הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 במרץ, 2004 14 תגובות

הערה מקדימה: הקשישים שבינינו, ואף הוותיקים, זוכרים כמובן את העובדה שאי אפשר היה פעם להיות חבר במפלגה שמאלית ראויה, קומוניסטית או סוציאליסטית, מבלי לקיים בפועל, אם לא לפי דינה של התנועה, קולקטיביות רעיונית. אצלנו זה פעל במק"י ובמפ"ם (השומר הצעיר). קולקטיביות זו, שאין לפסול אותה פסילה גורפת ביחס אל הווה, אל העתיד הקרוב ובמידה אחרת גם אל העתיד הרחוק, אינה ניתנת למימוש והיא ממש מיותרת באשר לעבר. אין שום הכרח שסוציאליסטים או קומוניסטים, השוללים קפיטליזם וחותרים לסוציאליזם, חייבים יהיו בראיה אחת את סטלין ומדיניותו או את גורבצוב ומדיניותו; אבל לא יתכן שלא יאבקו שכם אחד לדמוקרטיזציה של החברה שבתוכה הם פועלים ושדמותו של הסוציאליזם אליו הם חותרים, יהייה דמוקרטי באמת (ואין בכך תשובה לשאלה כיצד הוא יתממש).

אותו דין חל גם על תולדותיו ארוך הימים של הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה-א"י. אי אפשר וגם לא נכון לרצות בכך, שסוציאליסטים או קומוניסטים ישראלים יפעלו יחדיו כנגד כל הרוע הישראלי, הלאומי והחברתי, מבלי שישללו את הציונות המתממשת לעינינו בהלכה ובמעשה; אולם אין שום הכרח כי תנאי לאחוותם של הלוחמים בה היום ובעתיד, יהייה הסכמה היסטורית מלאה על העבר.


מתוך נקודת מוצא זו נכתבים הדברים שלהלן. אני מתייחס למאמרו של חברי שמואל אמיר "מאה שנות ציונות: אפולוגטיקה מול ביקורת פוסט ציונית". הערותיי יתייחסו לנקודות מרכזיות בהם אני מסכים או חלוק עם שמואל אמיר.


הלאומיות הטריטוריאלית והאתנית


שמואל אמיר מעמיד זו כנגד זו את שני סוגי האומות, הטריטוריאלית והאתנית, כאשר הוא מעדיף את הראשונה על השנייה. לפי הראשונה, שייכים לאומה אחת כל אזרחיה של טריטוריה מדינית אחת, ללא הבדל מוצא אתני, לשון, היסטוריה ותרבות, תוך שוויון מלא בין כל אזרחיה של הטריטוריה המדינית. ואילו השנייה, האתנית, היא בהכרח אקסקלוסיבית, מצמצמת וכוללת בתוכה רק את אלה שהם שותפים למוצא אתני, לשון ותרבות. אשר להיסטוריה המשותפת של האומות האתניות, זו בעיקרה אינה היסטורית באמת, והמיתולוגי שבה, "המומצא", גובר על ההיסטורי.


אשר לשוויון המלא של כל אזרחי המדינה, כדי שתהייה באמת "מדינת כל אזרחיה", זהו כמובן מושכל ראשון. אולם, אינני בטוח שהשוויון המלא בין האזרחים (היכן הוא?), הופך אותם בהכרח לאומות. מבט מרפרף על "האומה האמריקאית" מקשה עלי לראותה, למרות יומרותיה, כאומה טריטוריאלית. אני רואה את השחורים, התובעים עתה בדין פיצויים על היסטוריה של מאות שנות עבדות שמומשה על-ידי עקירת אבות אבותיהם משורשיהם האתניים באפריקה; האינדיאנים האמריקאים שרובם המכריע הושמד וצאצאיהם חיים ברובם ב"שמורות"; מיליונים של היספאנים, יפנים וסינים ששורשיהם האתניים נמצאים בארצות שמהם היגרו; ואף האוכלוסייה הלבנה, שנטמעה כבר או נטמעת והולכת במניחי היסודות של החברה האמריקאית ב"וואספים".


האם בגרמניה של היום עם מיליוני הטורקים שבה, או צרפת עם מיליוני צפון האפריקאים הנתבעים להסיר את סימני ההיכר הדתיים שלהם בבתי-הספר הממלכתיים, הן אומות טריטוריאליות?


מובנת לי הרבה יותר הדוגמה הקנדית (עלייה פורסם לאחרונה מאמר מחכים באתר הגדה השמאלית). מדינה דו-לאומית עם שתי אומות אתניות, בה מתנהל בו-בזמן מאבק על השוויון המלא ב"מדינת כל אזרחיה", עם מאבק מתמשך נגד מגמות ספרטיסטיות.


באחת: איני מכיר כמעט אומות טריטוריאליות באמת (ואין זאת אומרת שאין כאלה) ובוודאי לא באירופה, בה נולדה התנועה הציונית. רוב מדינות אירופה הן מדינות עם אומת רוב אתנית ומיעוטים לאומיים לצידה, או מדינות חד-לאומיות, שגם הן כוללות בדרך כלל מיזוגים אתניים שונים, שנתמזגו זה בזה במהלכן של שנים רבות מאוד. משימתן של מדינות כאלה ששמן הוא בהתאם לאומת הרוב שלהן כמו צרפת, גרמניה, אנגליה וכו’, היא לעשות תמיד הכל כדי שתהיינה באמת "מדינות כל אזרחיהן" מבחינת השוויון וההכרה במיעוט הלאומי ובמלוא זכויותיו האתניות. הרי אין אנו חותרים לכך שהמיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל יתמזג עם אומת הרוב היהודית-ישראלית…


האם נובע מכל מה שנאמר עד עתה כי האומה האתנית, והאומות בכלל, הן צורות חברתיות נצחיות? לו מני ולא מקצתי. גם תצורה חברתית זו, כמו כל האחרות, היא היסטורית במהותה ובת-חלוף. מבלי שאתיימר לדעת את הצורות העתידיות, לא אטעה אם אומר כי הכיוון הכללי הוא זה החותר אל עבר ההתחברות ומתרחק מההיפרדות.


האומה היהודית-ישראלית


שמואל אמיר מביא במאמרו קטע חשוב וידוע ממגילת העצמאות: "…בארץ ישראל קם העם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית, דתית מדינית… לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, לא חדל מהתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית… הקים יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו; שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת קידמה לכל תושבי הארץ…"


את הקטע הזה מגדיר שמואל כך: "הרי לכם דוגמה מאלפת כיצד אפשר לעשות מיסטיפיקציה של העבר הרחוק. היא אנטי-היסטורית על-פי העובדות; רומנטית על פי הפירוש ומטה-היסטורית על פי התפיסה".


אני מסכים כללית עם שלושת האלמנטים המרכיבים את הערכת שמואל את הקטע שלפנינו, מסכים כללית, אולם במידה פחות גורפת. גם מי שמגדיר עצמו "שמאל ציוני" יכול לדעת, אם הוא רק רוצה לדעת, כי לא קם פה "יישוב שוחר שלום, מגן על עצמו, מביא ברכת קידמה לכל תושבי הארץ". ראוי לזכור כי בן-גוריון כתב את מגילת העצמאות בימים בהם כבר החלה להתממש הנכבה הפלסטינית: כפרים כבר נהרסו מן היסוד, כשיטה, והטרנספר ההמוני החל להתממש (אמנם רק החל).


אין שחר כמובן לאמירה כי בכל דור ודור חתרו היהודים ככלל "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה". כל תלמיד בית-ספר הלומד היסטוריה, ממסדית ככל שתהייה, יודע כי גם בתקופת ההגירה היהודית הגדולה מאירופה, כתוצאה ממצוקה כלכלית, אנטישמיות ממסדית ופוגרומים, בשעה שהיגרו כ- 2.5 מיליון יהודים לארה"ב, רק מעטים היגרו לפלשתינה.


אשר לעבר ההיסטורי הרחוק, גדול חלקה של המיתולוגיה מחלקה של ההיסטוריה. אולם, אינני מסכים עם הגדרתו של שמואל כי בפלשתינה ובישראל "נוצרה אומה לגמרי חדשה".


משהו על ההיסטוריה העתיקה. אין ספק כי הסיפור ההיסטורי המקראי על מה שנקרא "תקופת האבות" ו"תקופת הבית הראשון", הוא מיתולוגי ברובו המכריע ואין לו כנראה גם הוכחות חוץ-מקראיות (מיתולוגיה כתובה להפליא!). זה אינו חל כמובן על "תקופת הבית השני". כאן יש הוכחות חשובות חוץ-מקראיות כמובן, ובהחלט היסטוריות להתרחשותם של המאורעות. על-כן גם ברור שהיה כאן עם קדום יהודי או עברי; נולדה פה שפה (אין זאת אומרת שרוב התושבים דיברו בה), והתפתחה בארץ ומחוצה לה תרבות, בעיקרה דתית. (היה גם זרם מקביל של תרבות הלניסטית "מתייוונת" שעניינה איננו לכאן).


הדת היהודית היא דת אתנית למהדרין, שארץ-ישראל השתלבה בתפילותיה ובחגיה שנחוגו על-ידי היהודים בתפוצותיהם השונות. להלן כמה דוגמאות: העומד בתפילה בחו"ל פונה לעבר א"י; מתוך 18 ברכות בתפילת שמונה-עשרה, חמש עוסקות בזיקה הטריטוריאלית לארץ האבות: בקשת גאולה; קיבוץ גלויות; בניין ירושלים; חידוש המלוכה ובניין בית-המקדש. גם בחו"ל מתפללים לגשמים לפי עונות השנה בא"י; בברכת המזון מודים על הארץ ומבקשים רחמים על העם ועל ירושלים ומלכות בית-דוד; תחת חופתו מכריז החתן, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובליל-הסדר וביום הכיפורים קורא הקהל "לשנה הבאה בירושלים".


מה כל זה מלמד?


אין זה מלמד כלום על תורשתיות גנטית כלשהי בין אלה הרואים עצמם יהודים בכל קצווי-תבל, דתיים וחילוניים, בישראל ובתפוצות, עם העם הקדום "שגלה מארצו". אבל זה מלמד הרבה על הקשר הדתי-תרבותי, במידות שונות, עם ההיסטוריה והמיתולוגיה הקדומה; וזה מסביר מאוד מדוע יכלה מדינת ישראל לקום רק במקום בו היא קמה, למרות כל הניסיונות הרבים להקימה במקומות אחרים.


זה מסביר גם מדוע אינני יכול לקבל את דעתו של שמואל כי נוצרה "אומה לגמרי חדשה". מכיוון שאני בדעה שהציונות צמחה מתוך היהדות (על כך כתבה יעל לוטן: הציונות כהמשך היהדות באמצעים אחרים) מה שאיננו מבטל במאומה את הגורמים האחרים לצמיחתה (ועל כך בהמשך), אני ממשיך לדבוק בהגדרת האומה שקמה בפלשתינה-א"י, כפי שלמדתי ממק"י ההיסטורית "אומה יהודית-ישראלית".


כאשר השפה המדוברת כאן היא שפת המשנה; כאשר החגים הנחגגים הם יהודיים עתיקי ימים; ורוב האזרחים היהודים בישראל מצהירים על עצמם כי הם דתיים או שומרי-מצוות, במידות שונות – איך אפשר לומר כי זוהי אומה שונה לגמרי?


כאשר מק"י הגדירה את האומה כפי שהגדירה, מילאה הגדרתה זו שני תפקידים חשובים בהדגישה את ההמשכיות והשוני. היא הדגישה את התנגדותה לכינויה של המדינה כיהודית, מה שהופך את כל יהודי העולם לבעלים עליה, ומה ששולל בעלות זו מאזרחיה הערבים. עמדתה של חד"ש הנאבקת להפיכתה של המדינה למדינת כל אזרחיה (ועוד דרך ארוכה לפנינו), מבלי לתבוע את שינוי שמה שנקבע לפי שמה של האומה הגדולה יותר (כמו צרפת וגרמניה), מהווה המשך נכון לעמדתה ההיסטורית של מק"י.


הערות על הציונות


איך ומדוע צמחה הציונות? גם אם אני בדעה כי הציונות צמחה מהיהדות, אני מסכים עם שמואל כי לא במקרה היא צמחה ממנה בשעה שצמחה, ולא היתה יכולה לצמוח ממנה בכל תקופה אחרת. שמואל אמיר מבהיר היטב במאמרו את צמיחתה בתקופת האימפריאליזם והגזענות המודרנית והיא צמחה באירופה כאשר פניה של זו מופנות אל המזרח. איך אמר הרצל? ציביליזציה מול ברבריות.


זוהי גם תקופה של תחרות קפיטליסטית גואה, של הגירות ענק מארצות אירופה המפגרות אל אירופה הקפיטליסטית המתפתחת, ומעל לכל, אל העולם האמריקאי החדש.


זוהי גם סוף תקופת פריחתה של הלאומיות האירופית, העוברת מלאומיות ללאומנות ומלאומנות לגזענות. על-כן זוהי גם תקופת הווצרותה של האנטישמיות החדשה, המודרנית, שהרבה יותר משהיא דתית, היא כלכלית וגזענית. על-כן מתחברים כאן יפה מאוד האימפריאליזם האירופאי כלפי ארצות המזרח עם האנטישמיות המודרנית כלפי היהודים, המייצגים יותר ויותר אלמנט לאומי זר, "לא משלנו", זר "לגזענו הלבן הטהור". כך קורה שכאשר מתפתח האימפריאליזם הכובשני כלפי ארצות המזרח, מתפתחת האנטישמיות בעוצמה גדלה והולכת, עד שהיא מגיעה אל השואה. זהו הרקע הבינלאומי והאירופי עליו הופיעה הציונות.


קולוניאליזם?


אז מהי הציונות: האם היא תנועת שחרור לאומית? האם היא עוד צורה של קולוניאליזם? בעיני התשובה יותר מורכבת ומשתנה במהלכן של השנים. עד לתקופת מלחמת 1948 (מלחמת העצמאות היהודית-ישראלית ומלחמת הנכבה הפלסטינית) זוהי תנועה לאומית יהודית, העולה על הגל הבינלאומי של זכות ההגדרה העצמית של העמים עד להיפרדות, ופותחת בפעולה קולוניזטורית בפלשתינה. הנהגתה לאומנית תמיד והגזענות האנטי-ערבית אינה זרה לה. היא נמנעת מכל קשרים משמעותיים עם הפלסטינים, הבעלים האמיתיים של הארץ. היא משתמשת לצרכיה בכל מעצמה שיש לה עוצמות ועניין במזרח התיכון, וכל מעצמה משתמשת בה לצרכיה שלה.


למרות העובדה שזהו הקו השולט תמיד בתנועה הציונית, יש לה בהחלט כיסי התנגדות, אם כי קטנים וחלשים (אישים כאחד-העם ויצחק אפשטיין; "ברית שלום" ו"הליגה להתקרבות ולשיתוף יהודי-ערבי").


בתוך מלחמת 1948, מתחיל הטרנספר הציוני בפעולתו והוא נכנס כבר לראשיתו של הקולוניאליזם, שישראל החדשה היא מדינת האם שלו. כמובן שבמלחמת 1967, ובכיבוש המתממש בעקבותיה, זהו כבר קולוניאליזם ממש, עם כל סימני ההיכר הקולוניאליסטים.


מדוע סירבתי לכנות את הציונות כקולוניאליזם מראשיתה? משום שהיא לא נוצרה על-ידי מעצמה כלשהי (אם כי כאמור מעצמות חשובות השתמשו בה), ולא היתה לה אז מדינת אם, אליה אפשר לגרש את היהודים שהיגרו לפלשתינה. לעומת זאת, את כובשי 1967 יש לאן לגרש וראוי לעשות זאת.


השואה והשימוש בה


אני מסכים כמובן עם שמואל באשר לשואה, יחסם של מנהיגי היישוב לה ולקורבנותיה. בעיני הסיבה המרכזית לכך היא התזה הרעיונית שטופחה באופן עקבי וחדרה למוחותיהם ולנפשם של האנשים שחיו והתחנכו כאן: מ"שלילת הגולה" ועד ל"חיסול הגולה" (איזה מלים…). לא לשווא אמר אנטק צוקרמן, מראשי המנהיגים של גטו וורשה: "ארץ ישראל אהובת ליבנו אינה אוהבת אותנו… היתה תהום פסיכולוגית…זה לא יסלח עד מוות". זכורה אמירתו של ב.ג. אחרי ליל הבדולח בגרמניה כי אם אפשר להציל את כל הילדים בגרמניה ולהעבירם לאנגליה או רק את מחציתם ולהעבירם לא"י, האפשרות השנייה עדיפה.


מכיוון שאנו דנים במנהיגי היישוב, חשוב להדגיש שהיתה מפלגה קטנה (קטנה בא"י) שלא קיבלה, בהיותה עצמאית עדיין, את תזת "קיבוץ הגלויות" או "שלילת הגולה". מפלגה זו (פועלי ציון שמאל), שלחמה בכל כוחה הדל נגד רדיפת האידיש, נהגה לומר בקול רם מאוד: "דא און דארט" כאן ושם.


על פוסט מודרניזם ופוסט ציונות


אני מסכים עם שמואל אמיר כי למרות השפעתו של הפוסט-מודרניזם על הפוסט-ציונות, לא היתה קיימת חפיפה, ובוודאי שלא חפיפה מלאה, בין השתיים. אני אומר זאת גם מתוך ניסיון אישי. למרות העובדה שרגלי לא דרכו מעולם בביצת הפוסט-מודרניזם (אין לי ביטוי מתאים יותר לאסכולה ובעיקר למקומות אליהן התדרדרה), היו ימים שהתחככתי בפוסט-ציונות אם כי מעולם לא הגדרתי עצמי ככזה. אני, כ"לא ציוני", הסכמתי בשעתו עם הדעה המשותפת לרבים מהפוסט-ציונים, כי הציונות אינה אידיאולוגיה רלוונטית, על כן אפשר לדלג מעליה, לא להתייחס אליה ולהפנות את הפנים לעתיד.


כך חשבתי וכך טעיתי. לא רק שהאידיאולוגיה הציונית רלוונטית, כי אם פרשנותה הגרועה ביותר, טריטוריאלית, דמוגרפית וגזענית, שלטת בכיפה.


אין זאת אומרת שפוסט-ציונים ושמאל ציוני איננו שותף פוטנציאלי למאבקים חברתיים ומדיניים. בלשונו של גראמשי, הוא בהחלט יכול להיות שותף משמעותי ל"בלוק ההיסטורי". עובדה חשובה זו אסור לה שתמנע מאיתנו, אלה שאינם ציונים, לנהל עם השמאל הציוני ויכוחים רעיוניים משמעותיים. מהדברים שנאמרו עד כה, ברור שבעיני חשובים האספקטים השונים של הפרשנות העכשווית, והניסיונות להגיע להסכמה בלתי ציונית עליהם, מההסכמות ההיסטוריות על הנושאים הרחוקים יותר.


ולבסוף, חשוב מאוד שהרב-שיח עם הגוונים השונים של השמאל הציוני, לא ישאיר בידיהם את מראית העין של המונופול על הפטריוטיות, כאילו ציונות = פטריוטיות. ראוי לנו שנזכור ונזכיר כי במקומות אחרים בימים קשים בהרבה מהימים הקשים שלנו, ראו את עצמם אנטי-פאשיסטים ואנטי-נאצים לוחמים, פטריוטים ספרדים, איטלקים וגרמנים.


הדרך לשלום ולפיוס


שמואל אמיר מסיים את מאמרו במשפט הבא: "אולי אפשר להגיע להסכמים שבריריים או לשלום קר עם הפלסטינים במסגרת הגישה הציונית; אולם שלום אמת, השלמה ופיוס – דורשים מאיתנו הכרה אמיתית בעברנו".


אני מסכים בהחלט עם אבחנתו של שמואל בין שתי דרגות של שלום: שלום קר (אני מכנהו שלום בין המדינות), ושלום אמת (אני מכנהו פיוס בין העמים).


אני מסכים איתו שהשלום הראשון יכול להיות במסגרת הגישה הציונית, ו"הסכם ז’נבה" שזכה לתמיכה ישראלית רחבה יוכיח.


זה כמובן אינו פיוס בין העמים. אולם כאשר שמואל אמיר תולה את הפיוס בין העמים "בהכרה אמיתית בעברנו" (משותפת כמובן ישראלית-פלסטינית ד.פ.), זהו בעיני תנאי מרחיק לכת, שתעבורנה שנים רבות מאוד עד שיתממש. אני מנסה לעקור ערך עקרוני מתוך העבר ועמדה עקרונית לגבי העתיד, מתוך תקווה וללא ביטחון, ששניהם יקלו, ביום מן הימים, את פריצת הדרך אל הפיוס.


אשר לעבר: אין לי ספק שאין שום דרך להגיע לפיוס בין שני העמים ללא הכרתה של ישראל בחלקה המכריע בנכבה הפלסטינית. בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות ישראלים המתחילים להכיר בכך, בהחלט גם בשמאל הציוני. גודלה של הטרגדיה ניבט מכל פינה, בכפרים הרוסים, בהמוני ערבים ישראלים שהם פליטים בתוך ארצם שלהם, ובמחנות הפליטים בשטחים הכבושים, מסייעת למספר גדל והולך של ישראלים להכיר באחריותנו לנכבה הפלסטינית.


ההכרה בנכבה ובאחריותנו להתרחשותה, היא יחסית כמובן, החלק הקל יותר בדרך אל הפיוס. קשה פי כמה היא ראיית העתיד והשפעתה על אי-יכולתו, וסירובו המוצדק של העם הפלסטיני להגיע לפיוס. שום פיוס לא יתכן בחלוקתה של ארץ-ישראל הפלסטינית בין ישראל לפלסטין (כאשר כבר תקום) ביחס של 78% לישראל ו-22% לפלסטינים. מכיוון שזוהי עובדה שאינה ניתנת למחיקה, קיומה ככזו יהיה תמיד אבן נגף בדרך לפיוס. על-כן, ותוך כדי העדפתה הבלתי מתפשרת של ההתחברות על ההיפרדות, ראוי יהיה שבשתי המדינות יתפתחו בהדרגה כוחות, שתוך כדי שיתוף פעולה כלכלי, חברתי ותרבותי בין שתי המדינות הקטנות כל-כך, יצרו בהדרגה קשרים פדרטיביים ברמות שונות אשר יתפתחו למדינה דו-לאומית אחת (מה רע בקנדה?).


שתי הדרכים האלה, זו של העבר וזו של העתיד – הרחוקות עדיין כל-כך, יש בכוחן להניח את היסודות לפיוס בין העמים.


אז מה משמעותה של הכותרת: "יהודי, ישראלי ולא ציוני?" משמעותה ששלושה יסודות אלה בהוויתו של הכותב, הפוזיטיביים והנגטיבי, חיים יפה בשלום זה עם זה.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. גלילי הגיב:

    יש לי הסבר מדוע השמאל לא התרומם מעולם מעל גובה דשא. מנסחים מצעים בומבסטיים בידיעה שלא ניתן להגשימם . מתווכחים ומתפלגים על קוצו של יוד . החבר פתר "שוכח" שבכל מקום שהשמאל שלט או שולט בו היתה דיקטטורה נוראה. עתה אני שומע זמירות חדשות – קנדה מדינה מושלמת . קנדה היא מדינה השייכת ל G9 , בשל העושר במשאבי טבע ומיעוט אוכלוסיה יכולה היא להעניק לאזרחיה קצת יותר מארצות הברית . אז שלא יעבדו עליכם , המשטר בקנדה ארה"ב אירופה וברית המועצות ז"ל דומה – קפיטליסטי.

  2. עדו הגיב:

    מאמרו של דני הוא דוגמא מובהקת איך נרטיב משתלט על עובדות והופך אןתן ל"לא חשובות".למשל האם באמת יהודים לא חתרו לכל אורך ההיסטוריה לשוב למולדתם העתיקה? כל מי שמבין מעט שבמעט ביהדות יודע שלא רק שיהודים חתרו וכמהו לשוב לארץ ישראל אלא שהם ראו עצמם כמי שיהיו שם (פה) בשנה הבאה. אמונתם לא התירה להם לבצע זאת בפועל כשם שנטורי קרתא אינם מכירים במדינה כי לא המשיח הקים אותה. אלא מה, חשוב להגיד את זה כדי להוכיח את הקולוניאליזם שבהקמת ישראל. דוגמא אחרת – אומר דני "…הפלסתינים, הבעלים האמיתים של הארץ." דני מתעלם מכמה עובדות. ראשית, גם אחרי מלחמת העצמאות ובודאי שלפניה לא הגדירו עצמם הערבים בארץ ישראל כפלשתינים אלא כתושבי סוריה הדרומית.רק בשנות החמישים מתחילה להתפתח תודעה פלשתינית עצמאית. שנית, הפלשתינים,בין כאומה ובין כיחידים לא היו מעולם (אף פעם, בשום תקופה, בשום צורה) בעלי הארץ הזו.רובם הגדול הגיעו לפה במקביל לעליה הציונית וגם אז לא היתה להם בעלות על הקרקע. הציונים לעומת זאת טרחו וקנו אדמות. ואחרון אחרון ולא חביב- מלחמת השחרור פרצה לא בגלל מזימה ציונית אלא בגלל טמטומם הרב של הערבים, בין יושבי הארץ ובין מחוצה לה. ניצול טיפשות של האחר אינו קולוניאליזם ואינו פשע ולכן על מדינת ישראל ועל הציונות לא חלה כל אחריות לאסון שבא על הערבים ב1948 והמדינה אינה חיבת להם דבר. יש סיבות טובות לישראל לרצות בהקמת מדינה פלשתינאית אבל כולן בתחום טובתה של המדינה ודמותה ולא באשמה מדומה כלפי הפלשתינאים

  3. נחמה הגיב:

    מאמר מרתק ומענין מאין כמותו,תודה!

  4. ציוני גאה הגיב:

    מאמר מענין. באופן יוצא דופן באתר זה מכיר המחבר בעובדת היותו של העם היהודי עם הזכאי ככל העמים להגדרה עצמית בארצו.המחבר אף "מגלה" שארץ ישראל היא אכן ארצו של העם היהודי.

    על כל זה נאמר מוטב מאוחר מאשר אף פעם.
    חבל שהמחבר לא מתייחס לעוינותה רבת השנים של התנועה הקומוניסטית בגלגוליה השונים מפק"פ דרך מק"י וחד"ש לשאיפות לאומיות לגיטימיות של העם היהודי.

    לאמיתו של דבר הייתה התנועה הקומוניסטית בארץ הכלאה מלאכותית של ערבים לאומיים (לאומנים) ויהודים קוסמופוליטים בעלי ניהליזם לאומי.

    ברגע של כנות מודה המחבר כי הערבים לא ישלימו עם חלוקת הארץ ביחס של 78:22 לטובת היהודים, אך הפתרון האוטופי שהוא מציע היא מדינה פדרטיבית "מה רע בקנדה"
    ואני עונה זה יהיה רע כמו ביוגוסלביה וב ס.ס.ס.ר זכרונן לא לברכה

  5. רז הגיב:

    דני פתר היקר,\
    בהיותך אחד מן האידיאולוגים החשובים של השמאל הישראלי הרדיקלי לדורותיו חשוב שתנמק מדוע השתנו השקפותיך בהקשר של אופי ההסדר העתידי.
    עד כמה שזיכרוני מגיע הרי שבשנות ה70 ה80 ואף ה90 דגלת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים-מדינת ישראל בגבולות 67 לישראלים, הגדה המערבית ורצועת עזה לפלסטינים. במאמרך אתה מעלה טענה הסותרת את השקפתך הבסיסת,ועל כך אני (ואף אנשי שמאל נוספים) תמהים.
    רעיון המדינה הפדרטיבית מעולם לא הועלה בשיח השמאלי,הוא היה תמיד נחלתם של חוגים סהרוריים כדוגמת מצפן ודומיו.יתרה מכך:מצע של"י, שאתה ההית אחד ממייסדיה התנגד באופן נחרץ לפתרון של ארץ אחת לשני עמים.
    לדעתי מוטלת עליך החובה להסביר לרבים שהושפעו מדעותיך מדוע שינית את נקודת השקפתך\
    בעניין חשוב זה

  6. מיקי הגיב:

    לפי ידיעתי, הפיטרון לציונות ב"דרכי שלום" של נתורי קרתא היא "עזיבה" יהודית את ישראל/פלסטין. מי שהיגר או בן של מהגרים חייב לעזוב כדי שהכל "בצורת קסמים" יחזור במדוייק למקומו לפני ההגירה היהודית. הם גם תומכים בפיגועים נגד אזרחים.
    הם שוללים כל סיום לציונות בלי טרנספר יהודי.
    למיטב ידיעתי, סיום הציונות בדרכי שלום תוסג על ידי הכרזת המדינה כמדינה שיויונית ערבית\יהודית חילונית ודמוקרטית.

  7. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    מפאת קוצר היריעה שנגזרת עלי אסתפק בארבע הערות קצרות:
    ראשית – הקולוניאליזם, או לפחות המעין-קולוניאליזם היה טבוע וצרוב בציונות, הגם שלא היחה מעצמה. הקולוניאליזם עלול להסתמן גם במשמעות תיאורטית. ראוי לעיין בכתבי אבות הציונות, ובראשם תיאודור הרצל (כגון ב"אלטנוילנד" שלו) כדי לחוש את בשורת הקולוניאליזם שפיעמה בקרבם, ואינני מגייס כאן בכלל את התנא דמסייע בדמות התנהגות המיפעל הציוני מראשיתו כלפי האוכלוסיה הפלשתינאית באזור.
    שנית – הציונות לא היתה עשויה מיקשה אחת, ויש למתוח קו חציצה ברור בין הציונות המזרח-אירופית והאיסלמית, שבה בלט האופי היהודי (אם כי סמוי במקרים רבים) לבין הציונות המובילה, במשמעות האירגונית והאידיאולוגית של מערב אירופה, שקרבתה ליהדות היתה כמרחק בין מזרח למערב. בל נשכח כי הציונות, כתנועה שחרתה על דגלה את שלילת הגלות, היתה בהגדרה חופשית מדת (הביטוי חילוני שמיש בקרב דתיים מטעמי התנשאות ברורים).
    שלישית – הפוסט-ציונות מסתייגת מקידוש נאראטיבים, קל-וחומר נאראטיב אחד. חתירתה היא לאמת ההיסטורית תוך כדי בחינת הנאראטיבים השונים (כגון הפלשתינאי מזה והציוני מזה) ואמירתה המפורשת ש"סליחה, אך אין פיתרון בית-ספר ב’בית ספרנו’", ואשר על כן ראויה מגמתה להערכה היסטוריוסופית אמפירית.
    רביעית – כל סיפור הגלות ראוי לבחינה מחודשת, וכמותו גם השאיפה להיאחז באדמתה של ארץ ישראל לאורך הדורות (מומלץ לעיין במאמרי שהתפרסם באתר ה"ידען" (www.hayadan.org.il) בשם "אשרי גולה אני", שם אני מבקש להתמודד עם הבעייתיות הנידונה. אומר רק כי מיתוס הגלות וסגירת שערי הארץ בפני המבקשים לעלות החל מהתקופה הביזנטית ועד התורכית, גוייס היטב בידי גורמים שונים בקהילות היהודיות כדי להעצים מחד את השורשיות היהודית בקהילות הפזורה ובכדי להציג את הפיתרון הציוני כאחד ויחיד, כמוצדק וכראוי.

  8. ישראל פוטרמן הגיב:

    זהו מאמר מביך ביותר של דני פתר (שמאל מרקסיסטי):
    בנסיון לסתור את דעתו של ש.א כי נוצרה "אומה לגמרי חדשה" (ישראלית) מביא לראייה טיעונים החורגים בהרבה מהמשמעות הצרה שאולי התכוון ליחס להם, טיעונים הלקוחים הישר מהארסנל האידיאולוגי של הזרם הציוני דתי (כולל הזרם המשיחי), המשמשים להוכחת "זכותנו על הארץ".
    אני יכול בהחלט להסכים שיש קשר כזה המבוסס מצד אחד על הצורך הציוני לרזרבואר אנושי ועל הצורך בתמיכה כלכלית ופוליטית של "העולם היהודי" (הממוסד) ומצד שני על הצורך של האחרונים בארץ מקלט לעת צרה (להם ולממונם) ועל הרווח, החשיבות והמעמד הפוליטי שמקנה להם אצל ממשלותיהם. לקשר הזה (הממשי) ברור שיש אידיאולוגיה משותפת.
    אבל ד.פ. הופך את הקערה על פיה:
    "הציונות צמחה מתוך היהדות" מה זה? (היהדות)רוח היהדות? היגל? ניטשה? אני חשבתי ש"אל היהודים הוא אל הממון" (במובן שמרכס התכוון – ש"ההוויה קובעת את התודעה" ולא במובן האנטישמי שמנסים להלביש על המשפט הזה). ועוד, הקשר המאחד את היהודים לעם מבוסס לא על פעילותם הממשית בהיסטוריה ואפילו לא על "צרת היהודים" (רדיפות), לא על שפתם ולא על תרבותם (לתרבות בישראל ולשפה אין כל קשר לתרבות ולשפה של היהודים בפולין, בתימן או בכל מקום אחר) אלא על הדת היהודית, דת אתנית למהדרין ועל ספר התפילות (הקשורות לארץ ישראל). זוהי בתמצית האידיאולוגיה גם של הציונות המשיחית (אני חיב למחות כאן בשם סבי על השימוש "הארצי" (פוליטי) שעושים בסידור. על זאת הוא היה אומר "חילול השם").
    בשאלת היחס בין הציונות לקולוניאליזם המצב מסובך לא פחות ("מורכב" – מורכבות הבנויה לתפארת בדיעבד מתוך עיני הפתרון של שתי מדינות).
    "הציונות אינה קולוניאליזם מראשיתה, משום שהיא לא נוצרה על-ידי מעצמה כלשהי (אם כי כאמור מעצמות חשובות השתמשו בה), ולא היתה לה אז מדינת אם, אליה אפשר לגרש את היהודים שהיגרו לפלשתינה" (מה ענין גירוש היהודים לכאן? ענין המתנחלים? שוב מתוך הפריזמה של שתי מדינות?).
    ובכן, א. הקולוניאליזם החל בהרבה מקומות כ"יוזמה פרטית" ואח"כ קיבל תמיכה של מעצמה (ועל כך כבר נאמר באתר זה).
    ב. הציונות כיוזמה מאורגנת התחילה את דרכה בשכנוע המעצמות לתת לה את תמיכתן וגם קבלה. בלי תמיכה זו (עד היום הזה) היתה נשארת בספר התפילות בלבד (של ד.פ.) ו-ג, "מה איכפת לציפור?" (הפלסטינית). וגרוע מכך, אם עד 48 הציונות היתה תנועה לאומית למהדרין, משמע מכך שההתנגדות הפלסטינית ל"כיבוש ה"שממה",
    "עבודה עברית", "תוצרת הארץ" מקורה ב"פאודליזם", "ריאקציה ערבית" כמו שלמדנו בתנועת הנוער של אחה"ע-מפ"ם?
    לפי דעתי (הבלתי מלומדת) הציונות נובעת משני מקורות עיקריים הקשורים למצבם הקונקרטי של: מצד אחד הבורגנות היהודית במערב אירופה שהחלה לחשוש לעצמה ולהונה עקב הופעת האנטישמיות המודרנית (גזענית) ומצד שני הגירת היהודים ממזרח אירופה שדרכם לאמריקה נחסמה. מנהיגי הציונות (המזרח ארופית) הבינו את כוחה של האידיאולוגיה הציונית (במובן שד.פ. יחס לה, יכולת השפעתה (לא כסיבה אלא במובן הדיאלקטי) על המציאות ולכן הטילו את מלוא כובד משקלם על הגשמת הציונות בפלשתינה.(במקומות אחרים לא נעשה נסיון רציני).
    נוכח ההשקפה "המרכסיסטית" (המבוססת על הדת) אני מעדיף את ההשקפה הדתית (של נטורי קרתא) האומרת שהמדינה הציונית צריכה להתפרק בדרכי שלום.

  9. עדו הגיב:

    קראתי את התגובות ולא הצלחתי להבין – למה הציונות בהיותה קולוניאליזם לא צריכה לעבור מן העולם, אבל לאומנות ערבית חשוכה ורצחנית זוכה להגנת "השמאל"?

  10. עדו הגיב:

    בתגובתי הקודמת נפלה כמובן טעות (פרוידיאנית?) צריך להיות "…קולוניאליזם צריכה לעבור…" ולא כפי שנכתב

  11. י.פ. למיקי הגיב:

    את המצע של נטורי קרתא באמת שאינני מכיר ולא התענינתי בו ועל כך אני מתנצל. את המשפט שכתבתי שמעתי מפי נציגם בהפגנה נגד הגדר בהאג ונראה לי הגיוני.
    ביחס לסיפא של תגובתך אני נוטה להסכים (עם הכיוון)

  12. המפלט האחרון הגיב:

    מפלטו האחרון של הציוני המתלהם הוא "רצחנותם של הפלסטינים"
    שמענו משהו גם על רצחנותם" שך הפ.ל.ן באלג’יריה, של הויטקונג בויטנאם, של הקונגרס הלאומי האפריקני, על המאו מאו ועוד ועוד…
    "החדשות הרעות" הקולוניאליזם שם הלך ו"הרוצחים הלאומנים החשוכים" נשארו

  13. למפלט האחרון הגיב:

    שכחת שארה"ב היתה 20 אלף מיל מויטנם, צרפת מאות ק"מ מאלגיריה וישראל והפלשתינים, מה לעשות, צמודים כמו קרציה וכלב. לכן בויטנאם האמריקאים הלכו אבל כאן כלל לא ברור מי ילך אם מישהו ילך בכלל. אגב, זה שהפ.ל.נ. ניצחו בסופו של דבר לא הופך אותם לצודקים ובודאי שלא לצדיקים. זה הופך אותם לרוצחים נאלחים שנלחמו על ענין צודק. למה אני מרשה לעצמי להתיחס אליהם כך? משום שמנדלה ואחרים הוכיחו שלא צריך להיות רוצח חסר מוסר ולב כדי לנצח בענין צודק.

  14. די עם השקר הזה הגיב:

    נלסון מנדלה פיקד על הזרוע הצבאית של הANC, שאחת משיטות הפעולה שלה היה פצצות בסופרמרקטים. מבחינה זו הוא איננו שונה מהFLN ןמהPLO. רק כשארצות הברית החליטה לתמוך בו, נמחקו לו "חטאי העבר".

    ההבדל הגדול היחיד בין נלסון מנדלה לבין הההנהגה הפלסטינית הוא סירובו העיקש והצודק לחלוקת אצו בין מדינת אפרטהייד לבין מדינות חסות עניות וחסרות אפשרות קיום של ממש. זאת על אף שהוצע לו להיות נשיא של "מדינה" כזו.

    ממש מגוחך לראות איך פציפיסטים ושונאי-פלסטינים (שני מחנות שונים בתכלית) הופכים את מנדלה לאיזה מודל של מאבק "לא אלים".

    יורם בר-חיים

הגיבו לעדו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים