הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בנובמבר, 2003 10 תגובות

מתחת לכותרת זו, אבל בלי סימן השאלה, הופיע לאחרונה ב"הארץ" מאמר מאת גדעון לוי, הטוען של"פארסה" הזו היה צריך לשים קץ מזמן ולו ניחנו ראשי הרשות הפלסטינית במידה רבה יותר של כבוד עצמי ונכונות להקרבה אישית, הם היו עושים זאת, ובכך משאירים את כל כובד האחריות הכרוכה בכיבוש – על ישראל.

ממאמרו של גדעון לוי עולה, כי הוא חש בוז עמוק לרשות הפלסטינית וגם לראשה יאסר ערפאת, שהרי גם הוא נמנה עם "ראשי הרשות הפלסטינית" "חסרי הכבוד העצמי" ו"חסרי נכונות להקרבה עצמית". במאמרו גם מובהר שהוא בעד סילוקו של ערפאת, שהרי ברור לכל כי אין "חיסול הרשות", ללא סילוקו של ראשה.


גדעון לוי הוא אחד העיתונאים הנערצים עלי, המביא ללא מורא וברגישות רבה את סבלו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש, לידיעת הציבור הישראלי. דווקא משום כך יש להצטער שהוא מעלה הצעה זו.


תחילה עלינו לשאול: מה יקרה ביום שאחרי? כלומר לאחר חיסול הרשות ולאחר ש"כל כובד אחריות הכיבוש" תונח על כתפיה של ישראל. נראה שממשלת ישראל לפחות נשאה בלי מאמץ מיוחד, מעל ל-30 שנים, ב"אחריות" לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. היא בנתה מנגנון גדול של משת"פים, ומשתפי פעולה כמו "אגודות הכפרים" ואף עודדה את החאמאס בעזה ככוח בולם לאש"ף והניחה תשתית ל"מפעל ההתנחלות" ולדאוג לכך שפועלים פלסטינים ישמשו ככוח עבודה זול בישראל. גם כיום ממשלת ישראל אינה מתנגדת לפירוק הרשות. היא ניסתה לעשות זאת באינתיפאדה, בתוכניתה לגירושו של ערפאת, ביודעה כי סילוקו יביא לפירוקה ולחיסולה של המנהיגות הלגיטימית והנבחרת של העם הפלסטיני. דני רובינשטיין כתב ב"הארץ", שסילוקו של ערפאת, מנהיג דומיננטי וסמל הלאומיות הפלסטינית, ישאיר חלל ריק, בדומה לזה שנוצר אחרי 48, כאשר עברו עשרות שנים עד שקם מנהיג מקובל כערפאת..


קשה כמובן להתנבא מה יקרה אחרי חיסול הרשות. קרוב לוודאי שייווצר שם תוהו ובהו מוחלט, הפלגים השונים ילחמו האחד בשני ובהחלט יתכן כי החמאס ישתלט ויהפוך לכוח הדומיננטי בחברה הפלסטינית. נמסר שבשורות החמאס יש תחושה של הצלחה ושמטרות הפיגועים הושגו: הרשות הפלסטינית ימיה ספורים, "מפת הדרכים" גוססת והם עם ערפאת ושרידי השמאל מחופרים מאוחדים בעמדות המאבק המשותף ("הארץ" 18.9.2003). כאן, יש להזכיר את התרחיש של המשך הטרנספר השקט (עליו דיווח גדעון לוי עצמו): הוא עלול להתעצם, כפי שמיוחל בימין.


אולי מקווה גדעון לוי, שחיסול הרשות הפלסטינית יזרז התערבות בינלאומית, בעיקר של "הקוורטט", שתיקח על עצמה את האחריות ואת השלטון. היא תקים מדינה פלסטינית (או דו-לאומית?) ובא לציון גואל. זהו סיכוי קלוש. ארה"ב נגד התערבות אירופית – כאן, וכמו בכל העולם היא שומרת בקנאות על ההגמוניה שלה. ממשלת ישראל מצידה הודיעה מיד אחרי קבלת "מפת הדרכים" במועצת הביטחון, בהתנשאות (כלפי האירופאים) והתרפסות (כלפי האמריקאים), שתסכים אך ורק להתערבות אמריקאית.


גם עיתוי הצעתו של לוי מוזר, שכן בימים אלה אנו רואים דווקא בהצלחתה של הרשות הפלסטינית. ההכרה המתפשטת בציבור הישראלי כי אין להכניע את העם הפלסטיני בכוח ושאין פתרון צבאי, היא תוצאה ישירה של מאבק העם הפלסטיני והנהגתו. התבטאויות הרמטכ"ל, הצעות "הסכם ז’נבה", יוזמת איילון-נוסייבה, התבטאויותיהם של ארבעה ראשי השב"כ לשעבר – כל אלה נובעים מההכרה שאי אפשר להכניע את העם הפלסטיני ואת הנהגתו. כאשר לפתע "שוכח" שרון שהוא נדר שלא ידבר עם הפלסטינים "כל עוד יש טרור" ורוצה להיפגש עם ראש הרשות אבו-עלא והלה מציב תנאים לפגישה – גם זה אות לכך שעוד מוקדם מדי להספיד את הרשות הפלסטינית.


כאשר גדעון לוי מציע לחסל את הרשות הפלסטינית, הוא בוודאי מודע לכך שזה כרוך גם בסילוקו או גירושו של ערפאת. בינתיים נמנעה ישראל מגירוש הכרוך אולי ברצח (אפשרות שהוזכרה בגלוי ע"י השר אולמרט). ארצות הברית התערבה משום שחששה, כנראה בצדק, שגירוש כזה יעורר סערה אדירה בעולם שתפגע באינטרסים שלה.


במשך שנים רבות, ובפרט בשנות האינתיפאדה האחרונות, מתנהל בישראל מסע דמוניזציה אדיר נגד ערפאת. מה לא הלינו על ערפאת: שקרן, נכלולי, מושחת, מתחבא אחרי שמלות נשים, דיקטטור, ומה לא. "מנהיגינו" ניצבו בראש המסע: אהוד ברק כינה את ערפאת "בריון" ואף נתן לכך ביסוס תיאורטי עמקני: "המוסלמים אינם שותפים למסורת הערכית היודו-נוצרית שלנו ועל כן אינם מבחינים בין אמת לשקר". זה אותו אהוד ברק שכבר לפני 30 שנה, כמפקד סיירת מטכ"ל, הציע לראש אמ"ן תוכנית לחיסול ערפאת. אין כמעט שר ישראלי שלא השתמש בגידופי נאצה כלפי ערפאת. שרון חזר אין קץ על כך שערפאת הוא "רוצח ושקרן". מצד "שמאל" נענה לו חיים רמון באומרו, שערפאת הוא "טרוריסט, רוצח וחלאה". עיתונאים רבים לא היו יותר צמחונים. זה הפך ממש לאופנה ובון-טון להפליט כבדרך אגב, דברי זלזול כלפי ערפאת. מאמרים רבים נכתבו, בהם הכותב המכובד, אופוזיציוני כביכול, ואפילו לא כביכול, ממטיר דברי תוכחה כלפי מדיניות שרון או הממשלה, מבלי לשכוח להזכיר לבסוף ש"האשם העיקרי" הוא… ערפאת.


אחת ההאשמות הקשות שמטיחים בערפאת היא היותו "דיקטטור" שאינו מוכן לוותר על שררה. כך למשל, בפרשת מינויו של אבו-מאזן לראש ממשלה – העיתונות הישראלית ממש אהבה את אבו-מאזן הטוב מול ערפאת הרע. היא רק שכחה להזכיר שארה"ב וישראל, לוחמות הדמוקרטיה הגדולות, כפו איש משלהן על העם הפלסטיני ושערפאת הוא, פרט קטן, הנשיא הנבחר באופן דמוקרטי ע"י הפלסטינים. כרגיל אצלנו, עובר זמן רב עד "שמותר כבר להגיד" והנה מספר לנו אלוף בן (ב"הארץ") בגמר החגיגה, בעת התפטרותו של אבו-מאזן, שזה היה "ניסיון עצוב להמליך את מחמוד עבאס כשליט". אפילו אדוארד סעיד המנוח שהיה מתנגד מר לערפאת, כתב אז: "ערפאת עדיין מוכר בעולם כולו כמנהיג הלגיטימי של הפלסטינים. הוא נבחר באופן חוקי ונהנה מרמת תמיכה עממית, שאין לאף פלסטיני אחר ובוודאי לא לאבו-מאזן".


ואולי ערפאת לא מקובל יותר על עמו מאז הבחירות שנערכו מזמן? המבחן החשוב למעמדו בעם הפלסטיני היה בעת איום ממשלת ישראל לגרש אותו מן הארץ. לפי כל הדיווחים, האיום הזה עורר התנגדות עזה בצבור הפלסטיני, גם מתנגדיו סגרו שורות עם שאר הציבור תחת הסיסמה "כולנו ערפאת"! אנשים מכל שדרות החברה הפלסטינית זרמו בהמוניהם למוקטעה, לחסות בגופם על מנהיגם. ראוי לקרוא בנדון את תיאורו המרגש של אורי אבנרי שהופיע בטורו ב"הגדה השמאלית". לי אישית סיפרו חברים קרובים, שהיו במקום, באיזו אהבה קיבלו אותו התושבים שבאו בהמוניהם. כאשר ערפאת נכנס לאולם, תיאר אחד מהם, "עפה התקרה לשמים". אך מעבר לתיאורי עדים אלה גם העיתונות, והטלוויזיה הישראלית מסרו לבסוף, "שמעמדו של ערפאת רק התחזק".


עיסוק חביב אחר בתקשורת הישראלית, היא "השחיתות של ערפאת". הטלוויזיה הישראלית הקדישה לכך תוכנית מיוחדת. כך עשתה גם הטלוויזיה האמריקאית, שהקדישה לאחרונה תוכנית של "60 דקות" למעלליה, כביכול, של סוהא, אשתו של ערפאת בפאריס. אני מלא התפלאות כיצד מתפנים כלי התקשורת בישראל ובארה"ב ודואגים לביעור השחיתות ברשות הפלסטינית. אין להם מספיק שחיתות בבית. האם יש צורך להזכיר מה נעשה בעניין זה אצלנו, כאשר ראש הממשלה ומשפחתו, וגם שרים בממשלתו, חשודים כנגועים בשחיתות ומנסים לסלק ניצב משטרה המתואר ע"י פרקליטה מן הצמרת המשפטית כ"מחסום אחרון בפני השחיתות".


בארה"ב השחיתות עולה ופורחת. ברוב המוסדות הפיננסיים היא גרמה לגזילת חסכונותיהם של המוני אזרחים. סכומי הכסף בהם מדובר הם אסטרונומיים, שמו של סגן הנשיא של ארה"ב נקשר לשחיתות זו – כך, שלכתבי התוכנית "60 דקות" יש מספיק עבודה בבית.


אין זאת אומרת, שאין מעשי שחיתות ברשות הפלסטינית, או שאין לבקר מעשים כאלה. אלא שאחרי כל המהומה, עוד לא מצאתי הוכחה אחת שראש הרשות עצמו נגוע בשחיתות. "גניבת 300 המיליון דולר" בידי ערפאת, פשוט לא מתיישבת עם התיאור של ערפאת ע"י מבקרים רבים וגם של גדעון לוי עצמו. הם מתארים את האיש כאדם אסקטי, הספון בחדר עבודתו במשך כל שעות היממה, פרט לשעות מעטות לשינה. למה יישב אדם במוקטעה המפוצצת, כאשר טנקים מוצבים מולה, בסכנה מתמדת לחייו, ויגנוב 300 מליון דולרים לכיסו? רובינשטיין כותב בקשר לכך שבאמצע כל המהומה על השחיתות ברשות הפלסטינית, נערכה בדיקה ע"י מומחים אמריקאים. אחד המומחים הבכירים והוותיקים אמר לו: "על פי הבדיקה שלנו, יש בעיות קשות של יעילות ובזבוזים במנגנונים הפלסטיניים – אבל אין שום שחיתות נוראה". ("הארץ", 9.12.2002). לעומת זאת קראתי בעיתונות: "השחיתות והצפצוף על דעת הקהל הפכו לחלק מדרכו של השלטון.. נפוטיזם, מחטפי מינויים, בזבוז כספי ציבור ומעילה בהם, חסינות לאנשי ציבור שסרחו, חלוקת הטבות והנאות…" – ציטוט מדברי יואל מרקוס, על השלטון בישראל. ("הארץ", 17.11.2003).


למרבה הצער ישנה גם דמוניזציה של ערפאת מצד שמאל. מדובר באנשים רדיקלים שמקבלים השראתם בעיקר מנועם חומסקי ומאדורד סעיד המנוח. הם בעלי כוונות טובות, מסורים בלב ובנפש לעניין הפלסטיני. אין זו קבוצה פוליטית הומוגנית ולכן דברי להלן אינם כוללים את כל "חברי" קבוצה זו.


התנגדותם לערפאת ולרשות הפלסטינית מוּנעת משיקולים אידיאולוגיים פוליטיים לגיטימיים, אולם מוטעים מאוד, לעניות דעתי. נקודת המוצא שלהם היא התנגדות להסכמי אוסלו, לרשות הפלסטינית שקמה בעקבותיהם ולעומד בראשה. הם ראו בכל אלה בגידה בשאיפות העם הפלסטיני. ההיגיון הפנימי של הסכמי אוסלו לא יכול היה, לדעתם, שלא להביא להקמת "בנטוסטאנים" פלסטיניים, בהם ישלטו ראשי הרשות הפלסטינית לטובת הכובש הישראלי. מובן ששלטון בוגדני כזה לא יכול שלא להיות מושחת ומשחית. מול מטרת הרשות של ייסוד מדינה פלסטינית – הם העמידו יעד של מדינה דו-לאומית. אלא שמטרה כזו, כמה שלא תיראה ראויה, אפילו היא אוטופית, הביאה אותם לעימות עם השאיפה והמאבק הפלסטיני למדינה פלסטינית והאינתיפאדה בכלל זה. אכן אם המטרה היא מדינה דו-לאומית – מה טעם יש במאבק למען מדינה פלסטינית? ולמה להיאבק על גבולות מדינה זו? למה להיאבק על גבולות 1967? בימים כתיקונם, זה היה עשוי להיות ויכוח אידיאולוגי נאה, אולם בשעה שעם מקיז דמו למען מדינה פלסטינית, קובר את מתיו עטופים בדגל הפלסטיני – הוא נראה אחרת.


כישלון התפישה והתחזיות של זרם זה, התגלה לעין כל לקראת דיוני "קמפ דייויד" בקיץ 2000 . היה "ברור" להם לחלוטין שמשרת נרצע של הישראלים, כמו ערפאת, יוותר בקלות לתנאי אדוניו הישראליים. כך כתב אדוארד סעיד בשעתו: "אפשר לסמוך על ערפאת שימלא את תפקידו בשיטור ודמורליזציה של עמו, הרבה יותר טוב ממה שהממשל הישראלי היה אי פעם מסוגל לכך – אז למה לא לתת לו לכנות את שטחיו המדוללים, 60% מעזה בכלל זה, מדינה פלסטינית?… קלינטון יכול להכריח עצמו לעשות זאת, וגם ברק יוכל". לשאלה, למה מנהיגי הרשות נוהגים כך, ענה סעיד: "הם בנויים כך, לא יכולים לנהוג אחרת… הם עושים זאת משום שזה תואם את שותפי השלום שלהם באופן מושלם". ("אל-אהרם", יוני 1990).


לפי הערכות שכאלה לא יכלו כמובן לצפות שערפאת יעמוד בנחישות על זכויות העם הפלסטיני, אל מול לחץ אדיר של אהוד ברק וקלינטון ורובה של התקשורת העולמית. עד כדי כך התקשה סעיד להשלים עם כך, עד שכתב בגמר הוועידה: "דאגתי היא שאחרי שחזר הביתה והתקבל כגיבור, הוא ייסוב על עקביו, יחזור לקמפ-דייויד וייכנע לישראל ולקלינטון." יש לציין שבתום ועידת קמפ דייויד, הודה סעיד שערפאת נהג נכון כאשר סירב לחתום שם על תנאי ברק. הוא אפילו הציע לערפאת שיתוף פעולה מצידו. לאחר קמפ-דייויד נאלצו כמה ממבקריו של ערפאת להנמיך את קולם. רוברט פיסק למשל, אחד ממבקריו החריפים ביותר, כתב שערפאת הוא אחד האנשים בעלי אומץ אישי רב ביותר..".


גם האינתיפאדה שפרצה לאחר ועידת קמפ-דייויד, הפתיעה את אנשיה של קבוצה זו. לפי הקונצפציה שלהם, זה היה בלתי אפשרי: כיצד יכול ראש בנטוסטאן, לעמוד בראשו של מאבק לאומי. כיצד יכול העם הפלסטיני ש"הושחת" ע"י הנהגתו, לקום ולהיאבק. אבו לוחוד המנוח, היסטוריון פלסטיני-אמריקאי נודע וחבר קבוצה זו, סיפר לתומו לסופר "הארץ", שכאשר שמע שפרצה האינתיפאדה הוא היה בטוח שהיא מופנית נגד ערפאת והרשות הפלסטינית. אפילו היום, כך נדמה לי, מנסים חלק מאנשי קבוצה, זו להפחית מערכו של המאבק הפלסטיני.


לסיכום: הצעתו של גדעון לוי לחסל את הרשות הפלסטינית היא הצעה רעה. לא שאסור למתוח ביקורת על הרשות או על ערפאת. אך יש לראות תמיד את ההקשר הכללי – במקרה שלנו: הצעתו תואמת את רצונם של שלטון הכיבוש הישראלי והממשל האמריקאי. השלטון הישראלי רוצה לסלק אותו והממשל האמריקאי רוצה "רק" להעביר אותו ממשרתו. המאבק של ישראל וארה"ב נגד ערפאת, מסע ההכפשה והדה-לגיטימיזציה שלו, מובנים. הם רואים בו אויב נחוש לכיבוש ופטרוניו האמריקאים – מדוע אנשי שמאל אינם מבינים זאת – מובן הרבה פחות.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. ברור למי ? הגיב:

    לקורא "מנחם" ברור ("לכל"(הוא כותב בלשון רבים) ש"עראפאת משלשל לכיסו.." – יש לו הוכחות לכך ? – לעומת זאת:ברור באמת לכל,
    שהאשמות-שווא כאלה,המופצות ע"י המוסד הישראלי וחבר כתביו המסורים-אם היו מוכחות- היו גוררות הפסקה מיידית של כל סיוע בינלאומי לרשות הפלסטינית,בתביעה להתפטרותו המיידית של "הגנב",לפני שיחודש הסיוע.

  2. מנחם – שתי הערות הגיב:

    נראה שגדעון לוי תרוד יותר ההכפשת ישראל מאשר בשלום פלסטין.
    מי שרוצה בסבל האחד (או לפחות נסיגתו לאחור) על-מנת להראות את ביריונותו של אחד – שיבושם לו!

    בלי קשר לגדעון לוי, מה פשר ההיתממות של שמואל אמיר בנוגע לעראפת? מה איכפת לי שבארה"ב יש שחיתות גדולה יותר או איך כאן מסלקים ניצב זה או אחר מהמשטרה?
    ברור לכל מי שעיניו בראשו שעראפת משלשל לכיסו מאות מיליוני דולרים השייכים לעמו, וצובר עוצמה כלכלית שלא הייתה מביישת את צ’אוצ’סקו ומרכוס.
    קשה לי להאמין שהתאור של עראפת הספון בבונקר
    כאיזה מין צ’רצ’יל בזעיר אנפין או דה-גול ישכנע מישהו מהקוראים לגבי מימדי עוצמתו הכלכלית. היה לו מספיק זמן מחוץ לבונקר…

  3. כן ערפאת לא ערפאת | ישראל הגיב:

    ערפאת הוא אישיות שנויה במחלוקת בין הפלסטינים ואוהדי העניין הפלסטיני ולא בכדי.
    האהדה מכל הקצוות לה זוכה ערפאת כעת אינה בדיוק בזכותו כמו "בזכות" המצור שישראל הטילה עליו והיחס המשפיל והגזעני לו הוא זוכה מצידה. אני יכול להעיד על עצמי, שאיני בדיוק מחובבי ערפאת, שהייתי מוכן להגן עליו במוקטעה… אבל לא עם אבנרי. בודאי שלא נראה לי כישראלי להצטרף למקהלה הגזענית הקוראת לסילוקו.
    יחד עם זאת, צריך לזכור:
    ערפאת חתם על הסכם אוסלו מבלי שעמד על שום נושא פלסטיני חשוב, אפילו לא צמחוני כמו הפסקת ההתנחלויות, קל וחומר פינוי התנחלויות וזכות השיבה. זאת תמורת הכרה ישראלית באש"ף ובהנהגתו, בזמן שהמאבק הפלסטיני התנהל לראשונה בתוך השטחים והנהגה חדשה החלה לקום.
    העברת כספים לחשבונו הפרטי של ערפאת בישראל חזקה את הרושם, לפחות אצל הישראלים, ששותפם הוא "ראש בנטוסטאן" ולכן אולי ה"אכזבה המרה" ממנו אצל אנשי רבין-ברק.
    עקב התנגדות ארגוני הסירוב להסכם, המאיימת גם על הנהגתו, נלחץ ערפאת בין הפטיש הישראלי לסדן ההתנגדות הפלסטינית. כל מהלכיו המפותלים מכאן כנראה מושפעים מהלחץ הזה כך שאין לדעת מה עמדתו האמיתית עד עכשיו. בתנאים אלו היה ברור שאפילו לו רצה לא יכול היה לקבל את ההצעות המגונות שהוצעו לו בקמפ דיויד, אך גם הסירוב נעשה בגמגום ששיקף את מצבו הלחוץ.
    האינתיפדה השניה לא פרצה בהנהגתו, כפי שמנסים ישראלים לטעון, היא פרצה כתוצאה מהתדרדרות מצב הפלסטינים בתקופת אוסלו כשהפרובוקציות הישראליות לאחר קמפ דיויד (הפגנת שרון במסגדים והרג של כארבעים פלסטינים בהפגנות הנגד) היוו את הקטליזטור לפריצתה.
    לסיכום, כן ערפאת לא ערפאת לא נראית לי השאלה החשובה. החשוב הוא להסיק את המסקנות הנכונות מקמפ דיויד: סיום הסכסוך לא יתכן ללא זכות השיבה (ברחל בתך הקטנה) וללא ביטול העיקרון הציוני-גזעני של "רוב יהודי". אם נעבור את אלו… מי צריך שתי מדינות. אינרנציונליזם אין פירושו שאם לצד אחד יש מדינה גזענית, גם הצד השני צריך.

  4. יצא המרצע מהשק הגיב:

    אין כתגובתו של "ישראל" – להמחשת תוכן מאמרו של שמואל אמיר ואזהרותיו מפני "ישראלים" כאלה,אליהם הצטרף גדעון לוי,למרבה הצער.

  5. נתן הגיב:

    הכותב הנכבד מתעלם לחלוטין מכוונתו של לוי.
    לוי טוען בצדק שקיומה של הרשות מאפשר לישראל
    להתנער מהכבוש ולטעון שהיא נמצאת בשטחים רק "על מנת להילחם בטרור" מכיון ש"הרשות הפלשתינאית לא עושה זאת".
    קיומה של הרשות מהווה עלה תאנה שמסתיר את המציאות האמיתית ב"שטחים הכבושים"- משטר "אפרטהייד" גיזעני של מיעוט קטן ואלים העוסק בדיכוי הרוב באמצעות כידוני הצבא וגזילת כל משאבי הארץ לתועלתו ,תוך הפרה של כל זכויות האדם ההאפשריות.
    במילים אחרות קיומה של הרשות מאפשר לישראל "ללכת עם ולהרגיש בלי".

  6. בתשובה ל "ברור למי?" הגיב:

    כה אמר המגיב: "האשמות-שווא כאלה המופצות ע"י המוסד הישראלי וחבר כתביו המסורים"…

    נשמע לכם מוכר? שוב המוסד הישראלי אשם…
    תכף תגיד שהמוסד שתל כפילה של סוהא עראפת בפאריס וצייד אותה במאות אלפי דולארים לביזבוז. או אולי יוסי גינוסר שמנהל כבר שנים את תיק ההשקעות של עראפת הוא הוא המושתל של המוסד?

  7. יובל הלפרין הגיב:

    נהניתי לקרוא את דברי הנכונים של שמואל אמיר.
    מאוד לא נהניתי לשמוע על דבריו של גדעון לוי (לא קראתי אותם במקור, ונודע לי עליהם רק ממאמרו של שמואל).
    לא נהניתי, אבל לא הופתעתי כלל. גדעון לוי הוא אחד הדברים הטובים שקרו לעיתונות הישראלית. הוא נקודת אור באפילה של עיתונות מוסתת ומוסטת, עושה דבריה של ממשלת הקלגסים.
    (כמוהו גם אמירה הס, כמובן).

    אבל יש לי ביקורת עליו ועל דרכו. ביקורת שאינה חלה רק עליו, אלא על דוברים וגופים לא מעטים במחנה השלום.

    הביקורת היא הדגשת החמלה על חשבון הפוליטיקה. ברור שהנטייה הטבעית של איש שמאל היא כלפי החלש. איש שמאל אינו יכול להיות חסר חמלה.

    אבל מאבק נגד סבל ולמען איזון ביחסי כוחות אינו יכול להתבסס על חמלה. מאבק מבוסס על התגייסות, על משמעת, על זעם ועל בניית כוח.

    אני לא אוהד את חסר הכוח כשלעצמו, אלא את חסר הכוח השולף ציפורניים. את "דויד" המצליח להפוך את חולשתו לעוצמה, ואת עוצמת יריבו ("גוליית") לחולשה.

    באינתיפאדה הראשונה היה נפוץ בפרסומי השמאל בעברית הביטוי "אינתיפאדה הירואית". בתחילת האינתיפאדה הזאת ניסיתי פעם להכליל ביטוי זה בטיוטת כרוז שניסחתי. כמובן ששותפיי לניסוח דחו זאת מכל וכל.
    גם הקריאה "הכיבוש הוא טרור – הסרבן הוא גיבור" אינה מוצאת חן בעיני רבים ממשתתפי ההפגנות.

    מדוע? כי "הירואית" ו"גיבור" שייכים לתחום המאבק, לא לתחום החמלה.

    וכך אין להתפלא שאנשים בעלי הזדהות כנה עם הסבל של בני העם הפלסטיני לא יחושו הזדהות דומה עם סמליו הלאומיים. סמלים מייצגים את שאיפתו של החלש להשתחרר ממצב החולשה.

    ומה לעשות, סמל לאומי הוא לא פעם גם אישיות. איני בטוח שהמהפכה הקובנית, למשל, הייתה מחזיקה מעמד ללא דמות של מנהיג המהפכה, פידל קסטרו. כך גם לגבי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה ונלסון מנדלה.

    מאבק לשחרור אינו יכול להיות דמוקרטי במובן של דמוקרטיה פרלמנטרית. מנהיג בתנאים כה דחוקים אינו יכול להיות נתון ללחצים של קואליציה-אופוזיציה, אלא עליו לקבל החלטות בהתרעות זמן קצרות ועל פי נתונים שמרבית בני עמו, הנתונים במאבק יום יומי להישרדות פיזית, אינם יכולים להתפנות ולנתח. הוא צריך לקבל לעתים החלטות הנראות כ"כניעה", ולעתים החלטות הנראות כ"התאבדות".

    אין זאת אומרת שצריך "לכפות" על העם הפלסטיני הנהגה שהוא לא רוצה בה. זאת אומרת שבני העם בעצמם החליטו להעמיד בראשם מנהיג שהאמון בו הוא מלא, שלובש מדים ולא חליפה ועניבה. כפי שמלחים באונייה יודעים שעליהם לציית לקברניט לטובתם הםף וגם אם ימרדו בו, יעמידו בראשם קברניט אחר בעל אותו היקף סמכויות.

    "דמוקרטיה ברשות הפלסטינית" זה כמו הצעת החוק להתנות שביתה בבחירות כלליות של העובדים… זו ה"דמוקרטיה" של החזק. ה"דמוקרטיה" של הנצחת המצב הקיים.

    איני חולק עם ערפאת את אותה תפיסת העולם. ערפאת כיום מעוניין להשתלב באופן מלא בסדר בסדר העולמי הנוכחי. הוא מעוניין במדינה פלסטינית שתהיה עוד גרורה אמריקנית. אבל זהו ויכוח על תפיסות עולם, ולא על צורת ממשל.בתפיסותיו אלא משקף ערפאת, באופן דמוקרטי לחלוטין, את קהל תומכיו. מנהיג בעל שיטות הנהגה ליברליות-פרלמנטריות ייצג, לצערי, אותה תפיסת עולם גלובלית, וביתר שאת.

    אשר לענייני השחיתות:
    גם כאן עושים אידיאליזציה מהמושג "דמוקרטיה". ייתכן מאוד שערפאת ואישים אחרים ברשות הפלסטינית ביצעו מעשי שחיתות שונים, אבל כולנו חיים באיטליה ויודעים שדמוקרטיה פרלמנטרית אינה מתכון לטוהר מידות.

    אבל עניין ה"חשבונות האישיים" הוא מופרז, אם לא מופרך. גופים מחתרתיים או מחתרתיים למחצה רושמים את נכסיהם כחשבונות פרטיים, כדי למנוע את הפקעתם. לפני שנים מספר התקיים משפט בארצות הברית בין המפלגה הקומוניסטית האמריקנית לבין חברים לשעבר במפלגה שפרשו ממנה, וביקשו להכיר בבעלותם על נכסים ששימשו את המפלגה, אך היו רשומים על שמם מתקופת רדיפות מק’ארטי. בית המשפט פסק לטובת המפלגה.

  8. יובל הלפרין הגיב:

    החוק של מר נתניהו להתנות שביתה ב"משאל עם" של העובדים. זוהי "דמוקרטיה" של החזק. "דמוקרטיה" של המצב הקיים.

    איני שותף לתפיסת עולמו של ערפאת. אני סבור שערפאת מעוניין "להשתלב" בסדר הגלובלי הקיים, ולהקים מדינה שתהיה עוד גרורה אמריקנית. אבל בכך הוא מייצג, לדעתי, באופן דמוקרטי לחלוטין, את קהל תומכיו. מנהיג בעל שיטות עבודה ליברליות-פרלמנטריות יהיה בעל אותה תפיסת עולם גלובלית, וביתר שאת (אבו מאזן, מוכר לכם?).

    בנוגע לשחיתות, ייתכן מאוד שערפאת ו/או אישים פלסטינים אחרים ביצעו ומבצעים מעשי שחיתות. אבל כולנו חיים באיטליה ויודעים ש"דמוקרטיה" אינה מתכון לטוהר מידות.

    אבל עניין החשבונות האישיים הוא מופרז, אם לא מופרך. גופים מחתרתיים או מחתרתיים למחצה נוהגים לרשום את נכסיהם על שם אנשים פרטיים, כדי שלא ניתן יהיה להפקיעם.

    לפני שנים מספר התקיים בארצות הברית משפט בין המפלה הקומוניסטית האמריקנית לבין חברים שפרשו ממנה, ותבעו להכיר בבעלותם על נכסים שונים ששימשו את המפלגה, אך היו רשומים על שמם מתקופת רדיפות מקארטי. בית המשפט פסק לטובת המפלגה.

  9. שמואל אמיר הגיב:

    ידעתי שלקחתי על עצמי את התפקיד כפוי הטובה אצלנו, אפילו בשמאל, "להגן" על הרשות הפלסטינית והעומד בראשה.
    תגובת הר-ר-ר-דיקלים מאשרות את טענתי שאלה מנוכרים למאבק הפלסטיני לעצמאןת מדינית המתנהל לנגד עניהם.המגיב בשם ישראל, לא יודע למה צריך עוד מדינה גזענית! הזלזול וההתנשאות לפלסטינים המבעבעים מאמירה זו מדיפים ממש ריח רע.גם אמירות רדיקליות (נכונות לכשעצמן) לא יחפו על כך.
    מגיבים אחרים יודעים שערפאת משלשל מליונים לכיסו. מעניין שגם הימין וגם השמאל מהסוג של ישראל שותפים לכל הטענות שבעולם כנגד הרשות הפלסטינית – לכן אביא כאן קטעים ממאמר שפורסם רק אתמול ב"הארץ". יש לי תקוה (קלושה), שאולי יהיו מסוגלים למחשבה שניה.

    כותב המאמר הוא טימותי רותרמל. הוא הנציג המיוחד של תוכנית הפיתוח של האו"ם בירושלים. לאחר שהוא מתאר את המצב האיום בגדה המערבית, ההרוגים, אלפי פצועים, בתים הרוסים,אבטלה (46%), הוא כותב:
    "אבל גרדו מעט מתחת לפני השטח ותגלו תופעה מדהימה בחברה הפלשתינית, זוהי חברה שוקקת חייים, מוכשרת, שוחרת שלום ומאוד ונחושה, על אף סבלה, להקים מדינה המקיימת יחסים של שלום עם שכנותיה, דמוקרטית ופלורליסטית, עם מוסדות המוכנים לחלוטין להשיג בעבור הפלשתינאים את המקום המגיע להם בקהילת האומות.
    מאז הקמתה של הרשות הפלשתינית, ב-1994, קמו בה מוסדות ממשל שאין כדוגמתם במזרח התיכון: לשכה לסטטיסטיקה מיומנת מאוד, רשות מים חרוצה ומשרד אוצר שתחת מנהיגותו של סלאם פיאד מתמודד בכישרון עם משאבים פיננסיים זעומים מאוד.

    הוקמה ועדת בחירות מרכזית המוכנה לפעולה, אם הנסיבות יאפשרו בחירות.תהליך רפורמה ממשלתית ביוזמה מקומית הכניס שיפורים מרשימים בתפקיד המערכת המשפטית, כולל בניין בית משפט המצוייד בכל השיפורים הטכמולוגיים האחרונם. קיימים תהליכים מודרניים של ממשל מקומי יעיל וארגון מתוחכם לקידום השקעות, והרשימה עוד ארוכה.

    במקביל פותחו בחברה האזרחית ובמגזר הפרטי בשנים האחרונות ארגונים בעלי רמה גבוהה מאוד העוסקים בזכויות אזרח, שקיפות ממשלית וכן מוסדות לטיפול בנוער ובבריאות הציבור, על פי ההערכה, קיימים יותר מאלף ארגונים פלשתיניים לא ממשלתיים.

    מה שמרשים הוא שרוב המוסדות הללו מנוהלים על ידי הפלשתינאים עצמם, וכי הם ממשיכים לשגשג על אף הסבל והטרגדיות היום-יומיות. הקהילה הנבינלאומת, כולל תוכנית הפיתתוח של האו"ם, סיפקה תמיכה כל אימת שהדבר היה אפשרי, אבל הניצוץ האינטלקטואלי והדחף למצויינות מוסדית באו מתוך החברה הפלשתינית.

    האם נעשו שגיאות? כן. האם קיימת מידה מסויימת של שחיתות? אין על כך עוררין. האם צעירים פלשתינאים יוסיפו לחגור חגורות נפץ? אין להוציא זאת מכלל אפשרות. האם הדרך עדיין ארוכה? בהחלט.. אבל ההישגים שהושגו בתנאי סכסוך הם דוגמה למידה שבה פיתוח בר קיימא יכול להתקדם גם בתנאים קשים.

    בעולם המחפש עכשיו אחר מדינה דמוקרטית, חילונית ומתקדמת במזרכ התיכון, הזרעים כבר נזרעו והם מוכנים לנבוט ולפרות בשטחים הכבושים הפלשתיניים,אם רק תינתן להם ההזדמנות.."

    עד כאן דברי המאמר,כאמור למעלה – אולי מבט שני על שכנינו – ועל מסע ההכפשה הישראלי?

  10. מוטי גוטרמן הגיב:

    לצערי הקריאות לחיסול הרשות הפלסטינית הן נואלות בדיוק מהסיבות שהעלה שמואל אמיר. לדעתי גם ההצעות הרווחות בקרב השמאל החדש לפתרון ברוח שתי מדינות לשני עמים תוך פתרון הוגן וסביר לבעיית הפליטים וכן הפתרון של מדינה דו לאומית , שתיהן אינן מקובלות עלי משום שעירוב בין האוכלוסיות הוא תמיד מתכון לחיכוך (כפי שגם שולמית אלוני ציינה בזמנו).
    לדעתי המתווה ההגיוני הוא מתווה חדרה גדרה שיפתור גם את בעיית הפליטים (שיחזרו לגליל ולנגב) וגם את בעיית הרוב היהודי עליו מצביעים הן הימין והן השמאל הציוני.

הגיבו לשמואל אמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים