הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בינואר, 2004 6 תגובות

מקור המונח בספרו של תומאס מורוס (1516) המתאר מדינה-קהילה אידיאלית בארגונה ובאורחות-חייה, המתגלת באי נידח (רחוק ומנוגד למוכר בחברתו המצויה). במושג אוטופיה נכללים עתה סוגות ספרותיות כגון ספרות דמיונית, תוכניות-עתיד חברתיות-פוליטיות דוגמת ארגון חברתי רצוי. מן האטימולוגיה של המושג משתמעת שניות – הן "ישום-מקום" והן "מקום-טוב" – שניות מצויה גם בכתיבה האוטופית עצמה. הדעות חלוקות בסוגייה אם אורח החשיבה האוטופי הוא נטייה אנושית מובהקת או רק תופעה בתרבות היהודית-נוצרית.

האוטופיות הן יצירות תרבות והמצאות דגמים כביטוי לחיפושי מוצא למצוקות העולם הזה. ניתן לסווגן על פי התוכן, הצורה או התפקוד. אלמנטים אוטופיים מצויים בדתות ובמיתולוגיה השונות ("תור הזהב") אך כנגד המילניאריזם והגאולה המשיחית – באוטופיות נועד לאדם התפקיד המרכזי בשינוי החברתי, ובתורת כאלה הרי הן חלק בתיאוריה החברתית. בובר אכן מבחין בין האוטופיה לבין האכטולוגיה-המשיחית: האוטופיה מצביעה על פיתוח אפשרויות ל"מקום שכולו טוב" ול"סדר נכון-יותר" בחיי בני האדם, והוא מרחב לפעילות אנושית ולשיפור חברתי. ביצירות הספרות מאובן היטב תוכן האוטופיה: אורח חיים רצוי-אפשרי שיש בו היבט נורמטיבי מובהק. תיאורי ממלכה-קהילה אידיאלית מדגישים את המתאר-הצורה כמסגרת לתיאור מפורט פחות או יותר של אורחות חיים אלטרנטיביים. ומכאן, תפקודה של האוטופיה כמטרה מוצבת השוללת את המצב ההיסטורי הנתון ("עמק הבכא").


חקר האוטופיזם (חיבור ספרות אוטופית, חזיונות עתיד, אורח חשיבה אוטופי, ניסיונות מימוש-אוטופיות) מהווה בימינו חטיבה נכבדה במדעי החברה ובביקורת החברתית (שקלאי, דארנדרוף, מארכוזה, איבליך, האברמס, סרג’נט). הגישה הספרותית-הומאניסטית שמה דגש על ניתוח צורני במסגרת הדיון הכללי בסוגות הספרות. ואילו הגישה הפונקציונלית מתרכזת במשמעות האוטופיה ומשקלה במאבקים החברתיים והרעיוניים (מרכס ואנגלס, פורייר,  מאנהיים) על ידי הצבת מערכת ערכים רצויה (אלטרנטיבית, סוציאליסטית). ומצויה גם האסכולה האנטי אוטופית הרואה באוטופיזם מקור מסוכן לטרור ולטוטאליטריות (פופר, האייק, אורוול).


אב טיפוס לחיבור אוטופיות היתה הפוליתיאה של אפלטון שתוכנה הוא מושג הצדק ותפקודה לתאר את מימושו בממלכת-קהילה. מצויים מקורות נוספים: הסיודוס, התנ"ך (גן העדן, חזון הברית, חזון ישעיהו), הברית החדשה, כתות קומוניסטיות בימי הביניים ותיאורי העיר האידיאלית ברנסנס. עם מורוס וקאמפנלה נפתחו עידן הכתיבה הספרותית האוטופית החילונית (גם אם עדיין ניכר המימד הדתי-כיליאסטי). עד למאה ה-19 ראו אור האוטופיות המפורסמות של ביקון, וינסטלי, הארינגטון, מורלי, מרסייר ואחרים אשר מדמיינים את הימצאותם במרחבים גיאוגרפיים "מעבר לאופק". שינוי משמעותי ניכר באוטופיות של המאה ה-19: סן-סימון, פורייא, אוון, קאבה, בלאמי, מוריס, הרצטקה ויש המצרפים אליהם גם את מרכס, שהיה גם מבקרם. לצד תיאורי אורחות-חיים ומוסדות, ניתנת לעתים הדעת גם לאמצעי-המימוש: ארגון קואופרטיבי וחינוך האדם המושתתים על האמונה ב"כושר השתפרות" של האדם (ברוח רוסו הנאורות) – כל אלה נותנים סיכוי להתגברות על עוני ומחלות, בורות ואלימות תוך הסתייעות אופטימית בקדמה רוחנית-מוסרית, טכנולוגיות משתכללות ומוסדות חברתיים חיוניים.


ביקורתם של מרכס ואנגלס את האוטופיסטים (הסוציאליסטים), בד בבד עם הערכתם את שלילתם מלוות ההשראה את הסדר הקיים, היתה בתחום היעדר האופרטיביות וההתעלמות מהפיצול המעמדי בחברה, המחייב שינוי מהפכני. "שיטותיהם הגאוניות" של האוטופאים התאימו לשלב "המוסר בהתפתחות נושא המהפכה", כאשר טרם הבחינו ב"היסטוריה על מניעיה הפנימיים" ובטרם ההתארגנות למאבק הפוליטי במקום הפנייה לפילנתרופים, למצביאים ולכינון קהילות שיתופיות מתבודדות (אסקפיסטיות). התנועות החברתיות הרדיקליות קיבלו מהמורשת האוטופית את הביקורת החברתית, את הדיון בעבודה כמקור לניכור ובמיסוד הדכאני-המשחית. "שיבתו השלמה של האדם אל עצמו" (מרכס) היתה לעיקר בציורי החברה האידיאליות הרצויה.


הדמיון והחדשנות באורח החשיבה האוטופי הוא בבחינת חשיבה טרום-מושגית, שאף הוא חשיבת הממשי-הקיים. מימי קונדורסה והנאורות, משמשת האמונה בקדמה (פרוגרס) ותיאוריה חוט מוביל בחיבור האוטופיות המוצבות ברצף זמן עתיד. בתקופות שונות מושם הדגש על טיפוסים שונים של דגמי חברה ומיסוד: במשנת לאנדאואר תהליך מחזורי מתמיד מטיפוס (יציבות) לאוטופיה (שינוי רצוי) המתוצבת-יחסית כקידמה היסטורית מובחנת. ואילו וובר מבחין בין זרם ספונטני אורגניאסטי לבין זרם אקוסמי מבודד. לדעת האבראמס – הדימוי השלילי של העתיד גורר קרע ברצף החשיבה האוטופית (טוטליטריות, סכנת השמדה גרעינית, יאוש ומשבר כללי בתרבות המערב ובלגיטימציה של המשטר) שפועל יוצא הוא עקרות החזון הדמיון.


חזון חברת העתיד בה ישרור צדק, חירות שוויון ועבודה מענגת (פורייא, מרכס) אינו חלום באספמיה כי אם תגובה אנושית לאי ההשלמה עם תנאי הקיום המצויים. לכן מצויים בחזון האוטופי אלמנטים ריאליים לא מעטים: חזרה לעצמנו טבענו, רווחה לכל במנותק מתרומה כלכלית (התגברות על העונש על החטא הקדמון), ביטול הניכור לפרי עמלנו וההחצנה הממסדית מוצגים כתהליכים התואמים את הציפיות המוסריות שסופם להביא ל"חברה חטובת איברים" (בובר) אשר בכוח הדוגמא והחינוך תתממש אוניברסלית. זרם אוטופי לכינון מנזרים, לחיפוש אחר "הארץ המובטחת" (מתיישבי ארה"ב והקומונות הדתיות שם) וביממינו אנו להתהוות מודלים חברתיים המשמשים מנוף להתארגנות קהילתית סלידרית (קומונות אגליטריות, קהילות קואופרטיביות שונות, אם על פי סקינר ואם במטרות קונסטרוקטיביות כגון הקיבוץ הציוני הסוציאליסטי).


בעידן הפוסט מודרני מתקשרות האוטופיות השונות לפוטורולוגיה, לאקלוגיה ולטכנולוגיה הממוחשבת. חשיבות הדיון באוטופיות ובקומונות הוא בניסיון לתור ולגלות דגמים אפשריים לחיים חדשים-משופרים, לשיטות מיסוד לא מנכרים (סוציאליזם דמוקרטי) ולאיזון חברתי (ליברליזם חברתי) וכן קהילות תיראפויטיות שונות – כתשובה למצוקות ימינו.


ג. לאנדאואר, ק. מאנהיים, ה. מארכוזה ואחרים נתנו דעתם על כך שהנטייה לחשיבה אוטופית חזקה ביותר בשכבות האינטליגנציה החופשית המתלבטת. בקרבם מפתחים אוטופיות ליברטאריות ואגאליטריות המשמשות השראה למאבקם לשינוי חברתי; לעומת זאת האוטופיות האוטוריטריות והשמרניות, לדעתם אינם אידיאולוגיות שנועדו לייצב ולשמר את המצב הקיים. כתגובת נגד לנפיצותן של אוטופיות התפתחה סוגת הדיסטופיה שהנה ביקורת מרחיקת לכת (לעתים סאטירית או סרקאסטית) של אורח החשיבה האוטופי בכללותו (באטלר, האקסלי, אורוול ובמידה מסוימת סקינר) ושל תקוות השינוי המהפכני בהיסטוריה.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ICDB הגיב:

    "קומונות אגליטריות, קהילות קואופרטיביות שונות, אם על פי סקינר ואם במטרות קונסטרוקטיביות כגון הקיבוץ הציוני הסוציאליסטי" … מדריך חדש למודלים אלו ב-www.icdb.org
    כבר היום אפשר לחיות את הפתרונות, את ה"אוטופיות". למידה דרך נסיון חיים תמיד תוביל לפתרונות האפקטיביים ביותר.

  2. יוסי ד’ הגיב:

    כל הכבוד על רמת המאמרים, שרק הולכת ומשתפרת. אינני מסכים עם כל מה שכתבו באחרונה ר’ קמינר, ג’ פרויידנטל וא’ יסעור – אבל מאמרים מהסוג הזה,יחד עם ידיעות שלא התפרסמו בשום מקום אחר (כגון כינוס הפורום החברתי בהודו) הופכים את האתר לייחודי בנוף הישראלי. בקשר למאמרו של יסעור הייתי מציע שהוא (או אחרים) יתמודדו עם השאלה מדוע קרסו הקיבוצים וצורות שיתופיות אחרות במדינת ישראל? האם אין לדבר קשר עם ההמתקפה הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת בישראל והתמיכה הגלויה של ראשי "תנועת העבודה" בקפיטליזם?

  3. אשר פרוליך הגיב:

    לפרופסור המכובד:

    אבקש לקבל הסבר למה מרכס הוכנס במאמר ביחד ובכפייפה אחת עם הוגים אוטופיים(פורייא ואחרים).המאמר המלומד המנוסח היטב וכולל שפע של ידע,לא מזכיר את הגות מרכס השונה לחלוטין
    הן מבחינה מטודולוגית(המטריאליזם הדיאלקטי
    וההיסטורי)והן מבחינת התוכן,מכל אלה,וחבל.
    לא מוזכרת גם המנעות מרכס ואנגלס מכל הגדרה
    או שאיפה אוטופית.גישתם התבססה על ניתוח מדעי
    של התנאים המטריאליים ובמיוחד בגלוי החוקים
    הכלכליים השולטים בהתפתחות האנושות בשלביה
    השונים.חוקים אלה ברי תוקף עד היום,על אף הנסיונות הרבים לבטל אותם או לעוות אותם,דבר
    שיש לכך סימוכין רבים שלא כאן המקום לצטט.
    שוב,נשאלת השאילה,למה הבדלה חשובה זו,"נשכחה
    או נשמטה"במאמר.

  4. אופיר רדניץ הגיב:

    לאשר,

    לדעתי מרכס הוכנס למאמר בהקשר החזון האוטפי של זניחת שלשלאות התודעה הכוזבת ותפיסת הפרולטריון את האינטרסים האמיתיים שלו, בוודאי כבסיס לסדר החברתי המיוחל. לעניות דעתי זה מאד לא סביר אם לא על סף הבלתי-אפשרי, ומתאים מאד לתפיסה אוטופית.

    לגבי הערתך: "החוקים הכלכליים השולטים בהתפתחות האנושות בשלביה השונים. חוקים אלה ברי תוקף עד היום, על אף הנסיונות הרבים לבטל אותם או לעוות אותם" – על אף ניתוחו וחזונו המרשים במובנים רבים בשדה הפוליטי, ניתוחו הכלכלי התאים והתייחס לתאוריות כלכליות בנות זמנו (מאמץ ראוי מאד אף על פי כן). תפיסת העולם הכלכלית שלו היא קלאסית ובמקרה הטוב ניאו-קלאסית. ביסוס תורת הערך שלו על יחידות עבודה היא לא מופרכת פחות מביסוס התאוריה הניאו-קלאסית השכיחה כל-כך היום של תאוריית הערך על יחידות תועלת. יצא לך לקרוא את "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" של ביכלר וניצן? אם לא, אני ממליץ ביותר ואם כן, האם ואיך אתה עומד מאחורי תמונת העולם הניאו-קלאסית?

    בכל מקום, ההצהרה הזו היא מעט יומרנית. אני אציע הצהרה לא פחות יומרנית משלי – אין ולא היו מעולם חוקים "כלכליים" ששלטו בהתפתחות האנושית בשלביה השונים שהם ברי-תוקף נצחי או אפילו מתמשך ביותר.

  5. מנטל דורית הגיב:

    המאמר מלומד ומענין ואין לי כל ביקורת עליו ועל שכמותו אלא שלדאבוני כמו מאמר זה רוב המאמרים המתפרסמים בנושא מופנים לאינטלקטואלים ונשארים ברמת הדיון.

    האם מישהו זוכר את ספרו הקטן של שמעון פרי הנקרא "נובטופיה" . ספר שנכתב בשנות השבעים ועדין ניתן למצא בספריות אחדות .

    מי יתן ומישהו ירים את הכפפה ויפיק הפצה המונית שלו בין בני הנוער ובכלל למען סיכוי לעתיד טוב יותר

  6. שמואל אמיר הגיב:

    אברהם (בומא) יסעור נפטר השבוע בביתו בקיבוץ מרחביה. היה מאחרוני אנשי השמאל בהשומר הצעיר ובתנועה הקיבוצית. ראה עצמו כמרכסיסט כל חייו. ברוח זו כתב את ספריו וגם את המאמר למעלה..הוא ראה בצער עמוק את ההפרטה בתנועה הקיבוצית – ולחם נגדה בכל כוחו.
    ידיד ורע שנים ארוכות.
    שמואל אמיר

הגיבו למנטל דורית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים