השבוע עקבתי לאורך עשרות שעות אחרי התגובות בישראל בעקבות הפיגוע המחריד במדריד. האזנתי לא רק לציוצים שגרתיים של פוליטיקאים, אלא קראתי מכתבים למערכת, שמעתי מאזינים בשיחות רדיו, וניסיתי לעכל מסרים (מקצתם מטורפים) באינטרנט. רוב התגובות התאפיינו בתקווה גלויה או מרומזת, ש"הספרדים" יחושו עתה שותפות גורל איתנו, יצטרפו למלחמה הכוללנית נגד האיסלאם והאומה הערבית, ויאמצו לעצמם אוריינטציה פוליטית דומה לזו של הכותבים למערכת ב"מעריב", או המאמרים הראשיים בעיתוני המתנחלים.

מכיוון שהספרדים סירבו לשחק במגרש הזה, ואפילו ניפקו לנו תגובה הפוכה למצופה, הכעס נגדם הלך וגבר. המקלים פשוט פטרו את מיליוני הספרדים (שהם הרבה יותר ערניים ומתוחכמים מבחינה פוליטית מאיתנו) כ"מטומטמים" והמחמירים העלו שוב את ההאשמה הכבדה באנטישמיות, וכמו אנשי אל-קאעידה עצמם, נזכרו בחטאי שנת 1492 הרת הגורל, שבה גורשו היהודים והערבים מספרד.

הישראלים פשוט לא היו מוכנים לסטירת הלחי האדירה שנחתה על התזה הלאומית הקולקטיבית שלנו. הבוחרים בספרד סירבו לאמץ את תורתם של אליקים העצני ובנימין נתניהו, וגם לא את המסר של הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארצות הברית. במקום לאמץ את ההמלצות למלחמת חורמה נגד כל הערבים, שלא לדבר על ההצעות הפאשיסטיות של ישראלים רבים לגרש את המוסלמים מתחום ספרד, הם העדיפו לבחור ממשלה סוציאליסטית. הם הבינו, שמדינה אירופית הקרובה כל כך מבחינה גיאוגראפית והיסטורית לעולם הערבי, טעתה טעות מרה כאשר עלתה על מרכבתו של נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש ותמכה בהרפתקה האימפריאליסטית בעיראק.

באותה מידה נכשלו רוב הישראלים בהבנת ניסיונה הכושל של ממשלת הימין שכיהנה בספרד בזמן הפיגוע, לגלגל את ההאשמה על הבאסקים ועל ארגון ההתנגדות אט"א. הממשלה הספרדית הקודמת הבינה, שהעם יפנה נגדה ולא נגד האופוזיציה, אם יתברר שהפיגוע בוצע על ידי ערבים או מוסלמים. התמיכה במלחמת המפרץ השנייה נגד עיראק היתה בניגוד משווע לדעתם של מיליוני ספרדים. זו היתה "מלחמת ברירה" שנויה מאוד במחלוקת, כוח המשלוח הספרדי בעיראק ספג אבידות, והפיגוע במדריד היטה סופית את כף המאזניים בבחירות שהתקיימו השבוע לזכות האופוזיציה.

אסור לחטוא בדמגוגיה או סתם בחוסר דיוק: כמעט 40% מכלל הבוחרים הספרדים הצביעו בכל זאת בעד הממשלה היוצאת, מתוך שיקולים פרו אמריקאים של המעמד הבינוני, וגם בגלל שנאה למוסלמים ושאיפה לנקם. אבל הרוב המכריע הצביע בעד אוריינטציה אירופית ונגד מדיניותו של בוש. להצבעה הזאת תהיינה השלכות מרחיקות לכת באיטליה הסמוכה, שגם ממשלתה תמכה במלחמה נגד רצון רוב העם האיטלקי, ותוך התעלמות מהאינטרסים המסורתיים של איטליה בעולם הערבי.

ספרד אינה מדינה אנטישמית כיום, והשאיפה הלאומית להבנה עם העולם הערבי נובעת ממיקומה הגיאו-פוליטי ומהאינטרס להגיע לדו-קיום סביר עם המהגרים מארצות האיסלאם. נדמה לי שאפילו אחרון הישראלים מתחיל להבין את משקלם הסגולי של המהגרים האלה בהוויה האירופית, ומהשפעתם הפוליטית ההולכת וגוברת. הם מתחילים למלא באירופה את התפקיד שיהודי ארצות הברית ממלאים בארצם. זוהי כיום עובדה פוליטית, נתון סוציולוגי קבוע, וחלק ממשוואת העוצמה בין ממשלת ישראל לבין העולם הערבי בכלל, והפלסטינים בפרט. מי שחולם על פתרונות קטסטרופליים, מתוך ייאוש או חוסר תחכום פוליטי, עלול להביא חורבן על מדינת ישראל. המוסלמים לא יגורשו מאירופה, אלא ילכו בו-זמנית בשני נתיבים, שהם רק לכאורה סותרים: ההשתלבות הכלכלית והחברתית שלהם באירופה, תלווה בקונפליקטים רבים הנובעים מרצונם הלגיטימי לשמור על צביונם המקורי. זה לא יהיה תהליך פשוט, ואין טעם להצמיד לו פרשנות פשטנית, בנוסח המקובל במאמרי הפובליציסטיקה בעיתונות הישראלית. כוח בעל עוצמה וקשרים מסועפים עולה בהדרגה על הבימה הפוליטית באירופה, והוא לא יאפשר פתרון דורסני של הבעיה הפלסטינית במזרח התיכון.

כל זמן שישראל היא הכוח הכובש והמדכא (וכך היא מצטיירת בכל העולם, למעט בתי הכנסת בברוקלין והכנסיות של הימין הנוצרי בארצות הברית), אירופה תתייצב נגדה, מטעמים מורכבים של אינטרסים כלכליים והשקפת עולם ליברלית. זה אולי מלווה גם בהתעוררות אנטישמית מסוימת, בעיקר נוכח ההתגייסות היהודית למען הממסד הישראלי, אבל מתנגדיה של ישראל מהשמאל הם גם הלוחמים הגדולים נגד הגזענות ברחבי אירופה. תומכי המפלגה הסוציאליסטית בספרד, שהפילו לא רק את הממשלה הקודמת אלא גם את מדיניותה הפרו אמריקאית, צמחו על המסורת שהתנגדה לדיקטטור הפאשיסטי פרנציסקו פראנקו, בן בריתו של אדולף היטלר. דווקא בין תומכי הממשלה הקודמת, הפרו אמריקאית, יש רבים שמתגעגעים לפראנקו. כדי שהטובים יהיו בעדנו והרעים יהיו נגדנו, נצטרך לשנות את המדיניות שלנו כלפי הערבים מן הקצה עד הקצה, ולדעתי אין סיכוי שזה יקרה בעתיד הקרוב, גם אם יואל מרקוס מעיתון "הארץ" שינה את דעתו בפעם ה-11 וקורא לנו (כמו שמעון פרס) להאמין באריאל שרון.

עד שיגיע השינוי הגדול, אם יגיע, כדאי לנו להבין, שגימיקים לא יצילו אותנו מתוצאות מעשינו בשטחים. מי ששם חומר נפץ בתיקו של עבדאללה קוראן הקטן (זה בכלל לא משנה אם הוא בן עשר או 12) הוא מפלצת, אבל מי שחולם להפיק מזה הון פוליטי הוא טיפש. את המנוול ששלח אותו הייתי מוציא מכלל האנושות, אבל כל ניפוח מגמתי של הפרשה ידגיש בעולם רק את הייאוש שבו חיים הפלסטינים וילדיהם. ממשלה שרצחה כל כך הרבה ילדים בני גילו של קוראן, לא תצליח להפיק מהשליחות הנוראה שהוטלה עליו שום רווח תעמולתי. גם קוראן הוא קורבן הכיבוש למרות התיעוב שכל אדם הגון חש כלפי שולחיו.

כאשר רוברט קנדי נרצח בחמישה ליוני 1968, סברו רבים בישראל שניתן להפיק הון פוליטי עצום מזהותו של הרוצח הפלסטיני סירחאן סירחאן (למרות שהוא הוגדר אז כ"ירדני" בישראל, שלא הכירה אז ביישות הפלסטינית). כעבור זמן קצר ביקשו ראשי הממסד מוועדת העורכים של העיתונים היומיים, לצמצם מאוד את הדיון בזהותו הלאומית של הרוצח. הוראות זהות ניתנו גם לנציגויות הישראליות ברחבי העולם. מישהו במשרד החוץ קלט, שסירחאן ממקד את העניין הרב ברצח קנדי, ומתעל אותו לדיון בלתי רצוי במצוקת הפלסטינים. אבל מאז ועד היום חוזרת ההנהגה הישראלית על אותה שגיאה בדיוק. אלפי אוטובוסים שרופים ומאות אנשי זק"א לא ישנו את המציאות בשטח וגם לא את יחסי הכוחות ההסברתיים. הממסד הישראלי כבר הפיק את המקסימום התעמולתי מכל אסון אזורי או בינלאומי, אבל מסרב להבין שרק נסיגה דחופה תציל אותנו מוויכוח כלל עולמי חדש, והפעם על עצם קיומנו כאן.

מועמד סביר

יוסי ביילין ניצח, אבל הישגו של ח"כ רן כהן, המועמד שהפסיד בהתמודדות על הנהגת "יחד" היה מרשים. דווקא הניסיון הפוליטי המפא"יניקי של ביילין, ומכונת הארגון המשומנת שלו, היו עושר השמור לבעליו לרעתו. ביילין מדיף ניחוח של מפלגת העבודה, וזה אולי לא מרתיע את הציבור הרחב יותר של מצביעי מרצ ז"ל. אבל חלק מהפעילים חיפשו זיקה גם לשמאל חברתי. מצביעי רן כהן לא הפגינו מורת רוח מהסכמי ז’נבה, או מהזיקה של מפלגתם למחנה השלום. הם פשוט התקשו לקבל את אישיותו הקרה והמנוכרת של ביילין, ואת סירובו להתייחס ברצינות למצוקות הכלכליות-חברתיות. זה לא מקרי שהיה הבדל כזה בין ההצבעה בעד ביילין בתל-אביב, לבין התמיכה בכהן בפריפריה.

אצלנו נוטים לזלזל בהבדלים הרעיוניים שבין פעילי מרצ לאנשי שינוי, וניצחונו של ביילין כאילו טישטש עוד יותר את הפערים האידיאולוגיים החשובים האלה. זוהי טעות, ואם ביילין לא יבין זאת, הוא עלול להפסיד את תפקידו לפני הבחירות הבאות לכנסת. השתתפותה של שינוי בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה העצימה את גאוות היחידה והייחוד של אנשי מרצ. ביילין נבחר למרות עמדותיו הוורדרדות בנושאים כלכליים, ולא בזכותם, וזה משום שהנושא המדיני המעסיק את כל תושבי המדינה הוא דומיננטי במיוחד בקרב מצביעי השמאל הציוני.

ביילין רדיקלי יותר מנקודת ראות יונית, והרמזים שפיזר בזכות הסירוב לשרת בשטחים הכריעו את הכף בעדו בעיקר בסניף התל-אביבי הגדול, אבל גם בריכוזים קלאסיים אחרים של מרצ. התמיכה של שמרנים מובהקים בנושא המדיני כמו אמנון רובינשטיין ויאיר צבן הזיקה מאוד לרן כהן, וגרעה ממנו קולות של מאות אנשי שמאל צעירים ורדיקליים יחסית, שסופם לעצב לעצמם מסגרות פוליטיות מחוץ לקונסנזוס הציוני.

לנושא העדתי לא היה תפקיד מכריע. כהן זכה בקולות רבים, והוכיח שוב שהוא השתלב בצורה מושלמת בסביבה הצברית-אשכנזית בה פעל כל ימיו. רן כהן נולד בעיראק, והעובדה הזאת הוסיפה, ולא גרעה ממנו קולות. הוא מעולם לא התגדר בעדתיות, וחיפש תמיד את המכנה המשותף הישראלי, אולי אפילו הצברי (מכאן בחירתו בשם "רן" תחת שמו המקורי, "סעיד").

המנצח ביילין הוא מועמד סביר במציאות הישראלית, ויש לקוות שהוא יעמוד לפחות בהבטחתו לתמוך בסרבנים, ולאמץ תפיסות סוציאל-דמוקרטיות ולא "סוציאל-ליברליות" בנושא החברתי. יש לקוות שהוא זוכר, שיוסי שריד מחכה לו בפינה.

Share on Facebook