בחודשים האחרונים גדלו והתחזקו בישראל כוחות השלום ומתנגדי הכיבוש. זהו נתון חשוב על מנת להעריך את מאזן הכוחות בין שני המחנות – מצדדי הכיבוש מול דורשי השלום. אחת הדוגמאות המובהקות לגידול כוחו של מחנה השלום היא יוזמת ז’נבה. יוזמה זו, שקמה כשותפות של ישראלים ופלסטינים, צברה תנופה בעקבות כישלון מדיניות החיסולים והמלחמה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. האכזבה ואי האמון הגוברים בחברה הישראלית מוצאים גם ביטויים בהצהרת אהוד אולמרט בדבר נסיגה חד-צדדית של ישראל. ביטויים אלה חשובים עד מאוד, אך יש לציין את פעילותם החשובה והעקבית של עשרות ארגוני שלום, בייחוד ארגוני הנשים, המוסיפים לחיזוק המחנה כולו.

החברה הישראלית נחלקת לשני מחנות. מצד אחד מחנה המלחמה והדיכוי אותו מנהיגה ממשלת ישראל, יחד עם מפלגות הימין, גוש אמונים וחלק ממפלגת העבודה. זהו מחנה התובע ומגשים את הקמת חומת האפרטהייד. מצד שני, מחנה הולך ומתרחב הכולל את כל אלה שבתוך מפלגת העבודה שבאופוזיציה ושינוי שבקואליציה, המצדדים בהסכם ז’נבה. גם המפלגה החדשה העומדת לקום על יסוד מרצ ותנועתו של יוסי ביילין היא חלק חשוב במחנה השלום. וכמובן, אין לשכוח את החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) והמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), את האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ואת עשרות ארגוני השלום וארגונים חברתיים שהפנימו את האמת הבסיסית לפיה פתרון הבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות, שהן מנת חלקם של חלקים גדלים של האוכלוסייה הישראלית, קשור בקידום השלום ושלילת הכיבוש.

חברי מק"י וחד"ש עמדו לבד במשך שנים אבל לא נרתעו מלהתנגד למלחמות, לשפיכות הדמים ולדיכוי האכזרי. חברי ואני היינו הראשונים שתבענו הקמת שתי מדינות לשני העמים. נאבקנו לשלום כולל וצודק. היינו (ונשארנו!) עקביים במאבק למען השלום ולחיסול הכיבוש. היום אנו לא לבד במערכה זו. מתוך עמדות עקרוניות אלה, ויחד עם היחס החיובי ליוזמת ז’נבה, דעתי היא שמצע היוזמה סובל ממחדלים וכולל עמדות לא נכונות בכמה בעיות יסוד של הסכסוך כגון שאלת הפליטים, ההתנחלויות, עתידה של ירושלים, שחרור האסירים הפלסטינים ושאלות נוספות. אחריות גדולה רובצת על יוזמי הבנות ז’נבה ויש לתבוע מהם להגביר את שיתוף הפעולה עם ארגונים חברתיים ועם האוכלוסייה הערבית בישראל.

התגובה הגזענית של נתניהו

חיזוק כוחו של מחנה השלום הוליד תופעות כגון פרסום תוכניותיו של השר אולמרט ל"פינוי חד-צדדי". אבל גם הוליד תופעות אחרות ומכוערות – נאומו של שר האוצר בנימין נתניהו בכנס הרצלייה בשבוע שעבר. נתניהו, בנוסף להרס הקפיטליסטי שהוא מפיץ מאז נכנס לתפקידו בתחילת השנה, פתח במערכה נוספת לצד זו שהוא מנהל נגד העובדים והמובטלים. הפעם הוא דיבר על "הסכנה הדמוגרפית". שוב אותה מנגינה גזענית מבית היוצר של הימין הקיצוני.

נאום נתניהו נעשה במסגרת מסע התעמולה הארסי המנוהל על ידי הממשלה ודובריה נגד הערבים. דווקא כישלונותיה הפוליטיים והכלכליים של הממשלה  הם הרקע להגברת האפליה והגזענות. המאבק נגד הגזענות שמקורה בממשלה צריך לעמוד במרכז סדר היום הפוליטי של מחנה השלום. ראוי שגם חד"ש תקדיש תשומת לב רבה יותר לבעיותיה של האוכלוסייה הערבית בישראל. אמנם חד"ש רשמה הישגים בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באחרונה (בחירתם של תשעה ראשי ערים ומועצות מקומיות חברי חד"ש הם ההוכחה לכך), אבל ביישובים המעורבים נרשמו לא מעט בעיות.

חד"ש היא חלק בלתי נפרד ממחנה השלום הישראלי. אבל קיימים הבדלים משמעותיים בין המפלגות והתנועות המרכיבות את המחנה. חד"ש ומק"י דוגלות בשותפות ואחדות אידיאולוגית ופוליטית יהודית-ערבית. שותפות זו מחייבת אותנו להעמקת האחדות המעשית בין יהודים וערבים. אין לשכוח שלפני עשרים ושלושים שנה קיימנו יותר פעילות משותפת יהודית-ערבית בישראל. אך זו איננה רק חלק ממורשת היסטורית. זהו גם צו השעה. וחשוב שמוסדות מק"י וחד"ש יפעלו לשינוי המגמה הקיימת. האוכלוסייה הערבית בישראל איננה כפי שהיתה לפני עשרות שנים. קם דור חדש והדבר מחייב לקדם יותר מפגשים משותפים, יותר ביקורים הדדיים והגברת המאמץ לגיוס כוחות מתקדמים יהודיים למאבק בגזענות ולמען שוויון זכויות. מאבק זה אינו יכול להיות מנותק מן המאבק החברתי. שילוב המאבק החברתי, עם המאבק למען השלום ונגד הגזענות, הוא המפתח להצלחת מחנה השלום במערכה על עתידה של ישראל.

Share on Facebook