נראה לי שהוויכוח בנושא הסכם ז’נבה מתקיים בעיקר בשאלת השפעתו על דעת הציבור ועל סיום הכיבוש. מאחר שההסכם אינו בין קובעי המדיניות וכנראה לא ייושם, השאלות הנ"ל נראות לי פחות חשובות. החשוב הוא לדון בעקרונות שהוא מייצג. ניתן למקם את העמדות בשאלת הסכסוך ביחס לתמיכה או ההתנגדות להסכם ז’נבה (אקדים ואומר שאני מחלק את העמדות על פי קטגוריות מייצגות ולא מתייחס לעמדה של אדם או קבוצה זו או אחרת).

עמדת השמאל הציוני

ההסכם מייצג את העמדה של השמאל הציוני ולא שום דבר מעבר לכך. אפשר למקד את העקרונות הללו בשלוש נקודות עיקריות:

1. חלוקת א"י המערבית עפ"י קווי יוני 67′ לשתי מדינות מדינה פלסטינית ומדינת ישראל.
   
2. הבטחת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", כלומר יובטח הרוב היהודי במדינת ישראל.
   
3. כדי להבטיח את סעיף 2 – פתרון בעיית הפליטים יהיה מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

עפ"י העקרונות הנ"ל מדינת ישראל תמשיך למעשה להיות מדינה יהודית אקסלוסיבית ולא דמוקרטית (אם לא לומר מדינת אפרטהייד גזענית). כלומר, בכוח הרוב ניתנים פריבילגיות ליהודים על חשבון הפלסטינים אזרחי המדינה. זו הפרקטיקה הציונית בחמישים וחמש שנות המדינה ולא יתכן כל שינוי כל זמן שהמדינה היא ציונית במהותה, כלומר מכשיר "לפתרון בעיית העם היהודי".

השמאל והימין הציוני – שני צדדים של אותה מטבע

ההבדל בין השמאל לימין הציוני אינו בעיקרון אלא בשאלת גבולות הכוח של הציונות. האחרונים חושבים שניתן להכיל עקרונות אלו על כל שטחי א"י המערבית, לכלוא את הפלסטינים בבנטוסטנים ללא זכויות אזרח או להמשיך את הטרנספר של ’67-’48 בהזדמנות הבאה שתיקרה.

חרף הנסיון של השמאל הציוני להציג את עמדתם כעמדה ליברלית-הומניסטית, הרי שעל פי הנסיון ההיסטורי הם הם שמילאו את התפקיד המרכזי ב"הגשמת הציונות". על כל פנים, בשעת מבחן תמיד הם הובילו או השתתפו במלחמות הכיבוש – "שחרור" – טיהור ובהתנחלות הציונית, והם תמיד הצדיקו אותם. השמאל והימין הם למעשה שני הצדדים של אותה מטבע ציונית. ההבדל ביניהם הוא אולי כמו ההבדל בין יורים ובוכים (ולא מסיקים את המסקנות) לבין יורים ושמחים.

 עמדת השמאל האנטי ציוני

העמדה העקרונית של השמאל האנטי ציוני, הדמוקרטי והסוציאליסטי היא, שלילה מעיקרן של שני הסעיפים 2 ו-3 של התוכנית הציונית. דא עקא, חלק ממנו תומך בפתרון של שתי מדינות.

לפי דעתי, מאחר שאינני חסיד של מדינות, אחת היא לי, אחת או שתיים. במלים אחרות זו לא השאלה העקרונית.

הבעייה היא:

1. הראייה שהשמאל הציוני, עקב תמיכתו בשתי מדינות, הוא בעל ברית. זו עמדה מסוכנת המוציאה את השמאל מהמשחק בכלל והופכת אותו לזנב של "התוכנית השמאל-ציונית הגדולה" (כאמור לעיל).
   
2. שתי מדינות היא האמצעי להגשמת סעיפים 1 ו-2 הנ"ל ואיני רואה מה הטעם בתמיכה בעיקרון זה כשלעצמו. 

מנגד נשמעות טענות חשובות שיש להתייחס אליהן:

• הפתרון של שתי מדינות הוא הדרך המהירה (היחידה) לסיום הכיבוש מאחר שהוא זוכה לתמיכה בתוך ישראל ולתמיכה בינלאומית. מאחר שאני רואה בהמשך הכיבוש אסון לשני העמים, הייתי מתייחס בחיוב לטענה זו, אלא שאיני בטוח כלל שהיא מוצדקת:

1. היא כבר נדחתה בקמפ דיוויד.
   
2. במשך שלוש שנים של האינתיפאדה מתנגדי הפתרון הזה בארגוני הסירוב ובפת"ח עצמו רק התחזקו.
   
3. יכול בהחלט להיות, כי לאחר שלא הושג "נצחון" ישראלי ההיפך הוא הנכון: אולי דווקא עמדת הסירוב הפלסטיני לנהל מו"מ מתוך עמדת חולשה, היא הדרך לסיום הכיבוש בטווח הקצר. בצד הישראלי מסתמנת ההכרה שלא ניתן להביא את הפלסטינים להסכם כניעה והמשך המלחמה מעמיד את ישראל במצב כלכלי ובינלאומי בלתי נסבל. לכן מסתמנת מבוכה מהמרכז הפוליטי ימינה שעשויה להביא אולי, בתהליך מפותל תוך כדי הטעיית הציבור, לנסיגה ישראלית בתנאים שיש בהם יתרון לעומת הסכם ז’נבה:

• הנסיגה מהשטחים (או מחלקם) לא תיחשב לוויתור ישראלי אלא כאינטרס שלה. הפלסטינים לא יידרשו לוויתורים והמאבק יימשך בתנאים שישראל נמצאת בנסיגה.
  
• מתנגדי הכיבוש בישראל לא נדרשים "ליישר קו נגד הימין". הם ימשיכו להתנגד לכוונות הממשלה להפוך נסיגה חד צדדית להסדר סופי, וימשיכו לתבוע את סיום הכיבוש.

על כל פנים לא נראה לי שפשרה כלשהי המתקבלת על הדעת תושג, כתוצאה של יוזמה כזאת או אחרת, בתנאים של חולשה פלסטינית. 

• עקב האיבה ארוכת השנים בין שני העמים לא ניתן לקיים חיים "בשלום" בכפיפה אחת. האיבה רבת השנים היא עצמה תוצאה של הסכסוך שמקורו אינו גנטי, דתי או לאומי אלא כתוצאה מההשתלטות הציונית על הארץ תוך גירוש רוב תושביה והדברים ידועים. אם לא יתוקן העוול לא יועילו "שתי מדינות" ולא חמש – האיבה תימשך. יתר על כן, המטרה העיקרית של שתי מדינות היא להנציח את העוול. 
  
• הפער ברמת ההתפתחות הכלכלית-טכנולוגית בין שני העמים יצור בתוך המדינה האחת יחסי מטרופולין קולוניה – מנצלים-יהודים מנוצלים-פלסטינים. זוהי טענה מוזרה ביותר: בשלב האימפריאליסטי של הקפיטליזם, סחיטת רוב עודף הערך נעשית בפריפריה. קשה לומר כי מצבם של העובדים הפלסטינים אזרחי ישראל, גרוע ממצבם של הפלסטינים בשטחים (גם לפני האינתיפאדה) או של העובדים הזרים בישראל. המדינה הפלסטינית הקונקרטית שעליה מדובר אמורה לקום במסגרת חלוקת העבודה העולמית של האימפריאליזם האמריקאי (חזון בוש) ומיועדת לספק עבודה זולה להון הישראלי-בינלאומי. חלק מהבורגנות הלאומית המתווך בין העבודה המקומית להון הזר מזדהה עם האינטרסים שלו. חלקו האחר (הזעיר בורגנות) מוביל מאבק אנטי אימפריאליסטי לכיוונים של פאשיזם, פונדמנטליזם וכו’. במדינה אחת – בהנחה שבשלב זה תהיה מדינה קפיטליסטית – ניצול מעמדי ימשיך להתקיים ועקב האינטרס של הבורגנות ב"אחדות לאומית" יש לו גם אופי לאומי. אבל בכל מקרה, לפחות לא תתאפשר האפלייה בין פועלים יהודים לפלסטינים במסגרת החוק (ביטוח לאומי, דמי אבטלה, שכר מינימום ועוד זכויות סוציאליות) ולא יתאפשר בה למנוע התארגנות פועלים פלסטינים באיגוד מקצועי משותף ובמפלגה משותפת (מבחינה זו טוב המצב כאן מדרום אפריקה שאין בה מעמד פועלים לבן). בנוסף, קליטת הפליטים הפלסטינים (בהנחה שכך יהיה) לא תתאפשר ללא רפורמות סוציאליסטיות (שיכון, חלוקה מחודשת של הקרקע, תשתיות ויצירת מקומות עבודה).
  
• "שתי מדינות לשני עמים" היא הביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים והפלסטינים, זכות ההגדרה בעצמית עד להפרדות היא אינטרס של הבורגנות הלאומית בתנאים של דיכוי לאומי. היא מוצדקת בתנאי שזוכה לתמיכת רוב העם. תנאי זה לא מתקיים (כאמור) במקרה של הפלסטינים (כולל פליטים ופלסטינים אזרחי ישראל). על שלילת "זכות ההגדרה העצמית" של היהודים במדינה יהודית ודמוקרטית על חשבון הערבים כבר נכתב לעיל.

שאלת הסכסוך והסוציאליזם

תמורה סוציאליסטית אינה עומדת על סדר היום בשלב זה, לכן המחשבה שמהפכה סוציאליסטית היא תנאי לסיום הסכסוך מובילה לדרך ללא מוצא ולחידלון.

הקפיטליזם נמצא אמנם במשבר עמוק אך עד עכשיו הוא נחלץ ממנו. לאחר תקופה של שפל/מלחמה מגיעה תקופה של צמיחה וחוזר חלילה. בכל מקרה אין בכך בלבד תנאי מספיק למהפכה סוציאליסטית וגם לא צפויה התמוטטות הקפיטליזם מעצמו. 

במאמר מוסגר צריך להזכיר כי כדי שהתנאים יבשילו למהפכה סוציאליסטית צריך שיתממשו 4 תנאים עיקריים (מטבע הדברים זהו תאור סכמטי שלא לומר דוגמטי):

1. אי תפקוד השיטה הקפיטליסטית (בולמת את כוחות הייצור).
   
2. הסוציאליזם הוא האינטרס (האובייקטיבי) של רוב חלקי החברה.
   
3. למעמד (רובד) המוביל את הייצור (במובן המרכסיסטי) יש אינטרס במהפכה.
   
4. 2 ו-3 מודעים לאינטרס הזה ופועלים להגשמתו.

בשלב זה 1 מתקיים באופן חלקי (כאמור לעיל). 2 מתקיים. 3 לא מתקיים באשר 1 מתקיים באופן חלקי. 4 לא מתקיים באשר 3 לא מתקיים. 

יחד עם זאת, ככל שמעמיק משבר הקפיטליזם גוברת ההתנגדות לו, בעיקר לאופיו האימפריאליסטי. התנגדות זו ששורשיה מעמדיים, עקב העדר אלטרנטיבה סוציאליסטית, לובשת צורות מסוכנות (פאשיזם, פונדמנטליזם) ונוקטת בשיטות של טרור מתאבדים ועוד.

לעניינינו, מהסיבות האמורות לעיל ומכך שהרשות המייצגת את הבורגנות הפלסטינית, המוכנה למעשה לוותר על זכות השיבה תמורת שלטון, התנועות המובילות את ההתנגדות הפלסטינית הן התנועות האיסלמיות. עפ"י השקפתם אין מקום ליהודים בפלסטין האיסלמית. לא נראה שביחסי הכוחות הקיימים יוכלו אלו לממש את מטרתם (ואולי כן?!) על כל פנים השקפה זו מסוכנת ליהודים ולפלסטינים גם יחד.

לסיכום

על מנת להציב חלופה דמוקרטית לפלסטינים המתנגדים לציונות, התומכת גם בזכות היהודים לחיות בארץ בשוויון זכויות לא ככובשים אלא כבני המקום, חייב השמאל הדמוקרטי להיבדל מהשמאל הציוני ולהציג תוכנית משלו הבנוייה על שלושה יסודות:

1. תביעה לסיום הכיבוש עכשיו ללא תנאים מוקדמים – נסיגת כל כוחות הכיבוש לגבולות ’67.
   
2. הכרת ישראל באחריותה לבעיית הפליטים ומימוש זכות השיבה במו"מ עם נציגיהם הישירים של הפליטים.
   
3. ביטול העיקרון והמעשה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" המבוססת על "רוב יהודי" – ביטול כל החוקים, התקנות והנוהגים המפלים בין האזרחים היהודים והערבים ופירוק כל המוסדות המבוססים עליהם.

Share on Facebook