הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בדצמבר, 2003 6 תגובות

סדאם חוסיין נפל בידי אויביו המושבעים, וסיים כנראה את הקריירה הפוליטית שלו בביזיון פומבי וחובק עולם, אבל הוא שיחרר לפחות את היצירתיות החבויה בנבכי נפשם של העיתונאים בישראל. מילא עיתוני הערב, או ה"צהרונים" היוצאים לאור בבוקר, שהלכו והצהיבו בחמש השנים האחרונות, אבל אפילו "הארץ" הזכיר בתחילת השבוע את היומונים של אלבאמה או ג’ורג’יה.

קחו למשל את מר יואל מרקוס, שהפובליציסטיקה המפוקפקת שלו זכתה ביום שני השבוע לשדרוג, וכבשה את העמוד הראשון בעיתון. מרקוס חגג את מישבתו של סדאם בסגנון, שאפילו עורך "מעריב" אמנון דנקנר היה פוסל אותו בלי היסוס. כשמרקוס היה כתב "הארץ" בארצות הברית הוא נהג לסנוט בנציגי העולם השלישי, ואפילו להתבטא שגורל העולם תלוי "בכל מיני ניגרים". השנים הרבות שעברו מאז לא עידנו במיוחד את סגנונו של המבטא האולטימטיבי של הלוך הרוחות בסלונים התל-אביבים ביום שישי בערב.


אוצר הדימויים של מרקוס הוא התגלמות ההתנשאות. סדאם השבוי הוא "ההומלס מבגדאד", שנראה "כקבצן ברמזור בתל-אביב". מרקוס מפליג בתיאורים פלסטיים של החיטוט הנקלה, לעיני המצלמות, בשיניו ובשערו "הבלתי מסורק, כאילו היו לו כינים?", של נשיא עיראק לשעבר. הוא "נלכד כמו חולדה בתוך מחילה עלובה". מרקוס חוגג כאילו היה גיבור עממי של מופע רודיאו במערב התיכון: "המאצ’ו הגדול שהתגרה באמריקה הגדולה הוקע, הובס, בוזה". ואחרי שגמר להסתלבט על גוו הדווי של סדאם, העיד הנחתום על עיסתו: "אין תמהיל גרוע יותר ממגלומן טיפש". אני מניח שמרקוס לא ניסה לסכם במשפט הזה את טיבו של כותב המאמר המחפיר על ההומלס מבגדאד.


כיוון שאסור להתייחס לכותב הזה ברצינות ייתרה, אז אין טעם לדון במה שלא היה במאמר הזה. למשל, שסדאם הוא יציר כפיו של מנגנון החושך של ארצות הברית, ביריון אלים שטופח, אומן וחומש על ידי הסי.אי.איי ואחר כך שוסה במדינות אחרות במפרץ הפרסי. ארצות הברית עמדה מאחורי התוקפנות שלו נגד איראן, שנמשכה שמונה שנים וגבתה את חייהם של מיליון בני אדם, מלבד מיליוני הפצועים, הפליטים ובני המשפחות. סדאם אולי התגרה בשלב מאוחר יותר ב"אמריקה הגדולה", אבל הוא חייב לה גם את ימי הזוהר שלו. הוא חיסל את היסודות הפרו-סובייטים בתוך עיראק, ניהל רומאן ארוך עם מצרים הפרו-אמריקאית של אנואר סאדאת וחוסני מובארכ, ובעיקר עצר למען ושינגטון את המהפכה האיראנית, ולמען התורכים את ההתקוממות הכורדית. זה לא מקרה שיסודות מסוימים במימסד הישראלי, ובתוכם בנימין בן-אליעזר, ניסו להידבר עם סדאם במשך שנים ארוכות. היתה תקופה שהאוריינטציה הבינלאומית המערבית של סדאם איפשרה מגעים עם ישראל. אבל ההתקפה הנואלת של מנחם בגין על הכור הגרעיני העיראקי בשנת 1981, שניצחה בעבורו את הבחירות לכנסת באותה שנה, סיכלה סופית את כל ניסיונות התקרבות האלה.


סדאם היה דיקטטור נתעב בשירות מדיניות החוץ האמריקאית. ממש כמו מלכי ערב הסעודית, או הגנרלים ששירתו את ושינגטון ורדפו את בני עמם באמריקה הלאטינית. גולים רמי מעלה מעיראק טוענים עד היום ששגרירת ארצות הברית בבגדאד, אפריל גילספי, הסבירה לסדאם שארצה לא תתנגד לפלישה מוגבלת לכוויית, כדי למשוך אותו למלכודת. היום כבר ברור שבשנת 1991 לא רצה הנשיא ג’ורג’ בוש, אביו של הנשיא הנוכחי, להפיל את סדאם כדי שלא לחזק את השיעים הפרו איראנים. כך נרצחו אלפי עיראקים רק כדי להחליש, אבל לא לחסל, את השלטון המרכזי בבגדאד. הסבל הנורא שסדאם המיט על בני עמו מאז שנת 1979, נגרם בתמיכה ובסיוע לוגיסטי וצבאי מוושינגטון. ניתן לומר שאת מעשי הזוועה הנוראים שלו בין שנת 1979 לשנת 1990 ביצע בתמיכה מלאה של אבירי הדמוקרטיה, האמריקאים של מרקוס. משנת 1990 ואילך, האחריות כולה רובצת עליו.


סדאם הוא כיום איש אומלל, ששני בניו נרצחו על ידי כוחות הכיבוש האמריקאים רק לפני חודשים אחדים. הוא גם מפלצת וגם אב שכול, גם רוצח וגם קורבן, ומעניו כיום מוכיחים את הברבריות הטכנולוגית שלהם, את אדישותם התהומית לכבוד האדם באשר הוא. האמריקאים הפציצו ורצחו אלפי אפגאנים חפים מפשע, והם מחזיקים שבויים מארצות רבות במחנה הריכוז המבעית שלהם בקובה, המזכיר מתקנים של הגסטאפו. ההשפלה הפומבית של סדאם, שהסבה הנאה כזאת ל-White Trash בכל רחבי העולם, עוד תעלה להם ביוקר, ואולי לא רק להם.


יש מקום לחשש כבד מפני ההשפעה הממאירה של הצילומים מתיכרית על הציבור הישראלי. כבר שמענו התבטאויות מדהימות מהכנסת על הצורך להעניק טיפול דומה ליאסר עראפת, ופשיסטים מקומיים פינטזו בפרהסיה על חיטוט מדיציני בזקנו של עראפת, או בשיניו, או בציפורניו, או בקרביו. ההתבטאויות על סדאם בכל כלי התקשורת החצינו את שני המאפיינים העיקריים של ההתייחסות הישראלית לסיכסוך הישראלי-ערבי: את הגזענות ואת האמונה בשימוש מקסימלי בכוח. אם מרקוס "המתון" משתכר ממש מהשפלתו הפומבית של אויב ערבי של המערב, אז מה יגידו אנשי הימין הקיצוני? זהו אולי חלומו הרטוב של הלאומן הישראלי המצוי, לראות את האומה הערבית כולה קורסת לנגד עינינו, ולצלם את קלסתרה הקולקטיבי, לא בפילם או בווידיאו, אלא בקרני רנטגן.


שוו בנפשכם את התמונה המרנינה: עראפת, סדאם, אסד ובחלומות הקדחתניים ביותר גם מובארכ, כפותים באיזה חור טחוב, ורופא ישראלי, צבר נחמד שהשתלם גם בארצות הברית, בודק להם את השיניים ואת השיער. הם מבועתים בעליל, ממש כמו השבויים המצריים במלחמות ישראל, ואנשינו זקופי הקומה מחייכים בגאווה. ארי בן-כנען מ"אקסודוס", הלא הוא פול ניומן, עומד כמובן בראש המיבצע ההזוי. פנטסיה? לא בדיוק. אחרי הכל, לא בכדי יצא מעריב ביום שלישי עם ה"סנסציה" הלעוסה על מזימת סיירת מטכ"ל לרצוח ראש מדינה זרה, הוא סדאם. אם עד כה נחשבה הפרשה למחדל צבאי ולחרפה מוסרית, באה לכידת סדאם והחזירה את בחורינו לתמונה. בעצם, ההישג הזה הוא גם שלנו, ואנחנו לימדנו את האמריקאים כיצד יש לטפל בערבים. מרכז הליכוד יכול לכנס את ישיבתו הבאה בוושינגטון.


בלהט הפטריוטיזם היאנקי שאחז בכל בכירי הפרשנים שלנו, מנחום ברנע ועד יואל מרקוס, נשכחו כל הסוגיות החשובות באמת: מי יבטיח רמה נסבלת של קיום, במובן הראשוני של המונח הזה, לעמי המזרח התיכון? מי ימנע את ניצול המשאבים השייכים לעמים בידי נוכרים (בוודאי שלא הכובשים הזרים)? מי ימגר את את העוני, את המחלות, את הבערות, את שלטון המעטים על הרבים? ואיזה מודל "דמוקרטי" מציב המערב בפני העיראקים? כוויית? ערב הסעודית?


ומעל הכל: כיצד תתקן ארצות הברית את המחדל הנורא שלה, ממש בכייה לדורות, של מיגור השמאל החילוני בעולם המוסלמי למען בני בריתה האיסלמיים? כבר שכחתם שוושינגטון הקימה את אל-קעידה מן המסד ועד הטפחות כדי ללחום בהשפעה הסובייטית במרכז אסיה רווי הנפט? האם שאלתם את עצמכם מדוע הוצא כל הזעם הקדוש אחרי זוועת מגדל התאומים על אפגניסטן העלובה, ולא על בני הברית הסעודים, שמקרב בני עמם יצאו רוב המפגעים?

תודה לאיש ימין


ליד שער בית הספר שבו לומדים שני ילדי היותר קטנים, ראיתי עיתונאי די ידוע מהימין הקיצוני, איש קיבוץ לשעבר, ולדעתי קרנף טיפוסי. אמנון לורד מחה בקולי-קולות על מודעה קטנה שתנועת "יש גבול" הדביקה ליד הדלת. בסגנון מקרתיסטי מובהק הוא מנה את שמות המשתתפים בכנס המיוחד למתגייסים ש"יש גבול" עורכת במועדון צוותא בתל-אביב, ביום רביעי הבא החל משעה ארבע אחר הצהריים. הוא נקב בשמות המרצים כמו תגרן בשוק, והאשים אותם ב"קומוניזם". מי שחשב שג’ו מקרתי הידוע לשימצה מת בשנות החמישים, כנראה שלא שמע על גילגול נשמות.


מכל מקום, אני חייב לו תודה. שלא בטובתו הוא הזכיר לי את הכנס החשוב של "הכנה לצה’ל" שבו ילובנו נושאים כמו חובות החייל, פשעי מלחמה ומניעתם, חובות כוחות הכיבוש כלפי האזרחים הפלסטינים, זכויות החיילים והחובה להתנגד לפקודות רצחניות ובלתי חוקיות. אנשים כמו ד"ר יהודה מלצר, ד"ר דב חינין, עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, פרופ’ אבנר דה-שליט ופרופ’ ענת בילצקי הם רק חלק מרשימת המרצים. איך אומרים באנגלית? Thank you my lord.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. רואה חשבון הגיב:

    אתה מתאר את "איש הימין הקיצוני" כאילו מדובר במפלצת קיצונית ומפחידה..
    באותה המידה אפשר לחשוב שאתה "איש השמאל הקיצוני" מפלצת קיצונית ומפחידה לא פחות.
    אתה הרי איש של שיוויון.

  2. יוסף לחיים ברעם הגיב:

    כפי שמבטא סגנון המאמר גם אתה נכלל באותה קבוצה מתלהמת עליה אתה מדבר.
    כמו שאמרת לגבי תפיסת סאדם היא אכן משחררת את "היצירתיות החבויה בנבכי נפשך".
    למשל אתה טוען שסאדם "חיסל את היסודות הפרו-קיטונות הרותחין שאתה שופך על יואל מרכוס מציגים אותך באור דומה. לא רק זאת אלא שהארגומנטים שאתה מעלה הינם שטחיים ומוצגים באור חד מימדי.
    סובייטים בתוך עיראק" כאילו שהביטוי "פרו סובייטי" יפרוט על מיתרי ליבם של הקוראים
    שיסננו עוד קללה עסיסית לעבר ארה"ב.
    סאדם לא היה צריך את ארה"ב כדי לטפל באף גורם עיראקי פנימי, הוא יזם וביצע זאת באכזריות שעליה הוא ורק הוא צריך לתת את הדין.
    אמרת שסאדם "ניהל רומאן ארוך עם מצרים הפרו-אמריקאית של אנואר סאדאת וחוסני מובראכ"… כאילו מצרים היא אם כל חטאת בהיותה (לא עלינו) פרו אמריקאית. חשבת איך מצרים הייתה נראית אם לא הייתה פרו אמריקאית? הבט לעבר סוריה וראה…
    שלא לדבר על זה שאתה סותר את עצמך מיד לאחר מכן כשמצד אחד אתה טוען שהיו מגעים בין ישראל לבין עיראק (לשיטתך דבר פסול מעיקרו שכן מאחורי מגעים משוקצים אלו עמד "השטן הגדול" ארה"ב), ואז אתה מציג את תקיפת הכור העיראקי כ-"נואלת".
    אשמח לראות מי הם אותם "גולים רמי מעלה מעיראק" הטוענים שארה"ב דחקה את סאדם לפלישה לכווית – דבר מופרך מאין כמוהו שכן סאדם לא היה מהסס להציג את עמדת ארה"ב קבל עם ועדה כאשר הותקף על-ידה.
    מה זו הטענה המוזרה שלך ש "סדאם הוא כיום איש אומלל" ששני בניו "נרצחו. האיש הוא מסכן בדיוק כמו שאייכמן היה מסכן ובניו לא "נרצחו" אלא נהרגו בקרב.

    בקיצור, הרפש הדמגוגי והמתלהם שאתה מטיל על ארה"ב מראה על חשיבה והסתכלות חד מימדית שאינה טובה יותר מזו של מרכוס.

  3. חיים ברעם הגיב:

    ליוסף,
    לצערי לא הבנת את המאמר. קורה. אבל כיוון שניסית התווכח ולא רק לגדף, אז אני מבקש להתייחס לנושא ה"סתירה" שקיימת לדעתך בין הביקורת על ארצות-הברית שטיפחה רודן צמא דם כמו סדאם למטרותיה, לבין התמיכה בהידברות ישראלית איתו ועם כל מנהיגי ערב.
    יש הבדל תהומי בין גיוס איש כמו סדאם כדי לשסות אותו ביריבי האינטרסים הכלכליים של ארה"ב, לבין הכורח הישראלי כמדינה במזרח התיכון לדבר עם כל מנהיג ערבי, בלי קשר לטיב משטרו. הניסיונות של ממשלות ישראל להשתמש בכוח (כפי שעלול לקרות עתה עם איראן)במקום בדיפלומטיה עלולים להביא להכחדתה. כל מי שחי כאן ומגדל כאן את ילדיו מעוניין בחיים טובים לכל שוכני הארץ, ולכן שומה על כל ישראלי טוב להתנגד להתנשאות ולשחצנות, ולהחליפה ביחס שיוויוני כלפי כל תושבי באזור.

  4. איתן חג’בי הגיב:

    מאמר מבריק

  5. סדאם היה דיקטטור נתעב בשירות מדיניות החוץ האמריקאית הגיב:

    גם ערוץ 7 הימני כותב על זה היום!

  6. מילים לענין הגיב:

    "כל מי שחי כאן ומגדל כאן את ילדיו מעוניין בחיים טובים לכל שוכני הארץ, ולכן שומה על כל ישראלי טוב להתנגד להתנשאות ולשחצנות, ולהחליפה ביחס שיוויוני כלפי כל תושבי באזור."(חייים כל הכבוד על מילים בונות)

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים