הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בנובמבר, 2003 10 תגובות

מיד עם פרישתו מהצבא, ניגש אריאל שרון להקמת הליכוד. זה היה ב-1973, כאשר הסתבר לו שצמרת צה"ל לא תסכים לעולם למינויו לרמטכ"ל. בבואו להקים את הליכוד – פעל על פי מרשם פשוט: לאחד בגוף אחד את כל פלגי הימין: תנועת החרות, המפלגה הליברלית (אליה הצטרף), המרכז החופשי והרשימה הממלכתית.

למען האמת, זה היה די מצחיק. תנועת החרות והמפלגה הליברלית היו כבר מאוחדות בגוש שנקרא גח"ל (גוש חרות ליברלים). שני הפלגים האחרים היו זעירים וחסרי חשיבות. הרשימה הממלכתית היתה שריד עלוב של גוף שהוקם על ידי בן גוריון, כשמשה דיין ושמעון פרס בגדו בו וחזרו למפא"י. המרכז החופשי היה גוף עלוב עוד יותר, מצבה לשאיפותיו של שמואל תמיר. מעשה האיחוד היה לכן, אחיזת עיניים. ואף אחד מראשי ארבעת הפלגים לא התלהב. שרון ממש כפה עליהם את האיחוד.


שאלתי אותו אז לפשר התרגיל והוא הסביר לי: "צריכים לתת לציבור את ההרגשה שכל הימין מתאחד והופך לכוח מרכזי גדול. אסור היה להשאיר מישהו בחוץ. לכן היה צורך גם בשני הפלגים הקטנים". הצטרפות הרשימה הממלכתית, שבאה מתנועת העבודה, שימשה כאליבי לאנשי שמאל לשעבר לעבור לימין. התרגיל הצליח. כעבור ארבע שנים, במאי 1977, הגיע הימין לשלטון – בפעם הראשונה מאז קום המדינה.


למרבה הצער, אין כיום בשמאל אדם עם מרשם דומה. במערכת הפוליטית הישראלית, מהווה השמאל חור שחור. עתיד המדינה עלול להיעלם בתוך החור הזה. יש כאן דיספרופורציה נוראה. לפי כל הסימנים, מתחיל עתה השמאל הישראלי להתעורר אחרי שלוש שנות קיפאון וייאוש. עשרות סימנים קטנים מעידים על התאוששות מחנה השלום. גם במישור החברתי החלו המגמות השמאליות להרים ראש. תנועת ההתנגדות למדיניות הדיכוי וההתנחלות של שרון צוברת תאוצה יחד עם תנועת ההתנגדות לגזרות הכלכליות של בנימין נתניהו. יש סיכוי כלשהו למפנה היסטורי.


הסיכוי הזה אינו יכול להפוך למציאות, אם אין כוח פוליטי המסוגל לממש אותו. מפלגת העבודה היתה ונשארה שדה חורבות, שבין הריסותיו מתקוטטים חתולי רחוב. אפילו הניסיון לצרף למפלגה את הפלג של עמיר פרץ נתקל בהתנגדות נואשת של עסקנים פושטי רגל, החוששים שהוא יגזול מהם את מקומם ליד הקערה הריקה.


מרצ שבויה מאז הבחירות במצב של דיכאון ורחמים עצמיים, המצטיירים היטב על פניו המיוסרות של יוסי שריד. היוסי השני, יוזם הבנות ז’נבה, חולם על הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, מהדורה חדשה של מפלגת העילית האשכנזית, שבין מקימיה הפוטנציאליים יש הסכמה רק על את מי לא להכניס אליה.


זהו ההבדל הגדול בין הימין לבין השמאל. הימין, צמא השלטון, מבין את חשיבות האיחוד. גם כשיש בו פלגים השונאים זה את זה, יש ביניהם נכונות לשיתוף פעולה. למען האחיזה בשלטון מוכנים אנשי הימין ה"מתון" לצעוד יחד, גם עם אנשי השוליים הפשיסטיים. בשמאל שלטת מגמה הפוכה: כל גוף שמאלי פוחד פחד מוות מפני מי שנמצא משמאלו. האגף הימני של מפלגת העבודה פוחד מהאגף השמאלי שלה. האגף השמאלי פוחד ממרצ. מרצ פוחדת מיוסי ביילין, שנדחק אל מחוץ למפלגת העבודה על ידי עמרם מצנע וחבריו השמאליים וגם מרצ לא נתנה לו מקום ריאלי ברשימתה. מרצ פוחדת משלום עכשיו. שלום עכשיו חוששת מגוש שלום ומהסיעות הערביות.


מה מקורו של הפחד? כל פלג בשמאל חושש שאינו נראה די פטריוטי. כל אחד מהם אומר: ראו אותי, אני לאומי! אני ציוני! אני פטריוטי! אני לא כמו אלה שמשמאלי, הם לא לאומיים, אינם ציוניים ולא פטריוטיים דיים. לאחר רצח יצחק רבין קמה תנועה שמאלית חדשה בשם דור שלם דורש שלום, בראשותו של יובל רבין, בנו של יצחק. התנועה השקיעה מאמץ גדול כדי שלא יזהו אותה, חלילה, עם שלום עכשיו.


אני זוכר היטב: שלום עכשיו הקים כמה אוהלים בראס-אל-עמוד, כדי למחות נגד הכוונה להקים שכונה יהודית במרכזה של שכונה ערבית בירושלים המזרחית. במרחק של כמה מטרים מהם הקימה גם תנועת גוש שלום אוהלי-מחאה. אנשי שלום עכשיו אף לא אמרו שלום לאנשי גוש שלום. ביום השני הופיעה במקום תהלוכה של אנשי דור שלם, ובראשם יובל רבין. הם לא אמרו שלום לאנשי שלום עכשיו והביטו דרכם כאילו היו אוויר. (דור שלם התפרק ואינו קיים עוד).


אם השמאל לא יתגבר על תסביכיו, אין שום סיכוי לחילופי שלטון. שמאל מפולג, חסר מנהיגות, חסר ביטחון עצמי, חסר מסר מדיני וחברתי ברור, לא ימשוך את ההמונים ביום הבחירות, גם אם מצב הרוח הציבורי ישתנה לטובה. יש צורך במפלגה שמאלית גדולה, שבה ימצאו את מקומם כל הפלגים הפוליטיים והרעיוניים, מחסידי אהוד ברק (אם נותרו כאלו) ועד חסידי יוסי ביילין, מסוציאל-דמוקרטים מתונים ועד לשמאל הרדיקלי – על בסיסו של מכנה משותף מינימלי (שתי מדינות לשני עמים). יפרחו בה מאה פרחים אידיאולוגיים, יתנהל בה ויכוח רעיוני נוקב, בתנאי שהם יהוו ביחד כוח מחץ פוליטי לשינוי השלטון במדינה.


אם מפלגת העבודה יכולה עדיין למלא תפקיד זה – בוודאי טוב. האיחוד עם עם אחד יכול להוות צעד ראשון. אם לא, צריכה לקום מפלגה חדשה, על פי המרשם המצליח לימין של שרון משנת 1973. הלוואי והיה קיים בשמאל מנהיג פוליטי כריזמטי, שיכול היה להנהיג מהלך כזה. בהעדרו, צריכה לקום קבוצה של מנהיגות קולקטיבית.


אין לנו זמן רב. הציבור השמאלי וגם חלק מהימין מתעורר מתרדמת הייאוש ומוכן ללכת אחרי מי שיקרא אותו לדגל. המדינה זקוקה למפנה בטרם פורענות. אם השמאל יחמיץ הזדמנות זו, ההיסטוריה לא תסלח לנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מחדל הבריאות הגיב:

    אורי היקר סלח לי שפלשתי לכתבה שלך. אני כותב פעמים רבות בזכות פועלך והיותך אי של שפיות בים הטירוף השלטוני וביום שכאן יתעשתו יוכלו להגיע דרכך אל הפלסטינאים ולהגיע עמם לשלום. לאחר המחדל של ה"סמוך" של גשר המכביה ועוד מחדלים ושחיתויות אין ספור והאבל והכאב ל-2 העמים שהממשלה הזו, במדיניותה הכושלת, לא השכילה להפסיק בא מחדל המזון לתינוקות. אנו עושים עצמינו ללעג ולקלס בכל העולם ולא מפיקים לקחים!

  2. למגיב שמלפני/ממאירה הגיב:

    זה לא רק מחדל בריאות,זה מחדל כיבוש,שחיתות,נישול אחרים ורכושנות של מיעוט ישראלי שרוצה לעצמו הכל.למשטרה אין כח אדם להלחם בפשע המתגבר ולמשרד החינוך לא איכפת מהחינוך ו.העשירים מתעשרים והעניים רעבים ללחם. והכל בגלל הכיבוש המשחית שבו אנו מצויים. די לכיבוש !36 שנים לא הספיקו לממשלות הזדון מ-2 הצדדים להגיע להסדר שישחרר את 2 העמים מהצרה הצרורה הזו.קמו 2 מנהיגים שניסו למצוא מוצא סאדאת ורבין ואת שניהם רצחו.וכעת עמי אירופה מביעים את סלידתם מאיתנו וזה עוד עלול להתגבר ולהתעצם!

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    "שתי ממשלות זדון"? אין הבדל בין "ממשלת" עם נכבש לבין ממשלת הכובש? גישה כזו רק תאריך את המלחמה. זו התנערות ממאבק לצד החלש והמדוכא. בכל מאבק פוליטי השאלה היא באיזה צד אתה? סתם להיות "בעד שלום" איננו מספיק.
    ש.א.

  4. ירון ברגר הגיב:

    הפלסטינים ואנחנו כבר עלינו על פסים של שלום אך למרבה הצער יגאל עמיר הצליח מעל ומעבר למה ששיער וזרק אותנו למשבצת ההתחלה.
    רק אם שני העמים יבינו את זה ויתחילו הכל מהתחלה נוכל לחזור לרכבת השלום.
    מה שבטוח – שרון ועראפאת זקנים וחלשים מכדי לספק את הסחורהץ

  5. שגית הגיב:

    אורי צודק. כל מי שניסה לדבר עם נציג של תנועת שמאל אחרת מזו שעימה הוא מזהה את עצמו הגיע לאותן מסקנות (תנסו למשל להזכיר את חד"ש בכנס של מר"צ…)
    נראה שההבדלים בין תנועת שמאל אחת לשניה (שנראים, אגב, מינוריים ביותר למתבונן מבחוץ – למשל לימין) קשים ביותר לגישור. למה אי אפשר לשים לעת עתה את חילוקי הדעות בצד? הרי על הפרק עומדות שאלות קשות וגורליות בהרבה: דמותה של החברה ועתידה, הפרת זכויות האדם בשטחים ושאלות של הפרטת הכלכלה. זה הרבה יותר חשוב מההבדלים האידיאולוגיים בין מר"צ לחד"ש למשל.

  6. ההבדל הציוני הגיב:

    קראו את "המניפסע הציוני" שפורסם השבוע לקראת
    "הקונגרס הציוני הישראלי" -בו משתתפת מרץ
    ותבינו מיד לאיזו קואליציה ימנית-קיצונית
    משתייכת מרץ ה"שמאלית"-אין למרץ עכבות לשתף פעולה "ציונית",עם גזענים יהודים אך,היא מטילה ווטו אפילו על "גוש שלום" וכמובן על
    חד"ש – המוחרמים ב"קואליצית השלום" שלה..

  7. אינדיאני הגיב:

    לחלק מהמגיבים מעלי – הלאום הוא מרכיב חשוב של מדינות בעולם . אפילו באירופה המאוחדת שומרים על הזהות הלאומית . "השמאל " חושב שעל כל העולם להיות מדינה אחת וכל גילוי פטריוטי פסול. גישה זאת לא תזכה לתמיכה אלא של קומץ אנשים בלבד. ההיסטוריה של עם עתיק בנויה מנדבך על נדבך שאין להתעלם ממנו . כבר ניסו לייצר ישראלי סינטטי שיהיה בנוי לפי צרכים והדבר לא צלח . בברית המועצות ז"ל ניסו לדכא את הלאומיות והדת וראה זה פלא לאחר 70 שנה קמו מחדש הלאומים כאילו דבר לא קרה .השיטה של השמאל לפסול כל דבר המתנגד לשיטתם – הדת המסורת הלבוש המסורתי הגאווה הלאומית החגים המאכלים מבנה המשפחה מנהגים – לא תצלח .
    פסילת מרץ המכונה ימנית קיצונית מבדילה בין המאמינים בדעה מסוימת ובין יתר העם היהודי הנמצא בקשת דעות ממרץ וצפונה עבור דרך שינוי ליכוד דתיים ועבודה . מדוע לא תאמרו יש לנו דעה אחרת נלחם עליה באורח דמוקראטי ולא נפסול כל מי שלא חושב כמונו.

  8. אינדיאני לאולפן לעברית הגיב:

    הוא מכנה עצמו "אינדיאני" (המערכת הייתה צריכה לסלק את "תגובותיו" בגלל השימוש בשם זה) ונראה,שהוא באמת כזה: אינו שולט בשפה העברית. המגיב,שכתב על המניפסט הימני-גזעני של "המועצה הציונית" בישראל – לא כינה את מרץ "ימנית" ! – לכן, כל "ההסבר" וההטפה של
    אינדיאני על לאום ולאומנות,מגוחכים.

  9. שלמה הגיב:

    אורי אבנרי
    מילים כדורבנות
    יש מקום ל2 גושים גדולים שמאל וימין.
    אבל אין מנהיג לשמאל.
    במקום לחכות למהיג החזק הגדול שיגיע ואולי הוא עוד לא נולד.
    כדי שתפגש עם הבחור השני בן השמונים שמעון פרס ותתחילו להזיז דברים.

  10. רמי יובל הגיב:

    הבעייה עם השמאל הציוני היתה תמיד שהוא ימין מתון ותרבותי המתהדר בנוצות לא לו. זה רק מתחיל בימני מפלגת האבודה (כמו בנילזר, וילנאי, איציק) אלא ממשיך במרץ ולא מסתיים כי אם אחרי שלום עכשיו. על ה"שמאלנים" האלו להתנער לא רק מן הדיכוי העכשווי של הפלסטינים, אלא גם מן ההחלטות ההיסטוריות של בנגוריון ועוזריו שגרמו לפצע ממאיר ביחסינו עם הפלסטינים. התנערות אין משמעה להשיב את גלגל ההסטוריה לאחור אלא להבין, להודות ולפעול לתיקון המעוות.

הגיבו לאינדיאני לאולפן לעברית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים