הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בפברואר, 2004 6 תגובות

בנתניה אפשר לזהות כ-10 אתרי פיגועים לאורך 400 מטר של כביש המוביל מאזור הקניון אל הים. איך מזהים? "לפי שלט החנות", מסביר לי איל הצלם, מורה הדרך שלי. "חנות שהשלט מעליה חדש – שם היה פיגוע. בדוק ומנוסה". אחד הפיגועים הראשונים היה ב-18 במאי 2001. אדם לבוש מעיל (באביב!) עורר את חשדם של עוברים ושבים. אבל, עוד לפני שהמשטרה הספיקה להגיע, הוא רץ והתפוצץ ליד משפחה של עולים מחבר העמים. התוצאה: חמישה הרוגים, 100 פצועים. איל: "והנה תחנת הדלק, עוד פיגוע, והנה בית המרקחת, פיגוע נוסף, והנה מלון פארק, הפיגוע הקשה מכולם. רואה? לכולם יש שלטים חדשים. שום גלעד, שום נקודת ציון מיוחדת. רק שלטים חדשים. בזמנים שכאלה למי יש כסף להחליף שלט? רק למי שקרה לו פיגוע".

מנתניה מגיעים לטול כרם ב-15 דקות מקסימום. איל עוצר כדי לצלם גברת שמסדרת פרחים ונרות לזכר הרוגי צומת בית ליד. לא הרחק משם, מתגלה לפתע מראה בלתי צפוי, כמו פטה מורגנה. מה זה? – לפנינו פסל, או אולי גלעד לזכר 17 ההרוגים של פיגוע כפול שאירע בצומת. סוריאליסטי, קשה, מוזר, מטריד. חיילים מתים, לבושי מדים, עולים בסדר מופתי על סולם בן 17 מדרגות, אחד אחר השני, השמימה, כמו מקבלים עליהם את הדין בהכנעה. "הם סוף סוף חופשיים? נראה שהם עולים שם וצוחקים על הכול: עלינו, על החומות, על הגדרות, על המלחמות? אולי על הפלסטינים?". כך כותבת לי למחרת, מפדובה שבאיטליה, צ’צ’יליה בת ה-23, את התרשמותה מתמונת הפסל ששלחתי לה באי-מייל.


"לפני כשנה עמד ראש המועצה האזורית גלבוע בראש קבוצת חקלאים מיישובי התענך, שהחליטו להקים בעצמם גדר. אולי צריך גדר, אבל איזה גדר?" אומר-שואל איל תוך שאנו משאירים מאחורינו את בית ליד ועוברים את קלנסווה דרך כביש 57. לפתע, הכביש נגמר לתוך לא כלום. או בעצם לתוך משהו: לתוך החומה.


הגענו לטול כרם. מסביב שקט ודממה. זהו Nowhere Land. שום רחש, שום מכונית לא עוברת. חייל יושב על אבן, בעיניים מושפלות לרצפה. נראה מדוכא. קריאת המואזין מזכירה שבני אדם נמצאים לא רחוק, מהצד השני של הכביש, מעבר לחומה.


מגיעים לשער של הגדר האלקטרונית הסוגרת את טול כרם מהצד הישראלי (מהצד השני, הפלסטיני, לא מפרידה את טול כרם גדר, רק מחסומים על הכבישים המובילים אל שטחי הגדה). בשער אנחנו פוגשים את סמי, ערבי ישראלי המנסה את מזלו במסחר עם היושבים מאחורי הגדר. חברו הדייג הביא דגים, ופלסטיני מטול כרם מגיע עד השער עם עגלה כדי להעביר אותם פנימה, לתחום הפלסטיני.


סמי: "כל המשפחה שלי גרה בפנים, אבל חודשיים לא הצלחתי לראות אותם, אפילו אישור אינני יודע מהיכן להביא. החייל בשער אמר לי השבוע ‘מאיפה אני יודע, לך תבקש משרון, אולי הוא יודע…’ אז מה אני אעשה, אנחנו אנשים קטנים והמצב גדול … הפלסטינים קוראים לנו ערביי שמנת, ערביי שוקולד, אבל בשביל ישראל אנחנו כמו הפלסטינים. בין הפטיש והסדן… הוי, היו זמנים טובים.. ועכשיו.. פעם הגעת מטול כרם לשכם ברבע שעה. היום, אם יש לך מזל, תגיע בשש עד שמונה שעות. ואני אפילו לטול כרם לא מצליח להיכנס. תגידי? תכתבי עליי בעיתון? אבל בלי תמונה בבקשה".


אחרי חנייה קצרה בסלעית, התנחלות חילונית שסיפקה תרוץ (קלוש, למען האמת) לחדירת הגדר לעומק הגדה בקשת רחבה במיוחד, ולאחר שיחה קצרה עם תושבת זועמת על העיתונאים התבוסתניים, אנו עוצרים בתחנה הבאה: קלקיליה. חשבתי לתומי שבקלקיליה ארגיש איכשהו כמעט בבית. היא כל כך קרובה לבית בכפר סבא ואני עוד זוכרת שנהגתי לקנות בה ללא פחד פירות וירקות. זה היה לפני הרבה מאוד שנים, כשהילדים עוד היו קטנים. הייתי נוסעת אז, כמו רבים אחרים, דרך קבר בנימין ישר לתוך העיר. טעות, מקלקיליה שאני זוכרת לא נשאר דבר וחצי דבר. מישהו באמת השתגע. העיר סגורה מכל הכיוונים וכך גם הכפרים הסמוכים. גיטאות של ממש, עם שער ושעות פתיחה וסגירה. מצמרר. פרט לגדר האלקטרונית שמסביבה – קיבלה עיר המחוז קלקיליה גם "מתנה" מיוחדת: בזכות קרבתה לכביש שש, נבנתה שם חומה בגובה של שמונה מטרים והיא מאוד לא פוטוגנית. אבל, תושבי אלפי מנשה יכולים לנוע עכשיו בחופשיות.


מוחמד הפלסטיני יושב מחוץ לשער עם עדר כבשים ושלושה ילדים יפים. כולם בלונדינים. "בית סוהר" הוא אומר, ומצביע אל עירו ועל העגלות המרוטות על מרכולתם הדלה המנסות להיכנס ולצאת משער העיר. "בית סוהר" ונאנח.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אדם הגיב:

    אינני יודע למה כיוונה מנואלה בכתיבת מאמרה/ מכתבה. אם זוהי התרשמות של מנואלה מהשטחים הכבושים – "מישהו באמת השתגע". מקומה בחוג ספרות באקדמיה. מה טענתה בדיוק? מה הפרוגרמה שהיא מציעה? בעיר הבורגנות והפרשי השכר האדירים שבה היא גרה ומחנכת את ילדיה – "מישהו בטח השתגע" אם הוא מדבר שמאל.

  2. גלילי הגיב:

    לא הבנתי את המשפט " אבל , תושבי אלפי מנשה יכולים לנוע עכשיו בחופשיות . סך הכל יש שלום עכשיו , משיח עכשיו ולנוע בחופשיות עכשיו – מה רע בזה .
    שמתי לב שבשני המאמרים האחרונים על הכנס בהודו ועל השטחים יש לך חוסר הבנה בסיסי של הנושאים שאותם את אמורה לכסות .
    חברתך צ’ציליה לא מבינה את המתהוה פה , הייתי מביא אותה לראות פיגוע באוטובוס לצורך איזון.

  3. "לצורך איזון" הגיב:

    ואת גלילי לסוף שבוע ארוך במחנות הפליטים ברצועת עזה ובלבנון

  4. נמרוד הגיב:

    גלילי, די עם כל ה"אוטובוסים לדוגמה" האלה. כבר הטסתם אחד להאג.
    זה איזון? אם אני אמות בפיגוע – שתידבק לשונו לחיכו של מי שינסה להגיד שאני "קורבן טרור". פשוט אהיה עוד קורבן של מדיניות עידוד הטרור של ממשלת ישראל.
    ואם לא הבנת למה אני מתכוון – לא היית בפלסטין מזמן. המתנחלים שאני פוגש מבינים אותי יפה מאוד.

  5. אסף הגיב:

    מרגש מאוד.
    באמת עדיף בלי גדרות שהפלשתינים ירגישו יותר חופשיים ולעסוק בעיניינם בחופשיות.

  6. יעקב הגיב:

    לא לפרסום

    סתם מעניין אותי לדעת מדוע צנזרתם את תגובתי על דבריה של הגברת דבירי. אין בתגובה התייחסות פוליטית אלא ביקורת עניינית על דבריה הבלתי מובנים של הגברת דבירי.

    לדעתי תגובה המעבירה ביקורת על רמת הכתיבה או רמת כושר הביטוי של כותב הינה לגיטימית.

    מה הפחד?

    יעקב

הגיבו לנמרוד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים