הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בנובמבר, 2003 6 תגובות

"הערוץ השני," אמר, "מה עם הערוץ השני?" שאלתי. "כתבי על הערוץ השני. כבר עשר שנים שהוא משדר. לא ייתכן שאין לך משהו לכתוב על ערוץ שתיים. את לא רואה ערוץ שתיים?" רואה, עוד איך רואה. גם את הראשון ואת ערוץ עשר ושלוש, ופעם כשהיו לי כבלים, גם את שמונה. רואה גם טלוויזיה איטלקית (האמת, לא משהו…) ואני צופה בקביעות גם ב-12 ו-16 ובימים של חולשה אפילו ב"הולמרק". אני מכורה לטלוויזיה. לא יכולה להירדם בלי טלוויזיה. כשרע לי אני שוקעת בטלוויזיה. כשטוב לי אני חוגגת עם הטלוויזיה. אני לא יכולה בלי. כשהאיש שלידי נוחר – אני צופה בהנאה בתוכניות הלילה. לאחרונה, נרדמתי עם ליידי פגי אשקרופט ב"מעבר להודו". אין כמו מבטא אנגלי בשביל לילה שקט וחלומות מנומסים. לאחרונה, אני נרדמת לרוב דווקא מול "רצח בין אדום לשחור" הנפלא של ברי לווינסון (אחת ועשרים אחר חצות) ושוקעת מיד לשינה מוטרפת אך מעניינת ופורייה.

מתעוררת עם הערוץ השני. חדשות אפשר לשמוע בבי.בי.סי. החדשות היו כמובן רעות, רעות כתמיד. באמת שלא ציפיתי ליותר מזה, אך הפעם הן היו עבורי גרועות מהרגיל. תמונה אחת רודפת אותי מאז: תמונה של אנשים עצובים ומרירים, דאוגים ופוחדים, מקובצים בשלוש קבוצות, כל אחת מהן מנוכרת לשתיים האחרות, כל קבוצה כועסת על השנייה כעס עצור, כעס הגובל בשנאה מוסווית-בקושי.


היו אלה המשפחות של החיילים החטופים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואעד) בקבוצה אחת. בני משפחת טננבוים בשנייה ומשפחתו וחבריו של רון ארד בשלישית. לכל קבוצה היו שתדלנים משלה, סיבות משלה להתנגד לאחרות גם דמעות משלה. על כף המאזניים היו מוטלים חיים, חיים של האחד שהם אולי המוות של האחר – שקט נפשי של האחד, מבשר אולי סיוט מתמשך לאחר, ותקווה של האחד שיטיל אולי ייאוש על האחר. זו היתה תמונה נוראה , אכזרית, קשה מנשוא, גרוטסקית. איך ומי הביא אותנו למצב כזה?


האם נכון היה לקיים דיון כה רגיש על גורלם של בני אדם, בצורה כל כך גלויה ופומבית? מדוע הרחיק הדיון עשרים וחמש שנה לאחור, לאירועים כמעט נשכחים, ונזקק להחזיר את סמדר הרן לאסונה הגדול? האם באמת צריך היה לשאול אותה לדעתה על הנושא? האם דעתה קובעת? האם תפקידה להחליט, לייעץ? האם כאבה שקול או לא שקול כנגד סבלן של המשפחות האחרות ושל מי מהן?


למה נדמה לי שכל הנושא הפך להצבעת אמון מוסווית בראש הממשלה? מדוע נראות לי "העליות לרגל" אל השרים, כמו תשדירי בחירות? מדוע נשמעו לי תגובות השרים, כצביעותם הגלויה של שחקני טלנובלות? למה היו צריכים גם כלי התקשורת להיכנס למשחק הזה (על פי הערוץ הראשון,רון ארד חי , בערוץ השני הוא מת , ערוץ 10 לא יודע…) למה לטבול בתוך הקדרה רותחת זו עוד יותר יצרים, סבל וספקולציות – חלקן אכזריות – וסיפורים או "סיפורים", חלקם קשים?


הציבור הרי איננו יודע, מה באמת נעשה בחדרי חדרים של הממשלה, הוא אינו בקיא במידע שהשרים חשופים לו, הוא אינו מודע לשיקולים – ובכל זאת דומה היה, שהפעם הממשלה זרקה את ההכרעה אל הציבור, שישפוט הוא בין המשפחות, שיוביל הוא את הממשלה, כדי שיהיה לה קל יותר. אני דווקא רציתי לשמור, הפעם, על זכותי לא לדעת ה-כ-ל. למה לא חסכו מהמשפחות את הסבל המיותר הזה?


"שוב התחלת עם פוליטיקה? את לא חושבת שזה נמאס?", אמר כשקרא את מה שכתבתי, "לא אמרנו. שתכתבי על ערוץ שתיים?" – "כן," השבתי, "לא סיימתי. כל זה נועד להסביר מדוע אינני סובלת את התוכנית הזו של ערוץ שתיים, איך קוראים לה? ‘פספוסים’. אני לא מבינה למה יש להציג לעיני כול אנשים אומללים שעובדים עליהם – למה יש לעשות ‘רייטינג’ על ניצול לא הוגן של כוח של אנשים יותר חלשים ממך. יש לי את זה מספיק והותר במציאות, במהדורות החדשות. לא צריך את זה גם בתוכניות הבידור."

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. חנוך גיסר הגיב:

    מנואלה יקרה!
    מי כמוך יודע שהמדינה הזו, כחלק מהתבהמותה, מצטיינת בהבלטתו ובקידושו של המוות.
    אנחנו כל כך "טובים" בהנצחות, באזכרות, בימי אבל – עד כדי זילותו של המוות!
    אז מה הפלא שמביאים את המשפחות לכדי מאבקים ביניהן, ומה הפלא שגם סמדר הרן מובאת לדיון הציבורי? הרי היא "סמל שכול"!
    וחוץ מזה, מנואלה, מה אפשר לדרוש מערוץ 2 – ערוץ הזבל הלאומי?

  2. למנואלה הגיב:

    מדוע את מעלה את השכול בחלק גדול ממאמריך כארגומט לביסוס השקפות פוליטיות ומבקרת אשה ( נכון לא עיתונאית ) אשר זכותה להביע את דעתה . מדוע קומץ הורים שכולים מנפנפים בשכול שלהם לצורך קידום רעיון פוליטי ( לגיטימי כמובן ) מדוע צריך להתחשב בהם ואותם את לא מבקרת ? ישנה פה בעיה קשה וטוב שהציבור יהיה ער לה . בויכוח הציבורי יש דעות לכאן ולכאן מה רע בזה ? זאת דמוקרטיה אמיתית .

  3. רמי אלחנן הגיב:

    מנואלה יקירתי
    את האישה הכי חכמה שאני מכיר )חוץ מאישתי, כמובן…(

  4. אדי הגיב:

    לרמי אלחנן – גם אני חושב שמנואלה חכמה (ובעלת חוש הומור, כמובן) ונהנה מכתבותיה אבל למה להגיד שהיא האשה (דגש על האשה) הכי חכמה ולא הבן אדם הכי חכם (אם כך אתה חושב)לא אם כן אתה סבור שמותר נגבר על האשה (או שמא להפך).

  5. הכי חכם הגיב:

    מנואלה דבירי היא בן האדם הכי חכם שרמי אלחנו מכיר (םרט לאשתו, כמובן) – עכשיו את(ה)
    מרוצה ?!

  6. אביבית הגיב:

    המדיום הוא המסר

הגיבו להכי חכם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים