הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בפברואר, 2004 2 תגובות

נפילת ז’אן-קלוד דובאלייה הבן ב-7 בפרואר 1986, לאחר 29 שנות רודנות משפחת דובאלייה, הציבה דילמה קשה בפני האימפריאליזם האמריקאי, המעמדות השליטים ורוב-רובו של השמאל המקומי. כולם ניסו לפתור את המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי באמצעות בחירות דמוקרטיות-בורגניות. כך, הרוב הכריע במארס 1987 למען החוקה החדשה. חוקה בעלת מגמות מתקדמות שחוקקה בעקבות הלחץ העממי הגובר. החוקה החדשה קבעה כללי משחק חדשים. כללי המשחק חדשים שלא מצאו חן בעיניי ראשי הצבא, שנתמכו על ידי האימפריאליזם. אך לחץ ההמון גבר ואנשי הצבא נאלצו לקיים בחירות, לאחר שהציגו אותן כדרך היחידה לפתרון בעיות העוני והנחשלות הקשות.

לבסוף, הבחירות נערכו בדצמבר 1990 לאחר תקופת מעבר בת חודשים רבים בהם מאות מצאו את מותם בהפגנות הגדולות. בבחירות אלה, הבחירות החופשיות והדמוקרטיות הראשונות שנערכו בתולדות האיטי, ניצח ברוב גדול הכומר ז’אן ברטראנד אריסטיד. הוא זכה בכמעט 68 אחוז מן הקולות, בבחירות בהן אחוז השתתפות היה גבוה במיוחד.


עם נצחונו הקים אריסטיד את התנועה "לבאלאס" (בשפה הקריאולית: "המבול") שהייתה לתנועה עממית הגמונית וחזקה. באותה עת הכומר אריסטיד, ממסדר הסליזיאנים שדגל בתיאולוגיה של השחרור, עמד בראש הפגנות המוניות ונהג לתקוף את האוליגרכיה, את האימפריאליזם ולדבר בזכות העניים. באפריל 1990 אריסטיד אף הכריז שהוא תומך ב"פתרון נוסח קובה לבעיותיה הכלכליות והחברתיות של האיטי", או כדבריו "נמצא את הדרך אל השחרור המיוחל כפי שקובה מצאה את דרכה בעקבות מהפכת 1959″. לבסוף הוא הסכים לקבל על עצמו את המועמדות לנשיאות המדינה; וכאמור, זכה ברוב גדול.


האימפריאליזם, המעמדות השליטים, ראשי הצבא ותומכי דובאלייה הגולה לא רצו את אריסטיד "האדום". וכך, הם עמדו מאחורי ההפיכה הצבאית (32 במניין ההפיכות הצבאיות של האיטי) שהדיחה את הנשיא החדש. אך העם היה נחוש להשיב את אריסטיד לשלטון. בעת גלותו בארה"ב אריסטיד שינה את עורו מן הקצה אל הקצה. רוב השמאל בהאיטי המשיך לדרוש את שובו של הנשיא המודח לאי. אך לא הייתה זו אסטרטגיה שהתבססה על המאבק העממי אלא על שלושה צירים:



  • להמשיך במחאה העממית השקטה. אבל הדיכוי האלים מצד הצבא גבה קורבנות רבים מאוד.
  • לקדם את עזיבת אלפי פליטים על רקע פוליטי או כלכלי את האיטי (פליטים הידועים בשם "בוט פיפל – Boat People") והגעתם לפלורידה כדי ללחוץ על הממשל האמריקאי להפסיק את התמיכה בדיקטטורה הצבאית.
  • לפעול בקרב חברי בית הנבחרים והסנט של ארה"ב השוחרים החברים במפלגה הדמוקרטית, תוך הוצאת מיליונים רבים של דולרים; כדי לשים קץ לתמיכה האמריקאית במשטר הרודני ולהאיץ את בחירות של ביל קלינטון לנשיאות.

עם שובו של אריסטיד דבר לא השתנה. עמדותיו החדשות של הכומר גרמו לאין ספור פילוגים בשורות תנועתו לבאלאס והקמת "ארגונים עממיים" הסרים למרותו. אותם "ארגונים" הם לא אחרת מכנופיות מזויינות המזכירות יותר מכל את קבוצות ה"טוטון-מקוט" בזמנו של הדיקטטור דובאלייה. אריסטיד בעצמו החל לחבל בהליכים הדמוקרטיים, אותם הליכים שהביאו אותו אל השלטון. וגם המצב הכלכלי לא השתפר בהרבה, הוא אף החמיר. ב-1991 כ-60 אלך עובדים הועסקו באזורי התעשייה תמורת שכר של 4 דולר ליום. עתה, הם לא יותר מ-30 אלף המשתכרים כדולר ליום. רוב השמאל לא הבין את השינוי שחל במדיניות אריסטיד ואף המשיך לתמוך בו. זאת, בטענה שלאחר נפילת ברה"מ לא ניתן לקדם את המאבק כפי שנעשה בעבר ושלא ניתן להתנגד לאימפריאליזם. יש אף שבמשך חודשים ארוכים המשיכו להכריז "אל דרך אריסטיד" לשבירת תלותה של האיטי בארה"ב. אך אריסטיד לא עמד יותר על אם הדרך.


לא קרב כנופיות; זהו מרד


ההתקוממות העממית המזוינת שהחלה בצפון המדינה ב-5 בפברואר האחרון אינה קרב כנופיות (כפי שממשלת אריסטיד מנסה להציגה באמצעי תקשורת במערב). אילו היה זה קרב כנופיות לא ניתן להסביר מדוע קבוצה חמושה בעיר גונייב הצליחה להתקדם לעבר הבירה ולאחד קבוצות אופוזיציה רבות כל כך. המרד של השבועות האחרונים הוא ביטוי לזעם הכללי, זהו הביטוי לעשרות שנים של נישול וניצול של מיליוני בני אדם. מעבר לקווים המקבילים שניתן למתוח בין נפילת דובאלייה לבין הנפילה הצפויה של אריסטיד; מדובר עתה על מאבק עממי ומזוין המוני. מוקדם עדיין כדי לנבא את שעתיד להתרחש עם תום המרד.


בהקשר זה, הקריאות להשבת השלום להאיטי מצד הממשל האמריקאי, האומות המאוחדות או ארגון מדינות אמריקה, הן צבועות. האימפריאליזם האמריקאי מנסה רק להמשיך ולשלוט בהאיטי. הניגודים הבין-אימפריאליסטים בין ארה"ב לאירופה באים גם לידי ביטוי במירוץ בין המעצמות מי תהיה הראשונה לשגר חיילים לאי.


הכרזותיו של קולין פאוול בדבר תמיכה באריסטיד, מזכירות הכרזות דומות שניתנו בעת המאבק העממי בבוליביה שהסתיים עם בריחת הנשיא מן המדינה. ייתכן שהאמריקאים יעשו שימוש באומות המאוחדות על מנת לשגר כוחות "להשכנת הסדר".


השמאל בהאיטי ניצב עתה על פרשת דרכים. זהו אולי האתגר הגדול בתולדות השמאל. משום שעל הפרק עומדת ללא דיחוי הקמת חזית לשחרור לאומי וחברתי, שבכוחה לקדם ולהנהיג את המאבקים. חזית זו לא צריכה, כמו בעבר, לגרור את רגליה אחר עמדותיה של הבורגנות.


ומכאן הצורך לקדם את סולידריות הבינלאומית עם העם בהאיטי. זהו מאבק שלא יסתיים עם נפילת משטר אריסטיד, זהו מאבק המוביל בהכרח לחברה חופשית, ריבונית, צודקת ואנטי-אימפריאליסטית. מטרות שאריסטיד ותומכיו לא השכילו לקדם במשך 10 שנות שלטון.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. תגובה למאמר | דוד מרחב הגיב:

    אני חושב שהמאמר הזה הוא מצוין, אבל לדעתי יש בו מספר חסרונות שאינם נובעים מהיעדר חלל לכתיבה אלא מחוסר רצון או יכולת לדון בנושא שמעסיק היום אנשי שמאל רבים: האלטרנטיבה. כותב המחבר, "השמאל בהאיטי ניצב עתה על פרשת דרכים. זהו אולי האתגר הגדול בתולדות השמאל. משום שעל הפרק עומדת ללא דיחוי הקמת חזית לשחרור לאומי וחברתי, שבכוחה לקדם ולהנהיג את המאבקים. חזית זו לא צריכה, כמו בעבר, לגרור את רגליה אחר עמדותיה של הבורגנות".

    ומוסיף המחבר, "…זהו מאבק שלא יסתיים עם נפילת משטר אריסטיד, זהו מאבק המוביל בהכרח לחברה חופשית, ריבונית, צודקת ואנטי-אימפריאליסטית…"

    לדידי, שתי שאלות חשובות עולות מקריאת הדברים:

    האחת, האם החזית לשחרור לאומי וחברתי אותה מבקש השמאל בהאיטי לייסד תקים חברה חדשה אשר תבוסס על ביטול משטר הבעלות הפרטית, דהיינו חברה סוציאליסטית, או שתסתפק בהקמת משטר חדש שיבוסס על אגף אנטי-אימפריאליסטי של הבורגנות, קפיטליזם מדינתי-ממלכתי ושלטון אוטוריטארי?

    השנייה, מה מסתתר מאחורי המילים הגבוהות באמצעותן מתאר המחבר את החברה החדשה?

    אני לא רוצה לתת את התשובות מאחר שאיני בקיא ברזי המצב בהאיטי, או במה שמתרחש בשמאל שם. למרות זאת, הניסיונות בעבר הוכיחו כי תנועות מהפכניות (ונעזוב לרגע את הדיון בשאלה מהי תנועה "מהפכנית") עמדו בפני דילמה קשה של "מה הלאה?" לאחר שהן ניצחו. רובן נפלו קורבן בשלב זה או אחר לנטיות ביורוקראטיות קשות וייסדו משטרי דיכוי חדשים. מי שרוצה לקיים דיון בשאלות הבוערות חייב להתדיין לא רק בשאלה הכי בוערת – איך בונים את התנועה המהפכנית ומה יעדיה המיידיים, אלא גם בשאלה הלא פחות בוערת – מה המטרות האסטרטגיות של תנועה זו.

  2. האלטרנטיבה? הגיב:

    ההתנגדות לדיכוי נגד המשטר הנתמך ע"י האימפריאליזם היא קודם כל תגובה אינסטקטיבית של כל הסובלים מהדיכוי ולכן נמשכת בלי קשר לתוצאות. הקבוצה המאורגנת ביותר היא המנהיגה את ההתנגדות והיא הקובעת את המטרות ואת האידיאולוגיה של ההתנגדות בצלמה וכדמותה.
    השאלה מה הלאה לא משנה הרבה מאחר שלאחר הנצחון האימפריאליזם לא "מוריד את הכובע" ויושב בחיבוק ידיים. המשטר המהפכני (בלי קשר לנטיות שלהם) יהיה נתון למצור ע"מ למוטט אותו מבפנים ו/או מבחוץ. התנאים האלו של המצור הם שקובעים בחשבון אחרון את האופי של המשטר המתגונן(משטרים של מחנה צבאי).
    זה מה שהיה וזה מה שיהיה כל זמן שהאימפריאליזם חזק כפי שהוא עד היום. החלשתו תבוא ע"י ההתנגדות מבחוץ אבל רק כשהיא תגרום גם להתננדות מבפנים (במטרופולין) וזו כמעט עדיין לא התחילה.

הגיבו לתגובה למאמר | דוד מרחב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים