הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בדצמבר, 2003 8 תגובות

עוד סיפור קטן מהכרוניקה: צה"ל הודיע שחייליו ירו על שלושה "חמושים" והרגו אותם. אז מה עוד חדש? אבל מעשה שטן, הסתבר שמהירי הזה נהרגו שלושה לא חמושים שנסעו במכוניתם לחגיגה משפחתית. קורה, לא? שילמדו לא לנסוע במקום שם יורים. מפה לשם נהרגו גם עוד שני ילדים, ולא ברור אם מאותן יריות או מיריות במקום אחר. זה כבר פחות נעים, לפעמים מתנצלים על דבר כזה, אבל כידוע רק הפלסטינים אשמים כשהם נהרגים. יש לזה גם שם מכובס בשפה שהוזנתה: "נזק סביבתי". באנגלית זה מצלצל אפילו יותר טוב. אבל לגבי השלושה שנהרגו במכונית, ולא היו חמושים, יודעים דוברי הצבא לספר כי התברר שהם אנשי הג’יהאד המוסלמי או שיש להם, או לשניים מהם או אולי רק לאחד מהם, בעניין זה הגרסאות אינן אחידות, קשר מסוג כלשהו עם הג’יהאד. טוב, כלומר, או כן או לא, כבר למדנו שהודעות של דובר צה"ל הן או כן או לא. אבל למדור צירופי המקרים המוזרים נוסף עוד צירוף מקרים: יורים על חמושים, פוגעים בלא חמושים, ופתאום מתברר שדווקא אותם היה צריך להרוג. מזל צריך לא רק בפיס.

עוד נתגעגע לז’נבה


מקרב הלהקה של "מקורבי ראש הממשלה" שומעים עכשיו צווחות כרוכייה על כך שהבנות ז’נבה עומדות בניגוד למפת הדרכים. ובכן, יש לי תזכורת קטנה לבעלי הזיכרון הקצר: במשך זמן ארוך הזינו אותנו אותם מקורבים באמירות שמפת הדרכים מהווה סכנה לישראל. המנטרה אז היתה שצריך לדבוק ב"חזון הנשיא בוש על מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים", וכי מפת הדרכים סותרת חזון זה. היו שרים בממשלה שאמרו אפילו שסכנתה גדולה מסכנת הסכמי אוסלו, אבל אחרי עוד כמה פגישות של דובי עם קונדוליזה וכמה מירפוקים טלפוניים של בוש בשרון, "קיבלה" אותה הממשלה. אמנם בצירוף 14 ההסתייגויות, ולא בלי קריצה שממילא לא יצא ממנה שום דבר. והנה, פתאום, משמשת מפת הדרכים את הממשלה כקו הגנה מפני התקדמות אפשרית בתהליך השלום באמצעות הבנות ז’נבה.


בתסריט הזה כבר היינו. במשך שנים ארוכות נחשבה החלטה 242 של האו"ם ל"אנטי-ישראלית", שכן דובר בה על "נסיגה משטחים". ישראל הרשמית לא היתה מוכנה אז לקבל את המלה נסיגה, לאבא אבן הותר לדבר באו"ם רק על "היערכות מחדש של כוחות". כעבור שנים, בהסכמי קמפ-דיוויד, חתם בגין על קבלת החלטה 242 "על כל חלקיה". מאז נעשתה החלטה זו לאבן התשתית של קו ההגנה הישראלי נגד הסדר כולל של הסכסוך, בתירוצים נלעגים שבהסכם עם מצרים כבר ביצענו את התחייבותנו ל"נסיגה משטחים" וכי ההחלטה אינה תופסת לגבי "שטחי ארץ ישראל". לבסוף חתמנו גם עם הפלסטינים על הסכם המכיר בהחלטה זו של האו"ם גם לגבי הגדה המערבית ורצועת עזה. והיום אפילו שרון כבר מדבר על "מדינה פלסטינית" בלי להשתנק.


מה הרווחנו מתכסיסי ההתחמקות סביב החלטה 242? הרווחנו זמן. מה עשינו בזמן? בזבזנו אותו. מה נעשה עם הזמן שנרוויח מההתחכמות מפת הדרכים? גם אותו נבזבז. שרון אמר לפלסטינים שמה שהם יכולים לקבל עכשיו, הם לא יוכלו לקבל כעבור זמן. שידבר לראי. המצב האמיתי הוא הפוך. מה שנוכל לקבל היום – לא נוכל לקבל כעבור זמן. בסוף עוד יתגעגע גם הימין לנוסחאות של הסכם ז’נבה, כמו שהוא מתרפק היום על מפת הדרכים, וכמו שדבק לפניה ב"חזון בוש על הקמת מדינה פלסטינית", וכמו שנצמד קודם לכן להחלטה 242.


על איזה "חזקים" הם מדברים?


חלקים רחבים מדי בציבור מקבלים את התעמולה הגסה של נתניהו ואנשיו המבקשת להשתיל לנו בשכל את השקר שמאבקם של עובדי השירות הממשלתי נגד פיטורים שרירותיים בא לשרת את האינטרסים של "החזקים". היגואר של מישהו מעסקני העובדים של נמל אשדוד (אגב, העסקן הוא איש ליכוד שקיבל את מעמדו הודות לקשריו הפוליטיים עם חבריו של נתניהו) מככב כמעט בכל נאום של נתניהו המנסה לספר לנו שמאבק העובדים הוא למען הקוויאר והשמפניה, ולא למען הלחם והחמאה. מבין מאות אלפי עובדי המדינה יש רק מעטים (כדאי לבדוק כמה מהם יושבים, למשל, בצמרת האוצר) המקבלים שכר "כמו החזקים". רובם המכריע אנשים שמשכורתם מלחכת את השכר הממוצע, לפעמים מלמעלה, לרוב מלמטה. מהם מנסים למנוע את זכות השביתה, ואת הזכות להיות מיוצגים בידי איגוד מקצועי, אותם מבקשים להחזיר אחורה 200 שנה אל התקופה שלעובדים לא היתה שום הגנה ויכלו בכל זמן לפטר אותם או לקצץ בשכרם. נגדם מכוונת ההוראה בחוק המוצע, שכל שביתה צריך לאשר ברוב מבין העובדים האמורים להשתתף בה.


ל"חזקים" מחברת החשמל ומשאר המקומות שבהם מתמקדת תעמולת האוצר היא לא תזיז כלום. אצלם יושג בקלות רוב התומך בשביתה. אבל מי יוכל לארגן הצבעה של כל עובדי המדינה לפני שיכריזו שביתה?


וזה המקום לומר כמה מלים על העיתונאים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית המשתפים פעולה בשמחה בהסתה הזאת נגד עובדים המשתכרים בקושי לפרנסת משפחתם, אבל כשפוגעים בהם ובהכנסותיהם, אינם מהססים לשבות. זה אינו פוטר אותנו מן הצורך להכיר שיש כאן בעיה. חלק מהשביתות, עד שהן פוגעות באוצר (כגון שביתת עובדי המכס או מס ההכנסה המקצצות בהכנסותיו) הן פוגעות באזרחים, ב"איש הקטן", ומעוררות זעם לא נגד השלטון כי אם נגד השובתים. הרציונל הוא ששביתה הפוגעת באזרחים מפנה את מרירותם כלפי הממשלה שאינה יכולה להגן עליהם והדבר מפעיל לחץ עליה לוותר לשובתים. טעות. כל שביתה כזו מביאה את אנשי צמרת האוצר, שהיו רוצים למנוע ייצוגם של עובדים בידי איגוד מקצועי, וחותרים לכך שיהיה לממשלה "חופש פעולה לנהל את ענייניה" – כלומר לפטר עובדים כראות עיניה, להרע את תנאי עבודתם ולהפר הסכמים שנחתמו איתם – לחכך ידיהם בהנאה. הם מלקקים את שפתותיהם כשמראים בטלוויזיה את המחזות האלה של אנשים שנתקעו במשך שעות רבות בנמל התעופה ומקללים את עובדיו ואת "הוועדים הגדולים" ואת ההסתדרות. זו לא רק שאלה של יחסי ציבור. זו שאלה של תבונה, ואולי גם של חיפוש שיטות שביתה שיפגעו ברשויות אבל לא יגרמו סבל מיותר לציבור.


אין לי הצעות מעשיות, אבל אני יודע שזאת בעיה שצריך למצוא לה פתרון.


סתם דברת


כותרת ראשית, לכל רוחב העמוד, התלהמה ב"ידיעות": עומרי שרון נוסע לבריטניה לנהל מו"מ עם הפלסטינים. מי שקרא גם את האותיות הקטנות למד שמדובר לא בעומרי שרון לבדו אלא במשלחת פרלמנטרית, שצורף אליה – אלוהים יודע מדוע, אולי כדי לוודא שלא יצליחו להגיע בה לשום סיכום ויסתפקו בסתם דברת – גם עמוס גלעד, כן העמוס גלעד ההוא. מדובר בעצם בלא יותר ממיני-דיאלוג, אפילו מיני-מיני-דיאלוג. פגישות כאלו, כמו שאמר זיאד אבו-זיאד שכבר צבר בהן קילומטראז’ הגון, היו הרבה ויהיו הרבה. זו אינה פגישה רשמית. וזה אינו מו"מ בין הצדדים. למעשה זו סתם מהדורה מדוללת של יוזמת ז’נבה בדרג הרבה יותר נמוך ועם הרבה פחות סיכויים להגיע להסכמה כלשהי. אבל העיקר שייראה כאילו הממשלה עושה משהו. וחוץ מזה השם של עומרי שרון סקסי כל כך.


קח אותי, שרון, קח אותי באווירון.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. שי הגיב:

    אם זו גישתו של הצבא – לאושש לאחר מעשה – את קרבתם של ההרוגים/רצוחים לארגון טרור – מה נלין על המחבלים שמפוצצים אוטובוס ולאחר מכן יאמרו שהאנשים באוטובוס שירתו או משרתים או ישרתו בעתיד בצבא – הצבא שכובש אותם.

    די לירי – די להרג.

  2. לגבי החלק הראשון הגיב:

    בלי להצדיק אף מילימטר של כיבוש, יש כרגע טרור שצריך להילחם בו (במקביל ליוזמות שלום כגון ז’נבה)
    נורא קל להעביר ביקורת על צבא שצריך לעשות את העבודה בתנאים בלתי אפשריים.
    המלחמה בטרור הועתקה ל "מגרש הביתי" שלו ולמרבה הצער זה עולה בחיי חפים מפשע.
    ניתן להתנחם בכך שהטרור הופך פגיעה בחפים מפשע לחלק מהאג’נדה שלו ואילו צה"ל לא.

  3. לגבי החלק השני של החלק הראשון הגיב:

    האג’נדה של צה"ל היא הכנעת הפלסטינים באמצעי טרור ורצח נגד עם שלם, כדי להכתיב להם תנאי כניעה.
    הטרור הפלסטיני הוא מאבק נגד האג’נדה הזאת

  4. תגובה הגיב:

    ראה, כל עוד הפלסטינים מכים בצה"ל עצמו יש בזה לגיטימציה (למרות שבמילואים הבאים זה יכול להיות אני…) ואני לא רואה בזה טרור אלא לחימה נגד צבא כובש.

    אתמול לעומת זאת נתגלתה מעבדת חבלה ברמאללה ובה אמל"ח רב שכלל מטענים מוחבאים בתוך כדורי-סל.
    נראה לי שמטענים אלו אם לא היו נמצאים היו מתפוצצים בידיהם של ילדים שלא ממש חטאו בכיבוש.
    כאן מתמסמסת מעט תאוריית המאבק שלך, לא?

  5. ובהתנחלויות ? הגיב:

    גפ בהן מחסני נשק ותחמושת – וגם ילדים…

  6. תגובה לתגובה ולבבל"ת הגיב:

    המגיב ודומיו היו רוצים שהפלסטינים יבואו להלחם במגרש המטווחים של "צה"ל", רצוי במגרש המטווחים של טנקים עם גרזנים ביד.

    באשר לבבל"ת – בבל"ת

  7. למגיב מעלי הגיב:

    המאבק הפלשתיני כנגד צה"ל כבר מזמן אינו כפי שהצגת אותו ("במגרש המטווחים של טנקים עם גרזנים ביד") ולא צריך להיתמם. הם משתמשים ברובים, טילי נ"ט, רקטות, מטענים, ועוד…
    ויעידו על כך ה "הצלחות" שלהם (במרכאות כפולות ומכופלות).
    שוב אני אומר עם כל הצער והכאב- למאבק כזה יש לגיטימציה.
    לטרור כנגד אזרחים, לעומת זאת, אין שום לגיטימציה ואסור שתהיה. זאת נקודה חשובה מאין כמוה. לא יתכן שפגיעה בחפים מפשע תהיה חלק ממאבק, לגיטימי ככל שיהיה.
    טרור צריך להיות מגונה ופסול מכל וכל. כאן לדעתי גם הנקודה העיקרית המבדילה את הגדה השמאלית משאר קשת הדעות הישראלית ומשאירה את הרעיונות שעולים כאן (גם הטובים שבהם, לצערי) מחוץ לקונצנזוס

  8. אינדיאני הגיב:

    אדם שיבוא מכוכב אחר ויקרא את דבריך יחשוב שיש פה מאבק בין " הרעים" ל"טובים" . הרעים הקלגסים יורים באנשים חסרי מזל והורגים אותם ואילו ה,טובים" כל תפקידם הוא לההרג על ידי ערפדים.הרי שחם יודע בסתר ליבו מה היו התוצאות לולא מלחמה זאת .
    לגבי ההסתדרות הגעת עד לבאר ולא שתית -רוב העובדים לא משתייכים להסתדרות . כוחה של ההסתדרות נובע משליטה במספר מונופולים כגון חשמל בזק ועובדי המדינה . קופאית מלצרית או עובד במפעל קטן לא נהנים מהגנת ההסתדרות כי הם לא מעניינים אותה . משכורות של רבים ממונופולים אלה מציבות אותם בעשירונים העליונים . אולם אויבו של אויבי ( ממשלת ישראל ) הוא ידידי !

הגיבו לתגובה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים