הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 בפברואר, 2004 אין תגובות

הדברים שיכתבו להלן הם בעיקרם ויכוח רציני עם מאמרו של ידידי אילן פפה "בועת ז’נבה, נוסחה ישנה בלבוש חדש", מה שלא ימנע משנינו להיאבק יחדיו נגד הכיבוש ומוראותיו.


על עקרונות ואסטרטגיה


מכיוון שכל תנועת שמאל רדיקלית, סוציאליסטית, פועלת למען בני אדם, למניעת סבלם ולמימוש אושרם, חייבת היא תמיד בשניים: לדבוק בעקרונותיה הרעיוניים, גם אם מימושם רחוק עדיין, ולקבוע מהי האסטרטגיה הנכונה שלה בניהול מאבקה – כעת ובעתיד הנראה לעין. כל אסטרטגיה נקבעת תמיד על-ידי ניתוח נכון של יחסי הכוחות הקיימים בעולם, באזור בה ממוקמת מדינתי ובמדינה בה אני פועל. העדרה של אסטרטגיה נכונה היא טעות קשה לא פחות מזניחתה של מטרת העל.

ברור כי בסכסוך הלאומי המתנהל באזורנו, עם הפלסטינים בראש ובראשונה, אנו מציבים את מגמת ההתחברות בין העמים כמנוגדת למגמת ההפרדות ביניהם. כאשר יבוא היום וייחתם הסכם השלום בין המדינות, להתחברות בין העמים עשויות להיות צורות שונות: בין שיתוף פעולה כלכלי, חברתי ותרבותי בין שתי מדינות נפרדות, לצורות שונות של פדרציה ביניהן, ועד למדינה אחת, ישראלית-פלסטינית, שתהייה מדינת כל אזרחיה. אני, כפי שאמרתי לא אחת, מעדיף את האפשרות השלישית.


אולם מגמת ההתחברות השוללת היפרדות רחוקה עדיין מלהתממש. גם המגמה הקרובה יותר, זו של "שתי מדינות לשני עמים", נראית בתנאים הנוראים בהם אנו נתונים כנמצאת מעבר להרי החושך. היא נמצאת במקום בו היא נמצאת כתוצאה מיחסי הכוחות שניתוחם הנכון מהווה תנאי בל-יעבור לאסטרטגיה נכונה. כאשר בעולמנו שליטה עדיין מעצמת על יחידה, ובהנהגתה הבושית מתרכזת תמצית הפונדמנטליזם הנוצרי-יהודי בארה"ב, וזו מתייצבת תחת מטריית "המאבק בטרור" מאחורי השליטה השרונית, שהלאומנות והגזענות ממוקמות בתוכה – מהם סיכוייו של העם הפלסטיני, למרות עמידתו ההרואית, לנצח את אויביו?


סיכוייו לגבור על אויביו יגדלו, אם וכאשר מגמות האנטי-בושיות יתגברו או לפחות יתחזקו בארה"ב; כאשר מדינות אירופה תזקופנה את קומתן (במלחמת עיראק חלקן כבר עשה זאת); כאשר מדינות העולם השלישי ומדינות האזור יזקפו קומתן (באו"ם זה כבר קרה לא פעם); בעם הפלסטיני תגבר הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת, על הפונדמנטליסטים של החמאס; ואצלנו יקום מחנה שלום ראוי שיגבר, תחילה בדעת הקהל, ואחר-כך בשלטון, על מחנה הכיבוש.


במה יכולים אנו אנשי שמאל רדיקלים יהודים וערבים לתרום לשינויים חיוניים כל-כך ביחסי הכוחות הקיימים? יוזמת ז’נבה והרחבת התמיכה בה עשויה לתרום לכך תרומה משמעותית.


קצת היסטוריה


אילן פפה מותח קו מחבר שלילי בין החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 ליוזמת ז’נבה. אני מסכים עם הקו המחבר אולם שולל את הערכתו השלילית. החיבור שאני עושה בין השניים הוא בהחלט חיובי.


אילן מתאר את הדברים שהתחוללו בנובמבר 47′ בערך כך: האו"ם, צעיר ואובד עצות, קיבל מהבריטים את בעיית פלסטין והטיל על ועדה (אונסקו"פ) לפתור אותה. הסוכנות היהודית הציעה תוכנית לפיה יקבלו היהודים 80% מהארץ. הוועדה החליטה על 55% ליהודים ו- 45% לערבים. (ראוי לזכור כי עמדתה הראשונה של הוועדה היתה מדינה דו-לאומית (ד"פ). הערבים מתנגדים (התנגדו לחלוקה מאז 1918) והיהודים מסכימים (חלוקה היתה מתמיד האסטרטגיה הציונית) ועצרת האו"ם (השוטר הבינלאומי) מקבל את החלטתו. פורצת אלימות ללא תקדים בהיסטוריה המודרנית של הארץ והמנהיגות היהודית חוזרת לתוכניתה המקורית, 80% טריטוריה. מתבצע הטיהור האתני וממומשת הנכבה הפלסטינית.


העובדות המתומצתות על-ידי אילן פפה נכונות, חסרות רק עובדות אחרות שנשמטו משום מה. מה קרה לעם היהודי במלחמת העולם השנייה? מדוע התקבלה החלטת העצרת, מיהי המעצמה שלחמה יותר מכל לקבלתה ומדוע? מה היתה עמדתן של מעצמות המערב, אנגליה ואחר-כך ארה"ב לגבי ההחלטה ודרכי מימושה? מה היתה עמדתה של התנועה הקומוניסטית ורוב השמאל העולמי? ומה היתה עמדתם של הקומוניסטים בפלסטין ואחר-כך בישראל, יהודים וערבים? והאם חזר בו מאיר וילנר אי פעם מחתימתו על מגילת העצמאות?


לא כאן המקום לענות כראוי על כל השאלות שנשאלו, ואני יוצא מתוך הנחה שהתשובות ידועות לקוראי אתר "הגדה השמאלית" רובם ככולם. כל מה שעשוי להיאמר כאן על המלחמה הקרה בין המעצמות שהחלה לבצבץ; על אינטרס סובייטי להניח רגל מעצמתית באזור, מקובלת עלי; וקבלת החלטת העצרת על-ידי הקומוניסטים היהודים והערבים, אין בה שום הכחשה של העוולות שהקולוניזציה הציונית ביצעה פה מראשית ימיה.


מה שנאמר כאן הוא שההנהגה הציונית ברובה העריכה נכון את יחסי הכוחות אחרי מלחמת העולם השנייה, וקבעה אסטרטגיה נכונה למימוש מדיניותה; ואילו הערכת יחסי הכוחות וקביעת האסטרטגיה המדינית על-ידי ההנהגה הערבית ברובה, היתה מוטעית. כך, בצרוף של קולוניאליזם יהודי הורס כפרים ומטהר טיהור אתני, מדיניות תוקפנית של ההנהגה הפלסטינית וצבאות מדינת ערב השכנות – נוצרה הנכבה הפלסטינית.


בועת ז’נבה


אז איך מתקשרת החלטת עצרת האו"ם ליוזמת ז’נבה? לפי אילן פפה הן מתקשרות כך: אז "סידרו" הציונים את הפלסטינים, וביוזמת ז’נבה הם מנסים "לסדר" אותם שוב.


בועת ז’נבה מתוארת על-ידו כטקס הוליוודי, עם פעילי שלום ישראלים ואישים פלסטינים לא כל-כך חשובים. אילן מתאר את המסמך כתכתיב שפעילי שלום ציוניים הכתיבו לפלסטינים מפוחדים:



  • אין בו טיפול באופייה הציוני של המדינה.
  • אין בו הכרה בזכות השיבה.
  • המדינה הפלסטינית המפורזת תשתרע על 15% מפלסטין (מדוע 15%? האם החלוקה הקשה לפלסטינים בין 22% ל-78% אינה מספקת?)
  • הבירה הפלסטינית "ליד ירושלים" (מדוע ליד? האם לא נכון יותר לומר ככתוב בהסכם כי בחלקה הערבי של ירושלים תהייה הבירה הפלסטינית ובחלקה היהודי, כולל ההתנחלויות שסביבה, תהייה הבירה היהודית?)

ובסיכום אומר אילן, שכאשר מיליוני פליטים פלסטינים ימשיכו לחיות מעבר לגבולות המדינה היהודית שלא תכיר בנכבה של 1948, וערביי ישראל ימשיכו לחיות בה כאזרחים מסוג ב’, אין סיכוי שהמדינה היהודית תתקבל על-ידי הפלסטינים והעולם הערבי.


הערותיו של אילן פפה מתחלקות בעיני לשניים: פרטים חיוביים חשובים בהסכם שאינם מוזכרים כלל או שמוזכרים שלא במדויק, ופרטים אחרים, נכונים, שקבלתם על-ידי הפלסטינים קשורה בהחלט לסבל בני עמם עכשיו ולעתיד לבוא, ובהערכתם את יחסי הכוחות.


בחלק הראשון נמצאים עניינים מהותיים כמו ההחלטה שכל ויתור טריטוריאלי מצד הפלסטינים יומר בטריטוריה ישראלית 1:1; שירושלים תחולק לשתי בירות (חשובה ההדגשה של ירושלים העתיקה); שמספר קטן של פליטים יוכלו לחזור לישראל; ובינאום מלא של הסכסוך כולל ועדות בינלאומיות הלוקחות אחריות על מימושו ופותרות חילוקי דעות אפשריים.


אני רואה ויתורים פלסטינים מרחיקי לכת בשלושה תחומים:



  • בעובדה ש-75% מהמתנחלים יהיו בתוך ישראל.
  • אין הכרה ישראלית בזכות השיבה (אם כי סעיף 194 של עצרת האו"ם על הפליטים, מוזכר כחלק מבסיס לפיתרונה של הבעיה).
  • אין שום הכרה בחלקה של ישראל בנכבה הפלסטינית.

אולם החותמים והתומכים הפלסטינים אינם "קבוצת מפוחדים לא חשובים" שפעילי שלום ציוניים צעקו עליהם (אם כי יתכן שגם כך היה), כי אם פלסטינים חשובים בקרב בני עמם, שבגיבויו המלא של ערפאת הסכימו עם המסמך ונסעו לז’נבה. הם עשו זאת כתוצאה מניתוח נכון של יחסי הכוחות הקיימים, ומתוך אחריות עמוקה לסבל הנורא של בני-עמם. הם עשו זאת, יחד עם שותפיהם הישראלים, במגמה להכניס טריז בקונסנזוס הבושי-שרוני, בצידו הכפול, הישראלי והבינלאומי, ועד עתה צלח המעשה בידם מעל ומעבר למצופה.


לקראת סופו של המאמר ברצוני להביא לכאן קטעים נבחרים מגילוי דעת פלסטיני אל הציבור הישראלי (פורסם ב"הארץ" לקראת העצרת שעמדה להתקיים ב-24 בינואר).


הכותרת: אנו, החותמים הפלסטינים על יוזמת ז’נבה, מתחייבים בפניכם היום, שיש לכם פרטנר לשלום (מטרה ראשית, לקרוע את השקר הברקי שאין עם מי לדבר ד"פ).


"אחרי שנים של קונפליקט דמים, ברור לכולנו, עכשיו יותר מתמיד, שאין פתרון צבאי. האלימות, הטרור, והרג אזרחים חפים מפשע לא יביאו יתרון לאף אחד מהצדדים… אנחנו, המוסדות אליהם אנו שייכים והציבור הרחב שמאחורינו, כולנו פרטנרים לשלום… הפתרון שלנו – שתי מדינות לשני עמים – יחד עם גבול מוסכם החוצץ ביניהם, הוא הסיכוי היחיד למציאות שפויה יותר ועתיד טוב יותר לילדינו.


"…שום ‘פתרונות קסם’ לא יעזרו. ‘צעדים חד-צדדיים’ רק מסבכים את המצב. ‘גדר ההפרדה’ שמבחינתנו היא חומה, עשויה לשים קץ לפתרון של שתי מדינות לשני העמים ולהנציח את הסכסוך לדורות הבאים. רק פתרון אמיץ מוסכם, שאינו נכפה בכוח, יביא בסופו של דבר לשינוי האמיתי".


על גילוי הדעת חתומים 10 מנהיגים פלסטינים ובראשם יאסר עבד-רבו (שיחד עם יוסי ביילין הוביל את היוזמה), רובם שרים או שרים לשעבר חברי מוסדות מרכזיים באש"ף, בפת"ח-תנזים, במועצה הפלסטינית המחוקקת ובאיגודים מקצועיים.


חשוב לי כמובן לציין כי מפלגת העם הפלסטינית (המפלגה הקומוניסטית) הדגישה בגילוי דעת שפורסם על-ידה את חיובו הרב של ההסכם למרות חסרונותיו ומגבלותיו ורואה בו בסיס לדו-שיח ציבורי ישראלי-פלסטיני על הסכסוך והדרכים הנכונות להסדר הקבע.


החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר על שתי מדינות הקשורות כלכלית זו בזו וירושלים בינלאומית ביניהן, היתה החלטה חיובית בתנאים שהיו קיימים אז. החלטה זו אילו התקבלה באמת על-ידי שני הצדדים היתה מאפשרת לפתח אסטרטגיה משותפת, ישראלית, פלסטינית ובינלאומית למימושה. אי קבלתה על-ידי הצד הערבי וההרס הנורא והגירוש ההמוני שבוצעו על-ידינו גרמו לנכבה הפלסטינית.


הסכם ז’נבה איננו "בועה" כהגדרתו של אילן פפה, כי אם תוכנית חיובית בעיקרה – לא בכל חלקיה – להסכם שלום בין שתי המדינות בתנאים הקיימים, וביחסי הכוחות הקיימים, שלשינויים היא מנסה לתרום את תרומתה. התוכנית זכתה כבר עם לידתה לתמיכת כשליש מאזרחי ישראל, ולהתנגדות גורפת של הממשלה וה"אופוזיציה" של מפלגת העבודה ברובה; לתמיכה כמעט מלאה של הרשות הפלסטינית ולהתנגדותה של האופוזיציה החמאסית. ליוזמת ז’נבה צפויה עוד דרך ארוכה עד שתהייה, אם אמנם תהייה, בסיס להסכם שלום ישראלי-פלסטיני בין שתי המדינות.


היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי, כאשר במסגרת תוכנית "ההתנתקות החד-צדדית", בונה ישראל גדר-חומת אימים, אשר כדברי המנהיגים הפלסטינים: "עשויה לשים קץ לפיתרון של שתי מדינות ולהנציח את הסכסוך לדורות הבאים".


בכך בדיוק ייבחנו מנסחי הסכם ז’נבה ואוהדיו בצד הישראלי: האם יסתפקו בניסוחו ובמציאת דרכים להפצתו בארץ ובחו"ל או ימלאו את חלקם הפעיל במאבק משותף ישראלי-פלסטיני למניעת בנייתה של החומה ולהרס החומה שנבנתה כבר, לפחות בתוואי הנורא שנקבע לה. (אני כמובן שולל את קיומה של זו בכל תוואי שהוא!). אם הם לא ימלאו את חלקם במאבק הזה, אין שום סיכוי שיזכו לאורך ימים באמונם של הפלסטינים.


אנחנו, שמאל רדיקלי ישראלי ופלסטיני, ראוי לנו שנתמוך בהסכם, נחתור עם מנסחיו ותומכיו להרחבת התמיכה בו, וננהל ויכוח ציבורי על חסרונותיו.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים