הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בפברואר, 2004 23 תגובות

כשאני קורא חלק מן הדברים המתפרסמים כאן – במאמרים וברשימות, ובעיקר בתגובות בשם ובלא-שם – נראה לי שאחדים מהכותבים חיים בעולם הזוי. עולמם הוא עולם שבו צריך רק לומר מה צודק ומה נכון, שבו העיקר הוא רק ניסוח העמדה האידיאולוגית, כדי שהדברים כבר יתקיימו בדרך כלשהי. כאילו מה שחשוב הוא רק הצהרת המטרה ותלך לעזאזל הדרך להשגתה. הם מזכירים לי את הבדיחה על האיש ההוא שהכריז כי המציא המצאה שתמנע התנגשות רכבות. כששאלו אותו איך? השיב כי יש לו רק רעיון, עכשיו שיבואו המהנדסים ויעבדו את הפרטים. כשמדובר בעניינים מדיניים, ביחסי ישראל והפלסטינים, בשאלה של שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת לשניהם, של זכות השיבה כן או לא ולאן – מה שמעסיק כמה מן הכותבים כאן הוא הטוהר האידיאולוגי האולטימטיבי ובוא נשכח לגמרי את ההיבטים הפוליטיים של איך ומתי ועד כמה ועם מי. כן, בפוליטיקה (שבה למרבה הצער תלוי אילו מן המטרות האידיאולוגיות תושג) חשובה מאוד השאלה עם מי. אם אין לך עם מי לעשות מה שצריך להיעשות – הדבר לא ייעשה.

התופעה קיימת בשמאל בכל תחומי המחשבה המדינית לגבי היחסים בינינו לבין הפלסטינים, אבל היא בולטת במיוחד בשני קומפלקסים: הנסיגה החד-צדדית וגדר ההפרדה.


נסיגה חד-צדדית


רעיון הנסיגה החד-צדדית היה מראשיתו, אם צריך להזכיר למי שכבר שכח, רעיון שנולד בשמאל. מיד אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967. חוץ מאנשי השמאל החוץ-ממסדי שקראו לנסיגה מיידית ובלא שום תנאי של כוחות צה"ל מן השטחים הכבושים, היו כמה אנשים בצד השמאלי של הממסד הפוליטי שקראו כבר אז לנסיגה חד-צדדית: ספיר, בן-אהרון, לבון, וגם לייבוביץ, שאז עדיין לא הזדהה כאיש השמאל הפוליטי. הם דרשו נסיגה מיידית, בלא להמתין למו"מ. קראו לזה אז "החזרה" של השטחים הכבושים. אנשים אלה הכירו היטב את המנטליות הישראלית ואת המערכת הפוליטית הבנויה על ניטרול הדדי ועל עמידה במקום. הם גם ידעו שהישראלים "יתאהבו" בשטחים וביתרונות הנובעים מן הניצול הכלכלי שלהם. היום אנחנו רואים כמה הם צדקו. כל סוגי המו"מ בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, ועל אחת כמה וכמה הפלסטינים, נוצלו לתכסיסי השהיה ול"משיכת זמן" מתוך הנחה שהעולם יתרגל לכיבושי 1967 כשם שהתרגל לתוצאות הטריטוריאליות של מלחמת העצמאות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק של 1949. התניית הנסיגה במשא-ומתן לא היתה אלא תכסיס להימנע מנסיגה.


ואכן, עד הזמן האחרון היו בשמאל שקראו לנסיגה מיידית מהשטחים לא אחרי מו"מ כי אם לפני מו"מ. המו"מ יתחיל לפי השקפה זו רק לאחר מכן, בין שני פרטנרים שווי מעמד. ברור שקו זה יכול להיות מקובל רק על מי שתומך בשתי מדינות לשני עמים ועומד על זכות קיומן של מדינת ישראל ושל מדינה פלסטינית. מי שתומך ברעיון של מדינה אחת – אין לו צורך במאבק על הנסיגה. מציאות של מדינה אחת כבר קיימת, השאלה מי ישלוט בה ואיך היא תהיה פתוחה, אבל רק בעיני מי שמוכן להשלות את עצמו. ישלוט בה הצד החזק, שיש לו צבא וחיל אוויר ו"פצצות חכמות", וכל מיני דברים שכולם יודעים שהם ישנם אבל אסור לכתוב את זה. ומישהו כבר ישב בגלל זה 18 שנים בפנים. הצד החלש ימשיך בנשק החלשים – הטרור, והגיהינום שבו חיים שני העמים יימשך. ואילו למי שמקבל את עקרון שתי מדינות לשני עמים מה שצריך להיות פתוח למשא ומתן הוא לא עצם הנסיגה ולא זכות הקיום של שתי המדינות כי אם הגבולות בניהן, הסדר היחסים, גורל הפליטים, שיתוף הפעולה הכלכלי והמדיני ויתר השאלות שמדינות שכנות עוסקות בהן.


הימין כדרכו, אימץ את רעיון הנסיגה של השמאל אבל סילף אותו עד כדי יציאת נשמתו. הוא עיוות אותו והוציא ממנו את פוטנציאל השכנת השלום. אין פלא שרבים כל כך אינם מאמינים לשרון כשהוא מדבר על נסיגה חד-צדדית. הימין הקיצוני אמנם מחרף ומגדף אותו. שרון גם כאילו לא נרתע מתופעות של דמורליזציה והתפוררות המתבטאות בהצבעות של מפלגות קואליציוניות נגד הממשלה. אבל, בעצם הוא מברך עליהן. הן משרתות את כוונתו להיראות כמתכוון לעשות מה שבעצם אינו מתכוון לעשות. כלומר, לשקר לנו. לגבי הגדה ברור שהכוונה היא נסיגה, אם בכלל, מחלקים קטנים בלבד ובמקום להחזירה לידי הפלסטינים שיוכלו להקים בה מדינה עצמאית, מתכוונים לכלוא אותם במכלאות מבודדות. אפילו לגבי עזה, ששם נאמר כאילו שהכוונה היא לסגת מכל השטח, מסתבר שהתכוונו לא רק להותיר בשוליים חוות-שבעא מקומיות, כמוקדים להמשך פעולות האיבה, אלא שמופז כבר העלה את הרעיון הגאוני להסיג רק את המתנחלים ולהושיב את צה"ל במקומם, ושרון מוכן לדבר עם האמריקאים על כל דבר הכרוך בנסיגה חוץ מאיפה, כמה ומתי, כלומר הוא מוכן לדבר רק על לא כלום.


אבל לנו אסור להתבלבל. אנחנו לא צריכים להילחם ברעיון הנסיגה החד-צדדית, רק מפני שהעלה אותו שרון, ורק מפני שבינתיים היא חלקית בלבד. אנחנו צריכים להוקיע את הכוונה לא לבצע את הנסיגה, להילחם למען ביצועה המלא והנכון. בתחום זה רוב הציבור איתנו ולא עם הימין הקיצוני. נמאס לו המצב הנוכחי. הוא תומך תמיכה מאסיבית בנסיגה מלאה מעזה. הוא רוצה לראות כבר את תחילתה של הנסיגה מהגדה המערבית. נהיה פעם, לשם שינוי, עם הרוב, ניאבק בתוכו ולא נגדו. אסור לנו למצוא עצמנו בחזית אחת עם הימין הקיצוני.


כך מנהלים מאבק פוליטי ולא בירורים אידיאולוגיים בחוג חברים פנימי.


גדר ההפרדה


רעיון הקמת גדר או חומה לאורך הקו הירוק, כדי למנוע חדירות מכאן ומכאן ולהסדיר את המעבר מן התחום הישראלי לתחום הפלסטיני במעברי גבול מסודרים – היה מיסודו רעיון סביר. כל איש שמאל היה צריך לתמוך בו. יש בו קודם-כול תקדים חשוב של הכרה בקו הירוק כגבול מדיני בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין. ובגלל הפוטנציאל של הגדר למנוע חדירת טרוריסטים, היא עשויה להשקיט את האווירה, לשכך את הרגשות האנטי-ערביים בין הישראלים וליצור אווירה נוחה יותר להסדר מדיני. כל זה בתנאי שתתבצע כמו שהיא צריכה להתבצע – בתחום ישראל ליד הקו הירוק.


הימין, שנאבק זמן רב נגד הרעיון, ביודעו שכמו שהוא הוא כולל גם את החזרת כל המתנחלים לתחום ישראל, אימץ כאילו את הרעיון, סילף אותו, עיוות את התוואי של הגדר והוא משתמש בה עכשיו כמנוף להמשך הכיבוש ואפילו להעמקתו, עם תוצר הלוואי הלא בלתי-מכוון: הגברת קשיי החיים של הפלסטינים באזורי הגבול עד כדי המאסתם עליהם. מה שנשאר מן הרעיון המקומי הוא רק הפראזיולוגיה הקושרת את הגדר עם מניעת טרור, שעה שבתוואי זה היא רק מעודדת אותו.


גם כאן חשוב לא להתבלבל. השמאל צריך לזכור כי המלחמה היא בתוואי, בחדירה לתחום הפלסטיני, בהתרחקות מן הקו הירוק, בפגיעה המכוונת במרקם החיים של הפלסטינים, לא ברעיון הגדר כגבול בין-לאומי בין מדינת פלסטין למדינת ישראל. החושים הפוליטיים שלנו צריכים לומר לנו כי התפייטות על הרוע שבגדרות ובחומות, ועל היופי שבחיים ללא גבולות ועל אחוות בני-אנוש – אינה תוכנית פוליטית. כוחות בין-לאומיים גדולים וחזקים, וגם הרוב המכריע של הפלסטינים, אינם נלחמים בגדר עצמה כי אם בתוואי שלה. סיכויי המלחמה בתוואי עולים לאין ערוך על סיכויי המלחמה בגדר כמושג. כבר עכשיו יש סימנים ברורים לכך שתחת הלחץ מבחוץ חלקים שלמים מן התוואי הבריוני שניסתה ממשלת ישראל לייצר קורסים והולכים. בכל מקרה ובכל מקום נדגיש כי איננו מתנגדים לגדר, אנחנו מתנגדים לתוואי המפלצתי שלה.


כך מנהלים מאבק פוליטי ולא בירורים אידיאולוגיים בחוג חברים פנימי.

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. אשר פרוליך הגיב:

    מאחורי ה"פרגמטיות" הריאליסטית של יונה גביש
    ובמידה רבה גם של כותב המאמר,אינני יודע
    אם מסתתרת חולשה אינטלקטיאלית להתמודדות עם הבעיות המרכזיות של השמאל בימנו ובחירת הדרך
    הנכונה תוך וויכוח פתוח,מעמיק ובלתי מתפשר,
    או הסכמה,וויתור והתקפלות,מול ההתקפה המתמדת
    של הימין והריאקציה כנגד כל נסיון לגלות ו לחסוף את הצביעות,הסתירות,וחוסר הרציונליות
    של אותו ימין.כך,בטוח שלא מנהלים מאבק פוליטי!!

  2. אשר פרוליך הגיב:

    נאמר על ידי קודמים לי,(מבלי לצטט,כי רבים
    באתר זה רגישים מאוד לציטטות)שאידאולוגיות
    ללא מעשים("פרקסיס")לא רלוונטיות,אבל הרושם
    שמותיר כותב המאמר,החוזר בהדגשה מספר פעמים
    על אותו פיזמון:("כך מנהלים מאבק פוליטי ולא
    בירורים אידיאולוגיים בחוג חברים פנימי")
    הוא שעל פי דעתו,בירורים אידאולוגיים מיותרים
    במאבק פוליטי,או לפחות,שמקומם משני,שולי.נראה לי,שמנסים כאן,להעמיד את העגלה לפני הסוס.
    הנני חושב בדיוק להיפך:בירורים אידאולוגיים
    (בחוג חברים או מחוצה לו),הוא תנאי הכרחי(אך לא מספיק)למאבק פוליטי(של השמאל).
    בלעדיהם,כל מאבק פוליטי(של השמאל)נועד
    לכשלון מוחלט.
    ובקיצור,אסביר למה:
    השמאל בארץ (ובעולם),לאחר נפילת ברה"מ,נמצא
    במצב שונה לחלוטין מאשר בתחילת המאה ה20.
    לשינוי מצב זה צריך לתת תשובות ברורות,בלי לגמגם,ואני לא מכיר דרך אחרת מאשר "בירורים
    אידאולוגיים".

  3. מי כאן ההזוי? אמיר הלל הגיב:

    דוד שחם מלין על השמאל ההזוי שאינו יודע לנהל מאבק, במקרה זה נגד הגדר. הוא אינו מתנגד לגדר, אלא רק לתוואי. נחמד לקבל עצות פוליטיות מעשיות ממי שנמנה עם אלה שהצליחו להגשים את משנתם הפוליטית. אני, כמי שמתנגד לכל גדר, שמח להימנות על ההזויים. מי שלא הוזה ורגליו על הקרקע – כמו אנשי מפא"י למשל – אמנם קורא כבר שנים לנסיגה, אבל בפועל הצליח להביא אותנו ל-37 שנות כיבוש שעולה ופורח משנה לשנה. לא צריך להרחיק עד 67′ בכדי לדעת באיזה צד של ההוזים ניצב שחם באותה תקופה. עובדה היא, כי האנשים שהוא מביא כדוגמא, פנחס ספיר ופנחס לבון, היו כל כך מעשיים בדרישתם לנסיגה, שדבר לא קרה מאז. להיפך. אני מזכיר למי שהספיק לשכוח, שלבון וספיר (ואולי גם שחם), השתייכו למפא"י שהיא היא האחראית לכיבוש, היא היא האחראית לראשית ההתנחלות, והיא אחראית במידה רבה לעוולות העצומות שגרמה ישראל בשטחים למיליוני בני אדם עשרות שנים. כן כן, כולם אנשים מעשים, שרצו בכל מאודם בשלום, שיוועו לנסיגה, ורק טובת החברה עמדה לנגד עיניהם. אנשים כה מעשיים, היודעים לנהל מאבק מוצלח ובלתי הזוי.
    שחם חושב שבניית גדר על הקו הירוק אינה עוד דרך להעמיק את הכיבוש. במקרה זה הוא לא לבד. פואד, פרס, דליה איציק ומתן וילנאי גם הם מתנגדים לתוואי אך תומכים בהקמת הגדר. הוא נמצא יחד באותה סירה עם האנשים שעמלו במשך שנים על מו"מ שכל תכליתו היה ליצור "תכסיסי השהיה ומשיכת זמן", כפי שבעצמו כתב. אבל הרי אלה אנשים מעשיים. מי שקרא לנסיגה כבר ב-67′, הוא הזוי והוזה שאינו יודע לנהל מאבק פוליטי.
    כשאני קורא מאמר וחש שפיו וליבו של הכותב אינם שווים, אני תמיד משתדל להציב בפניו מראה. למשל, לשאול אותו מה דעתו אם המצב היה הפוך: מה היתה דעתו אם הפלסטינים היו בונים גדר בשטחם? בונים חומה המונעת את הגישה לרמות? לגילה למשל? ולמעלה אדומים? האם גם אז היה מסכים כי מאות אלפי ישראלים יצטרכו לקבל אישור מיוחד להגיע לביתם דרך שער בגדר? האם היתה זו רק שאלה של היכן ממוקמת הגדר? אני מניח שמי שתומך בגדר הישראלית, כולל הכותב לעיל, היה מתנגד לגדר פלסטינית – ובצדק.
    צר לי שדוד שחם ומרבית הציבור מכירים רק אפשרות אחת של שכנות: גדרות. הייתי מצפה מיהודים שחיו בתקופה בה כלאו אותם מאחורי גדרות, להבין את גודל הזוועה ולא לאמץ בחום שיטות של הגרועים שבאויבי האנושות. ישראל, למי שלא יודע, היא המדינה היחידה בעולם שכל כולה מוקפת בגדרות. אין עוד מדינה בעולם שעשרות שנים מקיפה עצמה בגדרות על גבי גדרות, אלפי ק"מ של חוטי תיל. הבריטים למשל, פיתחו את אבני הגבול שהוצבו כל כמה ק"מ. אפילו שכנותיה של ישראל אינן מוקפות בגדרות, אלא הקימו מחסומים רק במקומות מועטים. ארה"ב גם היא לא טרחה להקים גדר לאורך הגבול העצום שלה עם מקסיקו. ובאמת, מי רוצה לגור מאחורי גדר? מי רוצה לגור כאילו הוא נמצא בגן חיות בו כלואות החיות בכלובים? מי רוצה להתגורר מאחורי סורגים כאילו היה זה בית כלא? דוד שחם לא מציע גבול סביר, הוא מציע כלא לנו ולפלסטינים. לדבר כזה על כל אדם, הזוי ולא הזוי, חייב להתנגד – ובטח ובטח אם הוא מאמין בחופש כערך בו ניחן האדם.

  4. גרי הגיב:

    דוד שחם כותב:

    "בכל מקרה ובכל מקום נדגיש כי איננו מתנגדים לגדר, אנחנו מתנגדים לתוואי המפלצתי שלה."

    מי זה אנחנו? השמאל? האם אתה שחם בשמאל? האם מפלגת העבודה היא שמאל?

    אני גם בשמאל. אני נגד אלימות פלסטינית וישראלית. אבל מבצע חומת מגן היה נחוץ. אמנם לא בממדים שהגיע אליו. ובכל אופן היה ראוי להראות להם עוצמה מהי.

    אני גם בשמאל. אני נגד המדיניות הכלכלית של נתניהו. אבל הגיע הזמן שהמובטלים המתחזים הללו יהיו עצמאים וילכו לעבוד. מה יש? שיכניסו כמה ג’ובות לקופת המדינה במקום לקחת.

    אני גם בשמאל. אני נגד מדיניות גירוש מהגרי העבודה. אבל הגיע הזמן שפועלי העולם המעוניינים בעבודה בישראל ידעו כי כאן לא המקום האידאלי לקחת לישראלים את מקור מזונם. גם אנחנו רעבים.

    אני גם בשמאל. אני נגד פצצת אטום. אבל למזלנו שמעון פרס ידע שכל העולם יהיה נגדנו יום אחד. ומי שחושב שווענונו צריך לצאת לחופשי – לא מבין שום דבר בבטחון המדינה.

    אני גם בשמאל. המעשי. אני חושב.

  5. אור הגיב:

    דוד שחם, אתה מדבר על חומה על הקו הירוק כמשהו שאנשי שמאל צריכים לתמוך בו. זאת באמת תהיה חומה יותר טובה מכל הבחינות – היא תעלה בפחות כסף לישראלים, היא תעלה בפחות כליאה וגזל לפלסטינים והיא תגדיר יפה שההתנחלויות מחוץ לחומה עתידות להתפרק. אבל אם אנחנו הולכים כבר על הקו הירוק כגבול, על פירוק ההתנחלויות, על חלוקת ירושלים ועל מדינה פלסטינית ("שיקימו שם מה שהם רוצים"), למה לא לחסוך כמה מיליארדים מתקציבי הרווחה ולחסוך הפקעת אדמות מישראלים ופלסטינים ולהגיע להסכם במקום לבנות חומה?

    "גשרים של הבנה במקום חומות של הפרדה".

  6. אלכס מסיס הגיב:

    הרשות הפלסתינית הודיעה שלא תתנגד לגדר- אם תוקם על "הקו הירוק".גם ח"כ ברכה,יו"ר חד"ש,
    הצטרף לעמדה זו,במאמרו שפורסם, השבוע.

  7. לאלכס מסיס הגיב:

    ומי זה ברכה ומי זאת הרשות. אז מה אם הם לא מתנגדים להקים גדר מכלאות בין העמים. אז מה?

  8. יעקב הגיב:

    אני חייב להודות (ולא מתוך ציניות) כי זאת הפעם הראשונה מאז שהתחלתי לפני כשנה להכנס מדי פעם לאתר הזה שאני קורא סדרה של דברים המבוססים על השכל הישר ללא ערוב הזיות ודיעות שהאינטרפרטציה היחידה שהיתה לי עליהן נגעה לתחום הפסיכיאטרי.

  9. מצטרף לתגובתו של אור הגיב:

    דוד שחם טוען שהתנגדות לחומה היא "התפייטות על הרוע שבגדרות ובחומות, ועל היופי שבחיים ללא גבולות ועל אחוות בני-אנוש" וכי "אינה תוכנית פוליטית".
    ובכן, הא לך תוכנית פוליטית של מתנגד גדר: קח את המיליארדים, העבר אותם לפרוייקטים יזומים עתירי עבודה ןמחוללי תעסוקה. זה יצמצם את "מעגל האבטלה", זה ישיב לכלכלה הגוססת את התוצר האבוד של המובטלים, ובתור בונוס זה יאפשר גם התפייטות קלה.

  10. אז מה/אלכס הגיב:

    ח"כ ברכה הוא חבר כנסת של חד"ש בכנסת ויו"ר חד"ש, הרשות היא הרשות הפלסתינית בראשותו של נשיאה,יאסאר עראפאת.אז מה? מצאתי לנחוץ להביא את עמדותיהם של קוראים הרוצים לדעת ולא התכוונתי למי שדעתם נחושה להחריב את ישראל ופלסתין,בדם אש ותמרות עשן.

  11. דוד שחם הגיב:

    דוד שחם משיב:
    אני אסיר תודה לאור ול"מצטרף לתגובה של אור" שהדגימו בצורה יפה ומרוכזת כל כך את הטענה שלי בדבר אלה החיים בעולם שבו צריך רק להגיד מה נכון כדי שזה יתקיים. אור שואל למה לא להגיע להסכם על נסיגה לקו הירוק במקום להוציא מיליארדים על גדר. שאלה טובה מאוד. אילו היו כל הדברים בארץ ובעולם מתנהגים בהיגיון צרוף, באמת הפתרון שמציע אור הוא הרבה יותר טוב. הבעיה היא שהדברים אינם מתנהלים כך. ברגע זה תומך רוב מכריע בהקמת הגדר, אולי מתוך הנחה מוטעית שהיא עשויה להפסיק את הטרור, אבל רבים בתוכו (ומספרם עולה מיום ליום, והלחץ הבינלאומי מסייע לכך) חושבים שהתוואי שלפיו היא מוקמת אינו ראוי, גם משום שהעולם מתנגד לו – גם האמריקנים! – וגם משום שבכל זאת נותרה אצלם שארית של תחושת צדק והם מבינים שתוואי כזה – המפריד בין חקלאים לשדותיהם ומטעיהם, בין תלמידים לבתי-ספרם, בין משפחות לבתיהן, בין חולים לבתי החולים – הוא לא-אנושי, ויש המוכנים אפילו לכנותו מפלצתי. רוב זה הוא בעל בריתנו במלחמה נגד תוואי הגדר. מלחמה כזו עשויה להצליח. היא כבר מגלה סימנים ראשונים להצלחה.
    נגעה ללבי תגובתו של "המצטרף לאור", שביקש להוכיח לי שקיימת מה שהוא מכנה תוכנית פוליטית "קח את המיליארדים," הוא מציע לי "והעבר אותם לפרוייקטים יזומים".אכן, זו היתה עשויה להיות תוכנית פוליטית אילו יכולתי "לקחת את המיליארדים". כיוון שלא כך, הרי זו סתם עוד הצעה יפה, עוד אוטופיה במובן השלילי שהוקנה למלה.
    תוכנית פוליטית היא תוכנית המסוגלת להראות כיצד אפשר לצבור כוח פוליטי גדול שיוכל להקים ממשלה אלטרנטיבית שתבצע תוכנית כזו של "קח את המיליארדים", או, לפחות, לכפות על הממשלה המכהנת לבצע אותה. כוח פוליטי כזה זקוק לרעיונות, אבל אין מקימים אותו רק בעזרת רעיונות וגם (ותודה למר פרוייליך שמלמד אותי כמה חשובה אידיאולוגיה, תודה רבה!) לא רק בעזרת בירורים אידיאולוגיים. כוח כזה מקימים בעזרת בריתות פוליטיות, שלעיתים קרובות נמצאים בהם אנשים שאין בינך לבינם הסכמה אידיאולוגית מלאה.
    בעיקרון קיים ניגוד בין בהירות אידיאולוגית מלאה לבין צבירת כוח פוליטי. בהירות אידיאולוגית מושלמת שוררת רק בקבוצה קטנה של איש אחד, וגם שם לא תמיד (למי אין לבטים?). כוח פוליטי עשוי להצטבר (כמו בליכוד ולשעבר ב"עבודה") במקום שבו הבהירות האידיאולוגית נמוכה ביותר. על קו הרצף הזה שבין בהירות מקסימלית וכוח מינימלי, לבין כוח מקסימלי ובהירות מינימלית, צריך לחפש ולמצוא את הנקודה שבה הבהירות גדולה ככל שהיא יכולה להיות ויחד עם כך הכוח הפוליטי המצטבר גם הוא הגדול ביותר שאפשר לצבור בתנאים של בהירות אידיאולוגית. .
    אבל אם לאור ולמצטרף אליו היו כוונות טובות אם כי תמימות, איני יכול לומר זאת על תגובתו של אמיר הלל. זו תגובה המבקשת להיות מרושעת, אלא שכדי להיות רשע ממש אדם צריך גם להיות חכם, דבר שאי אפשר לומר על המגיב הזה.
    הכוונה המרושעת ניכרת כמעט בכל שורה שכתב. עצם הניסיון להחיל על מאבק פוליטי את מיבחן ההצלחה הוא מרושע. מי שנאבק מאבק פוליטי אינו קבלן להצלחות. והרי כל מאבקיו הפוליטיים של השמאל לא עמדו עדיין במיבחן ההצלחה, האם בשל כך נפסול אותם?
    הרשעות מבצבצת גם בכמה הערות אישיות שהוא מקדיש לי. אמנם ניכר מכתיבתו שאין הוא יודע עלי הרבה, בעצם כמעט לא כלום, אבל הוא שמע שהייתי במפא"י בזמן מלחמת ששת הימים ולפיכך גם אני בין האחראים לכיבוש, כמו אותם מנהיגים שדרשו נסיגה חד-צדדית אבל לא הצליחו להביאה. (אגב, הזכרתי ביניהם לא רק את אנשי השמאל החוץ-מימסדי, ולא רק אנשי מפא"י שקמו נגד מדיניות מפלגתם, אלא גם את לייבוביץ. במקרה זה עשה אמיר הלל יוצא מן הכלל ושכח להזכיר אותו, כך שאת הכישלון הוא מניח לרגלי אנשי מפא"י בלבד (שביניהם הוא מונה בטעות גם אותי) ולא לרגלי השמאל החוץ מימסדי ולייבוביץ, ובעצם גם בן-גוריון שקרא לנסיגה חד-צדדית כמעט מלאה מייד אחרי המלחמה.
    גם אני הייתי בין הקוראים לנסיגה מייד אחרי המלחמה, אבל לא הייתי אז חבר במפא"י. מימי לא הייתי חבר במפא"י. הייתי במשך חמש שנים עד שפרשתי ממנה חבר במפלגת העבודה ועורך שבועונה "אות", שאילו היה אמיר הלל טורח לפחות לשאול מי שיודע, היה נודע לו היכן עמדתי במאבקים נגד הכיבוש ונגד ההנהגה הניצית של מפלגת העבודה ובחיפוש דרכי הידברות עם הפלסטינים ואיזה מחיר אישי שילמתי על כך.
    איני רוצה להאריך עוד בביוגרפיה שלי, שאמיר הלל תמצת אותה בחצי משפט תוך שהוא מצרף אותי לפואד ווילנאי ודליה איציק.ובאיזה היפוך מגושם הוא כותב שאני מעמיד עצמי לצד ה"מעשיים" שהכשילו את תהליכי השלום ושאני רואה באלה שקראו לנסיגה בשנת 1967 אנשים הזויים, שזה בדיוק ההיפך ממה שכתבתי. אילו הייתי חושב שאמיר הלל חלש בהבנת הנקרא, לא הייתי טוען שכוונתו מרושעת.
    אשר למה שאמרתי קודם שרשע צריך להיות גם חכם, והכותב הנכבד מוכיח שאינו כזה, אוכל להביא את ה"מראה" שהוא שם בפני כמי ש"פיו ולבו אינם שווים". (בראוו, הוא יודע גם מה שבלבי בלי לדעת עלי כמעט כלום!). "אם המצב היה הפוך" הוא שואל, מה היתה דעתי אילו הפלסטינים היו בונים גדר בשטחם ומונעים גישה לרמות, לגילה ולמעלה אדומים? מצב הפוך, אתה שואל? מהו מצב הפוך? מדובר בסימטריה הפוכה. הסימטריה היתה הפוכה אילו היו הפלסטינים כובשים את מדינת ישראל, ואז, קודם כול, הרי לא היו רמות וגילה ומעלה אדומים והן לא היו רלוונטיות לדיון הזה. במצב סימטרי כזה, אם היו הפלסטינים רוצים לבנות גדר לאורך גבולות 67 לא הייתי מתנגד. אבל אם היו מבקשים בהזדמנות זאת לספח שטחים מישראל ולנתק נאמר את רעננה וכפר סבא מתל-אביב, אין ספק שהייתי מתנגד לתוואי.
    וכללית: אני לא "מציע" הקמת גדר. אני לא רואה בה פתרון לבעיות שבינינו לבין הפלסטינים. אבל אני חושב שיש הרבה יותר סיכוי למאבק נגד התוואי הקיפוחי שלה מאשר נגדה עצמה.

  12. דוד שחם – המשך הגיב:

    המשך… אולי הייתי יכול לראות בכך מין תירוץ להצדקתו. אבל הכוונה המרושעת שלו בלטה לכל אורך תגובתו. הוא אמנם כמעט שאינו מכיר אותי, אבל הוא יודע (בוחן כליות ולב שכמוהו!) שפי ולבי אינם שווים ולכן הוא מעמיד אותי במיבחן, המעיד עליו מה שאמרתי על רשע שאינו חכם.
    הוא מציג לי שאלה היפותטית: אם המצב היה הפוך, מה הייתי אומר לו היו הפלסטינים בונים גדר בשטחם ומנתקים מישראל את מעלה אדומים ורמות וגילה? מצב הפוך? מהו מצב הפוך? מצב הפוך הוא לו היתה מדינת פלסטין כובשת את מדינת ישראל ומחזיקה אותה תחת כיבוש. קודם כל לא היו אז מעלה אדומים ורמות וגילה והטיעון ההיפותטי היה מתנדף באוויר. אבל זאת אופרה אחרת. אבל, אם אכן היו הפלסטינים מחליטים לבנות גדר על הגבול בינם לבין מדינת ישראל לא הייתי מתנגד לה. זכותם. בדיוק כמו שאומרים פלסטינים שפויים שזו זכותה של ישראל להקים גדר בתחומה (רק ישראלים הרואים את עצמם יותר פלסטינים מהפלסטינים ומהנהגתם, מתנגדים בשמם לגדר כזו) אבל אם היתה הגדר הפלסטינית שולחת "אצבעות" לתוך שטח מדינת ישראל, ומפרידה בין כפר סבא ורעננה לבין תל-אביב, הייתי אומר עליה בדיוק מה שאני אומר היום על תוואי הגדר הסיפוחיסטית הלא-אנושית שמקימה ממשלת שרון.
    אבל אמיר הלל אפילו לא הרגיש שהשאלה ההיפותטית שלו על מצב הפוך מעלה טיעונים שכוחם יפה נגד תוואי של גדר מקפחת ולא נגד גדר שאינה מקפחת העוברת על הגבול. ומכאן מסקנה אחת מן השתיים: או שכישוריו הלוגיים עדיין טעונים שיפור, או שהוא אינו מכיר בקיומו של גבול בין מדינת ישראל למדינת פלסטין. אם כך – אנחנו באמת נמצאים בשני מחנות שונים, אבל לא על פי קווי התיחום שהוא ביקש לתחום בשבילי.

  13. חיים ברעם הגיב:

    זה נכון שדוד שחם, כותב חשוב מאוד באתר הזה, לא היה במפא"י אלא רק במפלגת העבודה ואף באגף היוני שלה, והתנגדותו לגולדה מאיר עלתה לו ביוקר. למען האמת אני עצמי, שנולדתי במפא"י במובן הראשוני של המושג הזה, עברתי דרך דומה. לכן אין הרבה טעם באיזכורים ביוגראפיים כאלה. עמדתו של האדם ברגע נתון, והיושרה שלו, הן הקובעות.
    עם זאת, שחם איננו יותר ריאליסטי מאיתנו, ודיעותיו אינן יותר מקובלות מאלה שלנו. המציאות בארץ מכתיבה לשמאל מקסימום של בהירות, ואולי גם בריתות עם כוחות שמעבר לגבולות ישראל. הימין והמרכז הלאומני ישלטו כאן בשנים הבאות, גם הודות לחבלה המכוונת של אהוד ברק בתהליך ההתקרבות בין אנטי פשיסטים יהודים לבין האזרחים הערבים. שומה עלינו לעצב דרך אחרת, ולחדש את השותפות עם האזרחים הערבים, על בסיס חדש ושיוויוני לחלוטין. את זה לא ניתן לעשות על בסיס ציוני. הפרקטיקה של הציונות הפכה אותה לאנטיתזה לדמוקרטיה ליברלית, ואין בידנו לעצור את התהליך ההיסטורי הזה.

  14. ישראל פוטרמן – איך לא מנהלים מאבק פוליטי הגיב:

    אכן, צריך להיות "בעל הזיות" כדי להבין את נפתולי חשיבתו הפוליטית של מר שחם.
    "המעשיים" שקראו לנסיגה בשנת 1967 – תכניתם התגלתה כהזויה כפי שמר שחם עצמו מגלה לנו בהמשך. רק לפני מספר חודשים תמך בהסכמי ז’נבה ועכשיו (לאחר שאולי התגלו כהזויים?) הוא מטיף להתנתקות חד צדדית באמצעות הגדר שתעבור בגבולות 67 ("תכנית מעשית"…) מצד אחד "כוח פוליטי עשוי להצטבר (כמו בליכוד ולשעבר ב"עבודה") במקום שבו הבהירות האידיאולוגית נמוכה ביותר"… (אבל הוא עצמו פרש ממנה) ו"עצם הניסיון להחיל על מאבק פוליטי את מבחן ההצלחה הוא מרושע" (אז מה הואילה בהירות אידיאולוגית נמוכה ביותר שמשיגה את התוצאה ההפוכה). אז יעזוב מר שחם את ה"פוליטיקה המעשית" שבה אין כוחו גדול ויחזור לויכוח האמיתי, ה"אידיאולוגיה" ו"מה צודק ומה נכון" (ועל פיהם אפשר יהיה אולי לגזור מה כאן מעשי).
    עפ"י האידיאולוגיה של השמאל הציוני מה שצודק ומה שנכון הוא שמירה על מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ע"י חלוקות למיניהן תוך התעלמות למעשה מבעיית הפליטים (התנגדות לזכות השיבה) וכן הסכמה למציאות שבה אזרחי ישראל הפלסטינים מופלים ומהווים סכנה מתמדת ל"רוב היהודי" (שמושג כאמור ע"י הפרדות וגרושים). האידיאולוגיה הזאת זוכה לרוב לא מבוטל בציבור היהודי וגם להישגים "מעשיים" בשטח. "הפוליטיקה שדוד שחם מכוון אליה עוסקת בציבור זה, אך מתעלמת מרוב הפלסטינים שהם חמישים אחוז מיושבי הארץ (שבהם מדובר). הם, למרות כל הכישלונות מתנגדים ל"פוליטיקה המעשית" (לא נכנעים לה) ולא נראה באופק שהתנגדותם תפסק ב"הסדר מעשי" כזה או אחר, מה שהופך את "הפוליטיקה המעשית" להזוייה.
    האידיאולוגיה לפיה יוכלו כל תושבי הארץ, היהודים והפלסטינים לחיות בשלום היא האידיאולוגיה הסוציאליסטית והדמוקרטית. מה שצודק ומה שנכון על פיה הוא כצעדים ראשונים הפסקת הכיבוש של 1967, הכרה באחריות המדינה הציונית לבעיית הפליטים ופתרונה ע"י מתן זכות השיבה, וביטול כל חוקי ומוסדות ההפלייה הציוניים. מה שנראה הזוי הוא – כפי שאפשר להווכח מכל הפתרונות "המעשיים" – גם המעשי (מה שמעשי הוא מה ששני הצדדים לסכסוך יכולים לחיות איתו ולא תכתיב של הצד "החזק").
    מצדדי הפתרון הזה לא מתנגדים (כפי מר שחם המנסה להוציאם מהמשחק "הפוליטי") לכל הסדר זמני כזה או אחר, קטן או גדול, המגביל את הכיבוש ומרחיב את החופש היחסי של הפלסטינים.
    בעיית הגדר היא בעייה שונה: דברי שחם – "הפוטנציאל של הגדר למנוע חדירת טרוריסטים, היא עשויה להשקיט את האווירה, לשכך את הרגשות האנטי-ערביים בין הישראלים וליצור אווירה נוחה יותר להסדר מדיני. כל זה בתנאי שתתבצע כמו שהיא צריכה להתבצע – בתחום ישראל ליד הקו הירוק" – הם שוב, מצד אחד רק "הרגשות" של הישראלים חשובים ומצד שני האשמה כנגד הפלסטינים המתגוננים כתוקפנים (טרוריסטים). אבל הגדר גם בגבולות 67 היא חלק מהאמצעים לדיכוי העם הפלסטיני כמו טנק או מסוק. עיקר תכליתה הוא לאפשר את חופש ההרג של הפלסטינים בשטחים מבלי להיות צפויים לתגובה. עם זאת גם המאבק להעתקת הגדר הוא מאבק ראוי מאחר שמסיג את הכיבוש ומוכיח לרבים את רשעותו וטיפשותו.

  15. לדוד שחם הגיב:

    אני מסכים איתך שהצלחות או כישלונות של מאבק פוליטי אינן המבחן היחיד. אין זו ביקורת על מידת ההצלחה או הכישלון של המאבק בכיבוש. גם השמאל הרדיקלי נחל כישלונות. אלא שפה יש סיפור אחר. בחסות מאבקך הפוליטי קרה ההפך המוחלט. 37 שנות מאבקך בכיבוש (שלך ושל השמאל הציוני), הולידו עוד ועוד כיבוש: על כל הפגנה צצה התנחלות; על כל ועידת שלום נסלל עוד כביש; על כל עצומה נגזלו עוד ועוד קרקעות מהפלסטינים.
    פה דרושה רוויזיה מוחלטת בחשיבה. בתמיכתך בגדר אתה מציע לחזור שוב על כל הטעויות שנעשו ב-37 השנים האחרונות. ממרום שנותיך עליך ללמוד כי דרך זו לא רק שאינה ערובה להצלחה, היא תעודד עוד גזל ועושק של שכנינו הפלסטינים. התנגדות לגדר בכל תוואי שהוא לפיכך, אינה הזייה, אלא שינוי החשיבה ב-180 מעלות. אמיר

  16. יונה גביש הגיב:

    לדוד שחם – חזק ואמץ.
    אני לא מסכים עם כל הטיעונים שלך, ובעיקר לא עם תמיכתך (המסוייגת) בגדר ההפרדה. אבל אני מברך על הרוח הריאליסטית והפרגמאטית הנושבת ממאמרך. במסגרת הצחיחות התיאורטית-מופשטת המאפיינת לרוב את הדיונים באתר ‘הגדה השמאלית’ – זה בהחלט משב רוח רענן. פרסום של מאמרים מסוג זה שלך עשוי להפוך את האתר למעניין יותר ובעיקר לרלוונטי יותר.
    כמובן, נשאלת השאלה מדוע להתעקש ולפרסם באתר זה, במקום להשאירו ב"טהרתו" האידאולוגית, ולפנות לפורומים אחרים, מתאימים יותר (יש כמה וכמה כאלה). כתשובה אפשרית, אפשר להאחז בדבריו של חיים ברעם (אחד הד?ב?רים המובהקים של אתר זה), ולהפוך את מגמתם:
    ברעם מרבה להסביר לקוראיו, אנשי השמאל הטהרני (המתקרא בטעות "רדיקאלי"), כי בקרב השמאל ה"אחר" (שהם מכנים אותו, קצת בצדק וקצת מתוך אנאכרוניזם, "ציוני"), יש להם בעלי ברית פוטנציאליים, אפילו "עתודות", ומשום כך אסור לוותר על הדיאלוג בין שני "סוגי" השמאל.
    אני מציע, כאמור, להפוך את כיוון הטענה: בקרב השמאל הטהרני יש אנשים רבים שנחנו לפחות בלב רגיש ובשכל המעז לחשוב. בימינו אלה הקשים, זה לא חזון נפרץ. לכן אסור לנו לוותר להם, ואסור לוותר עליהם. גם אם הם נלכדו באידאולוגיה החד-ממדית של השמאל הפסוודו-רדיקאלי. גם אם נלכדו באידאולוגיה האנטי-הומאניסטית של הפוסט-מודרניזם.
    לשם כך צריך לפרסם, ולהגיב ולדבר ולהתווכח. גם באתר ‘הגדה השמאלית’ ובמקומות דומים לו. וכמובן, צריך להיות מוכנים לכך, שבדיאלוג כזה נאלץ גם אנחנו לבחון מחדש את עמדותינו, נאלץ גם אנחנו לבדוק איפה נלכדנו בסיסמאות ולקינו בעיוורון.

  17. "הרוח הריאליסטית והפרגמטית" הגיב:

    מלבד הדבקת תוויות וסיסמאות שחוקות לא מצאתי שום תובנה/הגיון/נימוק פרגמטי ו/או ריאליסטי בתגובה לעיל של יונה גביש

  18. המצטרף לאור הגיב:

    ראשית, תודה לדוד שחם המייחס לי רק "כוונות טובות אם כי תמימות".
    שחם טוען שמתנגדי החומה עוסקים ב"בירורים אידיאולוגיים" חסרי תוחלת, בשעה שמתנגדי תוואי-החומה עוסקים בשאלה מעשית שתניב "בריתות פוליטיות" שבצידן "כח פוליטי". האומנם? מדוע? לשחם הפיתרונים.
    אגב, ההתנגדות לחומה אינה נובעת רק מעלות הקמתה, אלא גם מהנזק הסביבתי הקשה, והפגיעה האכזרית בעולם החי הארץ-ישראלי (לא רק אנשים חיים בארץ זו, למי ששכח).
    ואי אפשר להתעלם מהנסיון המוזר לבצע ניתוח פוליטי פסאודו-מדעי שניתן לכנותו "אופטימיזציה על ציר ה’כוח-בהירות’". זה שיר הלל לעמימות הרעיונית שהיא אימו של האופורטוניזם הפוליטי.
    ומילה אחרונה, החלת מבחן ההצלחה על מאבק פוליטי אינה דבר מרושע. מאבק פוליטי אינו אולימפיאדה (בה גם ההשתתפות חשובה) ומבחנו היחיד הוא התוצאה.

  19. אשר פרוליך הגיב:

    לדוד שחם (ןלראובן):

    לא היתה ואין בכוונתי לפגוע באופן אישי באף
    אחד ובתגובתי למאמר התכוונתי לעמדות ולנאמר
    בתוכן המאמר ולא בכותב עצמו.במאמר נכתב:

    "מי שתומך ברעיון של מדינה אחת,אין לו צורך במאבק על הנסיגה"

    ובהמשך:
    "מציאות של מדינה אחת כבר קיימת"(סוף ציטוט)
    האים הכותב אומר שבעזה ובחברון מדינת ישראל
    כבר קיימת?
    מה הקשר בין "הצורך במאבק על הנסיגה" לבין
    "הרעיון של מדינה אחת".
    יש אלה שתומכים ב"מדינה אחת "בה תשלןט המיעוט הציוני,
    ויש כאלה התומכים ב"מדינה אחת"
    בה ישלוט הפונדמנטליזם המוסלמי,
    אבל יש גם כאלה התומכים
    במדינה אחת חילונית,סוציאליסטית,בה האינטרס
    המשותף של העובדים היהודים,הערבים,הנוצרים,
    הדרוזים,וגם אלה שלא מאמינים באף דת ובאף אלוהים,האינטרס שלהם יהיה חזק יותר מכל חלום
    לאומני,דתי,מסטי,בלתי רציונאלי.
    אלה שיעדיפו לחיות במדינה בה לבני אנוש יש
    עדיפות וזכות קדימה מעל לכסף,כח,אדמה,וכל דבר אחר.
    האם דוד,גם לאלה התכוונתה כשאמרתה שאין להם
    צורך במאבק בנסיגה?

  20. דוד שחם הגיב:

    דוד שחם משיב:
    המגיב החותם אמיר,מוסיף עכשיו עוד פרט ביוגרפי שהוא יודע עלי, כשהוא אומר כי "ממרום שנותי" אני צריך וכו’. ובכן, אני חייב גילוי נאות. אני יודע שאמיר הלז הוא אכן צעיר, מה צעיר, עול ימים ממש. אבל אני יכול להבטיח לו שתכונה זו תעבור עם הזמן, לעומת זאת הטיפשות והרשעות, אלו הן תכונות שמלוות אדם עד למרום שנותיו ואני חושש שאלו לא יעזבו אותו.
    כמה מהמגיבים כאן הגיבו יותר מפעם אחת והשיבו לתשובתי. נראה שהם מבקשים לעצמם בכל מחיר את זכות המלה האחרונה. ובכן, אני מודיע כאן, ששוב לא אשיב למי שיבקש להשיב לי. אתם מוזמנים לשמור לעצמכם את זכות המלה האחרונה.
    רק שלוש נקודות קצרות: אם "השמאל הציוני", כלומר כל אלה שנאבקו במשך השנים במדיניות ממשלת השמאל הימני אשם בכך שמאבקו לא צלח, הרי שכולנו נוסעים באותה סירה. ומאבקו של השמאל הלא-ציוני צלח? הוא עומד במבחן ההצלחה? ועל זה אומר הפתגם, מי שגר בבית זכוכית – אל ישליך אבנים.
    והערה שנייה לאותו מגיב שלא קרא בשמי וכינה אותי רק בתואר "כותב המאמר": הוא השאיר בידי רק שתי אפשרויות – חולשה אינטלקטואלית או הסכמה וויתור על כל ניסיון לחשוף את הסתירות והצביעות של הימין. כמי שפירסם ממרום שנותיו יותר מאלפיים רשימות ומאמרים בעיתונים יומיים, שבועונים וירחונים בארץ ובחו"ל, שמחציתם לפחות הוקדשה לחשיפת הסתירות והצביעות של הימין, אצטרך כנראה לקבל על עצמי את פסק הדין של החולשה האינטלקטואלית שפסק האינטלקט הגדול הזה.
    והערה אחרונה: אני בעד ניהול מאבק פוליטי במקום שיש לו סיכויי ההצלחה הרבים ביותר. המאבק בתוואי הגדר נראה לי כבעל סיכויי הצלחה גדולים יותר מאשר המאבק ברעיון הגדר.ולא שיניתי את דעתי ואני לא נגד הסכם ז’נבה שקודם תמכתי בו. אני בעד מאבק למען כל דבר העשוי לעזור לסיום הכיבוש ולפתרון ברוח של שתי מדינות לשני עמים, שהוא הפתרון היחיד בצומת ההיסטורי הנוכחי שיאפשר לשניהעמים לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם. לעומת זאת אני לא נגד פתרון דו-לאומי, אולי בהמשך הדרך, כששתי המדינות יגלו ששותפות עדיפה על מלחמה. בקיצור אני יכול להיות בעד אחד מהרבה פתרונות, ולתמוך ביותר מפתרון אחד, ובלבד שנזוז מנקודת הקיפאון שהגענו אליה בגלל מה שהגענו, ויחשוב כל אחד שהוא ורק הוא (או היא) יודע/ת איך ומדוע הגענו לשם.

  21. ראובן הגיב:

    דוד שחם:
    איני מבין את חולשת הדעת שנפלה עליך פתאום.אתה חייב להגיב וכדאי שתמשיך להגיב כי זה חשוב כמעט כמו המאמר המקורי וגם העקיצות הגלויות והסמויות משעשעות מאד.

  22. לכותב המאמר הגיב:

    השמאל הציוני היה מחצית מגילה של המדינה בשלטון. השמאל הלא ציוני – מעולם לא.
    אם הכותב שחם מעולם לא היה באחת התנועות הללו – מפא"י, מפלגת העבודה, המערך, מפ"ם, מרצ (למשל) – אין מה להלין עליו. אם כן, אין מנוס מלקבוע כי לא רק בכישלון פוליטי מדובר. זו לא אשמה, אבל טוב שאדם מכיר בטעותו. גם אני טעיתי.
    הטועה

  23. יורם בר-חיים הגיב:

    מדוע מזדרזים בתומכים בשתי מדינות להאשים את התומכים במדינה חילונית ודמוקרטית (לא נכנס כרגע לויכוח על השם ותוכן המדוייקים של זה) בכך ש"אין להם עניין במאבק על נסיגה" ?
    אמפירית הם טועים, שהרי התומכים במדינה חילונית ודמוקרטית הם שותפוים נחרצים ועקביים במאבקים נגד הכיבוש, אז למה בכל זאת ?
    אפשר לייחס זאת לרשעות דמגוגית ולמסורת סטליניסטית של דה-לגיטימציה ליריבים פוליטיים, אבל התשובה הזו אינה מספקת, יש תשובה עמוקה ממנה :
    התומכים בשתי מדינות, במיוחד הציונים שבהם, אינם מסגולים לדמיין את עצמם בשום מדינה מלבד ישראל הנוכחית ברפורמות מסוימות לכל היותר. הם אינם מסוגלים לתפוס שום קונטקסט שאינו מניח את קיומה הנצחי של ישראל הציונית או החצי-ציונית. לכן, המדינה המשותפת היחידה שהם מצליחים לחשוב עליה היא ישראל מורחבת גאוגרפית בעוד שההיפך בדיוק הוא הנכון. חיים ביחד, שיוויון, חילוניות, דמוקרטיה, סוציאליזם, הם אנטי-תזה לישראל (ועל אחת כמה וכמה הם אנטי-תזה לכיבוש ולסיפוח) ולכן כל מי שתומך במדינה אחת המבוססת על העקרונות האלו חייב להיאבק למען כל נסיגה ישראלית מכל שטח כבוש, לא פחות. התומכים בשתי -מדינות, שאת המדינה שלהם הם כבר קיבלו, לא יכולים ולא רוצים לתפוס את עומק האתגר שמציבה התמיכה בפתרון דמוקרטי לבעיות שקושרות את כל שטחי ותושבי הארץ, גזענות, קולוניאליזם ועצם הזכות לחיות בארצך (זה בנוגע לפליטים). הם משועבדים לחלוקה הישראלית של שמאל וימין בהתבסס על קילומטראז’ ולא על אופי המשטר ואינם מסוגלים לתפוס שמאבקנו למען מדינה "אחת" אינו מאבק על קילמטראז’ אלא על אופי המשטר.

    המאבק למען מדינה חילונית ודמוקרטית הוא בעד נסיגה ונגד שימוש בנסיגה להכשרת הציונות בשטחי 48.

הגיבו לדוד שחם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים