בעיצומה של ההמולה התקשורתית הגדולה סביב הסכם ז’נבה, בחר ראש הממשלה אריאל שרון לשלוח את קלגסיו לגדה המערבית הכבושה, כדי להרוג שלושה מבוגרים וילד בן תשע. וכאשר הדיווחים האופטימיים מהערב החגיגי, מהאווירה הטובה, מהשתתפותם המרנינה של מדינאים חשובים בעולם באירוע שיזם יוסי ביילין הגיעו אלינו, וגררו מאמרי מערכת אוהדים בעיתוני העולם וב"הארץ", סיפר לנו ארנון רגולר מהעיתון לאנשים חושבים על האסון המתרגש על 100 אלף פלסטינים בפאתי עירנו. תעודת התושב שלהם תאבד את משמעותה בגלל הגדר, הם ינותקו ממרכז חייהם בעיר, ורבים יתרוששו עוד יותר.
כרגיל באזור הקשה שלנו, קיים פער גדול בין הפגישות הלבביות של המנהיגים בחליפותיהם היפות ועל רקע האגם הקסום של ז’נבה, לבין המצב בשטח. המעמד הבינוני המתון מטפח תקוות, אבל רבבות עניים מרודים ופועלים קשי-יום שוקעים עוד יותר בייאוש עמוק. את התוצאות כבר חווינו על בשרנו, והיד עוד נטוייה: יותר פיגועים, יותר טרור ממלכתי של צבא הכיבוש, יותר שנאה והידרדרות כלכלית שתשפיע על שני העמים. המצב הבינלאומי כופה על שרון להשמיע ציוצים מתונים, ובכך להוציא את כל הארס הלאומני מהרוב הקיצוני בסיעת הליכוד בכנסת. אבל שרון איננו שונה ממבקריו בשום דבר, מלבד הרטוריקה. כמפא"יניק ותיק הוא מבקש לקבוע עובדות בשטח, ומעדיף את הדחפורים ואת חוליות החיסול שלו על נאומים פטריוטיים נלהבים.
למבקשי השלום שבינינו יש סיבות לחוש קורת רוח מתונה כיוון שארצות הברית מתחילה להבין שבלי אירופה ומדינות ערב השמרניות, מדיניותה באזור ובעולם תנחל כישלון חרוץ. בעקבות ההתבטאויות השפויות של הנשיא ג’ורג’ בוש בלונדון בשבוע שעבר, התבשרנו ביום רביעי השבוע שוושינגטון דורשת מישראל להתמתן: לא לגעת ביאסר עראפת, לא לסכל את הבסיס להקמת מדינה פלסטינית, לא לזעזע את המזרח התיכון. כרגיל, אהוד אולמרט הפיקח היה הראשון שהבין את משמעות המצב החדש. הביקורת שלו על הסכמי ז’נבה היתה אומנם דמגוגית, אבל הוגנת בטון שלה כלפי היוזמים. בניגוד גמור לכל המתלהמים ולכל הפשיסטים שהוקיעו את משתתפי הטקס בז’נבה כ"בוגדים", הבין אולמרט את היתרונות התעמולתיים של האירוע. הפגנת השלום של המחנה הציוני המתון מאפשרת לישראל להופיע באור אחר בעולם, אחרי תקופה ארוכה של שפל תדמיתי חסר תקדים בהיסטוריה של המדינה.
בנאומו בשדה בוקר שיבח אולמרט בהתלהבות רבה את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, והעלה על נס גם את מדיניותו ולא רק את אישיותו. בכך מחשל אולמרט את בריתו עם שרון, המבוססת על שיתוף זמני באינטרסים אבל גם על אדנים רעיוניים בן-גוריוניסטיים. זוהי התקדמות עבור ליכודניק מבית רביזיוניסטי ותיק, אבל נסיגה כללית של הממסד הישראלי מאוסלו. למי ששכח, גם בנימין נתניהו, מתוך אילוצים אלקטוראליים, אימץ באורח רשמי את הסכמי אוסלו בשנת 1996. אם בני בריתו מהימין הקיצוני היו עקביים וישרים, הם היו מוקיעים גם אותו כ"פושע אוסלו". שרון ואולמרט, לעומת זאת, מחזירים אותנו לימי גולדה מאיר, וכולנו זוכרים את תוצאות מדיניותה של "הגברת הזקנה".
כיוון שעסקנו בטור הזה בפרטנות רבה בהסכמי ז’נבה, כדאי אולי להתמקד דווקא באיכות הביקורת הציבורית ובצביעות הרבה המאפיינת את כל הצדדים. הימין המרכז הלאומני חברו יחדיו, כדי להוקיע את ה"חתרנות" של ביילין ושותפיו הפועלים בזירה הבינלאומית נגד מדיניות ממשלתם. אבל אותם אנשים עצמם עסקו באורח מאסיבי ומאורגן בהתססת יהודי ארצות הברית והימין האמריקאי נגד מדיניותה של ממשלת יצחק רבין ושמעון פרס. אז טענו פרס וביילין, שאסור לאנשים כמו יוסי בן-אהרון, מנהל משרד ראש הממשלה בימי יצחק שמיר, לפעול נגד הממשלה בחו"ל. בן-אהרון דווקא צדק. מותר לו להקים בוושינגטון גופים פוליטיים שיסיתו נגד אוסלו בניגוד לעמדת הממשלה, בדיוק כפי שמותר לביילין להקהיל את טובי המנהיגים הדמוקרטיים בעולם נגד שרון. הוויכוח האמיתי איננו על האמצעים, אלא על עצם המדיניות.
הצביעות השוררת בדיון הציבורי אצלנו יוצרת אווירה של אי אמון כלפי הדרג הנבחר, ולכן מכרסמת באושיות הדמוקרטיה הישראלית. הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) הוגדר כרמטכ"ל פוליטי ימני, והוקע על ידי המתונים. אבל אמנון ליפקין-שחק, שלקח חלק פעיל בדיאלוגים עם הרשות הפלסטינית, היה בסדר גמור. ואולם אלה שהגנו על רפול, תקפו את ליפקין-שחק, והקימו קול זוועות על הפוליטיזציה בצבא. הבל ורעות רוח. מה שהפריע ל"שמאל" במקרה של רפול, הרגיז את הימין בפרשת ליפקין-שחק.
עם זאת אין צורך לחזור כל כך רחוק במנהרת הזמן. משה "בוגי" יעלון, הרמטכ"ל הימני המכהן כיום, משך אש כבדה מהימין על הצהרותיו בזכות הקלות מסוימות לציבור האזרחי בשטחים הכבושים. הם נזכרו פתאום שהוא איש צבא, אחרי שהתעלמו לגמרי מהעובדה הזאת כאשר שיבח בכל פה את המתנחלים. לעומת זאת טענו "כוחותינו", שיעלון הוא הומניסט מהשורה הראשונה. אז כדאי לנו להפנים, שאנחנו לא מתנגדים לרמטכ"ל פוליטי, אלא פשוט רוצים שהוא יבטא את הדעות שלנו, ויתנגד לדעות שלהם. תארו לכם שראשי השב"כ לשעבר היו תומכים בטרנספר, במקום להתבטא כיונים צחורות כפי שעשו לפני חודש. ברור שהחוגים הליברליים היו נזכרים במרתפי העינויים שלהם ובאחריותם לסבל הפלסטיני, ואילו הימין היה מתברך בחוות דעת של אנשים מוסמכים, המכירים כל כך טוב את השטח.
בשל מסך הצביעות המעובה הזה, שהתמסד והפך לדבר מובן מאליו בשיח הציבורי שלנו, קשה לנהל כאן דיון ענייני בז’נבה. ההסכם איננו "היסטורי" כפי שטוענים הביילינים, ולא "חתרני" כפי שטוענים המתנחלים ותומכיהם. מדובר פשוט בתרגיל מזהיר ביחסי ציבור, שיש לו משמעות בעיקר בהתארגנות הפנימית של האופוזיציה היונית. ביילין המחיש את העובדה ששמעון פרס, בנימין בן-אליעזר, דליה איציק, מתן וילנאי ואפרים סנה הם עסקנים לא רלבנטיים, שסופם לחבור לשרון או לפרוש מהזירה הפוליטית, ושגם יוסי שריד בדרכו החוצה. זהו הישג חשוב, שירענן את הפוליטיקה הישראלית וישקף את רגישותם של החוגים המשכילים בישראל לתהליכים הפוליטיים ולהלכי הרוח בעולם ובאזור. פרס לא יצליח להתנער הפעם מתדמיתו החדשה. "המדינאי היחיד בישראל" לא הגיע לז’נבה להסתופף בחברת עמיתיו לזכייה בפרס נובל לשלום. הוא ייזכר, איפוא, רק כמתחרהו הכושל של משה קצב בהתמודדות לנשיאות.
ניתוח מעניין של המצב,
חבל שמשפט אחד פוגע באכותו.
"קלגסים" "שלשה מבוגרים" ???? .אני משרת בצה"ל ולפעמים גם באזורים שנמצאים בוויכוח ואני ממש לא קלגס, לפחות לא בפרוש ההיסטורי שלו. לגבי שלושת הגברים והילד. אפשר להתווכח לגבי מונחים כגון "מחבלים", נושאי נשק", "חמושים", "לוחמי חופש". מה שאי אפשר לעשות זה לעוות את המציאות ולהציג את המצב שכוחות השחור הרגו שלושה אנשים תמימים שבדיוק עישנו נרגילה. לאור המאמר המנומק והמעניין אני בטוח שאם תתגבר על הייצר הזה של ניסיון לשנות את המציאות יותר אנשים יתעניינו במה שיש לך להגיד.
אני בטוח שקרטר הגיע לז’נבה בגלל הפריימריז במרצ ושמה שמעניין את משרד החוץ השוויצי זה מי יעמוד בראש מפלגת שמאל קטנה בפרלמנט הישראלי.
אפשר למתוח הרבה ביקורת על הבנות ז’נבה, אבל לטעון כי הסיבה המרכזית ליוזמה היא המירוץ של ביילין מול רן כהן או ניסיון להראות שהעבודה היא לא יותר אופציה לשמאל הציוני זה באמת הגזמה. אין ספק כי היו ויש לדברים הללו חלק ביוזמה, אבל לא מרכזי ולא מוביל.
והגדולה של הבנות ז’נבה היא בשני דברים:
1. הוכחה ניצחת לכל הכסילים שהאמינו לקונספציה מבית מדרשו של אהוד ברק כי "אין עם מי לדבר"
2. שרטוט טיוטה מפורטת לפרטי פרטים של הסכם קבע בין ישראל לפלסטין, שמקובלת על מובילים במחנה השפוי והמתון בשני הצדדים.
ההבנות אולי לא היסטוריות, אבל הן בהחלט שוברות כמה מיתוסים של הימין באינתיפדה האחרונה, נתנו תקווה למחנה השלום והתחילו תהליך פוליטי – היוזמה גרמה לכולם להציע תוכניות שלום, החל מהתוכנית המגוחכת והשקרנית של שרון ומועצת יש"ע, עד לתוכנית הפתאטית של שינוי – אבל לפחות הם מדברים על זה! זה עדיף מאשר שלא ידברו על זה.
נמרוד ברנע צודק: הטקס בג’נבה אין לו ולא כלום עם "מאבקי-פנים" בשמאל הציוני המפולג: עבודה/מרץ/שחר. הטקס המרשים הוכיח שבאמת אין עם מי לדבר: עם שמעוו פרס/דליה איציק/יוסי שריד. הבנות-ג’נבה הן עתה מסמך בינלאומי. 57 ראשי מדינות ו"לשעבר" – תומכים בו.הבית הלבן פתח את שעריו למסמך שיהפך לפיסת נייר צהובה, ככל קודמיו – אם לא יבוצע,בחסות כוח בינלאומי שיוצב על הקו הירוק,יפקח על פינוי השטחים הכבושים ויבטיח שלום וביטחון לשני העמים,בשתי המדינות.
לחיים ברעם – הרי מאמריך נכתבים כדי להשפיע על דעת הקהל ולא כדי למלא מכסת מילים. רוב העם שולח את בניו לצבא . ניתן להתווכח על דרכו של הצבא אולם לכנות אותו קלגס זאת הגזמה פראית . היה ותמשיך כך בבחירות הבאות חד"ש תאבד גם את 2000 היהודים שתמכו בה בבחירות האחרונות.
לאלדר – אני מבין שהתיאשת מהדרך הדמוקרטית ואתה מצפה שעמים אחרים יעזרו לך לכפות את דעתך , אכן הדמוקרטיה בהתגשמותה .
בוא אחדש לך , אין מתנות בחינם . העוזרים בכספם להפקת ז’נווה ידרשו בבוא הזמן תשלום עבור עזרתם , אינני בטוח כי תשלום זה ימצא חן בעינך . הרי מדינות אלה משתייכות לגלובליזציה ולא למרכז חד"ש .
שליטי השמורות האינדיאניות בארה"ב הם עשירים כקורח. יהודים "חמים" רבים ("ציונים" כמובן)- עושים אותם עסקים מםוקפקים וטובים.ניתן לבקש מאחד מהם להחזיר את ה"אינדיאני" למורשתו: שיעזוב את קזינו-ישראל, בו מהמרים שרון וחבריו על עתידה של מדינת ישראל ויחזור לבתי הקזינו האינדיאנים במולדתו ההיסטורית. זכות השיבה,לרשותו.
הגופים שמימנו את הפקת היוקרה (פיל לבן ?) של ז’נווה הם אותם גופים המבקשים לעודד ולממן הפרטה, שיתוף פעולה בין משטרות, ושאר אלמנטים של "גלובליזציה" במזרח התיכון.
דברי הבל: הוכיח בבקשה שמות,עובדות,ועוד: מה הרע ב"שיתוף בין משטרות" ?! מדוע משמשרת "הגדה השמאלית" בימת-קשקוש לסהרורים?