קשה להישאר אדיש נוכח פרשת "רמדיה". הגרמנים אומנם אשמים, אבל נושא הבקרה של מוצרי יבוא לא נפתר בהודאה שלהם. כמיטב המסורת המחדלית בישראל, דיווחה התקשורת ביום רביעי השבוע על עובד ברמדיה שהתריע שהוויטמין חסר בפורמולה. ממש כמו הקצין הבודד באמ"ן, שצפה את מלחמת יום הכיפורים, ואיש לא שעה לו. קבלת האחריות מצד חברת "הומנה" אינה פותרת את החרדות הקיומיות האדירות, שפקדו השבוע את כל הישראלים.
נדמה לי שאין אף הורה בישראל (ואני מדבר בעיקר על החלק השפוי באוכלוסייה) שאינו חש אשמה כלשהי כלפי הילדים, בגין העובדה הפשוטה שהוא לא מסוגל לספק להם ביטחון קיומי. האיום קיים בכל מקום: הגנים ובתי הספר אינם בטוחים די הצורך, שלא לדבר על מקומות הבידור, מגרשי הכדורגל, או היציאות לקניון. ההתלבטויות האלה אינן פוסחות גם על תקופת שירותם של הילדים בצבא. הורים מן השורה עוברים חרדות נורמליות, אבל קשות; את ההורים מהמחנה ההומניסטי פוקדת טראומה כפולה: לחשש ממה שיעשו לילדים מתלווה גם פחד עמוק, ממה שהילדים עצמם יעשו לאחרים. הורים מהשמאל העקבי חוששים מההשלכות של סירוב אפשרי של הבנים לשרת בשטחים ובכך להפוך לעושי דברם של המתנחלים. אולי לא הכנו אותם לצפוי להם? לאפשרות שיבלו שנים בכלא צבאי? למעמד שיהיה להם בקרב חברי קבוצת ההתייחסות שלהם?
ועתה פגעה המציאות שלנו גם בתינוקות. המאמץ שלנו לספק להם מרחב מוגן, לפחות בשנים הראשונות לחייהם, לא תמיד עולה יפה. תינוקות נהרגו גם בפיגועים, ושכנינו הפלסטינים איבדו ילדים רכים, שנהרגו מאש הצבא או מהפצצות חיל האוויר. אבל בתוך הבית הישראלי עצמו? מסתבר שלא ניתן לבטוח אפילו באבקה התמימה למראה, שאותה אנחנו יוצקים באהבה לבקבוק, ודואגים שהיא תוגש לתינוק שלנו בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כולנו מחפשים את האשמים, ומתבוננים באיבה בתמונות של ראשי רמדיה בעיתון גם אחרי שהגרמנים נטלו אחריות מלאה.
קשה להשתחרר מתחושת האשמה. אחרי הכל, אנחנו הגשנו לתינוקות שלנו את הרעל הזה במו ידינו. במשך השבוע שמענו את תגובות ההורים ואפילו הציניים מבינינו כאבו איתם. בדיוק כמו אחרי הפיגועים, בהזדהות שלנו עם ההורים יש גם נימה סמויה של רווחה. "כמה מזל שלנו זה לא קרה". זה רק מעצים את האשמה. המזל הטוב שלנו נרכש, כביכול, על חשבונם של אחרים. לא נותר לנו אלא לצקצק בלשון, ולהחצין את השנאה שלנו כלפי האחראים האמיתיים או המדומים. מישהו צריך לשלם על המוות הנואל והנורא הזה. כך בדיוק חשו הירושלמים אחרי אסון ורסאי.
ההיסטריה ההמונית היא גם מסוכנת, והזעם הוא, כרגיל, רטרואקטיבי. עד כה קיבלנו כדבר מובן מאליו שההתוויות של תרופות מיובאות, שלא לדבר על מזון לתינוקות, הן מדויקות. גם במשרד הבריאות לא העלה איש על דעתו שחברה מכובדת כמו הומנה הגרמנית תמכור לנו סחורה נטולת ויטמין חיוני, או שהוויטמין יתמסמס וייעלם בגלל הרכב החומרים באבקה. אבל זה בדיוק מה שקרה, ולכן יש חשש די מבוסס לרשלנות פושעת במשרד הבריאות.
השמועות על חבלה בזדון במוצר, בשל איבה כלפי ישראל, נבעו ממקור לא טהור. מישהו קיווה אולי להציל את עורו בעזרת דיבורים על מזימה אנטישמית. בפחד הטבעי והאנושי מהלו גם שנאת זרים, פרנויה לאומנית וצדקנות.
יש לנו גם רתיעה די מובנת ממגישי התביעות הכספיות כבר בשלב הזה. לא איכפת לנו שיפשטו את העור מכל החברות הבינלאומיות הגדולות, בצדק או שלא בצדק, אבל הספורט הלאומי שלנו, לתרגם באורח מיידי כל מצוקה לרווח כספי – מעורר תחושה של מיאוס.
הגרמנים התייחסו אלינו, ככל הנראה, כאילו היינו מדינה זניחה בעולם השלישי. בדרום מזרח אסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית מכירים היטב פרשיות של מכירת תרופות ותוספות מזון פסולות ל"ילידים". בשוק האסייני הענקי, בהודו, בפקיסטן, בפיליפינים ובאינדונזיה צורכים ההמונים גם אנטיביוטיקה מארצות הברית, שאבד עליה הכלח. החברות הגדולות בעולם עושות הון מעבודה זולה בארצות האלה (גם עבודת ילדים ממש קטנים, 11 שעות עבודה בפחות מדולר ליום) ובו-זמנית מוכרות לאותם אנשים תרופות או מזון לתינוקות שלא עברו את מבחן תו התקן בצפון אמריקה או באירופה. החיים שם זולים, לאף אחד לא איכפת. אין אפילו יומרה למתן קצת את מוטיב הרווח, ולהגביל אותו מחמת הסכנה הממשית לחיי אדם. כך איפשר המערב ליבשת שלמה, אפריקה, להתנוון והפקיר אותה לסכנת האיידס, שמגיע שם לממדים של השמדת שבטים גדולים. הממסד כאן תמיד הזדהה עם הגלובליזציה המופקרת, אבל לא עם קורבנותיה. אבל עכשיו זה הגיע גם אלינו.
מכאן גם העלבון הצורב. אנחנו עולם שלישי? אלינו מתייחסים כמו לעמים האחרים, שהגיעו לעצמאות ב-60 השנים האחרונות? ומתגנב גם חשש קודר נוסף: רק ברמדיה לא בודקים? ומה יקרה מחר, כאשר הזנחת אמצעי הבטיחות בכור האטומי בדימונה תגרום לאסון אקולוגי ובריאותי חסר תקדים בתולדות המדינה? לא רק הרווחה, אלא החיים עצמם עומדים היום בסימן שאלה. לא במקרה חולמים אנשים כה רבים על ארצות ניכר.
כמה חבל: קיבלו שכל
קודמו של יאסר ערפאת בתפקיד יו"ר אש"ף היה אחמד שוקיירי, תועמלן צבעוני אבל גס רוח במיוחד, שנהג לאיים בגלוי שהוא "יזרוק את היהודים לים התיכון". לכוונותיו של שוקיירי, בשנים הטראומטיות שעברו על העם הפלסטיני אחרי 1948, לא היה סיכוי כלשהו להתממש. עם זאת, היו לאיש, ששימש גם כנציג סוריה ואחר כך גם נציג ערב הסעודית באו"ם, כמה "הישגים" ראויים לציון. הוא עזר לממסד הישראלי לגבש תודעה ביטחוניסטית במדינה שזה עתה קמה, והיה נכס ממשי של ההסברה הישראלית. כל התבטאות מתלהמת שלו באו"ם ובזירות אחרות הוסיפו לישראל ידידים ולעניין הפלסטיני אויבים. לא פעם שמעתי מחוגים ממסדיים אצלנו, ששוקיירי שווה את משקלו בזהב. "ישראל היתה צריכה לשלם את משכורתו", נהגו לומר, "אם שוקיירי לא היה קיים, היינו חייבים להמציא אותו".
אני לא משווה, כמובן, את ראש לשכת העיתונות הממשלתית דניאל סימן שפוטר השבוע ברעש גדול, לשוקיירי. הנסיבות שונות, ואנשים משני הצדדים עלולים להיעלב. אבל לפחות בהיבט ההסברתי יש מקום לאסוציאציה כזו. סימן היה נכס הסברתי אדיר לפלסטינים, וגורם די חשוב בהשחרת דמותה של ישראל בעולם. זה איכשהו התאים לאנשים כמוני, שסבורים שהבסת הממסד היא תנאי לקיומם המכובד של אזרחי המדינה. אחרי הכל, הפלסטינים מייצגים עניין צודק, וסימן עבד בשירות ה"רעים", הרוצים להנציח את הכיבוש בכל מחיר, והרואים בכל עיתונאי זר (מעצם המטלה האובייקטיבית שלו לדווח על פשעי המלחמה שלהם) משום אויב מושבע.
אבל לא הבנתי את מעסיקיו של סימן, וגם לא את אנשי משרד החוץ, שלא בדיוק הרימו קול זוועות בנושא הזה באוזניו של ראש הממשלה. כיוון שאני פוגש עיתונאים זרים רבים ונוהג לקרוא עיתוני חוץ, אין לי אלא לקבוע, שסימן הוציא שם רע לישראל. הדרישה המטורפת שלו להעביר תעודות עיתונאי לבדיקת השב"כ תרמה עוד יותר למוניטין שלו. סימן הפך מפקיד לא מוצלח למיפגע סביבתי.
המפא"יניקים ידעו, למיצער, להפקיד את לשכת העיתונות בידי אנשים נאורים ומוצלחים כמו ישראל פלג או אורי דרומי, ששידרו מתינות פוליטית ונועם הליכות גם כאשר שירתו את המדינה הכובשת והמדכאת. הליכוד, לעומת זאת, שלח לתפקיד רגיש כזה איש לא חכם, שניחן, למרבה הגיחוך, גם בביטחון עצמי מופרז ואולי גם בשיגעון גדלות. אני לא בטוח שסימן היה סכנה לדמוקרטיה; בעצם, הוא סיכן יותר את שולחיו ואת האינטרס שלהם. לכן, כפי שלנין גרס, הוא היה "טיפש לטובתנו".
אבל פיטוריו של סימן, ובעיקר ההנמקות של אנשי משרד ראש הממשלה ("הוא מזיק להסברה הישראלית") מוכיחים, שמפא"י ההיסטורית לא הובסה לגמרי. שרון מתלבט כל תקופת שלטונו בין הקיצוניות האישית שלו לבין צורכי המדינה, ובמסורת שלו יש גם היבט של אלימות קשה וגם פזילה לדמגוגיה של גולדה מאיר ("אנחנו כועסים על הפלסטינים כי הם מאלצים את בנינו להרוג בהם"). מזל שדן מרידור מחוק בממסד הזה. משרד הסברה בראשותו, עם איש שלו בלשכת העיתונות הממשלתית, היו מצליחים לשווק את זוועות הכיבוש כמחוות הומניות. ואני דווקא קיוויתי שסימן ודומיו יעלו בסולם הדרגות (דניאל סימן, אישית, היה מועמד שלי לתפקיד מזכיר הממשלה), כדי שיעזרו שלא בטובתם למשימה החשובה ביותר של הדור הזה: לקעקע את ממשלת שרון עד היסוד.
אני לא בטוח שהסיבה לכך שבמוצר של רמדיה לא היה ויטמין B1 (מלאכותי) היא כלכלית/מסחרית, או בשל היותה של ישראל מדינה הנתפסת כעולם שלישי. זאת למרות שלא אתפלא אם יתברר כי הדבר נעשה בזדון כאקט של מחאה נגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים (וחיים ברעם לא מרמז על כך כלל). יש המנסים למתוח קו מחבר בין הפרשה הנוכחית לאנטישמיות בגרמניה – כאילו יש משותף בין הסרת הוויטמין B1 לשימוש בגז ציקלון B. ואולם מעבר לאות האנגלית אין דבר משותף בין השניים.
מעולם לא הסכמתי עם מאמר של חיים ברעם באתר זה כמו שאני מסכים עם מאמרו זה (מלבד ארבעת השורות האחרונות של המאמר).המאמר צריך להתפרסם בתפוצה הרבה יותר גדולה!