הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 במרץ, 2004 16 תגובות

מאז שהפרופ’ אמנון רובינשטיין, אחד הפוליטיקאים ההגונים והסימפטיים שחווינו עד כה, נטש את ספסלי סיעת מרצ בכנסת והקדיש את עצמו לכתיבה, הוא עבר תהליך די מדאיג של ירחמיאליזציה. לקוראים הצעירים יותר עלי להבהיר שמדובר בתסמונת של צדקנות, שאיפיינה בשנות החמישים דווקא את הכותבים בעיתון "דבר". מרתק שבורגני מובהק ובעל הכרה כמו רובינשטיין, שגדל על "הארץ", כותב כיום בדיוק כמו ז. דוד המנוח מעיתון פועלי ארץ ישראל. דבר חוסל בינתיים, ממש כמו תנועת העבודה הישראלית שהקימה אותו.

ספריו של רובינשטיין בזכות הציונות הם די רדודים, וניכרת בו הפאראנויה שתקפה מאז אוקטובר 2000 את בני דורו, ילידי שנות השלושים. הוא אמנם לא נוקט את לשון העיוועים של פרופ’ יואב גלבר, שכורך ב"אינטרנציונל החמישי" שלו את השמאל הישראלי, האיסלאם העולמי והליברליזם האירופי ומגדיר אותם כאויבי ישראל והעם היהודי. רובינשטיין מתון ושפוי יותר, וברגעים מתמעטים והולכים של חסד מזכיר לעתים את הציוני מהאגף היוני, שחבר למרצ והשאיר את המותג הקרוי "שינוי" בידיו הגסות של טומי לפיד. אלא שהתהליך החברתי הבלתי נמנע מניב תוצאות פוליטיות, והוא דווקא מקרב בין השניים, שנראו בעבר כיריבים פוליטיים שהתהום ביניהם איננה ניתנת לגישור.


השמרנות בנושאים הכלכליים, האוריינטציה המוחלטת על ההגמוניה האמריקאית בזירה העולמית ובאזור, והשנאה לשמאל ולאירופה מהווים כיום מכנה משותף לא הכי מכובד בין רובינשטיין לבין לפיד. שניהם ממוקמים כעת בדיוק במרכזו של המרכז הלאומני, בין אריאל שרון לבין עמרם מצנע, ובצדקנות שלהם כלפי שאר העולם מקופלת גם התעלמות צבועה ממעשיה של ממשלת ישראל.


מי שמוכן לראות ולא למחות, כאשר הממסד הישראלי כולא את העם הפלסטיני בגטו, מחסל את הנהגתו וטובח בילדיו, ממשיך לראות בדחליל האנטישמי את מקור הרע בעולם. כמובן שהניתוח של רובינשטיין בנושאים האקטואליים מושתת על ראייה היסטורית מסולפת של תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומכאן גם חרדתו מפני כל ניתוח לא מגויס של הציונות ושל ההיסטוריה שלנו כאן.


נכון שהאנטישמיות חיה וקיימת. בפגישות רבות שקיימתי לאורך השנים באירופה עם אינטלקטואלים מכל הסוגים, פגשתי גם באנטישמים אמיתיים. הגדרתי אותם לעצמי כ"אנשים ששונאים אותנו מהסיבות הלא נכונות". חברתי ד"ר ענאן אמירי (ג’אבארה), החיה זה שנים רבות בארצות הברית, סיפרה לי פעם על אסיפת הזדהות עם העם הפלסטיני שהיא ארגנה בדטרויט, שבה חיים עשרות אלפי ערבים. באסיפה השתתפו ערבים ואמריקאים, וענאן אמרה לי בחיוך ש"במונח אמריקאים אני מתכוונת ליהודים". למבוכתה הרבה עלה על הבמה כהן דת מוסלמי מקומי, והסביר לכל הנוכחים, שמקור כל הצרות בעולם הוא ביהדות. ענאן היתה תמיד חילונית וסוציאליסטית, ורצתה "לקבור את עצמה באדמה". אז יש אש, לכן גם יש עשן. זה לא אומר שאנשים טובים כשלעצמם כמו רובינשטיין יכולים לעלות טרמפ על התופעות האלה, כדי להתחמק מחשבון הנפש הנוקב שהאומה שלנו חייבת לעצמה, וחייבת גם לאחרים.


ההידרדרות של איש מרצ לשעבר מתחדדת לאחרונה, עד כדי כך שהוא ניסח השבוע מאמר שלם בעיתון "הארץ", כשהוא מסתמך על מרכז המידע ממר"י, שתפקידו העיקרי הוא לצייד את הימין הישראלי בנשק תעמולתי. אני לא מטיל ספק במדעיות של ממר"י, או בשיטות איסוף המידע שלהם. אבל מתוך מעקב של שנים אחרי עבודת המרכז אני יכול לקבוע, שקברניטיו מקדישים את רוב זמנם לחשיפת ממצאים מרשיעים נגד העולם הערבי, כדי להשפיע על ישראלים ועל זרים לתמוך בעמדות הסירוב של ממשלת ישראל.


השבוע טען רובינשטיין שיש גם כותבים אחרים, כלומר לא אנטישמיים בעולם הערבי, והביא כדוגמה שני ליצנים שממר"י סיפקה לו. אחד מהם, עיתונאי הפועל בקאטר הדמוקרטית, הביע את דעתו שהשבויים הלבנונים שחזרו בעקבות העסקה בין שרון לחיזבאללה נראו פשוט נפלא, כאשר "פניהם קורנות מבריאות". הדיווח הזה, שהגיע לרובינשטיין מאנשי ממר"י, מאפשר לו לטייח את העובדה שרבים מהשבויים האלה עונו קשות, ושהיו תלונות חמורות גם על מעשי אונס והתעללות. רובינשטיין גם שוכח את שותפתה של ישראל בבית הכלא הידוע לשימצה של אנשי צד"ל (אל-חיאם) שאת הטיפול באסיריו הישוו אירופים בעלי מקצוע בתחום למתקני הכליאה של הגסטאפו.


העד הבא של רובינשטיין בא מערב הסעודית, שבה מקצצים ידיים וכורתים ראשים של אסירים, וגם שם מגיע הדיווח הנלעג על החשיבות הרבה שמייחסים בישראל לחיי אדם (ישראלי). כל התעמולה הזולה הזאת, שאיש נכבד כמו שר החינוך לשעבר צריך להתבייש בה, מופיעה במאמרו במסווה של בשורה מעודדת על "קולות אחרים בתקשורת הערבית". המטרה העיקרית היא, ככל הנראה, לטייח את מעללי הממסד הישראלי, באמצעות חלוקה "איכותית" מתוחכמת של העיתונאים הערבים. הרעים משמיצים את ישראל על לא עוול בכפה; הטובים מעלים אותה על נס, חרף הכיבוש, חרף פשעי המלחמה היום-יומיים, חרף הגדר שנמתחת על שטח כבוש, חרף החיסולים הממאירים.


קשה מאוד לכתוב את הדברים האלה. "רובינשטיין איש נכבד הוא" כפי שאמר הנואם המזהיר מארק אנתוני על ברוטוס וחבריו הקושרים במחזה של ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר". אבל הוא לא היחידי מהדור השני של האבות המייסדים, שגלש לאפולוגטיקה המקלקלת את השורה, מעוותת את ההיגיון ופוגעת בו עצמו. חבל.


רינו כמשל


שבועון הבידור "רייטינג" עקב במשך שבועות רבים אחרי אחוזי הצפייה בתוכניתו הנהדרת של רינו צרור בערוץ 10. לא מדובר רק ביומן חדשות של עיתונאי מוכשר, אלא ביצירת אמנות חדשותית, ששילבה מסר חברתי נוקב עם עבודה סיזיפית, קצב מצוין ותמליל נוגע ללב. ייתכן שמועד השידור ביום שישי בערב היה מוטעה, כיוון שחלק גדול מהציבור שצרור נעשה פה לזעקתו הוא דתי, או מסורתי. אבל בעשרות אלפי בתים של צופים מסורתיים בכל זאת צופים בטלוויזיה בערב שבת, וקשה להבין מדוע לא הצליחה התוכנית לזכות ברייטינג יותר גבוה. לפי הדיווח שיא הצפייה עמד על ארבעה אחוזים, אבל בשבועות האחרונים, דווקא כשרינו היה במיטבו, הוא הידרדר עד לשפל מעליב של 2.8 אחוזים.


צרור ביקר בכל רחבי הארץ, חשף עוולות, כאב את כאבם של המפוטרים ושל המובטלים, עמד בתור ליד לשכות התעסוקה, ליווה הפגנות בנושאים חברתיים, עימת את נאומי הפוליטיקאים עם מעשיהם, את ההבטחה עם ההגשמה, חשף את נוכלותם ואת לבם האטום של ראשי השלטון, ביטא את כאבם של לוחמי אוקטובר 1973, ובעיקר ביכה את החלום הישראלי ואת שברו. נכון שגם הוא זז קצת ימינה בנושאים המדיניים, "התאכזב" מיאסר עראפת כמו רוב העיתונאים של המרכז הלאומני, אבל המסר החברתי וסגנונו הייחודי של צרור הפכו את התוכנית לחוויה מיוחדת. בבית שלי ניתקנו את הטלפון עד לאות הסיום של התוכנית.


אני מבין שראשי ערוץ 10 שוקלים את הפסקת שידור התוכנית, הנמצאת עתה באורח רשמי בחופשה. אני לא מאשים אותם, שכן מדובר כאן בפרויקט מסחרי ולא בשידור ציבורי במובן שהיה צריך לאפיין את הערוץ הראשון, שהפך לערוץ אורי דן (למעט פרשנותו הכלכלית המעולה של עודד שחר). אבל הציבור שצרור משרת אותו בנאמנות ובאמפטיה כזאת, חייב להתעורר. לא די בכך שקורבנות הטרור החברתי-כלכלי של ביבי נתניהו ממשיכים לתמוך בליכוד ובש"ס הנרצעת, אלא שהם מפקירים את תוכנית הטלוויזיה היחידה שתומכת בהם ללא סייג. הם מעדיפים את דודו טופז, שלועג לאינטיליגנציה שלהם ומחלק להם "פרסים" על רינו צרור, שלוחם עד הסוף את מלחמתם. הפופוליזם הנצלני של טופז מנצח את הניתוח החברתי המדויק ואת החמלה האמיתית של צרור. כך משתקפת הטרגדיה הישראלית ברייטינג של תוכנית טלוויזיה, שמבחינה עיתונאית וחברתית אין לה מתחרים בתולדות המדיום הזה בארץ. העניים אדישים, ואלה שמדברים בשמם מקבלים מהם כתף קרה. תשלחו את מאיר שטרית התאצ’ריסט וזולל העניים ואת תמר גוז’נסקי הסוציאליסטית לאסיפה משותפת בדימונה או בשדרות, ותראו במי יתמוך הציבור.


לא עולה על דעתי להאשים את הקורבנות במצבם. גם אנחנו, העיתונאים והפרשנים, חייבים דין וחשבון לפחות לעצמנו, על הכישלון התקשורתי והמוסרי הכרוך בשבירת חברת הרווחה הישראלית נוכח עינינו. צרור חשף את העזובה, שסופה לסכן את ביטחונו האישי של כל ישראלי, להרוס את איכות חייו, להפוך את השחיתות לנורמה, ואת מוקיעיה לאשמים. סימנים לכך כבר הופיעו בכמה עיתונים. אם האליטות בישראל יאמצו לעצמם את התודעה החברתית של "שינוי", אחרי שכבר אימצו את הנורמות וההשקפות המדיניות של המרכז הלאומני בראשות אריאל שרון ושמעון פרס, אז בעוד חמש שנים יחלק שר החינוך אורי דן את פרס ישראל לדודו טופז.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. אפרים דוידי / תיקון קטן הגיב:

    ותיקון קטן: "דבר" לא חוסל. "דבר" נסגר על ידי ההסתדרות בניגוד לרצון עיתונאי העיתון שבמשך שנתיים ניסו לנהל אותו. היה זה ניסיון מעניין של ניהול עצמי על ידי עובדים שלא צלח. סגירת "על המשמר" ולאחר מכן "דבר", מהוות נקודת מפנה בסוגיית הבעלות על אמצעי התקשורת בישראל. איך אמר לי מי שניסה שוב ושוב לסגור את "דבר" במהלך הקריירה הקצרה (קצרה עד מאוד) שלו כיו"ר ההסתדרות, ח"כ חיים רמון? "למה אני צריך להוציא מיליונים כדי לקרוא את השטויות השמאלניות שאתה כותב. אני מעדיף לקרוא את "הארץ"". זו הייתה שיחה בין יו"ר ההסתדרות לבין יו"ר ועד עיתונאי "דבר". וזו כל הטרגדיה על רגל אחת.

  2. גלילי הגיב:

    בנוגע ל"חיסול" דבר . העיתון וחבריו על המשמר וקול העם "חוסלו" כי הם לא נמכרו ולא משום סיבה אחרת.
    לגבי הדעה על מתנגדיו לדעה ברעם מזכיר לי נשכחות. הדבקת הכינוי "מתקדם" לדעות ובהכרח המתנגדים הם "מפגרים" . (ראה צוותא מועדון לתרבות מתקדמת) .במקום להתווכח עניינית עם רובינשטיין הוא מקבל ציונים שינוי דעה מוגדר כהדרדרות . ספריו מכונים רדודים . ובהזדמנות זאת יואב גלבר מדבר בלשון עיוועים (בלבול חושים , תעתועים , טירוף הדעת – מילון ספיר ) וידי טומי לפיד גסות.
    ברעם אם ברצונך להשפיע עליך להשתמש בלשון תרבותית ( ראה מאמריה של תמר גוז’נסקי ). אחרת תשכנע רק את המשוכנעים !

  3. נמרוד ברנע הגיב:

    צוותא הוא באמת מועדון לתרבות מתקדמת, בניגוד למסעדה שמתחת למרכז הליכוד במצודת זאב למשל.

  4. דניאל הגיב:

    כרגיל מאמר נוסף כתוב היטב של ברעם, הניסוחים מדויקים וחדים כרגיל.
    מדהים להיווכח כמה דקה היא העטיפה של "איש העולם הגדול" שעוטים עליהם רובינשטיין, לפיד ודומיהם.
    אני בהחלט מצדיע לברעם שהוא כמעט בן-דורם אבל נקי מכל האפגוליטיקה הצדקנית המאפיינת את מרבית בני הדור הזה שגדלו בשנות ראשית המדינה

  5. אבירם – התייחסות לאנטישמיות הגיב:

    קראתי את חלקו הראשון של המאמר ולא יכולתי שלא לחוש אי נוחות קלה עד בינונית. נראה שברעם, בין השורות, מתייחס לאנטישמיות בקלות ראש יתרה ובהבנה.
    ברעם כותב "פגשתי גם באנטישמים אמיתיים. הגדרתי אותם לעצמי כאנשים ששונאים אותנו מהסיבות הלא נכונות" – הסקה לוגית פשוטה מביאה אותי לחשוב שיש סיבות נכונות לשנוא אותנו, אותנו היהודים.
    לאחר מכן כותב ברעם שד"ר ענאן אמירי רצתה "לקבור את עצמה באדמה" כאשר כהן דת מוסלמי מקומי הסביר בכנס בו השתתפה, שמקור כל הצרות בעולם הוא ביהדות. "לקבור עצמה באדמה"? ממש חסידת אומות העולם… האם זו תגובה הולמת של אדם נאור לנוכח דברי גזענות? שתיקה?
    האם גם ברעם היה שותק ורוצה "לקבור עצמו באדמה" באותה סיטואציה?
    ולבסוף הגדיל הכותב לעשות כאשר אמר שהדיווח בעיתון הסעודי על כך שמייחסים בישראל חשיבות רבה לחיי אדם הוא דיווח נלעג ותעמולה זולה. הרשה לי להרגיע אותך מר ברעם, אני משוכנע שכל עיתון סעודי מגדיל לעשות יום יום בדברי שיטנה ותעמולה נגדנו. אני בטוח שאותה מחמאה קטנה שקיבלנו הייתה רק נסיון אמיץ של עיתונאי יחיד להיות אובייקטיוי. אני רק תמהה מה לך כי נזעקת? האם תשלח מכתב מחאה לאותו עיתון לפטר את העיתונאי ולפרסם התנצלות בעניין המילה הטובה על ישראל?

  6. עדו הגיב:

    מאמר משעשע בסטריאוטיפיות שבו. ראוי להתעכב על משפט אחד, זה האומר כי הכותב פגש אנטישמים "ששונאים אותנו מהסיבות הלא נכונות". בעברית פשוטה – יש סיבות לשנוא אותנו. עכשיו מובן למה כל מי שמנסה לתת לנו מחמאה זוכה לקיתונות של לעג. צר לי, אבל מי ששנאה עצמית בוערת כאש בעצמותיו מוזמן להתקשר אלי כדי שאמליץ לו על בעלי מקצוע מסוימים .

  7. חיים ברעם הגיב:

    חשבתי שאין צורך לכתוב כאן, שהמשפט "שונאים אותנו מהסיבה הלא נכונה" נכתב בהומור. אנשי הימין הקיצוני הגיבו כאן לוקים, כרגיל, בחוסר הבנת הנקרא שלא לדבר על חוש הומור. חבל, אבל לא בדיוק מפתיע.

  8. לחיים ברעם הגיב:

    ראשית, המגיבים אינם ימין קיצוני ואפילו לא ימין אלא אם כל מי שאינו מאמין בהתאבדות קולקטיבית הוא ימני קיצוני. שנית, אולי זה נכתב בהומור, אבל זה כל כך מתאים לרוח המאמר עד ש"ההומור" נהפך לבכי.

  9. אבירם – תגובה הגיב:

    "מפלט ההומור" הוא אכן תשובה נאה לכל פליטת קולמוס, מה גם שברעם ממהר להכתיר את המגיבים כאנשי ימין קיצוני חסרי הבנת הנקרא (ברעם כנראה שולט בחוכמת הנסתר).
    חבל רק שהכותב לא התייחס כלל לטענות שהעליתי אלא תקף לגופו של אדם ולא לגופה של דעה…

    ברעם: גם אם עניין האנטישמים וסיבותיהם נכתב בהומור, עדיין תלויים ועומדים דברייך על "מבוכתה הרבה" של חברתך ד"ר ענאן אמירי (ג’אבארה), אני בטוח שאתה מחשיב אותה אדם נאור ומתקדם ומתוקף כך עליה לתקן ולעצור דברי בלע אנטישמים שנאמרים בנוכחותה אחרת שתיקתה היא הסכמה. לשם דוגמה אשמתם של מנהיגי הימין בשתיקתם להסתה שקדמה לרצח רבין ז"ל.
    גם נושא הציטוט של רובינשטיין את העיתונאי הסעודי דורש מענה. אם אתה מותח ביקורת על עיתונאי ערבי ש"העז" לכתוב מלת ביקורת חיובית על ישראל אז אתה סותם את הגולל על עיתונאות ערבית אובייקטיבית. הרי ברור וידוע שהתקשורת הערבית מוטה ומגוייסת נגד ישראל, והתכנים בה קשים הרבה יותר מהביקורת המגיעה לנו בצדק.
    דבר רצוי הוא שאדם ערבי בסעודיה או מצרים יקרא לפעמים שישראל היא גם מקום בו גרים בני אנוש.

  10. נסיון עם בעלי מקצוע מסוימים הגיב:

    כמובן שישנם כל הסיבות "הטובות" לאהוב "אותנו" אבל עיני כל (העולם) טחו מלראות (אנטישמים).
    ואם עדו חושב שמי ששונא אותו (את דעותיו) "שנאה עצמית בוערת בעצמותיו" יפנה הוא עצמו לאותם בעלי מקצוע מסוימים שעליהם הוא ממליץ (מנסיון?)

  11. התאבדות קולקטיבית הגיב:

    נראה שאנשי הימין הקיצוני המגיבים כאן דוקא בעד "התאבדות קולקטיבית". על כך הם שוקדים (בדימונה)

  12. עדו הגיב:

    לא מצאתם ולא תמצאו בתגובותי הצדקה כוללת למעשיה של מדינת ישראל. יש מקום לבקורת רבה על מעשיה של המדינה ביותר מענין אחד וגם אינני חושב שכולם צריכים לאהוב אותנו/לחבב אותנו /להסכים עם דעותינו ומעשינו. לעומת זאת אני חושב שאויבינו (כן, הפלשתינאים הם אויבינו משום שכל אדם או קבוצה שמנסה להרוג אותי ולא חשוב למה, הוא אויב) הרבה פחות נחמדים מאיתנו הרבה פחות הגונים מאיתנו והרבה הרבה הרבה פחות מוסרים מאיתנו. זה לא הופך אותי לימני אלא לאדם ששואל שאלות קשות גם את מי שקרוב לדעותיו. אין לי ספק שמי שהגיב על דברי אינו שמאל ולו מהסיבה הפשוטה שביסוד השמאל עומד הפקפוק בנכונות כל דעה ואילו המגיבים הם אנשי ימין מובהקים לפחות בפנטיות שהם מפגינים.

  13. שמאל מפוקפק הגיב:

    "הפקפוק" של המגיב "עדו" הוא רק באלו המטילים ספק באמיתות (הפנטיות) שבהם הוא מאמין (ללא פקפוק), כפי שהוא מונה אותם בתגובתו. המוסר שלו מתאים בדיוק למוסר של ארגון פשע (כל מי "שמנסה להרוג אותי ולא חשוב למה, הוא אויב")

  14. דוב טרנופולסקי הגיב:

    אי הבנה בסיסי מאד. רובינשטיין לא הביא את הכותבים הערבים כעדים לטובת ישראל (שמוכיחים שיחסה לשבויים והאסירים בידיה טוב, למשל) ולכן התביעה שיאזן את עדותם עם סיפורי כלא אל-חיאם אינה הגיונית. הוא הביא אותם כעדים על ניצוץ מעודד של שינוי בתקשורת בעולם הערבי.
    ברעם פשוט לא הבין את שקרא.

  15. מי שרוצה עדויות הגיב:

    על ההבדלים ביחס לשבויים ואיסרים, שישאל את טננבוים, שקיבל יחס מצוין עד שהגיע לישראל….

  16. להתאבדות קולקטיבית הגיב:

    נא לקרוא את הסיפא של תגובת שמאל מפוקפק ולהבין למה אני מפנה מגיבים מסוימים לטפול נפשי. צריך לחבר כמה מהמגיבים פה עם המגיבים בערוץ 7 – הם ימצאו שפה משותפת אם יקפידו להתעלם מישראלים/פלשתינאים. חוץ מההיפוך בשתי מילים אלה אין שום הבדל בדעות

הגיבו ללחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים