אמות הסיפים בארץ לא רעדו כאשר ראש הממשלה אריאל שרון העלה השבוע בשיחה עם "מעריב" את הרעיון המפלצתי שלו לבצע טרנספר בעשרות אלפי ערבים, אזרחי ישראל מהמשולש. עד כדי כך הפכנו בעצמנו למושחתים ולגזענים בשנים האחרונות, ששרון יכול להרשות לעצמו להפריח באוויר את הזוועה הזאת, שתוציא אותנו סופית ממשפחת העמים הנאורים ותעביר אותנו, כראוי לנו, לרשימת המדינות המצורעות.

אפילו "הארץ" מקדיש לאיש הזה מאמר מערכת אוהד ביום רביעי השבוע. נכון שבהארץ מסתפקים בכותרת מאופקת יחסית כמו "מסד להתפכחות" ומשאירים את "משק כנפי ההיסטוריה" הירחמיאלי לדן מרגלית, אבל האליטות באגף המתון של המרכז הלאומני מפגינות שוב את טיפשותן, את פחדנותן המוסרית ואת תאוות השלטון שלהן. מפלגת העבודה הכתירה את השרוניסט המתון שמעון פרס למנהיגה עד דצמבר 2005 (!), כחלק מהמהלך הסופני של חבירה למזימותיו של ראש הממשלה. תומכיו החדשים-ישנים של שרון כבר הפגינו את התלהבותם מהאיש הזה כאשר ניפנף בשער בת-רבים במונח "כיבוש" וגרם להם לאורגזמה קולקטיבית. הם מתנהגים כמו אשה נשואה ומרומה, שההתכחשות למציאות היא האסטרטגיה היחידה להישרדותה.

שרון מחסל יריבים פוליטיים באמתלה של מלחמה בטרור? הוא הרס במתכוון את הפרטנרים שלו לשיחות שלום? הוא מבצע פיגוע בשטחים ומזמין פיגוע נגדי בכל פעם שיש התקדמות או שיפור באווירה? אז מה בכך? הוא תמיד יכול לפצות אותם בדיבורים על פינוי התנחלויות בעזה, מבלי שיש לו רוב במפלגתו לביצוע כוונותיו. לאנשי אום אל-פאחם יש סיבה לחשוש משרון הרבה יותר מאשר לאנשי נצרים, ומפלגת העבודה, שהמתן וילנאים והדליה איציקים שלה כבר מודדים בגדי שרד לכבוד ישיבתם בממשלה, מוכנה להתעלם ממזימתו לפגוע באזרחים, לנשל אותם מאזרחותם הישראלית, להפוך את הדמגוגיה הדמוגרפית, שהיא גזענית במהותה, לדגל החדש של ההסכמה הלאומית בישראל.

נכון שלשרון הבן-גוריוניסט אין נאמנות אמיתית לשום ערך חברתי או אנושי, ושיש חשיבות להצהרה של ראש ממשלה על פינוי ההתנחלויות וגם לשימוש במונח "כיבוש". אבל בכל פרשת מעשיו הוכיח שרון שהוא המכשול העיקרי להשגת שלום המבוסס על הסכמה מינימלית בין שני העמים.

שרון ממשיך את דרכו של הבן-גוריוניסט שקדם לו, אהוד ברק, ומבקש להשליט את רצונו בשטח, בלי הסכמה ובלוויית גירוש עשרות אלפי אזרחים ערבים, ומקווה להשיג לתוכנית המטורפת הזאת אישור אמריקאי. אם משטרו של ג’ורג’ בוש יחזיק מעמד, ולא יעמוד על הרגליים האחוריות כדי לעצור את תוכניותיו של שרון, אז תמיכת כל המרכז הלאומני, כולל שינוי והעבודה, מובטחת לו. מה לנו כי נלין על טומי לפיד ופרס? אפילו יוסי שריד רץ לפני שנה להחמיא לשרון בסגנון מתרפס, כאשר היה נדמה לו שהבריון הפוליטי המושחת הזה הופך להיות יצחק רבין? שריד, למצער, הפיק לקחים וטרם הצטרף לתזמורת הצורמת של משבחי שרון בקרב האליטות. במאמר הראשי המחפיר בהארץ היתה לפחות נימה של חשדנות וספקנות: "בשמאל אין מאמינים להצהרותיו של ראש הממשלה. גם ברשות הפלסטינית נשמעו קולות ספקניים, שיחסו את תוכניתו של שרון למהלך של יחסי ציבור לקראת נסיעתו לוואשינגטון". אבל אין די בכך. שרון אינו ראוי ליחס של "כבדהו וחשדהו", אלא לבוז על גזענותו, ולהמשך חקירה מדוקדקת בגין שחיתותו.

דווקא מפיו של איש חסר חן, שונא ערבים מושבע ומתנחל ברצועה, הפציעה ההברקה של השבוע: "כעומק החקירה כן עומק העקירה". צבי הנדל ושאר אנשי הימין הקיצוני נזכרו לפתע ששרון הוא איש "מסוכן" (אריה אלדד) ו"מושחת" (הנדל). לעומת זאת מנסים אנשי שרון, בהם גם עורכי דין מנוסים ומשופשפים המכירים היטב את המערכת, להסיט את האש מראש הממשלה ולבצע פעולת הסחה קלאסית. הם זיהו סוציולוגית ופוליטית את אנשי שלטון החוק כתומכי שלום מובהקים (בעיקר אם מחירו זול יחסית), ומקווים שלהיטותם לתקוף את שרון ולדרוש את העמדתו לדין תתמתן אם הוא יכביר מלים על פינוי התנחלויות. רבים מאנשי לשכת ראש הממשלה סבורים, לצערי בצדק, שכוונתו הפראית של שרון לגרש את תושבי אום אל-פאחם לא תגרום למפא"יניק המצוי לעלות על בריקדות נגדו. כך עלתה השבוע בפומבי ההצעה האנטי ערבית החמורה ביותר מאז קום המדינה (כולל מסמך קניג משנת 1966 שדיבר "רק" על הצרת רגלי הערבים עד שיימאס להם לחיות כאן) באין מכלים, ומבלי לפגוע ברצונן העז של האליטות לחבור לשרון.

בתחילת השבוע עוד דיברו בסיעת העבודה על שלטון החוק ועל הכורח הדחוף בהעמדת שרון לדין. עתה אפילו ח"כ חיים רמון מדבר על הצטרפות לממשלה. כאשר נתקלתי לפתע בשמו של רמון בעיתון, חשתי כמו אדם שפוגש ברחוב חבר מהתיכון שאותו הוא לא ראה ארבעים שנה. רמון? הוא עדיין איתנו? יש פוליטיקאי כזה, שבו תלינו פעם תקוות לשינוי ולמנהיגות, וקיבלנו בסופו של דבר עוד גד יעקובי אחד, המנסה להידחק כל ימיו לקונסנזוס שאיננו קיים אלא בדמיונו הקודח? עד להתאיינות, עד לביטול העצמיות, עד שלא ניתן עוד להבחין בינו לבין מיקי איתן או רוני מילוא? רמון נהג פעם לעשות נפשות לעצמו ולמפלגתו במגזר הערבי. אז בעצם היום הקשה הזה, שבו מבקש שרון לכרות ענף חשוב של האומה הישראלית, ובכך להשלים את מפעלו של אהוד ברק בקעקוע הברית בין כוחות השלום הציונים לאזרחים הערבים, הוא עולה על מרכבתה של איציק ואץ להצטרף לממשלה?

להצהרה של שרון על ההתנחלויות יש חשיבות מוגבלת. היא נהנית מהסכמה לאומית רחבה ויוצרת אולי משבר ממשלתי מעניין, אבל היא מתגמדת לעומת שני יסודות מהותיים בחברה הישראלית: שלטון החוק שגוזר עלינו להקפיד במיוחד עם ראש ממשלה, שאין היום מחלוקת בציבור בדבר שחיתותו התהומית; תקפותה של האזרחות לדורי דורות, שכן בלעדיה אנחנו חיים בלי חוק ועל חולות נודדים. האורגיה סביב נצרים ובנותיה (שאותן יש לפנות בלי קשר לשחיתות בשלטון) היא שולית. כמו בפרשת ימית, כולנו יודעים שלא תהיינה התנחלויות ברצועת עזה בתוך חמש-שבע שנים. אבל הצורך להגן על החוק ועל האזרחים הערבים הוא חיוני ודחוף הרבה יותר, ורק בכך ייבחן החלק הנאור בציבור שלנו.

האג היא גם שלנו

לידידי הטוב אורי אבנרי יש זכויות אדירות בבניין מחנה השלום, וגם בהנחלתה של תודעה אנטי ממסדית לדורות שלמים של ישראלים. גם עתה, כשעבר את גיל שמונים, אפשר למצוא אותו בראש כל הפגנה חשובה נגד הכיבוש ונגד הדיכוי. כיוון שמעולם לא התחנף לקונסנזוס הלאומני, הוא הפך קורבן לאיבה קשה מצד ישראלים רבים, שלא הבינו שרצונו העז בשלום מוּנע גם בדלק של פטריוטיזם לוהט. עם זאת, הוא לא שוכח גם את האידיאלים האוניברסליים שלו, ואת שאיפתו העזה שישראל תשתלב במשפחת העמים הנאורה, ותשאב השראה מנורבגיה ולא מאיראן.

לכן הופתעתי מאוד ממכתבו ל"הארץ" ביום שלישי השבוע, שבו הביע התנגדות חריפה להגשת הצהרה של תנועות השלום נגד גדר ההפרדה המפלצתית לבית הדין הבינלאומי בהאג. בשם "גוש שלום" קבע אבנרי שרעיון זה נדחה "באופן מוחלט". למען האמת, הצטערתי במיוחד על ההנמקה: "הימין מעוניין לדחוף את כוחות השלום הפעילים אל מחוץ לציבור הישראלי, לתארם כ’משרתי האויב’ ולהכלילם ברשימות שחורות. חבל שיש גם בשמאל מי שנותן יד לדה-לגיטימציה".

אינני חולק על תיאורו הקודר של אבנרי אודות כוונות הימין, אבל יש לי השגות רבות על המסקנות. מסתבר מכל הסקרים שרוב הציבור תומך בפינוי התנחלויות, כך שהימין לא מצליח כל כך ביישום כוונותיו האפלות, וגם לא בשכנוע העם הישראלי בצדקת דרכו. אבל מנגנוני החושך השונים, המנסים לפגוע באנשי שמאל ובחופש התנועה שלהם בארץ ובעולם (כפי שאביב לביא חשף במוסף "הארץ" לפני שבועיים), רואים באבנרי אויב לא פחות מאשר באנשי הארגונים האחרים.

אבל המחלוקת העיקרית היא עקרונית. אבנרי חייב להבחין בין מדינת ישראל לבין ממשלת ישראל. לא עולה בדעתו של אף איש שלום לפגוע בעצמו, במשפחתו ובחברה שבה הוא חי, אבל יש לו זכות וגם מחויבות להיאבק נגד ממשלתו כאשר היא פורעת חוק – מקומי או בינלאומי. תמיד חברנו לאירופאים ולכל אדם נאור במאבק לשמירת עקרונות המשפט הבינלאומי. שללנו את הדעה שבבית הדין הבינלאומי בהאג יושבים קוזאקים או אנטישמים "ששונאים יהודים". האג, כאתר של עשיית צדק ומשפט בעולם, היא גם שלנו.

לכל ישראלי הגון יש חלק ונחלה בעשיית שלום וצדק, ואת החשש מפני "הגויים" נטשנו בבוז (גם בהשראת אבנרי) לפני שנים רבות מאוד. אם בית דין בינלאומי ישפוט את ראשי המדינה על מעשי הנישול, העוול, הריסת הבתים, בניית הגדר על אדמה לא להם ורצח האזרחים, הוא יפעל גם בשמנו, כחלק בלתי נפרד מהאנושות. זוהי בעיני מהות האוניברסליות של מחנה השלום הישראלי.

Share on Facebook