסה, הסגר במחסומים, הריסת תשתיות מים וחשמל, סגרים הנאכפים באופן קטלני, השפלה וטרור. בקצרה, דה-הומניזציה של עם שלם.

אין צורך לחוות את חווית הטרור של הפלסטינים על מנת לפעול. בריטניה מוצאת לנכון לנקוט באחיזת עיניים דיפלומטית כאשר היא מתעלמת משתי הצבעות קריטיות של מועצת הביטחון של האו"ם: האחת המגנה את החלטתו העקרונית של הקבינט הישראלי לרצוח או לגרש מנהיג מדינה נבחר, יאסר ערפאת; והאחרת, המנסה למנוע מישראל את הקמתה של גדר הפרדה עמוק בתוך הגדה המערבית. שתי הסוגיות הללו זכו לגינוי בינלאומי נרחב – על איזה בסיס יכולה בריטניה להצדיק את אי-החלטיותה לגבי שאלות אלה?

אינני יכולה שלא להיזכר בנחישותו של בלייר כאשר החליט לצאת למלחמה בעיראק, כיוון שלא רצה להיות מואשם בהססנות וחוסר מעש, וכן כיוון שלא רצה כי הדבר ירבוץ על מצפונו מאוחר יותר. היכן נמצא מצפונו כעת ביחס לחוסר המעש של בריטניה בנוגע לפלסטין?

פורסם במקור ב"גארדיאן", ב-20 באוקטובר. תירגם: עמיר מינסקי.

Share on Facebook