הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בפברואר, 2004 8 תגובות

לפי תוצאות סקר דעת קהל שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" ב-13 בפברואר, 73% מעריכים כי ישראל מתפוררת מבחינה חברתית; 65% סבורים שישראל נמצאת בהתמוטטות כלכלית; ואילו 81% אינם שותפים לדעת נתניהו כי המשק יוצא מהמיתון. מהי משמעות הנתונים? אין ספק כי נתונים כאלה, שקובצו יחד בסקר שערכה מינה צמח ומכון דחף, לא היו חמורים כדוגמתם בעבר.

לפי תוצאות הסקר, הציבור הישראלי מאוחד רובו ככולו בביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, ובעיקר – על מדיניותה הכלכלית-חברתית. ארבעה מכל חמישה אזרחים אינם מאמינים לטענת נתניהו כי המשק נחלץ מהמשבר, ואילו שלושה מכל ארבעה משוכנעים כי ישראל מתפוררת מבחינה חברתית. רוב מכריע של 80% מהנשאלים מתנגד להעלאת מחיר הלחם, ורוב כזה גם סבור שמדיניות הממשלה מתאכזרת לחלשים.


סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", העריך כי תוצאות הסקר מלמדות על כך שבין ממשלת שרון-נתניהו לבין הציבור נפערה "תהום עמוקה מאין כמוה". למסקנה זו מוסיף פלוצקר את האזהרה הבאה:


"האזרחים איבדו את אמונם באנשים ששולטים בהם, ועלולים לאבד גם את אמונם במערכת הדמוקרטית כולה".


השאלה היא, האם הדבר שעליו מצביע פלוצקר – אובדן האמון של הציבור במערכת הדמוקרטית בכללה – הוא איום על הממשלה, או מטרה שאותה ממשלה בעצם רוצה להשיג?


ממשלת הימין בראשות שרון נמצאת במצוקה, דווקא משום שהמדיניות שהיא מנהלת מניבה את הפירות להם קיוותה. הכיבוש מחדש של שטחים פלסטיניים, הפשיטות הצבאיות מרובות הקורבנות לרצועת עזה, בניית חומת ההפרדה – נועדו לחסל את הרשות הפלסטינית, למנוע כל סיכוי לחידוש התהליך המדיני, ולהוביל להנצחת המצב המדיני הקיים. וזה בדיוק מה שממשלה זו השיגה.


גם בתחום הכלכלי-חברתי, התוצאות הולמות את המטרות שנתניהו ניסח: להוביל ל"ממשלה קטנה", כלומר לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים, לרבות לקצבאות קיום, לחינוך ולבריאות, לרווחה ולרשויות המקומיות. ובאותה עת – להקטין את תשלומי המס הניגבים מהעשירים. נתניהו פעל באופן דורסני נגד ארגוני העובדים וסחט מהם מעין הסכמה להורדת שכר ולחיסול שליטת ההסתדרות בקרנות הפנסיה. נתניהו דחק אל מתחת לקו העוני עוד 100 אלף אזרחים, בהם עוד 60 אלף ילדים. אך כל אלה הן בדיוק המטרות שהוא חתר להשיג, כאשר הכריז על מדיניות תאצ’ריסטית קיצונית.


לכן עתה, כאשר מדיניות שרון ונתניהו משיגה את היעדים האמיתיים שלה (שאינם היעדים המוצהרים לצורכי תעמולה בדבר "שלום, ביטחון וצמיחה כלכלית"), קורה המצב הבא, שאף הוא היה צפוי: כעס בקרב רוב הציבור על המדיניות החונקת – לא רק את העניים ביותר, אלא גם את רוב השכירים, את רוב שכבות הביניים.


הכעס הזה, אשר בא לידי ביטוי בתוצאות הסקר שהובאו לעיל, הוא עובדה חברתית-פוליטית חשובה.


אולם כעס כשלעצמו, רחב ככל שיהיה, אינו מניב מעצמו שינוי חברתי או פוליטי. כדי שאלה המשוכנעים שנתניהו ממוטט את החברה הישראלית גם ייצאו למערכה ציבורית פעילה וגם יפעלו לשינוי השלטון, נחוצים כמה תנאים בסיסיים, שטרם מולאו:


האחד הוא, הבנת הקשר בין הכיבוש לבין מדיניות העשרת בעלי ההון והמעבידים; השני הוא, שיכנוע בקיומה של חלופה חברתית-פוליטית יהודית-ערבית והצטרפות אליה; והשלישי, חיבור אמיתי בין המאבקים האיגוד-מקצועיים לבין ייתר המאבקים החברתיים.


אך גם כאשר קיימים עדיין מכשולים רבים בדרך להפיכת הכעס החברתי לתנועה חברתית לוחמת בעלת סדר יום רדיקלי שמאלי, הימין אינו יושב בחיבוק ידיים. כדי לבלום את ההתפכחות החברתית והפוליטית האפשרית מהתפיסות הימניות השליטות, הימין נערך להתמודדות שתהיה בעתיד באמצעות חיסולן ההדרגתי של החירויות הדמוקרטיות וריסוקה של הדמוקרטיה בכללותה.


היערכות זו של הימין, בתמיכה נלהבת של ההון, אינה רק בגדר תוכניות לעתיד, אלא היא מבוצעת כאן ועכשיו. המחשה לכך היא המערכה השיטתית נגד זכות השביתה, אשר באה לידי ביטוי בפנייה לבית הדין הארצי לעבודה, שאכן מנע את השביתה הכללית, ובהצעת החוק (של ח"כ רוחמה אברהם מהליכוד) להתניית שביתה בהצבעת רוב העובדים. המחשה אחרת – ההצעה הטרייה לקיים "משאל עם ייעוצי", אשר באמצעותו "יוכיח" הימין פעם נוספת עד כמה הכנסת "לא-חשובה".


כן, הימין המחסל את ההישגים החברתיים שהושגו במשך עשרות שנים והחותר להנציח את הכיבוש, מעוניין גם שאותו ציבור, קורבן מדיניותו, יפנה את זעמו לא נגד תאגידי ההון ושלוחיהם במפלגות ובממשלה, אלא נגד "הבלגן", כלומר נגד הדמוקרטיה, נגד כל עקרונות השוויון, זכויות האדם והאזרח וזכויות העובדים. לכן מטפחים נתניהו ושרון, כל אחד לחוד ושניהם יחד, את רעיון "הסכנה הדמוגרפית מבפנים" ואת רעיון "העברת המשולש לריבונות פלסטינית" (כלומר, טרנספר), כדי שדווקא עכשיו יופנה הזעם הציבורי כלפי הערבים, אזרחי ישראל. בדרך זו, הם מעריכים, יעלה בידיהם למנוע את יישום אחד התנאים ההכרחיים למאבק המוני למען שינוי חברתי ופוליטי שמאלי – שותפות מאבק של יהודים וערבים, נפגעי גזירות ממשלת הימין.


בתנאים אלה, סדר היום לשינוי חברתי הוא מורכב אפילו יותר ממה שהורגלנו לחשוב בעבר: גם מערכה לאחדות כל נפגעי המדיניות הניאו-ליברלית שמנהל נתניהו; גם מערכה לסיום הכיבוש; גם מערכה לבניית שותפות יהודית-ערבית; וגם מערכה להגנת החירויות הדמוקרטיות.


זו משימה ענקית, אך היא גם מבהירה כי ניתן לצרף אליה את הרוב המכריע של הציבור הישראלי, אשר יש לו עניין לתמוך בה – אם בשל מצוקתו החברתית-אישית, אם בשל התנגדותו לכיבוש ולגזענות ואם בשל חרדתו לעתיד הדמוקרטיה.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אחיקם הגיב:

    גבירתי יונה.
    האם מה שמסתתר בין השיטין ל תגובתך הוא מתן לגיטימציה לאבטלה סמויה?
    בדומה להנרי פורד שהמציא את האשראי ע"מ לפתור את הבעיה שציינת(עובדי התעשיה אינם יכולים להרשות לעצמם את מעשה ידיהם) נראה שאפשר למצוא פתרונות לסוגיא זו.
    אך החשוב ביותר לזכור הוא שההתיעלות השנואה כ"כ חשובה גם במובן המנטאלי, רוצה לומר חוסר תלות באדם אחר הרצון להתפתח ולהצטיין.
    כל אילו עומדים בחובה של נפש האדם(כך אני מאמין ומקווה) וע"כ רק כך ניתן לדרבן אנשים לעבודה ולהשגיות.
    "עלה והגשם"
    אחיקם

  2. אחיקם הגיב:

    גבירתי הנכבדה.
    עם ישראל נגד העלאת מחירי הלחם.
    עם ישראל גם נגד תשלום מס הכנסה ונגד דו"חות חניה.
    אז מה?
    לא כל מה שצריך לעשות הציבור באמת יאהב ולכן מטרתו של נבחר ציבור הוא להנהיג/להוביל אותו למטרה הנחוצה.
    ע"כ הערכותיו המדיניות של מר פלוצקר אינם שוות את הפוטונים על המסך שעליהם הם כתובות.
    לגבי הצעת החוק של הגב’ אברהם כלום מוגזם לבקש מהעובדים להביע את דעתם לגבי השביתות שהם לוקחים בהם חלק?
    ועד שנדבר על כסף להתנחלויותת נדבר על נזקים הנאמדים על סך מיליארדי דולרים בגין השביתות(שעפ"י אותם סוקרים, העובדים עצמם אינם יודעים על מה ולמה הן)
    ואוסיף ואשאל עפ"י הלוגיקה שברשימה, האם גם הפיגועים האחרונים היו כולם "תחבולה של הימין ואינם אלא ע"מ להרוס את יסודות הדמוקרטיה ולהשמיד כל סיכוי לדו קיום.
    או שאולי ניתן לנבחרי הציבור קצת "קרדיט" ונניח לשניה שמטרתם היא להוציא את המדינה ממצבה ה"לא שפיר"(בלי להכנס לדיון הסיזיפי במי תלויה האשמה).
    ונבין שגם אם לא נסכים עם שיטתם קצת מסוכן יהיה להסיק מכך שמטרתם היא למוטט את כל מה שניבנה בשנים האחרונות.
    בכבוד רב.
    אחיקם

  3. יובל הלפרין הגיב:

    למר אחיקם,

    מחיר הלחם הוא סימפטום בלבד.
    הוויכוח הוא על הטענה המרכזית של האוצר, כי יש לצמצם את המגזר הציבורי עד לחיסולו, ושמה שטוב למיליארדרים הגדולים ביותר טוב לכולם.

    בישראל המגזר הפרטי נשען על המגזר הציבורי, ולא להפך. פחות תקציבים לחינוך, לרווחה, לרשויות המקומיות זה לא רק יותר עוני ואבטלה, זה גם פחות הזמנות לעסקים פרטיים, קטנים ובינוניים.

    ממיתון יוצאים באמצעות הגדלת המגזר הציבורי והגירעון בתקציב השותף, ומשינוי כיוון מהפרטה להלאמה. כך ארה"ב הקפיטליסטית יצאה מהשפל הכלכלי של שנות ה-30.
    פקידי האוצר והשר שלהם פועלים למען בעלי ההון הגדולים ביותר, שמה שטוב להם רע לכל השאר, כי רווחיהם גדלים בראש ובשראשונה כתוצאה מהורדת "עלויות" (שכר, מסים ישירים וכד’).

  4. אחיקם הגיב:

    כובדי יובל הלפרין.
    אינני בעל השכלה כלכלית כל שהיא, אך לעניות דעתי נראה שיציאה מהמיתון תבוא ע"י התיעלות.
    כייון שהמשפט "כבר עשר וחצי ועוד לא יצאנו לצהריים" אינו חלומות באספמיה אלא מציאות בארצות הלוואנט, הדרך ליעילות היא ע"י תמחור כשלונות וחוסר יעילות במובן הקיצוני ביותר(מה שלא יעיל-יקוצץ).
    תפיסת עולם זאת אפשר ליישם רק כאשר האדם יאלץ לשלם מכיסו את מחיר כשלונותיו, היינו הפרטה.
    אינני בא להטיל דופי בכל עובדי המערכת ש"בדידי הווה העובדא" וישנם חרוצים מאין כמוהם.
    אך נגד אילו שאינם כאילו (ע"ע הקיצוץ במצבת הנגדים הצבא) חובה עלינו להפעיל מדיניות קשוחה.
    אשמח לתגובתך.
    אחיקם

  5. יובל הלפרין הגיב:

    התפוקה תעלה כשייתנו תמריצים לעבודה.
    כיום נותנים תמריצים להון, על חשבון העבודה, וזו בדיוק תפיסתו של נתניהו העומדת מאחורי התוכנית הקלקלית (זו לא טעות) שלו:

    לבעלי עסקים: פחות מסים.
    לעובדים: פחות תנאים סוציאליים, פחות שכר עקיף, פחות כוח ארגוני.

  6. יונה – התיעלות וצמיחה הגיב:

    במשטר שבו המניע לפעילות הכלכלית הוא השאיפה לצבירת רווחים, היציאה מהמיתון תתרחש כתוצאה מהגדלת הביקושים. ההתיעלות כפי שמצפה לה אחיקם היא המביאה לתוצאה ההפוכה. "התיעלות" היא לשון סגי נהור של "הכלכלנים" שמשמעותה בשפת בני אדם היא העמקת הניצול, כלומר הגדלת יחידות התפוקה לכל יחידה של שכר. התוצאה הגדלת ההיצע של סחורות ושרותים מצד אחד לעומת הקטנת כח הקניה מצד שני. זהו צוואר הבקבוק "התוקע" את האפשרות למימוש הרווחים ובאין רווחים יורדת הפעילות הכלכלית (שהמניע אותה הוא צבירת רווחים) מה שנקרא מיתון.
    בכדי להתגבר על מעגל הקסמים הזה, ממשלות היו יוזמות פעילות כלכלית משלהן – עבודות תשתית ועבודות ציבוריות. דע עקא פעילות כזו, הממומנת ע"י הגדלת מסים או גרעון תקציבי (שזה היינו הך, כלומר בא על חשבון הרווחים לטובת השיטה לטווח הארוך), אינה אפשרית בשלב הגלובליזציה שבה ההון הזר הוא הקובע את כללי המשחק ובמשחק הזה אין לו ענין ולא מרשה לשחק
    (אלא אם אתה מוכן להיות בהגדרה של מדינת טירור)

  7. shai הגיב:

    למה מייקרים את הלחם ומוזילים את מוצרי החשמל
    מאיפה פתאום יש רזרבה באוצר של שתי מליון ש"ח
    כל הזמן אומרים לנו שאין כסף והקופה ריקה
    ולמה מותר לפגוע בשכבות החלשות יתומים אלמנות
    מה שהשמאל לא העיז לעשות עושה שרון ונתניהו
    למה?במדינת ישראל השתרש מנהג שמה שרןאים משם
    לא רואים מכאן ולמה הרווחה פושעת בילדינו
    ומפירה זכויות אדם נגד אמנות בינלאומיות

  8. יונה – "לדרבן אנשים לעבודה והישגיות" הגיב:

    לאדון אחיקם,
    הגדרות טעונות הסבר. למה מתכוונים בהגדרה "אבטלה סמויה"? עפ"י השקפתם של בעלי ההון כל עובד מכיל בחובו מובטל סמוי, שהרי יכול לעבוד יותר ולהשתכר פחות. אבל זה בדיוק הגורם לאותה "סוגיא שאפשר למצוא לה פתרונות" אבל לא מצאו (האשראי אינו פתרון אלא דוחה את המשבר ולבסוף אף מעצימו).
    "התלות של אדם באדם אחר וחוסר הרצון להתפתח ולהצטיין" היא התכונה של משטר שבו העובד הוא אובייקט של ניצול ו"ההתיעלות השנואה כ"כ" היא הדרישה להגברתו.
    כל אלה עומדים כנראה בניגוד "לנפש האדם" ולכן צריך "לדרבן אותם" – מה שמעיד על "הפילוסופיה"שאתה מציע כאן

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים