הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בפברואר, 2004 12 תגובות

הודעת שרון על כוונתו לפנות את רוב ההתנחלויות מעזה וכמה מן הגדה המערבית, מעוררת תקווה שסוף סוף מתכוון שרון לעשות איזשהו צעד למען השלום. אך חוששני כי זוהי תקוות שווא. שרון מתכוון לעשות את הפינוי כצעד חד צדדי. את הוואקום הפוליטי שייווצר לא תמלא הרשות הפלסטינית אלא החמאס, שיש לו כוח רב ברצועת עזה. כוונת הפינוי החד צדדית של שרון נמצאת בקונטקסט של עידוד הקיצונים בעם הפלסטיני ובעולם הערבי. זאת, במטרה למנוע פשרה ושלום שיחייבו יציאה מהשטחים הכבושים. אמנם בתחילת הדרך (תחילת שנות השמונים) ניסה שרון לבנות הנהגה אלטרנטיבית לאש"ף, כאשר הקים את אגודות הכפרים. בתמורה לנתינת הכוח בידיהם, היו צריכים לקבל את שלטונה של ישראל בשטחים הכבושים. גם זה לא שונה מהתנהלותו של שרון. תמיד הוא מתחיל כמתון ולאחר מכן מתגלה שרון האמיתי.

רק בזמן האחרון התקיימה עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחיזבללה, שהתקבלה כהצלחה מסחררת של החיזבללה.


כאשר מסתכלים על התנהלותה של ישראל (בהנהגת הימין) לאורך האינתיפאדה הנוכחית, רואים שישראל ריכזה את מאמציה בעיקר נגד הרשות הפלסטינית ונגד התנזים. רק כאשר החליטו הפלסטינים על ההודנה, גילתה ישראל פתאום את הטרור החמאסי. סדרת חיסולים של פעילי חמאס הרסה את ההודנה.


אם זוכרים שהיתה זו ממשלת ימין שעודדה את צמיחת החמאס כאלטרנטיבה לאש"ף, הרי שאנו רואים מגמה קבועה, לאורך שנים, לפיה הימין הישראלי מעודד את הקיצונים בחברה הפלסטינית כנגד אלה המוכנים ללכת לפשרה. בתוך ההקשר הזה, כדאי לזכור את החוק שיזמו אנשי ימין, שאסר מפגשים של ישראלים עם נציגי אש"ף.


מה שאנחנו רואים הוא ניסיון מתמשך למנוע אפשרות של פשרה בין שני העמים. הנהגה מתונה בעם הפלסטיני, מראה שסרבני השלום האמיתיים הם מנהיגי ישראל מימין, המסרבים להיפרד מחזון ארץ ישראל השלמה, למען שלום. זאת גם הסיבה לניסיון להוריד את ערפת מההנהגה הפלסטינית, והאשמתו כמוביל הטרור נגד ישראל. ערפת איננו הומניסט, הוא מנהיג לאומי המנסה להגשים את שאיפותיו הלאומיות של עמו. מתוך כך ערפאת הוא זה שהוליך את התנועה הלאומית הפלסטינית משלילה מוחלטת של ישראל, לנכונות לפשרה היסטורית עמה. הוא לא עשה זאת מכיוון שהפך לחובב ציון, אלא מכיוון שחשב שכך הוא משרת את האינטרס הלאומי של עמו. ההימור שלו על הסכמי אוסלו נכשל. ישראל ניצלה את תהליך השלום כדי להעמיק את אחיזתה בשטחים. רק בגדה המערבית לבדה כמעט והוכפלה אוכלוסיית המתנחלים בשבע שנות אוסלו, תוך הרחבה מסיבית של ההתנחלויות, על חשבון הפלסטינים.


עכשיו שוב, תחת לחץ אמריקאי, מנסה שרון ליצור תהליך שבמקום להובילנו לשלום, יחזק את הקבוצות הקיצוניות בחברה הפלסטינית, כדי שאלו מצידן ימנעו אפשרות לפשרות הנחוצות לשלום בין שני העמים. שרון נענה ללחץ האמריקאי, אך שואף להשאיר את הסכסוך על כנו, מתוך הנחה כי באחת מההסלמות הבאות אפשר יהיה לכבוש מחדש…


מה שמצטייר הוא שיש בריתות של אינטרסים בין הקיצונים הלאומנים אצלנו לבין אלה בצד הפלסטיני, והם עומדים מול הברית בין המתונים בשני הצדדים. הראשונים מנסים למנוע הסכם פשרה בין העמים שיביא לשלום. כל אחד מהם מאמין שהוא ירוויח מהמשך הסכסוך. הימין הישראלי מאמין שיתרון הכוח יאפשר לו להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה. הימין הפלסטיני מאמין שכוח הסיבולת הישראלי לא יעמוד לאורך זמן, וכמו הצלבנים בזמנם, יחזרו היהודים לארצות העולם. את ברית הקיצונים לא צריך לממש במפגשי הידברות. פה כל צד יודע איך לפוצץ כל סיכוי לפשרה ורגיעה בסכסוך. פיגועי טרור גדולים של פלסטינים בישראלים, תמיד מעלים את רף השנאה והנקמה. וכשאלה בשטח, מי חולם על שלום ופשרה?! בצד הישראלי יודעים שחיסולים עושים את העבודה מצוין. אבל אפשר גם לפגוע במטרות אחרות, כמו פתיחת מנהרת הכותל בזמנו, עליית שרון להר הבית, או הפקעת אדמות והריסת בתים נרחבת, הקמת התנחלויות חדשות (מאחזים)…


המתונים בשני הצדדים מנסים להפסיק את הסבל והפגיעה שהסכסוך גורם לעמים. הם מבינים שכדי להגיע לשלום, צריך לעשות פשרות כואבות. כדי שיהיו מסוגלים להעבירן, הם זקוקים להוכחה שיש בצד השני נכונות לפשרות. לשם כך הם צריכים לעזור אחד לשני. מפגשים משותפים, הסכמי שלום אלטרנטיביים ופעילות משותפת בשירות האינטרסים המשותפים, הם כולם דרכים לקידום המטרה המשותפת – השכנת שלום בין שני העמים.


מתוך כך אציג את פרשנותי למה שקרה לאורך תהליך השלום, החל ממלחמת המפרץ הראשונה. בתמורה לתמיכה של מספר מדינות ערביות באמריקאים, במלחמת המפרץ הראשונה, פתחה ארה"ב ביוזמת שלום. ישראל, בהנהגת הימין, אולצה ללכת לוועידת מדריד. הלחץ האמריקאי נמשך גם על ממשלתו החדשה של רבין. משא ומתן עם הסורים הוביל לסף של חתימת הסכם שלום. אסד לא היה מוכן לחתום על שלום, כל עוד לא היתה התקדמות מהותית בעניין הפלסטיני. הסכמי אוסלו עוררו חרדה עמוקה במחנות הימין בשני הצדדים. אצלנו היו מתנחלים שאיימו במלחמת אזרחים אם יפונו. אצל הפלסטינים האיום היה שאם ינסו לפרק את ארגוני הטרור מנשקם, זה יביא למלחמת אזרחים. הטבח במערת המכפלה היה טראומתי לפלסטינים ואיים למוטט את התמיכה הציבורית בהליכה לשלום עם ישראל. רק פינוי ההתנחלות בחברון יכול היה להציל את התהליך. איום של שרון, שיביא עשרות אלפי אנשים כדי להתנגד לפינוי, מנע מרבין להעביר החלטת פינוי בממשלה. הימין ניצח! הטבח עודד את ארגוני הסירוב הפלסטינים לצאת לפיגועי נקם (כאן החלו פיגועי המתאבדים), שמצדם החלישו את התמיכה הציבורית בתהליך השלום בצד הישראלי. כדי למתן את התסיסה של המתנחלים ותומכיהם, החלו לבנות באופן מסיבי בהתנחלויות. ואכן שבע שנות אוסלו היו שנות הפריחה הגדולה של ההתנחלויות. הכפלת האוכלוסייה היהודית בתקופה זו גרמה לערפאת להיראות כבוגד בעיני יותר ויותר מבני עמו. בזמן שהוא מוכר להם שלום, ישראל בעצם מעמיקה את הכיבוש… אבל כל זה לא עזר לרבין. רצח רבין היתה האזהרה האולטימטיבית לכל מנהיג ישראלי שירצה בעתיד לפנות לדרך השלום. נתניהו שוב עמד תחת לחץ אמריקאי להמשיך בתהליך השלום. פתיחת המנהרה מתחת להר הבית גרמה לפיצוץ שדחה לזמן מה את הצורך להתקדם בתהליך. רק תחת לחץ אמריקאי בוטה נאלץ נתניהו להסכים לוותר על כ-13% משטח הגדה. ברק, עם קואליציה רופפת, ניסה להיענות ללחץ האמריקאי בנתיב הסורי. עם סכנת מלחמת אזרחים פחותה, וקמפיין יעיל של המתנחלים בגולן ותומכיהם גרם לו לחזור בו מהבטחותיו לקלינטון, תוך פיצוץ המשא ומתן. תחת לחץ אמריקאי פנה לנתיב הפלסטיני. כישלון ועידת קמפ דיוויד לא ריפה את ידי האמריקאים שהמשיכו ללחוץ להמשיך בתהליך השלום. העלייה של שרון להר הבית הבטיחה שלא יהיה שום סיכוי להמשך יוזמת השלום. שוב הימין ניצח!


עכשיו, כששרון עומד תחת לחץ אמריקאי, הוא חוזר לפטנט הישן והטוב, לעודד את הקיצונים בצד השני לתפוס שליטה. בעיני שרון, ערפאת הוא האיום, לא החמאס… והזרם המרכזי בשני העמים, זה שמוכן ללכת לפשרות, נכנע לקיצונים כדי לשמור על שלום בית.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. יורם בר-חיים הגיב:

    מי הם המתונים שעליהם מדבר עמוס גבירץ ? האם הכוונה לאבו-עלא שמפעל המלט שבבעלותו מוכר מלט לבניית חומת האפרטהייד ?

    במילים אחרות, מהו הפרמטר שעל-פיו מחולקים פלסטינים (וערבים בכלל) ל"קיצונים" ו"מתונים" ? במה שונה הפרמטר הזה מהפרמטר בו משתמשים בוש ושרון לגבי העם הפלסטיני והנהגות של העולם השלישי בכלל ?
    אם הפרמטר הוא תמיכה בשתי-מדינות, האם בוש מתון או שהפרמטר הזה חל רק על פלסטינים ?
    אם הפרמטר הוא הקשר בין דת ופוליטיקה, האם המשטר הסעודי מתון או קיצוני ? והמשטר הירדני ? ומה לגבי הזרמים החילונים המתנגדים להסכמים עם ישראל, הם קיצונים או מתונים ?

    כל הטרמינולוגיה הזו של "מתונים" ו"קיצונים" איננה אלא קבלת השיח הישראל-ציוני, שלפיו "מתון" הוא מנהיג ערבי הנכנע לתכתיבים אמריקאים, מדכא אופוזיציה שמאלית ומוותר על זכות השיבה בשמם של בעלי הזכות שאותם הוא לא שאל (אקט שמשום מה נחשב דמוקרטי…).

  2. אנדי יחזקאל הגיב:

    לדעתי זו פרשנות פשטנית מדי – החלוקה בין "מתונים" ל"קיצוניים".המתונים רוצים שלום, הקיצוניים לא רוצים. מאד סטראוטיפי ואולי גם קצת ילדותי.

    אותם "מתונים" בצד הישראלי שתמורת נסיגה משטחי 67 רוצים לשמר את מדינת האפרטהייד שלהם על 78% משטח פלסטין ואת הפבריבילגיות שלהם כיהודים אשר נובעות מהגדרת המדינה כמדינה "יהודית" , מכנים ""קיצוניים"" את אותם פלסטינים שלא מוכנים לקבל את התכתיב הלא-צודק הזה. אותם פלסטינים שגורשו מבתיהם ב-1948 ולא מוכנים לוותר על זכותם לשוב.

    עד כמה שזכור לי החוק למניעת מפגשים בין ישראלים לאש"ף התקבל ב-1986 בתקופה שבה היתה "ממשלת אחדות לאומית" ולא ממשלת ימין (אם אני לא טועה שמעון פרס היה ראש הממשלה כשהחוק התקבל). כך גם עידוד החמאס נעשה בתקופה של הממשלה הזאת, כלומר לא הימין לבד אשם.

    מה שמונע את השלום זה לא חזון א"י השלמה של הימין הציוני אלא "החזון הציוני" של הימין והשמאל הציונים גם יחד. השטחים הכבושים (אלה של 1967) הם רק חלק מהסכסוך. הפתרון לסכסוך חייב להיות על בסיס של מדינה אחת חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין.

  3. שמואל אמיר ליורם בר-חיים הגיב:

    ליורם שלום,
    מה ענין שמיטה להר סיני? לדבריך הנכונים על ההבחנה בין "מתונים" ל"קיצוניים" לא התאפקת מלהוסיף "פליק" לאבו עלא, על שמוכר בטון ממפעלו, לבניית חומת ההפרדה. ממתי אתה מאמין "אינסטנט" כזה לכל תעמולה ישראלית,לכל "סקופ" של ערוץ 10 (שאגב גם מסר שהרשות הפלסטינית מנהלת חקירה רצינית בענין).נדמה לי שהתנגדותך ל"שתי מדינות" מעבירה אותך על דעתך. אחרת כיצד ניתן להסביר הצטרפות מידית להאשמה ישראלית נגד ראש הממשלה של העם הפלסטיני הלוחם לעצמאותו (תחת הדגל הפלסטיני ולא תחת דגל דו-לאומי!). אולי צריך גם להזכיר למי שכבר שכח, שהמאבק הפלסטיני הוא גם מאבק אנטי אימפריאליסטי שראוי לסולידריות של אנשי שמאל.

  4. יורם בר-חיים לשמואל אמיר הגיב:

    למקרה שלא הספקת לקרוא בפעם הקודמת…

    אני לא מסתמך על סקופים של ערוץ 10 (שהאחרון שבהם היה הסתה נגד מחנה הקיץ של תנועתי לפני חצי-שנה) אלא קורא תקשורת עברית וערבית.

    לעצם הענין, בוודאי שאני תומך במאבק העצמאות של העם הפלסטיני תחת דגלו הלאומי, אני לא מכיר שום דגל דו-לאומי. למען האמת, אני בעד הנפת דגלי פלסטין שאינם רק דגלי העם הפלסטיני אלא מבחינתי דגל הארץ כולה. המאבק הפלסטיני הוא אכן, כדבריך, מאבק אנטי-אימפריאליסטי במהותו, אלא שאלו המנהלים את הרשות הפלסטינית הם קבוצה פוליטית שהוכיחה יותר מפעם אחת שהיא מחויבת לפרשנות הרבה יותר צרה ופורמאלית של מאבק העצמאות הפלסטיני, כזו שבמסגרתה מותר לוותר על זכויות בסיסיות של העם הפלסטיני, לשרת אינטרסים של האימפריאליזם (למשל דיכוי ההפגנות נגד ההתקפה על אפגניסטן) ובמקרים קיצוניים אפילו להסגיר לוחמים לישראל או לכלוא אותם עבור ישראל. למען הבהירות, הקבוצה הזו אינה מאפיה או אוסף מקרי של אינטרסנטים אישיים, היא נציגה נאמנה של עמדות הבורגנות הפלסטינית (מעמד מצומצם מאד אבל בעל השפעה פוליטית חזקה בתוך עמו) שזוכה לתמיכה עממית בגלל האופי של פתח כ"סופרמרקט רעיוני". אינטרסים אישיים, קליקאיים, מעמדיים-בורגניים או מפלגתיים צרים מקבלים עדיפות לא אחת ברשות הפלסטינית על-פני האינטרס הפלסטיני הכולל.
    אין בכל זה כדי לגרוע מאומה מצדקתו של המאבק הפלסטיני, שום עם לא נדרש להוכיח את עצמו כאוסף של מלאכי השרת בתמורה להכרה בזכויותיו. ההתקפות הישראליות על הרשות הפלסטינית נובעות כמובן משאיפות הפוכות לאלו שלי וככאלו אני מתנגד להם, אבל זו לא סיבה להתעלם לגמרי מאופיים של אבו-עלא, אבו מאזן, נביל שעת’ ואחרים שמנהלים עסקים ופוליטיקה הכרוכים זה בזה כמיטב המסורת של הבורגנות הקולוניאלית.
    ראוי גם לזכור שאבו-עלא אינו בדיוק ראש ממשלה נבחר של העם הפלסטיני, הרשות כולה נחברה בבחירות שנערכו בגדה וברצועה בלבד ורוב העם הפלסטיני (פליטים ותושבי הקו הירוק) היה מנוע מלהשתתף בהן. הרשות גם נבחרה בקונטקסט מסוים מאד, כגוף שינהל את ההסכמים עם ישראל, לכן חלקים גדולים מהאופוזיציה לא השתתפו בבחירות.

  5. אשר פרוליך הגיב:

    ליורם בר חיים:

    אם אתה לא מכיר דגל דו-לאומי,אני מציע לך
    דגל רב לאומי,אפילו בין לאומי:הדגל האדום

  6. יורם בר-חיים הגיב:

    בדיוק כך, הדגל האדום הוא בינלאומי ועל-לאומי. בארגנטינה מניפים אותו יחד עם דגל ארגנטינה. בוייט-נאם יחד עם דגל וייט-נאם ובפלסטין יחד עם דגל פלסטין, או כך לפחות צריך להיות…
    וכמו כל אמת מרקסיסטית טובה, גם החשיבות של הדגל האדום היא קונקרטית, אם הוא יהפוך לאמצעי הכחשה של הצורך הלאומי הפלסטיני אז הוא יהיה דגל אימפריאליסטי ותו-לא.

  7. גיא הדר הגיב:

    יורם למי היית מצביע בבחירות אם היית לך זכות הצבעה כפלסטינאי אותנטי (בניגוד לבורגנות הפלסטינאית)?

  8. תיקון הגיב:

    את צמד המילים "הבורגנות הקולוניאלית" צריך להחליף ב"הבורגנות הלאומית". הבורגנות הקולוניאלית היא כמובן זו הציונית, לא הפלסטינית.

    אגב, ויכוחים על "אותנטיות" אני מנהל רק במסגרת של דיון אקזיסטנציאליסטי, אין למושג הטפשי (שלא לומר הגזעני) הזה שום קשר לויכוח על דרכה של הנהגה פוליטית פלסטינית כזו או אחרת.

  9. ישראל פוטרמן – זאת ועוד (בהמשך לבר חיים) הגיב:

    "מפת הדרכים" היא לא בדיוק תכנית אנטי אימפריאליסטית והיא בנויה על שיתוף פעולה של הרשות הפלסטינית להוציא את ערפאת (שלא סיפק את הסחורה) ואלו (ממשל בוש) לא שמים את תכניותיהם (ביודעין) על קרן הצבי.
    דבר נוסף, הפטרון והשושבין העיקרי של הרשות הוא חוסני מוברק שכל מדיניותו מושתתת על השתלבות האזור באימפריאליזם האמריקאי.

  10. ישראל פוטרמן הגיב:

    מה שהופך את "מפת הדרכים" לאיפריאליסטית היא התכנית עצמה. כתנאי מוקדם לביצועה, על הרשות הפלסטינית "לחסל את הטירור", כלומר לדכא מראש כל התנגדות עממית לתכנית. בנוסף לבצע "רפורמות" ברשות כדי שתפעל עפ"י עקרונות מוכתבים מבחוץ. לאחר שיתמלאו התנאים הנ"ל "יהיה עם מי לדבר" כלומר ניתן יהיה לכפות על הפלסטינים הסכם בהתאם לעמדות ממשלת ישראל, הנהנית מתמיכה אמריקאית, בכל השאלות השניות במחלוקת, גבולות, ירושלים, פליטים שמשמעותן אינה אלא יצירת מדינת בנטוסטאן פלסטינית. האם זה עפ"י אלכס מסיס התרגום המעשי של תוכנית "שתי מדינות לשני עמים"?
    באשר לעמדות "השמאל מוכה הירח", למרות "שאת כל חבריו אפשר למנות על פחות מאצבעות שתי ידים" הרי שאני יכול לייצג את עצמי בלבד (ואולי בכך אמנע את תגובותיו הנזעמות של אלכס מסיס): אני מצהיר בזאת שאני מקבל מראש כל תכנית "שלום". כולל מפת הדרכים, התנתקות חד צדדית. הריסת קילומטר אחד של גדר וכו’ וכו’, כל מה שמחלץ משהו מזרועות הכיבוש. אבל, איני מקבל שאילו הן תכניות שלום ועוד יותר מכך שיביאו לסיום הסכסוך. הגדרתם ככאלה הופכת את הפלסטיינים לסרבני שלום סדרתיים, את מאבקם הצודק לטירור ומצדיקה את הדיכוי והעמקת הכיבוש.

  11. אלכס מסיס הגיב:

    מה עושה את "מפת הדרכים" ל"אימפריאליסטית"?- הימין והשמאל הקיצוני-סהרורי רוצים שהמלחמה בין ישראל לפלסטין,תמשך ללא קץ."מפת הדרכים",
    ללא "14 ההסתיגויות" של ממשלת לפיד-שרון-איתם,היא התרגום המעשי של תוכנית "שתי מדינות לשני עמים" שבשלילתה מאוחד הימין עם ה"שמאל" מוכה הירח,שאת כל חבריו אפשר למנות על פחות מאצבעות שתי ידים ורק אצלנו ב"הגדה השמאלית" הוא נוכח,ביחס של פי אלפיים מכוחו האמיתי, כשחלק מחבריו אינם רואים עצמם כישראליים,כלל.

  12. ויכוח, לא מקארתיזם. הגיב:

    זכותו של אלכס מסיס להתווכח על עמדות, אבל הוא לא. הוא מפזר האשמות בסגנון מקארתיסטי כמו "אינם רואים עצמם כישראלים", כאילו שהלגיטימיות הפוליטית של מישהון נקבעת על-פי הגדרתו העצמית האישית. רוב פעילי השמאל בתוך הקו הירוק אינם רואים עצמם כ"ישראלים" אלא כ"פלסטינים אזרחי ישראל" וזה מה שהם, אובייקטיבית. האם כל האנשים האלו, שצועדים ביום האדמה, שבוחרים את חד"ש לכנסת, שפעילים בתעאיוש, שמחזיקים עמותות וועדים למען זכויות-אדם ואזרח, הם כולם לא לגיטימיים כי הם לא ישראלים ?

הגיבו לישראל פוטרמן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים