הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בדצמבר, 2003 20 תגובות

זה עדיין לא נחשול, אבל יותר מאדווה – זהו תחילתו של גל. בחודשים האחרונים מסתמנת תפנית בדעת הקהל בישראל. יש לתפנית כמה מקורות: העייפות הגוברת ממעגל שפיכות הדמים; התחושה שאין פיתרון צבאי; המשבר הכלכלי הגובר – וגם, פעילותן הבלתי נלאית של תנועות השלום הרדיקליות.

הסימנים המצטברים הולכים ומתגברים: תנועת סרבני הגיוס בשטחים הכבושים; מרד טייסי הקרב; יוזמת איילון-נוסייבה; גילוי הדעת של ארבעת ראשי השב"כ לשעבר; דברי הביקורת של הרמטכ"ל; והשבוע: ההתבטאות הפומבית של קציני מילואים בתביעה לפינוייה של התנחלות נצרים, בלב רצועת עזה.


יוזמת ז’נבה נתנה לתפנית זו דחיפה גדולה נוספת, וגם הד בינלאומי מרשים. השתתפותם של אישים רבים מהעולם בטקס החגיגי בשווייץ, העניקה לו מעמד ויוקרה. החלטת שר החוץ האמריקאי ומזכיר האו"ם לקבל את ראשי היוזמה, היתה מחווה של תמיכה פומבית במחנה השלום (כזו היתה גם הברכה האישית החמה ששיגר נשיא גרמניה, יוהנס ראו, בקלטת וידאו לטקס הענקת פרס שלום לסרי נוסייבה ולי).


כאשר משתנה כיוון הרוח, השבשבות מתחילות לזוז. זה מה שקורה בימים אלה. השבשבות הרגישות יותר, כמו יואל מרקוס מ"הארץ", התחילו כבר לפני כמה חודשים לתקוף את שרון. עכשיו זה הפך כמעט לאופנה בתקשורת. אותם הפרשנים, ששימשו בשלוש השנים האחרונות שופרות תעמולה לממשלה ולצמרת צה"ל, גילו פתאום שכל מה שנעשה בשלוש השנים האחרונות היה, לאמיתו של דבר, טעות איומה.


מהפרשנים לזירה הפוליטית: עסקני מפלגת העבודה, התוקפים את ביילין ועמיתיו בזעם ארסי, פירסמו לפתע "תוכנית שלום". תוכנית שאינה שונה בהרבה ממסמך ז’נבה. התופעה המעניינת ביותר של השבוע החולף היתה: "חזרתו בתשובה" של אהוד אולמרט, ממלא מקומו של שרון. אולמרט הוא, לדעת מי שעוקבים אחרי הקריירה שלו, התגלמות האופורטוניזם הפוליטי. הוא רוצה להיבחר כראש הליכוד, אחרי הסתלקותו של שרון, שאותו הוא משרת בינתיים נאמנה. מתחרהו העיקרי, בנימין נתניהו, נוקט קו לאומני קיצוני. אולמרט, שהיה גם הוא לאומן קיצוני, שינה לפתע את טעמו. השבוע השמיע בפומבי דברים נגד ארץ ישראל השלמה, נגד המתנחלים ובזכות נסיגה, בטענה שהמשך הכיבוש יהפוך את ישראל, חס ושלום, למדינה דו-לאומית. הוא לא פירט מה צריך להיות, לדעתו, גבולה של מדינת ישראל.


ברור שהאף הרגיש של אולמרט הריח שינוי בדעת הקהל. אבל את המועמד לראשות הממשלה בוחרים 3,000 חברי מרכז ליכוד. זה היה עד כה מוסד לאומני קיצוני, שפסל אפילו את המחוות המתונות כביכול של שרון. מסתבר שאולמרט מאמין שגם הגוף הזה עומד להשתנות. שרון עצמו לא השתנה. עליו חל עדיין הפסוק על הנמר וחברבורותיו. אבל גם הוא מוצא לנכון להדגיש שוב ושוב שהוא מוכן ל"ויתורים כואבים", גם הוא מוכן לרמוז על נכונותו לנסיגה חד-צדדית (מאיפה ולאן?) ולבקש לשוחח עם ראש הממשלה הפלסטיני, אבו-עלא (על מה?). זה לא מפריע לו כמובן לדחוף קדימה במלוא המרץ את בניית החומה המפלצתית, החותכת את השטח הפלסטיני לחתיכות.


הפלסטינים מצדם, ערים לחשיבות השינויים בדעת הקהל הישראלית. מאמצי אבו-עלא להשגת שביתת נשק מיועדים לסייע לתהליך זה. גם להם ברור שכמה מתאבדים שיגרמו להרג המוני ברחובות הערים הישראליות, עלולים לסכל את הסיכוי לתפנית יונית בישראל. השינוי במדיניות הפלסטינית חשוב מאוד. אני נזכר במעמד מלפני 31 שנה: בעיר בולוניה נערכה אז הוועידה הישראלית-ערבית הפומבית הגדולה הראשונה, אחרי שנים של הכנות מתישות. הוטל עלי לשאת את נאום הפתיחה של הצד הישראלי. אמרתי: "מלחמת וייטנאם מוכרעת בדעת הקהל האמריקאית, מלחמת אלג’יריה הוכרעה בדעת הקהל הצרפתית ומלחמת פלסטין תוכרע בדעת הקהל הישראלית…". את הנוסח הראיתי לפני הנאום לנציג הערבי הבכיר, חאלד מוחיי-אל-דין, ממחוללי מהפכת "הקצינים החופשיים" במצרים ב-1952, והוא הסכים לתוכנו. אך אחרי הנאום בא אלי נציג פלסטיני זועם: "השחצנות הישראלית עוברת כל גבול! האם מה שקורה אצלכם חשוב יותר ממאבקם של הפלסטינים עצמם?" אמרתי שזה מובן מאליו: לולא מלחמת הגבורה של הווייטנאמים והאלג’יראים, דעת הקהל האמריקאית והצרפתית לא היתה משתנה.


שנתיים לאחר מכן הופיעו מנהיגים פלסטיניים שהביעו דעה דומה. סעיד חמאמי, ראשון מנהיגי אש"ף שפתח איתנו במגעים חשאיים, אמר לחבריו: "אם כל העולם יכיר בנו, וישראל לא תכיר בנו, לא הרווחנו כלום". תקיף יותר היה עיסאם סירטאווי, שהציע ליאסר ערפאת להתרכז כל-כולו בשינוי דעת הקהל הישראלית, תוך שיעבוד כל שאר המאמצים למטרה מרכזית זו.


ערפאת הבין ששינוי דעת הקהל הישראלית הוא אחד היעדים החשובים, אך לא היעד העליון. שוחחנו על כך פעמים רבות. עכשיו נראה שהוא מעריך את חשיבות המאמץ הזה יותר מאשר אי פעם, ומכאן ברכת הדרך שנתן למשלחת הפלסטינית לז’נבה.


נשארת השאלה, אם אכן תצבור התפנית בדעת הקהל הישראלית תאוצה ותהפוך לגל גדול, איך היא תתורגם לשפה פוליטית? כלומר, איך תשנה את המערכת הפוליטית עד כדי השגת הרוב הדרוש בכנסת?


כרגע אין בישראל אף אדם המסוגל להשיב על שאלה מכרעת זו. יוסי ביילין מנסה להקים מפלגה שבה יתאחדו תומכיו עם מפלגת מרצ. יתכן שזוהי שגיאה חמורה. מרצ הוכתה קשות בבחירות האחרונות וירדה לכדי מחצית כוחה הקודם (היא זכתה רק ב-5%). מרצ נחשבת למפלגה אשכנזית אליטיסטית, המרוחקת במידה שווה מציבורים ישראלים מכריעים: המזרחים, העולים מרוסיה, החרדים, ואפילו האזרחים הערביים. ביילין, גם הוא איש האליטה האשכנזית, לא ישנה תדמית ציבורית זו. אם הבנות ז’נבה יהפכו לדגלה של מפלגה אחת בשולי המערכת – הן תהיינה נידונות לחוסר אונים פוליטי. ביילין עצמו ירד למעמד של ראש מפלגה לא-גדולה – אם בכלל יצליח להיבחר ליו"ר המפלגה החדשה, מה שאינו בטוח כלל. אולי כדאי לו להישאר במעמד של נושא בשורה לאומית, חופשי מאינטרסים מפלגתיים.

הצרה המרכזית היא מפלגת העבודה. התגובה על יוזמת ז’נבה הציגה אותה בכל עליבותה. החל בשמעון פרס הפתטי ועד לדליה איציק הצורמנית, שלא לדבר על אהוד ברק ובעיותיו האישיות הנפשיות – הם תקפו את ביילין, חברם לשעבר, שאותו הדיחו מהמפלגה ערב הבחירות האחרונות. ללא מפלגת העבודה לא יהפוך השמאל לכוח פוליטי דומיננטי שיוכל לנצח בבחירות הבאות. יצירת תחליף למפלגה זו היא תהליך של הרבה שנים, וגם מפלגתו החדשה של ביילין לא תצליח לעשות זאת בעתיד הנראה לעין. אך בכל רחבי המפלגה לא נראה באופק אפילו אדם אחד המסוגל להפוך למועמד סביר לראשות הממשלה וזה נותן שוב סיכוי לליכוד. לא מן הנמנע ששרון יצליח לגנוב את דעת הקהל, כמו בשתי הפעמים הקודמות, כאיש של שלום וביטחון. הוא ידבר על "ויתורים כואבים" ויציג תצלומים עם אבו-עלא. אולי יבוא במקומו מועמד חסר עקרונות, כמו נתניהו או אולמרט, שישמיע מסר יוני מעורפל.

כך או אחרת: אם השמאל הישראלי לא יצליח ללכד כוח פוליטי דומיננטי, עלולה התפנית הנוכחית בדעת הקהל להישאר חסרת תוצאות, כרוח גדולה שאינה מנפחת שום מפרש, קיטור ללא קטר.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. אינדיאני הגיב:

    אורי , נדמה לי כי אתה רואה צל הרים כהרים . כל ה"סימנים" שציינת הם הפקות במימון זר שלא עוררו אפילו אדווה ( שפירושה גלים קלים על פני המיים ).האמת היא כי מר"צ היא מפלגה בהתפוררות ללא יו"ר , מפלגת העבודה כמוה כאשר חלק מחבריה חברו לביילין ויערקו כנראה מן המפלגה . חד"ש מתכתשת בתוכה וירדה לשני צירים בלבד. אני רואה מומנטום של ירידה נוספת בכוחו של השמאל בבחירות הבאות.ימים יגידו.

  2. תגובה אוהדת שניה הגיב:

    אורי אתה אכן גדול. עם זאת השמטת משהו: שרון לא רק חותר במלוא הכוח להשלמת חומת ההפרדה, אלא גם מקפיד באותו זמן על הפצצת אוכלוסיה אזרחית. מרצה גם את פרס וגם את זמביש!

  3. תגובה ראשונה לפני בוא המשמיצים הגיב:

    אורי, אתה גדול. אני עוקב אחרי מפעלך באדיקות ונהנה לקרוא את פרסומייך. המשך כך.

  4. שיעור תנ"ך הגיב:

    זו לא טעות לראות "צל הרים כהרים" מהסיבה הפשוטה שכדי שיהיה צל-הרים צריכים להיות הרים…
    הביטוי התנ"כי המקורי הוא "צל הרים אתה רואה כאנשים", כאנשים, לא כהרים.

  5. אינדיאני הגיב:

    צודק , סליחה . הכוונה ברורה .

  6. ."..אהוד ברק ובעיותיו האישיות הנפשיות…" הגיב:

    אורי! למה אתה רומז? אנא פרט!

  7. למר אבנרי הגיב:

    חודשים אני טוען שאת הגשר והקשר לשלום. יישר כח!

  8. אבנרי לא הוזמן לג’נבה הגיב:

    יש לזכור ולהזכיר שיוזמי הבנות ג’נבה,לא הזמינו את אורי אבנרי,כשם שלא הזמינו את ראשוני תנועת השלום ישראל-פחסטין: לובה אליאב,יוסי אמיתי,בועז עברון,אלכס מסיס,
    דוד שחם – והרשימה מתארכת. הוזמנו "שמות" גגילה אלמגור,חברתם של אריק שרון ולילי שרון המנוחה, זמרים ו"סלברטים" (בלשון השוק הישראלי) שתפסו את מקומותיהם של מי שקראו לנסיגה מכל השטחים ומסירתם לפלסטינים -כבר ביוני 1967 (!). החלטתם של מארגני הטקס,להשאיר את חלוצי "שתי מדינות לשני עמים" בחוץ (בישראל) – מעוררת ספקות חמורים ליכולתם להנביג מחנה שלום ישראלי מאוחד.

  9. ומה עם חד"ש? הגיב:

    אבנרי נותן ניתוח לעבודה, מרצ ושח"ר וקורא לאחדותן, אך מה עם התייחסות כלשהי אלינו? בכל זאת חד"ש הייתה הגוף הציבורי היחיד שגינה את מלחמת ששת הימים ואת הכיבוש שבא בעקבותיה.

  10. "הגוף היחיד" ? הגיב:

    חד"ש לא הייתה קיימת כלל ב1967 :רק"ח גינתה כמובן את הכיבוש. ב10 ביוני 1867 שלח ח"כ אורי אבנרי מכתב לראש הממשלה לוי אשכול בדרישה להחזיר את השטחים שנכבשו מירדן וממצרים לעם הפלסטיני. המכתב פורסם כבר באותו יום בעיתון היומי "דף" שהןציאה תנועת העולם הזה-כוח חדש בתקןפת המלחמה.

  11. ב-1867? הגיב:

    איזה כיבוש? הפרוסי?

  12. גם אבי האומה דרש ללכת להסדר ולהחזיר את השטחים הגיב:

    גם מיסד המדינה,דור בן גוריון ז"ל דרש את זה!

  13. "אל תקללו את החשיכה-הדליקו נר!" הגיב:

    צודק אורי אבנרי הנכבד במילים שבכותרת המכתב הזה.המילים נלקחו ממאמר כביר שלו שהתפרסם כאן באתר לפני מסםר ימים. אורי ,מתוך נסיונו הפוליטי העצום ,מסתכל קדימה ומעלה כל הזמן רעיונות לפתרון.(אורי מקובל על חוגים רחבים מכל קצוות הקשת הפוליטית). חבל לדוש בעבר -בואו נדון בהווה ובעתיד!

  14. קצת אמיתות על 67 הגיב:

    ב-67 קרא אורי אבנרי "לעלות על דמשק", מאוחר יותר, כחבר כנסת, הוא הצביע בעד סיפוח מזרח ירושלים. מי שרוצה לכבד את עמדותיו כיום מוזמן, אבל אין סיבה להפיץ שקרים בנוגע לעבר.

  15. 1967 הגיב:

    אבנרי הצביע בעד החלת החוק הישראלי על ירושלים המזרחית ולא לסיפוחה. הוא כתב באמת ב"דף" מאמר,בו קרא "לעלות" על דמשק וחזר בו, לאחז זמן. ובכן, גם אבנרי הוא בן-תמותה וטעה,
    לפעמים.

  16. בן תמותה ? הגיב:

    לפי התגובות פה נראה שאורי אבנרי הוא חצי-אלוהים…

  17. אורי מדינאי משופשף ומנוסה הגיב:

    הוא מדור הנפילים שהולך ונעלם. צריך להעזר בחוכמתו, נסיונו ,מרצו,קשריו בשני הצדדים ורצונו טוב ע"מ להגיע להסדר עם הפלסטינאים. הזמן משחק לרעת שני העמים ולכן צריך לברך כל יוזמה בכיוון. יוסי ביילין לא שקט ולא נח ומחפש כל הזמן שותפים בין הפלסטינאים ע"מ לדבר עמם ולנסות להגיע להסדר.בקרב אזרחי מדינת ישראל יש מתנגדים רבים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני שלא מוכנים לנסיונות מבורכים אלו ומניעיהם עמהם.

  18. אורי! מדוע אינך מגיב למחמאות?! הגיב:

    עוד לא ראיתי שמישהו זולתך מקבל כאלה חיזוקים חיוביים וידידותיים. ראוי שתגיב למגיבים!(ידוע לי שאינך נוהג להגיב ,אולם בנסיבות אלה ראוי שתחרוג לרגע ממנהגך!).סטלה.

  19. סוניה הגיב:

    שמעתי ,לפני כחודש, את מר אבנרי מופיע בפורום של ynet והיה מאד מענין לעקוב אחרי השאלות והתשובות. באתר זה הוא אינו מגיב לתגובות ולפעמים מר מסיס מגיב בשמו.

הגיבו לקצת אמיתות על 67

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים