הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בינואר, 2004 24 תגובות

לחפש עבודה זה לא תהליך קל. אבל כשראיתי את המודעה שמחפשים קב"ן (קצין בריאות הנפש) אורו עיניי. נזכרתי שפעם הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כדי להיות קב"נית. הייתי אז בצבא, קצינה, ועבדתי במקביל לשלושת הקב"נים בבסיס. התרשמתי מעבודתם ואני אף זוכרת את הרגע בו שאלתי אותם "אבל מה למדתם בעצם?" והם ענו לי "עבודה סוציאלית". והנה אני היום, עובדת סוציאלית קלינית, אסגור מעגל. אז, בעיניה של בת 18, המסגרת הצבאית היתה עוד מסגרת שבאה לאחר זו של בית הספר – כך שהסתגלתי אליה די בקלות. אולי הייתי צריכה לדעת שהיום, אחרי התבגרות, בגרות, התפכחות ובשלות – אראה את המסגרת הזו בעיניים אחרות.

קבעתי איתה פגישה. הייתי קצת לחוצה, כמו כל פגישה שאינך יודעת מה יקרה, מי יעמוד מולך ועל מה תדברו.


המודעה


במודעה היה כתוב: "דרוש קצין בעל תואר כך וכך…" כשהתקשרתי שאלתי אם המודעה מופנית גם לנשים. "בוודאי" היא ענתה, "פשוט את יודעת, כך מקובל לפנות". כבר באותו הרגע זה נשמע לי קצת מוזר. מקובל? איפה? מתי? לפני 20 שנה? ומה עם איזה קו נטוי קטן? (נורה מספר אחת).


הטלפון לפני


היא שואלת את שמי המלא וכשאני אומרת לה היא משיבה: "הו.. זה כבר נשמע טוב, שם של קצינה". משום מה, שוב, זה לא הצחיק אותי. ואם היה לי שם אחר? (נורה מספר שתיים).


הפגישה


(נורה מספר שלוש, בעצם כבר לא נורה, מדורה, כך היה נכון לקרוא לזה מבחינתי). היא קבעה איתי בבית קפה, שולחנות מלאים מסביב. אנחנו ממש לא לבד. אני מולה עם חליפה מהוקצעת, שיער אסוף (טוב, בכל זאת צבא לא?) מתכוננת לי לראיון עבודה שגרתי.


היא פתחה בעובדה שהיא חייבת למלא שאלון מובנה ולכן תשאל אותי שאלות ברצף מסוים, ואם הן נראות לי חודרניות, באפשרותי לעצור אותה. בעיה; אני רוצה להרשים, לספק מידע, לענות כראוי, לתת לצד שמראיין אותי תחושה של כנות ושאין לי מה להסתיר, אני רוצה את התפקיד! אבל מה אם השאלות נראו לי לפתע ממש, אבל ממש לא רלוונטיות לתפקיד? אני יודעת במה מדובר כשזה נוגע לראיון עבודה, בייחוד שאני עצמי ראיינתי מאות אנשים.


החוכמה לדעתי בראיון טוב היא להקשיב בין השורות ולדלות את הפרטים בעקיפין. אך לאור מה שאמרה התכוננתי בליבי בכל זאת לשאלות כמו "מהן התכונות החזקות והחלשות שלך?" שאיני מעריכה כלל, אך לא התכוננתי לשאלות שהיו למעשה בגדר תחקור ביטחוני, חודרני, ובתחושתי: על גבול הרכילותי.


הרי לא מדובר בתפקיד ביטחוני, סודי, אפילו לא ממש צבאי, מדובר בתפקיד מקצועי לחלוטין, ביחידה מקצועית, דווקא מהצד "הרך" של המערכת. השאלה הראשונה היתה מה הרקע המשפחתי שלי ומה ההורים עושים, אח"כ מה האחיות למדו, איפה הן גרות, מה הן עושות, ואז השאלות הבאות: היה לכם משבר משפחתי? ספרי איזה. יש לך חבר? כמה זמן? איך תתארי את הקשר ביניכם? אני מוצאת את עצמי מספרת, ללא כחל וסרק, לא מציבה גבולות, מדברת בפתיחות, נזכרת שבהתחלה היא אכן אמרה לי שאפשר לא לענות, אבל אני באמצע ראיון, לא עוצרת לחשוב וכזכור, רוצה או לפחות חושבת שרוצה את התפקיד. אחרי שאני מדברת כשעה, מרגישה שמשילים את עורי, פיסה אחר פיסה, אני חושבת על זה שאפילו איני יודעת את שמה המלא.


בסוף הראיון אמרה שבעצם מדובר על צורכי המערכת (משפט נהדר) והם מכינים עתודה, שלא ברור את מי יגייסו או יפטרו בקרוב וע"פ זה הכל יוחלט. מן מלים גבוהות שכאלו שמזמן לא שמעתי, "החלטות על"," האח הגדול". האם בשם הכנת העתודה הזאת, וכראיון ראשוני, לא שני, או שלישי או רביעי אני אמורה לספר לאשה זרה בבית קפה את כל עברי? את כל הפרטים הכי אישיים?


"אם תתקבלי, תעברי עוד שלושה ראיונות", ואני כבר חושבת מה יש לשאול אותי בראיונות הבאים שלא נאמר בשעה הזאת.


אני חוזרת הביתה אך אז נעצרת לחשוב, אולי גם לחוש. אני חשה תחושת השפלה על גבול האונס – אונס נפשי. אני חשה שרמסו את פרטיותי לחלוטין ואת זכותי לפרטיות. אני חושבת על זה שמוזר שלא שאלה על נטייתי המינית, או גם מה עשיתי אתמול בלילה, ואם הייתי חולה במשהו אי פעם. אני חשה לפתע מה חשו אותם בני 18 שרצו להתגייס לצבא ולא התקבלו מכל מיני סיבות שהיום נראות ביזאריות. אני חושבת כמה קשה עמלו בנות כדי להתקבל לקורס טייס ואיך פעם לא שמתי לב לקשיחות המערכת וחוסר סובלנותה וכרגע זה כל כך צורם.


ואם אדם הוא דו מיני? גדל בעיירת פיתוח? חד הורי? חולה סרטן בעברו? חולה סכרת היום? האם כל השאלות הללו אכן ראוי לשאול אותן בראיון עבודה ראשוני?


זה מעלה בי שאלות רחבות יותר. מדוע אדם צריך ללכת עם "תוויות" כל חייו? מדוע הוא צריך להימדד ע"פ מה עושים הוריו ואחיותיו? בליבי גומלת כבר ההחלטה שכלל איני רוצה לעבוד במערכת שכזו אך מעבר לכך – אני כועסת.


הטלפון שאחרי


יום אחרי היא מתקשרת. "יש שאלה ששכחתי לשאול אותך ואני פשוט חייבת למלא את כל השאלון", "כן" אני עונה, אך נחושה הפעם לא לענות על כל שאלה. "היית בטיפול?" אני, לתומי, נזכרת בשיעורים הראשונים בעבודה סוציאלית כשלמדנו את מיומנויות הראיון ומיומנויות יצירת קשר. לא, איני מצפה ליד חומלת או מלטפת כי אכן זהו ראיון עבודה, אך האם זו הדרך לשאילת שאלה כל כך אישית? אולי הכלל הראשון ביצירת קשר טוב ואמפתיה היה ש.. "יש לשאול שאלות אישיות בצורה טכנית אדמיניסטרטיבית, ומנוכרת" ואני פספסתי?


הפעם אני מנסה להציב גבולות (גם את זה למדנו, לא?) ולהשתמש למעשה לראשונה בזכות שניתנה לי עוד בפגישה ההיא ולא ניצלתי, הזכות לא לענות במידה והשאלה חודרנית מדי. אולי, דווקא השאלה הזו כן רלוונטית לתפקיד, אבל מכיוון שאני חשה שסיפקתי לה מידע רב כל כך על עצמי בעוד מדובר כזכור על ראיון ראשוני ולתפקיד ערטילאי, אני משתדלת לא לספק כרגע עוד מידע.


"כן" אני אומרת ולא מוסיפה. "כמה זמן?" "חצי שנה". שתיקה. "מתי?". "לפני שלוש שנים", אני מוסיפה: "את יודעת כל אחד צריך טיפול במיוחד מי שעוסק במקצוע". "כן ברור, ואני לא שופטת את זה לשלילה או חיוב ואת לא חייבת לפרט, אבל בכל זאת, באיזה נושא?". "נושאים אישיים", אני אומרת. "בכל זאת, באילו נושאים?", "את לא רוצה לספר?", "זה נראה לי אישי מדי". "טוב ביי".


היא טורקת/מנתקת את הטלפון. כנראה פשוט סיימה את השאלון ומילאה איקס על "המרואיינת לא מוכנה לפרט". ואני שואלת אתכם, זו לא חוצפה? (וסליחה על הפולניות).  האם לא מדובר על עבירה על איזשהו חוק זכויות הפרט? אני ניגשת לבדוק. מתברר שיש זכות שנקראת "הזכות לפרטיות". זכות זו זוכה להגנה חוקתית וחוקית ומעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סעיף 7(א) הקובע: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", ובכך זה מעוגן בזכות יסוד בעלת ממד חוקתי שאין לפגוע בה אלא בחוק. החוק קובע הגנה כללית ביותר על הפרטיות ואינו מגדיר בברור מלבד שלושה איסורים: "אין נכנסים לרשות היחיד של האדם שלא בהסכמתו". "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו או בכליו". "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו, או ברשומותיו". זכות זו קובעת את אותו תחום בחייו של הפרט שאליו אין להיכנס או להתערב ללא הסכמתו וידיעתו של הפרט, אך הוא אכן תחום מוחשי וערטילאי כאחד.


ע"פ דו"ח לזכויות האדם בישראל – תמונת מצב, שפורסם ב-1996 זכות זו כוללת גם הגנה על מידע אישי. במיוחד כיום, כאשר האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים חדירה לפרטיותם של אנשים ואף שימוש לרעה במידע. חוק זה עוסק גם בהיבט של הגנה על הפרטיות במאגרי מידע וגם בהיבט של העברת מידע בין גופים ציבוריים.


כזכור, אני למעשה סיפקתי פרטים רבים אודותיי לצה"ל שהוא אחד ממאגרי המידע הגדולים ביותר שקיימים, ואין לי מושג היכן מידע זה יהיה שמור ולמי יועבר.


החוק מתייחס גם לכך שאכן בזכות האזרח לבקש לעיין במידע אודותיו בכל מאגר מידע פרט לזה של צה"ל או כל רשות ביטחונית אחרת, אך אין התניה (שראויה היתה להיות) שמתנה פטור זה לרשויות אלו, בכך שגילוי הפרטים ע"י האזרח יפגע בביטחון. לכן הופכות להיות רשויות אלו לחסינות מביקורת. כלומר, אין באפשרותי כרגע לברר כל פרט לגבי המידע שמסרתי.


הדו"ח אכן מציין שיש ליקויים רבים כיום בנוגע למאגרי המידע ואחד מהם הוא שאין הגבלה על דרכי איסוף המידע והגבלת המידע שמותר לאסוף. בדו"ח גם נאמר ש"כל מידע אישי שמוסר אדם כאשר הוא מוצלב עם מידע אישי נוסף שקיים בו פוטנציאל של פגיעה, לא ניתן לדעת אם יעשה בו שימוש לרעה ולכן גם קשה לצפות מראש איזה הוא מידע בלתי מזיק".


בדו"ח זה יש התייחסות ספציפית לגבי "מידע אישי בקבלה לעבודה" ובהחלט מצוין ש"אין כיום הגנה חוקית מפני דרישה של מעביד ממועמד לעבודה למסור מידע אישי גם בתחומים אינטימיים כגון: חיי מין, חיי משפחה, טיפולים פסיכולוגיים וכיוצא באלה".


נאמר גם: "מועמד לעבודה רשאי לסרב למסור את המידע המבוקש, אולם אז, קרוב לוודאי שיוותר על הסיכויים להתקבל לעבודה אצל אותו מעביד. בשנים האחרונות פשט נוהג של מעסיקים לשלוח מועמדים לעבודה למכוני בדיקה השואלים שאלות חודרניות ביותר שהרלוונטיות שלהן למשרה המבוקשת מוטלת בספק. התוצאה היא שהמועמד לעבודה חשוף לפגיעה קשה בפרטיותו, ללא יכולת ממשית להתגונן מפניה".


החוק היחידי שקיים כיום בנוגע לשאלות אלו התקבל בינואר 1995 בכנסת, תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה האוסר על מעביד לדרוש ממועמד לעבודה או עובד את הפרופיל הצבאי שלו. הרחבה של איסור זה התקבלה אח"כ בכנסת בתיקון לחוק שירות הביטחון האוסר על כל אדם (אלא אם כן הורשה לכך) לדרוש או לעשות שימוש בכל נתון צבאי. אני מציינת כל זאת, רק כדי להבהיר במה מדובר בדיוק כאשר אנו מדברים על "הזכות לפרטיות".


ברור שאם התראיינתי לצה"ל ידעתי שהפרופיל הצבאי שלי חשוף אך ראיון זה העלה בי שאלות גלובליות יותר לגבי ראיונות לעבודה בכלל, ומסירת מידע אישי בפרט. בייחוד כיום שאחוז "הסרבנים" הולך וגובר ועימו אחוז הלא מתגייסים, ואכן נשאלת השאלה אם יש לעובד הזכות לבקש מידע לגבי פרופיל צבאי? (שמתברר שלא) אך מה לגבי כל מידע אחר? מה לגבי מתן מידע שמבחינתך הוא אישי לחלוטין, אינו בעל נגיעה לעבודה ועלול אף לשמש בסיס להפליה לרעה כלשהי?


מבחינה זו, האזרח אינו מוגן בשום דרך. אני בהחלט למדתי מכך לקח, מקווה שגם אתם. אסור בהחלט למסור מידע באופן אוטומטי, גם אם מתבקשים לכך, ובוודאי שמותר ואף רצוי לדעת לאיזו מטרה נאסף המידע ואם הוא רלוונטי לאופי המשרה. אני מקווה שאכן תהיה לכך, בקרוב, גם הגנה חוקית.

תגובות
נושאים: מאמרים

24 תגובות

  1. לוררניקה הגיב:

    זה לא נושא השרשור, מוכן לענות באימייל או תחת שירשור שזה הנושא שלו.

  2. דנדן הגיב:

    אפתח בהערה לזה שהגיב תחת "ושוב האינדיאני קופץ בראש": גם אתה קופץ בראש. חצי מהמגיבים לאינדיאני טוענים אישית נגדו במקום להתמודד עם תוכן דבריו, קוראים לזה בלטינית אד-הומינם…

    ועכשיו לעניין: התופעה שמתארת ליאת אכן מרגיזה ואולי אף לא חוקית אבל לא צה"ל הוא הבעיה אלא שחיקת החוק עד דק. אני אישית נאלצתי פעמיים להתבזות שעות ארוכות "במכוני אבחון" למיניהם במסגרת חיפוש עבודה.
    מילא בניית גשרים ובתים מלבני לגו ופטפוט דבילי ומזוייף תוך ישיבה במעגל… אבל הראיון החודרני עם הפסיכולוגית זהה לזה שתיארה ליאת, אלא שכאן הפרטים הם עניין שולי לעומת שיתוף הפעולה של המרואיין.
    בפעם הראשונה עמדתי על דעתי מול ה"מאבחנת" הינוקא שמולי. לא הסכמתי לענות לשאלות חודרניות ואף העזתי (לא עלינו) לעמוד על שלי. התוצאות לא אחרו לבא ו-"כוסחתי" בטענות שונות ומשונות (שילמתי כסף רב כדי לראות את הדו"ח לאחר שלא התקבלתי לעבודה).
    בפעם השניה לאחר הפקת לקחים מצידי הייתי צפיחית בדבש, מחלתי על פרטיותי וכבודי ועברתי את מבחן האח הגדול (או: המאבחנת הקטנה).
    מסקנה? שיטת ההיצע וביקוש עובדת מצוין עבור העובדים כשהשוק הוא שוק של מחפשי עובדים. אבל כשהשוק רווי במחפשי עבודה יהיו זכויותיהם הראשונות להישחק.

  3. איתי הגיב:

    ליאת, אני מסכים איתך בכל הנושא של חודרנות מקומות העבודה לתוך פרטינו האינטימיים ביותר. לא ניתן להפרידו ממה שקורה בתקשורת ההמונים כמו הסדרות "המופע של סטיב" ו"יצאת צדיק". תקשורת ההמונים משדלת את הפרט לפתוח את חייו בפני אחרים על מנת לזכות במשהו (פרס או עבודה)והסכנה היא במתן כוח שיפוט בידי אנשים מסויימים שאין להם זכות להפלותך על בסיס מגדרי, אתני או מעמד. לצערי, אנחנו מגבים את התהליך הזה – מצביעים לפרוייקט Y, מחזירים את רודריגו ל"קחי אותי שרון"וכו’. הפתרון לכך הוא חוקתי גרידא ולכן, יש צורך להעלות הצעת חוק פרטית שתוכל להגן על פרטיות המועמד בראיונות.

  4. אינדיאני הגיב:

    נשארתי במתח האם התקבלה או לא ?מאחר והגדה השמאלית היא לא עיתון מחתרתי או עיתון מטעם ציפיתי שתפנו לצבא לתגובה.הראיון בבית קפה לא נראה לי בדרך כלל ראיונות עושים במשרד. קב"ן חודר לנפשם של חיילים רבים המתלוננים על בעיה נפשית כלשהיא וזאת יודעת ליאת.זכות הארגון שלא לקבל אדם המטופל נפשית אשר יטפל באנשים עם בעיה נפשית שיתכן שהיא זהה לבעייתם.האם ליאת תסכים ללכת לטיפול נפשי אצל פסיכולוג המקבל בעצמו טיפול נפשי ?

  5. לאינדיאני הגיב:

    כמעט כל פסיכולוג נמצא בטיפול נפשי. המעטים שלא עוברים טיפול קבוע, טופלו בעברם.
    זוהי חלק מן התפיסה המקצועית.

  6. ושוב האינדיאני קופץ בראש הגיב:

    הגם עליו חסות מגינות בעלות החיים ?- האם מותר לנו להיפטר סוף סוף מפגע רע זה ?

  7. זה לא קורה רק בצבא ! הגיב:

    מאז שאדון חיים רמון הרס את ההסתדרות הכללית נפתחה הדרך להשתלטות טוטאלית של המעבידים על ציבור העובדים בישראל.זכויות האזרח לפרטיות ולניהול חיי משפחה תקינים הפכו למונופול בלעדי של המעביד. כך אנו נראים ןכך אנו באמת.

  8. רמון לא היה לבדו הגיב:

    רמון החריב את ההסתדרות יחד עם מרץ.

  9. היכן חברת הכנסת גוז’נסקי?! הגיב:

    אחרונת הלוחמות לצדק סוציאלי ולהוגנות ביחסי עבודה היתה גב’ גוז’נסקי ולמרות פעלה הרב והחשוב חרצה מפלגתה את גורלה לא להיות יותר חברת כנסת,חבל,חבל מאד!!!

  10. אינדיאני הגיב:

    מקובל עלי שלא נעימה שיטת הראיונות. אולם כל המבקרים לא מציעים שיטה חליפית.יוסכם על כולם כאשר המעביד מעוניין בעובד ומופיעים רבים הוא מעוניין בטוב ביותר.אנשי אקדמיה קבעו שיטה זו של ראיונות יתכן שצריך לשנותה.מה שלא מצא חן בעיני שליאת רצתה להתקבל למקום עבודה , כאשר לא התקבלה מצאה נימוקים שונים מדוע לא התקבלה.כאזרח איכפתי יש לי דעה בנושאים שונים יתכן שדעתי לא מקובלת אולם ניתן לסתור אותה ולא לרדת לתת רמה של ניבולי פה.

  11. האקדמיה ללשון הגיב:

    שליחנו בדק את התגובות למאמר זה ולא מצא אפילו מקרה אחד או רמז ל"ניבול פה" עליו מלין מי שמכנה עצמו "אינדיאני". ניבול פה,פירושו:שימוש במילים גסות ואילו הכינוי שטרדן זה לקח לעצמו,הוא גס בפני עצמו ואין בו שום סימן של אנינות.

  12. יורם בר-חיים הגיב:

    משמחש אותי מאד, ליאת, שלמדת להגן על פרטיותך, האם תלמדי גם להגן על פרטיותי ?
    להיות הקב"נית שלי כבר לא תזכי, אני שוחררתי על-ידי קב"ן כבר לפני עשר שנים, אבל מי יודע, אולי עוד אפגוש אותך בתור המאבחנת במבדקי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים – מבדקים שבעלי פרופיל 21 חייבים לעבור כדי לקבל בחזרה את רשיון הנהיגה שלהם, מי שידוע שהוציא את הפרופיל ביזמתו, מוכשל בהם באופן כמעט שיטתי.
    אם אפגוש אותך פעם, כמאבחנת הנ"ל, כמראיינת במקום עבודה חדש, או באיזשהו תפקיד אחר שמערכת הישראלית מאפשרת לבעלי הכשרה כשלך, האם תגני על פרטיותי ?

  13. ליוסף הגיב:

    אני אכן אדם שפוי, שפוי עד כדי כך שאינני מוכן להיות חלק מצבא טרוריסטי של מדינת אפרטהייד (וגם לא חלק מרוב הצבאות האחרים).
    מדוע בחרתי לפני עשר שנים להוציא פרופיל 21 ולא לסרב ? זה ענייני הפרטי ואינינ מרגיש חייב לך דין וחשבון. אני לא מתבייש בבחירה שלי ואין לי שמץ של מחויבות מוסרית כלפי מערכת הדיכוי, כזו שבגללה אסור לי לרמות את המערכת.

    באהדה רבה והערכה רבה לכל סרבני הגיוס והמצפון, כולל "הסרבנים האפורים".

  14. זה לא יוסף הגיב:

    איוהה יה יורם וואללה עם הסיפור עהזה על קב"ן אולי צריך להזהר ממך.אבל מה יש לך ביצים מה זה של יען. אתה לא מפחד מכלום.

  15. לאלו שמוחקים תגובות-מזלדה. הגיב:

    מדוע מחקתם את התגובה שלי שמשבחת את יורם בר חיים.

  16. ליורם בר חיים. (מורוניקה) הגיב:

    חן חן לך על השתפכות הנפש ועל הפתיחות שגילית! אותי מענין באיזה צבאות כן היית מוכן לשרת(ואל תגיד לי צבאות של מדינות אירופה המערבית ושוויצריה) ותודה(נוספת) על גילוי הלב.

  17. לאינדיאני וליורם. הגיב:

    אינדיאני, אם תשים לב כתבתי באיזו שורה אחת קטנה במאמר שחשבתי שדווקא הזכות לשאול אותי אם הייתי בטיפול נפשי- היא אכן רלוונטית במידה כלשהי לתפקיד "קבנ"ית" אך מכיוון שחשתי שיום קודם חדרה ביד גסה לפרטיותי ובתחומים שלא היו רלווטיים כלל, התנגדתי הפעם למסור את כל הפרטים.
    ב. עובדה שסיפרתי לה שכן, אך לשאול "באילו נושאים"? זה היה מוגזם לטעמי.
    ג. בטח ובטח לאחר שהסבירה שזה ראיון "כללי" ו"לעתודה במערכת".
    ד. האופן בו שאלה שאלה זו, ובטלפון, היה גס ביותר.(כולל טריקתו בסיום)
    ה. באותו שלב כבר החלטתי (וגם זאת ציינתי, שאני לא מעוניינת בתפקיד).
    ו. הייתי מסכימה ללכת לפסיכולוג שעבר טיפול נפשי? ברור שכן. ואף רצוי.

    ליורם-
    כו, אשתדל מאד להגן על פרטיותו של כל אזרח באשר הוא וגם אלו בעלי פרופיל 21. ציינתי שבעבר ועדיין, גם אני מראיינת אנשים, לעולם איני שואלת כלל על הפרופיל הצבאי, כמו כן, אני משתדלת ללמוד על האדם דרך שאלות הרבה יותר כוללניות, לא חודרניות, לא משפילות ולא אישיות מדי, לזאת בדיוק הוכשרתי. "לשמוע בין השורות". מעבר לזה: כל שאלה חייבת להיות רלוונטית לתפקיד המוצע מבחינתי.

  18. התגובה האחרונה היתה ממני- כותבת המאמר-ליאת. הגיב:

    ציינתי בתגובה זו מייל, אשמח לשמוע דעת הקוראים גם באופן זה.

  19. זכוכית הגיב:

    ליאתי המאמר נהדר וכתוב כל כך יפה! נמשיך להילחם על זכויותינו!ע.

  20. עדו הגיב:

    האמת היא שלא הבנתי מה הכותבת רוצה
    מצד אחד אין בשאלות עבירה על שום חוק – המשמעות בחוק של לא להכנס למידע אישי היא לא לעשות זאת ללא רשות מי שהמידע עליו, ואילו בראיון היא הרי מנדבת את המידע.
    מצד שני זכותה לא לענות על השאלות ולהסתכן בכך שלא תתקבל לעבודה. אם ברצונה גם לא לענות וגם להתקבל הרי היא לא מבינה שהיא לא יכולה לקבוע את כללי הקבלה לעבודה משום שאם המועמדים יקבעו את הכללים הרי כולם יהיו המתאימים ביותר כי לא יהיה קריטריון עצמאי כלל.

  21. ליאת הגיב:

    כנראה שיש לך בעיות בהבנת הנקרא.אז אסביר בשנית.
    לא טענתי לרגע שלא צריך קריטריונים לקבלה לעבודה.אפילו ציינתי שמספר שנים עסקתי במקצוע הזה- אני זאת שראיינתי. כמקצוע. (הייתה תקופה שבה לא עבדתי כעובדת סוציאלית). דווקא משום כך אני מכירה היטב הן את הצד של המראיין ואת את הצד של המרואיין, מכל בחינה אפשרית.
    כמראיין- עליך לשאול את השאלות הרלוונטיות למקצוע שאליו אתה מראיין. מנכ"ל לא ישאל אותן שאלות ששואלים איש פיתוח וכדומה.
    ראיון לעבודה- לא סתם נקרא "ראיון תעסוקתי" והוא שונה מכל ראיון אחר.
    שאלות חודרניות, שאלות לגבי בני משפחתך, קשרים בינאישיים,קשרים בכלל, שאינם במסגרת העבודה (כחלק מנסיון לבחון למשל האם הינך איש צוות או לא) לא היו רלוונטיות לתפקיד אליו רציתי להתקבל, אני מניחה שגם לא לתפקידים אחרים, בודאי שלא כשאלות בראיון ראשוני, בבית קפה, לצורך "עתודה" בלבד.
    בחו"ל כידוע גם לא שואלים על מצב משפחתי, מספר ת.ז, ומה אשתך עושה- בארץ לצערי זה עדיין נפוץ.
    כתוצאה מכך אם נשאלת שאלות שכאלו ואתה יודע שאכן אם ברצונך את התפקיד עליך לענות עליהן-(כי כך "מתנהג" הארגון אליו פנית) כאן ישנו קונפליקט אותו חוויתי, אך בעקבותיו גם החלטתי שאיני רוצה את התפקיד, זאת משום שאיני מעוניינת לעבוד בארגון נוקשה שכזה שלא מכבד את זכויות הפרט הבסיסיות שאחת מהן היא- כן: הזכות לפרטיות.

  22. איל, שאלה לליאת הגיב:

    האם ידוע לך מתקופת עבודתך עם קב"נים, אם עצם הצהרה של מועמד לגיוס על היותו מטופל פסיכולוגית, עשויה להשפיע על קביעת הפרופיל שלו?

  23. לאיל, מליאת הגיב:

    זאת שאלה טובה. לצערי, איני יודעת את התשובה כאשר אני גוייסתי לא שאלו אותי עד כמה שאני זוכרת,אז לא התלבטתי בזה, או שאולי שאלו ואז זה לא הפריע לי כי לא טופלתי פסיכולוגית לפני הצבא (אבל אחרי כן..:) מה שאני מציעה לך זה לפנות לפורום טוב באינטרנט, אני מאמינה שיש כאלו, פורום של "לפני גיוס" משהו כזה, ב YNET או NANA. למשל.
    לדעתי, זה כמובן ממש לא אמור להשפיע אבל לך תדע איך עובד הצבא היום.
    בהצלחה, ואם אדע להשיב תשובה טובה יותר אז אכתוב לך שוב פה.

  24. ju הגיב:

    מאז שנולדתי עד שסיימתי תיכון ינקתי "מתרבות המזרחית-ערבית" בלבד.הקונפליקס התחיל מאז שהשתלבתי ולמדתי למשך שנים רבות עם יהודים (שהם עד כמה שהכרתי תערובת של תרבויות). למדתי המון והראש לא מפסיק לחשוב..לענייננו, הלא החברה הזאת שדוגלת בחופש הפרט היא אותה חברה שמובילה ודוגלת בסטרפטיז למיניו? נראה לי שעצם זה שליאת השיבה ממש בפתיחות וא"ח "הזדעזעה"ממה שקרה מעיד טוב מאוד על העובדה שישנן סתירןת אדירות באשר לסוגייה זו.

הגיבו לאיל, שאלה לליאת

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים