הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בינואר, 2004 13 תגובות

בין תגובות הגינוי והביקורת לדבריו של בני מוריס בראיון לעיתון "הארץ" היו כאלה שהצביעו על הפער בין עבודותיו של מוריס כהיסטוריון (ובהן תיאור מעשי גירוש הערבים-פלסטינים במלחמת 1948) לבין דעותיו האחרונות המצדיקות את פשעיי העבר ונותנות לגיטימציה לפשעים עתידים אפשריים. האמנם יש סתירה בין ההיסטוריון המתיימר לדבר בשם האמת האובייקטיבית לבין האידיאולוג של הטרנספר?

במאמר שהתפרסם בסוף שנות ה-80 בכתב-העת היהודי-אמריקאי "תיקון", בני מוריס הגדיר את עצמו כ"היסטוריון חדש". בניגוד לעמיתיו הישראלים ה"ישנים", שלטענתו של מוריס מסונוורים מן המגויסות שלהם לאידיאולוגיה הציונית, הוא (מוריס) משוחרר מהשפעה כלשהי שעלולה לשבש את חקירתן וחשיפתן של העובדות ההיסטוריות, תכונה שמאפיינת אותו כחוקר בלתי אמצעי של העבר. חלוקת ההיסטוריוגרפיה הישראלית בין ישנה לחדשה עוררה ויכוח שחרג מן הגבולות המוגדרים של התחום המקצועי וגלש לתקשורת ההמונים. אבל השם של בני מוריס קיבל הד תקשורתי רחב יותר כאשר ב-1991 יצא לאור בעברית ספרו על "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949″, אשר גרסתו באנגלית התפרסמה ב-1987, זמן קצר לפני פרסום המאמר הכביכול קורא תגר על האקדמיה הממוסדת בכתב-העת תיקון. הספר על מלחמת 1948 אמנם העניק למוריס דימוי של איש שמאל רדיקלי שמעיז לתאר את השתלשלות מעשי הלחימה והיבטיו המוחבאים והמוכחשים על ידי הממסד הישראלי: גירושם של 700,000 ערבים פלסטינים, מעשי טבח והחרבת כפרים.


ברם, מוריס הקפיד לשרטט קו הפרדה ברור בין גישתו, לבין היסטוריונים המשייכים את עצמם לזרם הפוסט-מודרני, אשר מיצגיו שוללים את טענת קיומה של אמת אובייקטיבית ומטשטשים את הגבולות המפרידים בין חקר החברה המדעי לבין "נרטיבים" של קבוצות שאינן שייכות לקהילת החוקרים, בהן הקורבנות. ובכן, למן חיבורו הראשון מוריס הציג עמדה היסטוריוגרפית פוזיטיביסטית נוקשה, כלומר ניסה לתאר את העובדות "כפי שהן", כאילו לצורך זה לא דרושים תיאוריות מסוימות וכלים פרשניים אחרים. הפער בין גישתו המתודולוגית הישנה-מיושנת לבין חומרת המעשים המתוארים על ידו, הוא זה שבמהלך השנים נותר מטושטש ועל ידי כך חיזק את דימויו של מוריס כ"היסטוריון חדש", בו בזמן שהבליע את אופיו הפוזיטיביסטי השמרני.


הרי מי היה יכול לשער שהיסטוריון שכותב עבודה מחקרית רצינית על פשעים ועוולות שמדינת ישראל ביצעה במלחמתה המכוננת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית הוא איש ימין? והנה תריסר שנים לאחר מכן, אותו היסטוריון רציני מצדיק את הפשעים שהוא תיאר במו כתביו, מוסיף על כך שזאת היתה מלאכה בלתי מספיקה ומבשר – כמנבא את העתיד באותה נייטרליות שבה הוא מגלה את העבר – שמעשי גירוש עלולים להתרחש "בנסיבות מסוימות".


איך מסבירים את ה"מהפך" שעבר בני מוריס? מדוע איש שמאל בעל תודעה ביקורתית, שעוצבה על רקע מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, נהפך לאיש ימין קיצוני, הנותן לגיטימציה ל"טרנספר" של ערבים, בעקבות האינתיפאדה השנייה?


רשימה קצרה זו לא מתיימרת לענות לשאלות מאתגרות אלה, אך דומה כי עצם הצגתן עשוי לתרום דבר לדיון האזרחי על דמות החברה הישראלית ועל עתידה. הרי אם עיתון "רציני" שמיועד ל"אנשים חושבים" נותן לדעותיו הגזעניות של מוריס טריבונה של 5-6 עמודים במוסף המרכזי שלו, אולי זהו הסימן המובהק ביותר שמצביע על כך שמה שמכונה אצלנו "השיח הציבורי" הוא משחק מכור מראש, ואלה שקובעים את גבולותיו ואת ההירארכיה בין מרכיביו (השקפת העולם של מוריס שווה לדעה של כל שחקן אחר) מייצגים אינטרסים בעלי משקל ציבורי קל ביותר. על כל פנים, ולמרות חוסר האונים המייאש לנוכח הסוגיות הללו, כדאי בכל זאת לנסות להציג סוג של התמודדות עם הבעיה – חלקית ומוגבלת ככל שתהיה.


אם המהפך המערכתי-פוליטי (משמאל לימין) שעבר בני מוריס אינו ניתן להסבר ממצה בשל היעדרם של פרטים על חייו ועל אופיו האישים, אולי יש דרך גלויה יותר להתמודד עם השאלה ההפוכה: מדוע אצל מוריס, למרות המפנה הפוליטי הבולט לעין, נותרה על כנה היומרה הפוזיטיביסטית שמניעה אותו להלביש על דעותיו ועל השקפותיו מעטה של אמת עובדתית?


בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, כאשר מוריס היה היסטוריון מרוחק מעמדות הכוח של האקדמיה הישראלית, גישתו הפוזיטיביסטית הספיקה לתאר את מנגנוני הכוח הצבאי והפוליטי שמדינת ישראל הפעילה בסכסוך עם הערבים הפלסטינים בשנותיה הראשונות. חשיפת המקורות על הגירושים של 1948 ועל "פעולות התגמול" של שנות ה-50 אפשרה להיסטוריון להפוך את הדימוי הדומיננטי של מעטים (ישראלים) מול רבים (ערבים) ולראות בפלסטינים קורבנות. תיאורים אלה נעשו על רקע האינתיפאדה הראשונה והמפנה לערוץ המדיני שחל בהסכמי אוסלו. ואולם, כעשור מאוחר יותר, בעקבות כשלון ועידת קמפ-דיוויד והתפרצותה של האינתיפאדה השנייה, כאשר בני מוריס כבר אינו רק היסטוריון נועז אלא גם מקורב לגורם כוח חשוב (כשותפו ויועצו של אהוד ברק), תפיסתו האובייקטיביסטית מתארת תמונת מצב שונה בתכלית. העובדות היבשות לא חושפות עכשיו את יחסי הכוח של העימות בין ישראל לפלסטינים, אלא שמי שמתיימר לדבר בעדן רואה מלחמה אפוקליפטית בין בני תרבות לבין פראי האדם. המציאות הקיצונית של טרור וטרור שכנגד מנותקת כעת – בתיאורו של מוריס – מן המכלול השלם ההיסטורי-חברתי שבתוכו מציאות זו מתרחשת. במקום רקע היסטורי, תנאים חברתיים ונסיבות סביבתיות שאמורות להסביר תופעות מסוימות – קשות ונוראיות ככל שתהיינה – יש לנו מעין הסבר מהותני: הפלסטינים שייכים לעולם תרבותי שבו השקר, הרמייה והאלימות הם חלק דומיננטי ובלתי נפרד ממנו.


היומרה הפוזיטיביסטית מגיעה איפוא לקצה הגיחוך של כל קנה מידה הגיוני. במדע הלוגיקה קוראים לטענות המופרכות מסוג זה טאוטולוגיות: אמירות שמנסות להסביר תופעה מסוימת בהצגת תכונותיה כסיבה לקיומה. הנה הפסאוודו-הסבר של מוריס להתנהגות האלימה של הפלסטינים (כן, גם בהכללה גמורה: אוכלוסייה שלמה מאופיינת על ידי התנהגות אחת ויחידה) – הפלסטינים התחילו באינתיפאדה מפני שהם אלימים, וכמו כן ערפאת רימה את אהוד ברק ואת ביל קלינטון בקמפ-דיוויד משום שהוא שקרן. לכן לא ייפלא שתפיסת המציאות מסוג זה, שלא מצביעה על שום היבט של תנאי ההיווצרות של העובדות, איננה מסוגלת אפילו לרמוז על תנאי הייצור החברתיים שלה עצמה.


לכן על פי קריאת המציאות הבלתי אמצעית של אהוד ברק-בני מוריס בקמפ-דיוויד, ערפאת "חשף את פרצופו האמיתי" ו"נתן את ההוראה" לפתוח באינתיפאדה של טרור נגד מדינת ישראל. הרקע של משטר כיבוש-מתנחל ותנאי הקיום המחניקים והמחפירים שהוא משליט מזה 37 שנים על כשלושה מיליון פלסטינים אינו גורם חשוב, שכן כאשר הכוח מופעל על ידי המדינה מדובר בדבר מובן מאליו שלא דורש התייחסות – מעין טבע שני בלתי נראה ובלתי נתפס.


מול הברבריות של שלוש השנים האחרונות, ההיסטוריון המגויס לכוח השלטוני של ישראל אינו נדרש להסברים נסיבתיים, להיפותזות על מערך היחסים החברתיים בתנאים מסוימים, למיקומם של האירועים באיזה שהוא רצף ארוך-טווח יותר ובאיזה שהוא מכלול פוליטי-חברתי שלם יותר. לא ולא; כאשר החוקר הפוזיטיביסטי משרת את המנגנון הקולוניאלי, הוא רואה מהויות טהורות, טבע אנושי שלא ניתן לשינוי ולהסבר. ברם, אצל בני מוריס ראיית העולם האדנותית הקולוניאלית פורצת את גבול האתנוצנטריות ופולשת עמוק אל תוך הגזענות הבוטה. זהו הרגע שבו ההיסטוריון כפייתן של העובדות "כפי שהן" מתבטל ונהיה לתועמלן של הסדר החברתי החייב להשתמר ולהתכונן מחדש בעולם מבולגן וחסר אחידות אתנית, תרבותית ופוליטית.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. האקדמיה ללשון הגיב:

    אין אנו יודעים מי הוא כותב המאמר אבל אנו יודעים שעברית הוא איננו יודע.המאמר שאינו מחדש דבר לקוראים שקראו את המאמרים הקודמים שפורסמו באתר זה-מלא כרימון בשגיאות לשון,ובשימוש במילים לועזיות שלא לצורך

  2. זאכר טורט הגיב:

    אקדמיה, על מה אתה מדבר? אילו טעויות? העברית של המאמר בסדר! אם חסידי טרנספר מתעקשים להיטפל לזוטות, מוטב שלפחות תהיה אמת בדבריהם…

  3. למגיב הלועזי הגיב:

    כתוב "אבל השם של" צריך להיות:שמו של
    נכתב: "קיבל הד תקשורתי" וצ"ל:זכה להד
    נכתב "מיצגיו" ויש לכתוב נציגיו.
    ועוד כהנה וכהנה.
    מי שמקפיד על עברית צחה הוא פטריוט ואילו הלועגים הם אלה המלעיגים את השמאל העקבי על מי שבקיא בשפת מולדתו..

  4. מאמר מעולה – תגובה עלובה הגיב:

    למגיב בנושא העברית – אטה תרכן מארץ התרחנים. אם אין לך מה לומר על תוכן המאמר – אל תאמר דבר. היטפלות לעברית מעידה עליך יותר מאשר על כותב המאמר.
    לא קראתי באתר הזה שמישהו דן במעבר של מוריס משמאל לימין. ובשאלה למה. ייתכן שאתה קראת רבות על כך – חבל שאתה לא חולק איתנו מידע זה. או שמא אתה כבר כתבת על כך ואף אחד פשוט לא קרא אותך.

  5. "בגלל השפה העברית" (מרדכי אבי שאול ז"ל) הגיב:

    יש לכתוב טרחן ולא טרכן.
    התגובה לצורך בעברית תקנית וביחוד בעיתון שמאלי – אופיינית ל"שמאל" שזכויות בעלי החיים מעניינות אותו יותר מזכויות בני האדם.
    הסופר והמתרגם הקומוניסטי המנוח אבי-שאול נשאל בראיון עיתונאי,מדוע הוא כקומוניסט נשאר בישראל,אחרי מלחמת העולם השנייה כשיכול היה לחיות חיים מאושרים בגרמניה המזרחית או באחת מארצות אירופה המרכזית ענה:"נשארתי בישראל בגלל השפה העברית".

  6. לתרכן הגיב:

    כמה אתה מתעסק עם שתויות. האיבריט אין לה ארך באיני ולא באיני ארבה אנשים פוה בארץ ישראל. מה שמענין אוטנו פוה זה שלא תיהיה אוד נכבה. אבנט אוטי?

  7. אבנר הגיב:

    מאמר מעולה. נותן קצה חוט לגבי ההתחרפנות של בני מוריס אבל איך מסבירים את ההתחרפנות של אנשי "שמאל לכאורה" רבים בישראל אחרי האסון שהביא עלינו אהוד?

  8. דנינו הגיב:

    חברה תפסיקו כבר כל פעם שאיזה פאשיסט פותח את הפה להגיב עליו חודשיים. את מי זה מעניין מה הוא חושב שיילך לעזאזל!!!

  9. תרכן שוטה הגיב:

    הוא אינו יודע לאיית בעברית ואת כתובתו של
    הקב"ן יבקש ויקבל מיורם בר חיים.

  10. נחום שחף הגיב:

    מדוע כה מקובל בשמאל לעשות שימוש בטרמינולוגיה מנאצת. פשיסט.

    כשיש מה לומר. אומרים.
    האם יתכן שנגמרו הטיעונים?

  11. ?dh הגיב:

    מאמר מגוחך. אין כל צורך להסביר את עמדותיו של מוריס בנושאי אקטואליה, ואין להן כל קשר לעבודתו כהיסטוריון.
    בחושפו את ההיסטוריה הוא שואף, כמה מוזר, לתת תמונה מדויקת ככל האפשר, ע"י עבודת נמלים ותוך ניצול ארכיונים שנפתחו – כמובן, רק בצד הישראלי.
    עמדותיו לגבי אופי הסכסוך כיום ותחזיותיו לעתיד אינן קשורות לעבודה זו באופו ישיר. הן להן גם חשיבות גדולה מלדעותיו של אדם אחר.

    אגב, אם כבר עברית: "שלוש השנים", לא "שלושת השנים".

  12. איל הגיב:

    הבעיה לא בעברית אלא בקיפאון המחשבתי של הכותב. כמו בכל כת אידאולוגית טוטליטרית כך אין השמאל הקיצוני מסוגל לעכל שינוי בחשיבתו של מי שהיה שייך לשורותיו. מזכיר את מלחמת החורמה באילו שהתפכחו מרוסיה הסוביטית ומשמש העמים סטאלין. בני מוריס עולה על שתי נקודות מאוד מוחשיות. הטירור הפראי ומפגן השנאה וההסתה שהגיעו כתגובה להצעות ברק לסיום הסיכסוך וכהפרה מוחלטת של המחויבות הפלסתינית
    לפתור את המחלוקת בדרכי שלום. המסקנה של מוריס מכך היא שכנראה שכלל אינם רוצים שלום
    עם ישראל אלא שלום ללא ישראל. המסקנה השניה היא על חוסר היכולת להגיע לשלום על פיסת ארץ כה קטנה תוך עירבוב אוכלוסיות. שממנה מתנקזת ההשגה על ענין הטרנספר שפרושה פירוד אוכלוסיות.

  13. inshalla הגיב:

    מאמר מעולה המעלה שאלות טורדניות הנוגעות לקיומנו כאן, והמטמורפוזה שחלה עלינו ככובשים שצריכים להצדיק את עצמם, מוסריותם, והצדק הפוליטי שלהם. בני מוריס הוא דוגמא חדה וכואבת למה שעבר על אלפי ישראלים פחות מתוקשרים ואולי באופן פחות קיצוני אך עיקבי.

הגיבו ללמגיב הלועזי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים