הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בינואר, 2004 16 תגובות

קל מאוד לתעב את נציגי מרכז הליכוד. הם, כדברי איש המרכז עצמו, אינם נחשבים ל"מלח הארץ", התנהגותם אינה תמיד נאותה ואסתטית, ויש בהם הרבה קיצונים פוליטיים וסתם רודפי שררה וממון. מעניין שהביקורת נגד המרכז אינה רק תקשורתית. יעקב אילון מערוץ 10 פלט אומנם כלפי הליכודניקים את המלה "ג’ונגל" במקום ג’ינגל, וכך הוכיח לעצמו ולאחרים שהם היום טרף קל. אבל אם שרת החינוך לימור לבנת מטיחה כלפיהם שעבריינים השתלטו על מרכז הליכוד, ויצאה גם נגד ה"ימין הקיצוני" שמקנן במפלגתה, אז מה יגידו אנשי התקשורת?

כמה מידידיה הנואלים יותר, בהם גם פרשנים מדיניים הרואים את עצמם כבכירים, העלו על נס את "אומץ הלב" של לבנת. אומנם, רק יומיים לפני היציאה הדרמטית שלה נגד חברי המרכז תקפה לבנת דווקא את עמיתה השר אהוד אולמרט, על התבטאויותיו המתונות כביכול, אבל כל רדיקל ימני שפוי למחצה יכול למצוא לימינו עסקן עוד פחות מציאותי ופחות בריא מבחינה נפשית ממנו. כולם דיברו השבוע על הצלחתו של ראש הממשלה אריאל שרון להשתמש במטורפים במרכז כדי לאושש מחדש את התדמית הממלכתית שלו, גם בעיני המעמד הבינוני כאן (ראו את התפעלות העגל של שר הפנים אברהם פורז) וגם בעיני האמריקאים, אבל גם אחרים בליכוד למדו את התרגיל הזה. כך ביצעה לבנת הקיצונית מעין הלבנת הון פוליטית קבל האומה כולה, ובהצלחה לא מבוטלת. המחיר שהיא שילמה לא היה גדול במיוחד. כמה חברי מרכז נעלבו, ואילו מעמדה בתקשורת התחזק מאוד. החשש מהפופוליזם במרכז הליכוד הזין את הפופולאריות של עסקנית פופוליסטית מובהקת כמו לבנת.


לגופו של עניין אולמרט צודק בוויכוח שלו עם לבנת. שרת החינוך הגזימה. חדירתם של כמה פושעים לגוף כל כך גדול עדיין אינה בבחינת "השתלטות" של העולם התחתון על המפלגה הגדולה והקובעת במדינה. ניתן לסכל אותה בקלות יחסית. אפשר, למשל, לקבל את הצעתו של השר עוזי לנדאו, ולמנוע בהחלטה תקנונית פשוטה את חברותם של אנשים שהורשעו בעבירה שיש עימה קלון. זה יחסל גם את התופעה, וגם את הדמגוגיה של לבנת.


זה די טיפוסי ללבנת האמיצה, להטיח האשמות בכמה עבריינים אמיתיים או מדומים, אבל להתעלם מבעיית העבריינות שפשתה בהנהגת תנועתה. שרים רבים נחלצו מהאשמות פליליות קשות ממש בעור שיניהם, כתוצאה מפחדנותו של היועץ המשפטי היוצא, אליקים רובינשטיין. שרון, בנימין נתניהו, אולמרט, צחי הנגבי – אישים מרכזיים אלה חייבים תודה לפלא-יועץ הזה, ואין לנו אלא לקוות שהוא יוחלף על ידי איש יותר אמיץ ויותר תקיף כלפי בעלי השררה, העושים פלסתר משלטון החוק במדינה. אין פלא שח"כ נעמי בלומנטל התקבלה במרכז בהתלהבות כזאת. בעבור רוב חברי הליכוד בלומנטל היא קורבן, המשלמת את המחיר האישי והפוליטי על חטאים של עסקנים בכירים ממנה. אם הצעתו של השר לנדאו תתקבל, יהיו לכך גם השלכות עתידיות, וייתכן שכמה מראשי הליכוד, ובכללם ראש הממשלה, לא יוכלו להיות חברי מרכז אם יורשעו.


את דברי ההשמצה הקשים ביותר כלפי חברי המרכז הדליפו לתקשורת דווקא אנשי לשכתו של שרון, שטענו שאם יינתן למרכז כוח החלטה בנושאים שלטוניים מהותיים, הליכוד יהיה "כמו המפלגה הנאצית". תודו שדברים כאלה לא קראתם אפילו בטור הזה. כך חושב שרון על שולחיו, על אלה שגייסו קולות למענו ובחרו בו, בבנו ובאנשיו לתפקידי ח"כים ושרים? ומהו באמת טבעה של ההתנכרות כלפי העסקנים הזוטרים, מצד אלה שטיפסו על גבם והגיעו לשררה?


ובכן, לא הכל נקי וטהור. נכון שבמרכז יש שני זרמים פשיסטיים בולטים: הזרם השמרני-לאומני, שמציע פשיזם בנוסח ספרד של פרנציסקו פרנקו והזרם הפופוליסטי-עממי, שמאיים עלינו בפשיזם בנוסח בניטו מוסוליני, כלומר, עם מרכיב של רדיקליזם חברתי. יש במרכז הליכוד גם סתם שמרנים וסתם פופוליסטים, ששומרים על זיקה מסוימת לדמוקרטיה פרלמנטארית. כל הגורמים האלה נלחמים על ציביונה של מפלגתם, וגם על עמדות כוח ושליטה, שעשויות להשיג להם גם משרות, כסף, וקבלת החלטות על גורלן של אדמות יקרות ומשאבים חשובים אחרים.


בשנתיים האחרונות חזר הליכוד בגלוי לאידיאולוגיה שאיפיינה אותו בשנות החמישים והששים, והתייצב לימין ההון הגדול נגד השכירים, המובטלים והעניים. הניסיון של לבנת ושל אחרים לנטרל את המרכז נובע גם משאיפתם של משרתי ההון למנוע מנציגי העשירונים התחתונים כל עמדת השפעה בליכוד. בכך הגיעה למרכז הליכוד מלחמת המעמדות, שהטילה צל כבד על הפוליטיקה הישראלית משנת 1985.


בעזרת פרספקטיבה כזאת ניתן להבין את ניטרולם של החרדים מהממשלה וממנגנונים אחרים של קבלת החלטות, את שיתוף הפעולה בין שינוי לליכוד, את תמיכת המדור הכלכלי של "הארץ" בשר האוצר ואת הפיכתה של מפלגת העבודה לקורקטיבה מתונה של הליכוד. שרון וביבי חברו יחדיו להתעלם לחלוטין מחברי הליכוד, שחלק מהם רוצים לשנות את מדיניותה החברתית-כלכלית של המפלגה, הפוגעת בהם, בבני משפחותיהם ובסביבה החברתית המיידית שלהם. מכן הנטייה להתייחס אליהם כאל אספסוף עברייני, שיש להתעלם ממנו או להילחם נגדו. איש כמו יעקב אילון, החף מכל הבנה בפוליטיקה, נופל לתוך מלכודת כזאת כמו תינוק שנשבה.


אלה שמסרבים לשמוע את דברו של האספסוף, רוצים גם להמשיך ולשדוד את משאבי המדינה לעצמם ולידידיהם באין מכלים. אם יתברר ששרון אשם בפשעים החמורים שבגינם נחקר, הוא ייחשב בעיני כל אדם הגון לפושע עטור קלון, שלעומתו מוסא אלפרון וזאב רוזנשטיין אינם אלא דגי רקק. צריך ללמוד לברור את המוץ מן התבן: לבנת איננה אמיצה, ובוודאי שאין לייחס לה מתינות מדינית כלשהי, וגם נאומו של שרון שהעטה על פניו של פורז בטלוויזיה הבעה ממש פוסט-אורגזמטית, היה קיצוני מאוד, ממש נוסחה לבידוד מדיני מסוכן של מדינת ישראל. החיבור בין טומי לפיד ופורז לבין שרון, לבנת ונתניהו הוא מעמדי מובהק ולכן גם אורגני ועמיד.


שמעון פרס ואנשיו עומדים לצידם של לפיד וביבי במתרס המעמדי, חרף מס השפתיים הצבוע שלהם ל"אינטרנציונל הסוציאליסטי". כמו לפיד, הם גורסים התבטאויות מדיניות מתונות כדי לא לשלם את המחיר של בידוד בינלאומי, שלא לדבר על משבר עם ארצות הברית. כל הוויכוח הגדול בין שתי האסכולות האלה הוא על דרך ניסוחן של ההצעות הבלתי קבילות שיש להגיש לעולם בכלל לערבים בפרט. כולם סבורים, שאסור להגיש לפלסטינים הצעות שהם יכולים, חלילה, לקבל. מזה, ורק מזה, נובעת התנגדותם המשותפת של פרס, וילנאי, אהוד ברק, דליה איציק, טומי לפיד, אברהם פורז וכמובן כל אנשי שרון להסכמי ז’נבה של יוסי ביילין.


כך הופקר לחלוטין הזרם החברתי בתוך הליכוד. הוא יתפצל לשתי מגמות: האחת פשיסטית חד-משמעית והשנייה סוציאלית מתונה. גם מי שנוטה אוטומטית לפסול את כל אנשי מרכז הליכוד חייב להבין, שיש להילחם על נפשם של אנשי השדולה החברתית, ולא לדחוף אותם לפשיזם ליברמני. לבנת דוחפת אנשים טובים בליכוד לזרועות השמאל, וחבל שאין כמעט שמאל כזה כדי לקלוט אותם.


מדכאים ומדוכאים


שוב קראנו ב"הארץ" ביום שלישי השבוע, רשימה ירחימאלית של מר יואל מרקוס, העוסקת בצדקנות ייתרה בפלסטינים. אחרי שמרקוס העלה על נס את השלומניקים שלנו, המוחים על כל פגיעה בערבים, הוא מוחה נגד העדרם של ארגונים כמו גוש שלום או בצלם מהנוף הערבי.


מרקוס כבר כתב דברים כאלה בעבר, תמיד באותה נימה של טרוניה מתחסדת ולא מציאותית. אני מציע לו לקרוא את הדברים שהפילוסוף ברטרנד ראסל כתב בנושא הזה. בין היתר ניתן למצוא אותם במאמר המעולה "Bertrand Russell and the Peace Movement" שכתב יד ימינו (הבעייתי אומנם) רלף שונמן. ראסל מנתח היטב את תופעת האלימות הפוליטית, אבל יודע להבחין בין האלימות של המדכאים לאלימות של המדוכאים. עד שהפרשנים הישראלים לא ישננו את הדברים האלה, הם לא יבינו באיזה עולם הם חיים.


פרשנים בכירים חייבים להעמיק ולקרוא קצת יותר. תנועות מתוחכמות הפועלות למען שלום וזכויות האזרח הן נחלת העולם התעשייתי והדמוקרטי, והתפתחותן אפשרית רק בתנאים מסוימים, שעדיין לא קיימים בעולם הערבי או בפלסטין. יחסית לעובדה שהפלסטינים נתונים זה דורות למסע של דיכוי, נישול, גירוש, מעצר והרג, יש שם בהחלט שכבה אינטלקטואלית מרשימה, העולה לעתים על בני שיחה הפוטנציאליים אצלנו. אבל מעשיה של ישראל מונעים מחאה עממית נגד הטירור הפלסטיני. אם מרקוס ודומיו היו עומדים כמה שעות במחסום ישראלי בשטחים, ייתכן שהיו כותבים בצורה אחרת לגמרי. קשה להאמין שמישהו מצפה ברצינות מעם הנמצא למעשה במאסר קולקטיבי על אדמתו, להילחם למען זכויות האדם של מדכאיו.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. פתי ללא שום ידע היסטורי שנפל בפח הגיב:

    אמור מעתה שכל פשע מלחמה, טירור של מדינה, נישול גירוש ועוד ועוד, מעשה יומיום של הכיבוש הישראלי בפלסטינים, ניתן ליחס כתגובה… לחג’ אמין אל חוסייני.
    להשלמת השכלתו של בעל "הידע ההיסטורי" כדאי שידע שכיבוש הארץ הציוני החל עוד לפני "הטירור הערבי הפוליטי" בגיבוי האימפריאליזם הבריטי (הצהרת בלפור) שלא הסתירו את כוונתם להקים מדינה ציונית בכל הארץ (כולה)כאילו היתה ריקה מתושביה.
    משעשי טירור פוליטיים בכל התקופות היו "נחלתם" של הציונים לא פחות מההתנגדות הערבית וכן כוונה לשתף פעולה עם הנאצים (קבוצת שטרן).

  2. תמים הגיב:

    אנשי הליכוד אינם נחשבים "מלח הארץ" בעיני מי??
    בעיני השמאל חובב האיסלם?
    רצית לקלל ויצאת מברך…תודה על המחמאה.
    בעיניי רוב אזרחי המדינה השמאל אינו נחשב "למלח הארץ" ובעיני רבים מהם השמאל אף נקשר לבוגדנות ותבוסתנות.

  3. נאיבי הגיב:

    "קל מאוד לתעב את נציגי מרכז הליכוד. הם, כדברי איש המרכז עצמו, אינם נחשבים ל"מלח הארץ", התנהגותם אינה תמיד נאותה ואסתטית, ויש בהם הרבה קיצונים פוליטיים וסתם רודפי שררה וממון."
    זה בדיוק מה שהאירופאים אמרו על היהודים באירופה לפני שהם הכניסו אותם למחנות הריכוז.

  4. חיים ברעם הגיב:

    לשני המגיבים עד כה,
    אתם זקוקים, לצערי, לשיעורים בהבנת הנקרא. אם לא הבנתם על מי אני מגן כאן, ואת מי אני תוקף, אז אתם לוקים באינטיליגנציה וטעונים שיפור. מכל מקום, הקטע נועד להגן ואף להילחם על נישמתם של חלק מחברי מרכז הליכוד נגד ההנהגה שלהם.
    אני סולח לכם כי זהו אתר שמאלי מעצם הגדרתו, ואתם פשוט לא מתמצאים בסגנון ובסמלים שלנו. כדאי לכם לקרוא "מקור ראשון" וכך לשמור על לחץ דם תקין.

  5. האמת המרה הגיב:

    "האלימות של המדכאים והאלימות של המדוכאים" אמירה זו היתה יכולה להיות בר תוקף אילו הטרור הפלסטיני נגד אזרחים, נשים וילדים היה מתחיל ביום בו התחיל "הכיבוש". ואולם המציאות ההיסטורית שונה לחלוטין – הטרור הערבי הפוליטי החל בשנות העשרים, למי ששכח חיים ברנר נרצח בתל אביב, ולא בהתנחלות בשטחים, גם יהודי חברון שנרצחו בשנצ 1929, לא היו מאנשי לווניגר, אלא חיו שם שלום עם שכינהם הערבים מאות שנים. גם באותם ימים, טרם הנכבה, בעית הפליטים, המחסומים, והגדר קיבלה החברה הפלסטינית רצח עם (היהודי) כנורמה חברתית מקובלת ורצויה. נורמה חברתית זו היא שהביאה את המופתי חאג’ אמין אל חוסני לדיון עם היטלר על הפיתרון הסופי לבעית היהודים בארץ ישראל, ואת מזכיר הליגה הערבית להכריז ב-1948 להכריז שאם היהודים יעזו להכריז על מדינה, מרחץ הדמים שיתבצע ביהודים יעשה את משעי היטלר וג’ינגס חאן למשחק ילדים…
    נוח אמנם לפלסטינים להצדיק היום את הטרור בכיבוש, אבל רק פתאים ללא שום ידע היסטורי יפלן בפח זה…

  6. תמים הגיב:

    חיים היקר.
    שני המגיבים הם אחד וזה לא משנה.
    אם יש לך טענה פלילית כנגד כל אדם במדינה אתה מוזמן לפנות למשטרה ולהגיש תלונה.
    למרוח את הדף בהכפשות והאשמות תנועה פוליטית שלמה בפלילים ללא גרגיר של בסיס עובדתי זאת כבר לא חוכמה גדולה.
    אתה מכיר תנועה אחת בישראל שלא חקרו לפחות אחד מחבריה?
    היום מי שלא נחקר במשטרה כבר לא in ובעל סיכוי נמוך להיבחר שוב למשרה פוליטית.
    זה עצוב אבל השלטון בישראל מושחת מיסודו ולאו דווקא בתנועה אחת ויחידה.

  7. לתמים הגיב:

    עזוב, אל תגיב. אתה נראה רע אפילו יותר. המלצה מאיש לשלא מכיר אותך.

  8. שמואל הגיב:

    לעניין מאמר מרקוס:
    מן הראוי לזכור, כי רבים יותר מהישראלים משתתפים בפועל בכיבוש, מאשר פלסטינים בטרור, ורבים יותר מהישראלים תומכים בכיבוש מאשר פלסטינים בטרור, והזכויות אשר עליהן נאבקים הפלסטינים הן זכויות אדם יסודיות.
    מאמר השטנה הגזעני הזה לא יועד אלא להצדיק את המשך הדיקטטורה של הרמטכ"ל הישראלי בשטחים תוך הפעלת אלימות נגד אזרחים (הלא זו הגדרת טרור?) כדי למנוע דמוקרטיה, ועדיין לתת לאנשים כמו מרקוס את ההרגשה הכוזבת שהוא נאור מהם.

  9. על מאמרו של מרקוס/אלכס מסיס הגיב:

    יואל מרקוס,מהפולציסטים היותר טובים בישראל-כתב בעת האחרונה מאמרים רבים התוקפים את ממשלת שרון והקואליציה שלו.מרקוס איננו בשמאל,אלא שרבים וטובים במרכז ובימין,סבורים כמוהו שיש לסגת מכל השטחים הכבושים ולהסיר את כל ההתנחלויות.אפשר היה לשמוע זאת,בכתבות המצולמות ממסדרונות וועידת "הליכוד" בשבוע שעבר.נפילתו של מרקוס,במאמר אותו מזכיר חיים ברעם- היא כשלונה של מערכת"הארץ" שלה צריך היה להיות מידע על המתרחש בפלסתין: עשרות אלפי פלסתינים חתמו על מנשר אילון- נוסייבה בכירי הרשות הפלסתינית השתתפו בחיבור"הבנות ג’נבה":אלפי פלסתינים משתתפים בפעילויות של
    "תעיוש","גוש שלום""רופאים לזכויות אדם" וחתימות רבות של פלסתינים פורסמו במודעה של"קבוצת הפעולה הישראלית-פלסתינית לשלום" הקוראת למאבק משותף – על כל זה,נכתב ב"הארץ" שחלק ניכר מהכנסות המודעות שלו, נובע מפעילות ישראלית-פלסתינית משותפת.בניגוד למאמרו של מרקוס:בעיתונות הפלסתינית מתפרסמים מאמרים נגד המתאבדים ואפילו נגד המנהרות ברפיח. עורך מדור המאמרים צריך היה להחזיר את המאמר ליואל מרקוס ולהנחות אותו לבדוק שוב את "האשמותיו" המוטעות ומטעות.

  10. יגאל לביב הגיב:

    מתעלמים מן העיקר
    התגובות למאמרו החשוב של ברעם מוכיחות שוב כי תמיד לאומנות גוברת על מאבק מעמדי.ברעם חשף את האמצ מאחרי התגוללות שרון-לבנת נגד העבריינות במרכז הליכוד,והצביע על הברית בין הליכוד שחזר להגנת ההון הגדול לבין שנוי ומפלגת העבודה.מהלך זה,חשף ברעם,גרם לסילוק החרדים מן הממשלה בגלל הגנתם על החלשים(רוב בוחריהם)ולנסיון למנוע מחברי מרכז הליכוד בעלי תודעה חברתית להשפיע.
    במקום זה עוסקות התגובות שוב במאבק הלאומי בין היהודים לפלסתינאים.כפי שכתבתי במקום אחר-לא תיתכן תנועה מעמדית ללא הסכם שלום.
    ואגב,הדוגמא של פירון הולמת יותר את הפשיזם החברתי מאשר מוסוליני.

  11. על ההגמוניה הגיב:

    יואל מרקוס מגלם את הטרגדיה של הציבור הישראלי האוטיסטי שלא רואה דבר. ואיך יראה? מי יספר לו על כוחות השלום הפלסטיניים? למרבה הצער, אפילו לא העיתון שהוא עובד בו. אם התקשורת מצניעה אפילו את כוחות השלום (בלשונו של ברעם "השמאל העקבי") הישראליים, קל וחומר שאת הפלסטינים יש לצייר יומם וליל כחבורה של טרוריסטים, ואם כך אין להתפלא על צדקנותו של מרקוס. אולי העורכ/ת החדשה ב"הארץ"י/תצנזר פחות מידע ותחזיר את החיים תחת הכיבוש לסדר היום הישראלי?

  12. יורם בר-חיים הגיב:

    המרכז הציוני הצבוע אוהב להתלונן על היעדר ארגונים פלסטינים המקבילים למה שיש בשמאל הישראלי (כאילו שחסרות לפלסטינים צרות גם בלי זה…).
    ניתן לענות על כך בפשטות כי כאשר ארה"ב תקפה את וייט-נאם, תפקידו של הומניסט אמריקאי היה להצטרף לתנועת המחאה נגד המלחמה, תפקידו של הומניסט וייטנאמי היה להיות וייט-קונג.
    באוטפן קונקרטי יותר, חלק גדול מהציבור הפלסטיני מוכן להסכים (בטעות לדעתי) לקיומה של מדינה גזענית על 80 אחוז מארצו, זה הרבה יותר ממה שאפשר לדרוש ממישהו בכלל. כמו כן ישנם ארגוני זכויות אדם לא מעטים בחברה הפלסטינית וגם ביקורת דמוקרטית של חלק מהארגונים הפוליטיים על אופי ההנהגה, והמבנה הריקאציוני של החברה. ברור שכל האנשים המעלים ביקורת זו הם פעילים לשחרור עמם ולא למען המדינה הכובשת, אנשים שהם אויבי מאבק השחרור של עמם אינם פעילי זכויות אדם אלא משת"פים בנוסח אגודות הכפרים, זכרונן לדיראון, או צד"ל, גורמים כאלו מעולם לא נאבקו אפילו מאבק דמוקרטי אחד בשום ארץ שהיא בעולם.
    במהלך האינתיפדה הראשונה נעשו גם נסיונות לגבש אסטרטגיה של פעולה פציפיסטית נגד הכיבוש, הנהיג אותם דוקטור מבראכ עוואד והתוצאה הייתה טבח ישראלי וגירושו של עוואד מהארץ באשמת "טרור".

  13. אות קלון הגיב:

    ליורם בר חיים לא יכולה להיות דריסת רגל בהגדה השמאלית המאפשרצ לבריון-מקלדת זה, זכות דיבור שאינו ראוי לה.

  14. חיים ברעם הגיב:

    אות קלון? אני מתקשה להבין מדוע. אני מזדהה רק עם 75% מדבריו של יורם בר-חיים, אבל המאמר כולו הוא בהחלט לגיטימי בהקשר שמאלי.קל לי יותר לעכל את יורם, מאשר את ההתמרמרות המוזרה על דבריו, שהם נכוחים בחלקם

  15. לא בדבריו מדובר – בהתנהגותו הגיב:

    בר חיים הכניס לאתר דברי נאצה חמורים ביותר,שהוסרו ולכן,חיים ברעם אינו יודע במה
    מדובר.

  16. ר ברעם נוקט לשון עדינה. הגיב:

    ממשלת הסיאוב הנוכחית(שאני לצערי הצבעתי עבור אחת משותפותיה-בגלל שלא רציתי לתמוך בברק) מגדישה את התיעוב ממנה. רמת המוסר של מרכיביה נמצאת בתחתית המדמינה.אולמרט הזכור מפרשת בנק צפון אמריקה ועוד פרשיות מתוקשרות שיש עימן קלון, מופיע כיורש פוטנציאלי לכתר. -ראו לאן אנו שוקעים.וגברת ליבנת מעדיפה להיות פוליטרוקית מאשר לעסוק בתפקידה החשוב ולנסות לרומם קצת את החינוך והתרבות שהגיעו לדרגת רפובליקת בננות מאז המהפך של 1977.

הגיבו ליורם בר-חיים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים