הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בינואר, 2004 59 תגובות

העימות הנוכחי בין יהודים ופלסטינים, אשר הידרדר לפסים אלימים בחודש ספטמבר 2000, אינו מסמל רק את כך שנקעה נפשם של הפלסטינים משנים ארוכות של כיבוש, סגרים, מחסומים והתעמרות ישראלית מתמשכת. העימות הנוכחי מעלה מחדש וביתר שאת את הדיון המהותי ביותר בסכסוך היהודי פלסטיני – דבר שרבים משני הצדדים העדיפו להדחיקו במשך שנים רבות – זכות השיבה.

במשך יותר ממחצית המאה נאחזים הפלסטינים בחלום השיבה ובמפתחות לבתיהם שנגזלו מהם במלחמת 1948 ובשנים שלאחריה. ביטוי חוזר ונשנה לחלום זה עולה בכתיבתם של רבים מהסופרים והמשוררים הפלסטינים. "הן כיצד זה ישכח האהוב את אהבתו הראשונה", שואל סעיד אבו אל-נחס, גיבור סיפרו של אמיל חביבי "האופסימיסט", את אהובתו יועד, שפירוש שמה נגזר מן המלה הערבית שיבה – כמו מכריז בפניה כי הגעגועים למולדת שקולים לגעגועיו של אדם לאהובת נעוריו.


ואולם, מול התקוות הבלתי פוסקות לחזור אל המולדת, ניצבת ההנהגה הפלסטינית הוותיקה בראשות יאסר ערפאת, אשר עד לפרוץ האינתיפאדה הנוכחית העדיפה לוותר על זכות השיבה תמורת השגת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. הנהגה זו שבה אל השטחים הכבושים לאחר חתימת הסכמי אוסלו עם "האויב הציוני", הסכם שאינו מתווה ולו פתרון חלקי לבעיית הפליטים. ערפאת עצמו לא חדל להזכיר גם לאחר הסכמי אוסלו את מטרתו הראשונה במעלה – השגת השליטה באל-קודס מתוך ההנחה כי השגת הסמל הנצחי של ירושלים בעבור העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו, תאפשר לדחוק את השיבה לשוליים ובכך לנטרל את המכשול המהותי ביותר בסכסוך היהודי פלסטיני.


השיבה היא הפריזמה המרכזית דרכה ניתן להבין כיום את החברה הפלסטינית ויחסה לפיתרון הסכסוך. זהו גם הציר המרכזי שמפריד בין ההנהגה הוותיקה של אש"ף, בין אם עומד בראשה ערפאת, אחמד קריע או מחמוד עבאס, לבין הציבור הפלסטיני בשטחים ובגלות. עמית פלסטיני אמר לי לאחרונה משפט שאולי מעיד יותר מכל על יחסה של החברה הפלסטינית להנהגה הישנה של אש"ף: "אנחנו לא מפחדים יותר מהישראלים, אנחנו מפחדים מהמנהיגים שלנו שימכרו אותנו בזול", כלומר יוותרו על זכות השיבה.


יאסר ערפאת וראשי הממשלה שלצידו אינם טירונים פוליטיים. הם מבינים כי רק דיון חוזר בשיבה יעניק להם לגיטימציה שלטונית, לכן ניתן לשמוע על יותר ויותר מקרים בהם זכות השיבה עולה על הפרק בדיונים פומביים. לא בכדי טען ההיסטוריון אילן פפה כי את האינתיפאדה הנוכחית יש לכנות "אינתיפאדת אל-עוודה" – אינתיפאדת השיבה, על משקל אינתיפאדת אל-אקצה.


נושא הפליטים הפלסטינים והשיבה נעדר כיום לחלוטין מהדיון הציבורי בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. תורמים לכך שני גורמים מרכזיים: ראשית המצב הביטחוני והפוליטי באזור, המסרסים כל יכולת להקשיב ולהבין את סבלו של הצד השני, ושנית, חוסר הידע המחפיר בצד היהודי בכל הנוגע להיווצרות סוגיית הפליטים ועברה המיוסר במלחמת 1948 והשנים שלאחריה. "מלחמת השחרור" נלמדת במערכת החינוך הישראלית בשמות קוד של מבצעי גבורה מבלי לציין כי גיבוריה של אותה מערכה ביצעו מעשי טבח וגירוש שאינם מתקבלים על הדעת. במיוחד לאור הטראומה הלא אנושית שעבר העם היהודי רק מספר שנים קודם לכן… ואולי בשל אותה טראומה?


תמר הרמן ואפרים יער ממכון שטינמץ לשלום בדקו את התפישה הרווחת בקרב הציבור היהודי בישראל ומצאו כי זו מטילה את האחריות העיקרית ליצירת סוגיית הפליטים על כתפי הצד הערבי, וכי הפליטים עזבו מיוזמתם או משום שההנהגה הערבית עודדה אותם לעזוב. כרבע מהיהודים אינם סבורים כי לישראל יש כל אינטרס בפתרון זה או אחר של בעיית הפליטים, וכשני שלישים מאותו ציבור מתנגד אפילו להכרה עקרונית בזכות השיבה ללא כל יכולת מעשית לקיימה.


חוסר הידע והעניין בעברה המיוסר של ישראל מותיר את היהודים אדישים אפילו לנוף הסובב אותם. הם אינם שואלים את עצמם מה הן אותן צבורות של שיחי צבר המקיפים קברי שיח’ נטושים (שחלקם הפכו ברבות השנים לקברי צדיקים), מהיכן צמחו בתי האבן הישנים, שחלקם הפכו חורבות וחלקם שופצו על ידי יהודים ונעשו בתי יוקרה, או מהיכן צצו אותן מצבות גלמודות, פעם בעיבורה של עיר עברית משגשגת, ופעם על גבעת טרשים חשופה. כל אותם שרידים ניצבים דומם כאנדרטות למציאות נשכחת שרחשה על אדמה זו ערב המלחמה ההיא, שהיתה לתושביה היהודים של הארץ "מלחמת העצמאות" ולתושביה הערבים "הנכבה" – האסון. הישראלים נוהגים להאשים את הפלסטינים בחינוך קלוקל ובספרי לימוד שמעלימים את מדינת ישראל ממפות הלימוד. הדעת אינה יכולה להיות נוחה מטענות אלה על עיוות המציאות וסילוף האמת, אך האם היא יכולה לשקוט מפיסול מציאות חדשה דרך מפותיה של מדינת ישראל, מהן נעלמו הכפרים הפלסטינים הנטושים, כמו גם מספרי הטיולים ומשלטי ההסבר של הקק"ל?


הצעות רבות הועלו במהלך השנים לפתרון סוגיית הפליטים. החל מהצעת המאה אלף, שהוגשה רשמית על ידי משה שרת בשנת 1949 ודנה בחזרתם של מאה אלף פליטים לתחומה של ישראל תמורת קליטת שאר הפליטים במדינות ערב, דרך הצעות עמומות כגון אלו שהועלו ביוזמת ז’נבה והגבילו את מספר השבים "לשיקול דעתה הריבוני של מדינת ישראל" ועד לפתרון של הקמת מדינה אחת לשני העמים ממערב לירדן, בה יוכל כל אדם להתגורר במקום שיבחר.


הדיון בפתרון מעשי לסוגיית השיבה הוא בבחינת לרתום את הסוסים לפני העגלה. מדינה דו לאומית ממערב לירדן לא תקום בשנים הקרובות ואפילו הכרה ישראלית עקרונית בזכות השיבה (להבדיל מהשיבה עצמה) אינה עומדת כיום על הפרק. כפי הנראה, מנהיגי ישראל ופלסטין יוליכו את עמיהם, במקרה הטוב, לפתרון של הפרדה בין העמים. הפרדה זו צריכה להיתפש כפתרון זמני ולא כפתרון קבע, במהלכו תוקם חברה אזרחית חזקה בשני הצדדים ויחל תהליך חינוך שורשי ומעמיק שבסיומו יוכלו שני העמים ממערב לירדן לדור יחדיו מבלי שהשיבה תיתפש כ"איום דמוגרפי", "סכנה ביטחונית" ו"סופה של המדינה היהודית".


אין ספק כי ההכרה בשיבה ובהיסטוריה המיוסרת של ישראל הם הצעדים ההכרחיים להשגת פתרון של שלום, אך הכרה זו אינה צריכה לבוא מתוך מקום של אשמה, מכיוון שאשמה אינה מובילה לפתרון סכסוכים, אלא רק מובילה אנשים למצב של התגוננות. היא צריכה להגיע מתוך לקיחת אחריות ישראלית על האסון הפלסטיני, ומתוך רצון הדדי כי גם הפלסטינים יכירו בסבלו של העם היהודי ובזכותו להתקיים בישראל. ברור כי לא יהיה ניתן להתעלם מהשיבה בכל דיון עתידי על פתרון הסכסוך כפי שמתעלמות מכך כל יוזמות השלום בעשור האחרון.

תגובות
נושאים: מאמרים

59 תגובות

  1. איתן-ליובל הלפרין הגיב:

    אני משוכנע שבמלחמת השחרור ,כמו במלחמה, נגרמו עוולות ועשרות אלפי אנשים תמימים איבדו את עולמם. בהכרזת העצמאות קרא דוד בן גוריון לערבים לחיות עמנו בשלום ותגובתם ידועה. נשאלות מספר שאלות: 1.איך למעשה ניתן לפצות כיום על העוולות של אז?.2. איך דברים נפתרו בהיסטוריה העולמית ? 3.האם את"זכות השיבה" ניתן לישם הלכה למעשה והיישום לא יפגע בקיומה של מדינת ישראל? 4.האם מדינות ערב לא הנציחו במכוון את "בעית הפליטים" כאמצעי לחיסול מדינת ישראל? 5. איך מתגברים על סינדרום מצדה? ושאלת השאלות היא:האם ניתן בכלל להתגבר על הסיכסוך המשפחתי בין יעקב לעשו???

  2. יובל הלפרין הגיב:

    הליברליזם לא יעבור!
    אז גם עכשיו רכלנות אישית מתפרסמת פה. עוד מעט יתחילו לספר כאן מי שוכב עם מי. עד שהעורכים מתפנים למחוק, אז כל מי ש"צריך" לקרוא קורא.

    תפסיקו עם הליברליזם הקלוקל הזה, ותתחילו להפעיל בקרה מקדימה לפני הפרסום.

    ולגבי שאלת הבריחה, ברחו או לא ברחו, זה באמת משנה? במלחמת המפרץ הראשונה גם אני ברחתי מת"א. טבעי שאדם מתפנה ממקום שהופך לזירת קרבות. האם זה מבטל את זכותו על מקום מגוריו? הגירוש הוא גירוש גם אם לא מרכזים את כולם בכיכר מרכזית ומורים להם לעזוב, כמו שנעשה ברמלה, למשל. גם לחרוש את יישוב בדחפורים אחרי שכבשת אותו זה גירוש לכל דבר.

  3. נורית הגיב:

    מצטרפת לדעתו של איתן . סבורתני שבאמת אין באתר אינטליגנטי זה מקום לתגובות המאכלסות בתוכן מילים כמו חלאות ,קאפו,יהודו-נאצים ועןד מושגים שאני מקווה כי עברו מהעולם. אני מחזקת את ידי מערכת אתר "הגדה" בשמירתה על שפה נקיה וענינית נטולת כל מומנטים אישיים ורכילותיים.

  4. שאלת תם הגיב:

    מערכת הגדה השמאלית מוחקת תגובות באופן לא עניני.
    תגובותיי, שהיו ענייניות לחלוטין, נגעו ישיורת למאמר וכללו הערות ושאלות, שלאיהן התייחסו כובתים אחרים אחר כך כמו יובל הלפרין הוסרו ונמחקו.
    גם מאותיי על כך, בעוד שמכתבי הלל למערכת לא הוסרו.
    מערכת הארת מתנהגת באופן שאינו תואם רעיונות בסיסים של דיון הוגן, ולא מובן לי למה יש לתמוך במחיקת תגובות שבפירוש אינן רכילות/אינן כוללות גסויות ולכל היותר אינן הולמות את דתעם של חלק מהכותבים
    (למרות שאי אפשר אפילו לכנות אותן יומיות). מדיניות זו של המערכת מעלה ניחוחו ישן ולא אהוב של טוטליטריות וחבל, השמאל שלנו שכולל גם אותי ראוי ליותר מכך.

  5. שמאלני מהורהר הגיב:

    שאלת תם: האם קיימת איזושהיא אפשרות יצירתית (שאינה מוכרחה להתבסס על תקדימים היסטוריים) לטרנספר של קטיפה? מקסימום תוך "עזרה" מינימלית שלנו לאלו שיהססו? ואני לא מתכוון להרגיז, או לקומם עלי אף אחד אלא לפתוח פתח לדיון הומני בסוגיית הטרנספר. (מודע למורכבות שבעצם ניסוחו של דיון כזה).

  6. תשובה למגיב מעל. הגיב:

    המערכת מוצפת תגובות שחלקן כאילו הוצאו מביב.אלה נמחקות לרוב עוד לפני שרוב הגולשים ראו אותן. המערכת נוהגת בליברליות מקסימלית כלפי תגובות שאינן תואמות את דעתה, אך יש לזכור כי איננו במה לתגובות של הימין. להאשים את האתר ב"טוטליטריות" זה מופרך לחלוטין.

  7. יובל הלפרין הגיב:

    לאיתן,

    על הסכסוך בין יעקב לעשו אפשר לפתור בכך שנסכים כולנו שמדובר בסיפור מיתולוגי יפהפה.

    את העוול שנגרם לפליטים הפלסטינים אני הייתי פותר בשינוי חוקתי הממיר את מה שמכונה "חוק השבות" לחוק השיבה. שיבה ממשית של פליטים לבתיהם לאחר 50 שנה, במקום שיבה מיתולוגית של אנשים שבעקבות "טיפול" שליחי הסוכנות סבורים שאי פעם בעבר הרחוק אחד מאבות אבותם חי כאן.
    אבל אני מודע לכך שאני במיעוט. בישראל קיים כיום לצערי רוב מוצק לאידיאולוגיה הציונית, אז יש פתרונות מינימליסטיים, למשל הרחבת חוק השבות, או הרחבת המושג "תושב חוזר".

    לטווח ארוך לא תיתכן מדינה יהודית וגם דמוקרטית. גם ללא הפליטים הפלסטינים יש אוכלוסייה הולכת וגדלה המוצאת עצמה משוללת זכויות רק בגלל המושג "מדינה יהודית", בין השאר גם יהודים רבים (מסורבות גט ומשוללי/ות חיתון, למשל). העובדה שמדינת ישראל נוסדה על ידי התנועה הציונית אין פירושה שהיא אינה יכולה להתקיים בלעדיה (דרום אפריקה ללא האפרטהייד היא עדיין דרום אפריקה).
    ולסיום, מדינת ישראל נוסדה מתוקף החלטת או"ם שלא צפתה את גירוש הפליטים. כך שחזרתם של הפליטים בוודאי שאיו פירוה חיסולה של אותה המדינה.

  8. ….. הגיב:

    שמאלני?

  9. עודד | זכות השיבה הגיב:

    רבים ובראשם יורם בר חיים ויובל הלפרין טוענים בזכות זכות השיבה כאילו היתה זכות מקודשת. בדיוק שנה לפני המלחמה ב1948 היתה מלחמה דומה בתת היבשת ההודית. בריטניה הכריזה על תכנית חלוקה בתת היבשת וקבעה את הגבולות.
    התוצאה היתה התפרצות אלימה,טבח חסר רחמים של מליונים (רכבות מלאות אנשים שחוטים הגיעו לתחנות הרכבת מהאזורים המגואלים בדם) ובריחה וטרנספר של מליוני הינדים ,סיקים ומוסלמים.
    עד היום אף אחד לא דיבר על זכות השיבה המקודשת והודו ופקיסטן וגם בנגלדש חיים עם זה טוב מאוד.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים