הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 במרץ, 2004 23 תגובות

השבוע עקבתי לאורך עשרות שעות אחרי התגובות בישראל בעקבות הפיגוע המחריד במדריד. האזנתי לא רק לציוצים שגרתיים של פוליטיקאים, אלא קראתי מכתבים למערכת, שמעתי מאזינים בשיחות רדיו, וניסיתי לעכל מסרים (מקצתם מטורפים) באינטרנט. רוב התגובות התאפיינו בתקווה גלויה או מרומזת, ש"הספרדים" יחושו עתה שותפות גורל איתנו, יצטרפו למלחמה הכוללנית נגד האיסלאם והאומה הערבית, ויאמצו לעצמם אוריינטציה פוליטית דומה לזו של הכותבים למערכת ב"מעריב", או המאמרים הראשיים בעיתוני המתנחלים.

מכיוון שהספרדים סירבו לשחק במגרש הזה, ואפילו ניפקו לנו תגובה הפוכה למצופה, הכעס נגדם הלך וגבר. המקלים פשוט פטרו את מיליוני הספרדים (שהם הרבה יותר ערניים ומתוחכמים מבחינה פוליטית מאיתנו) כ"מטומטמים" והמחמירים העלו שוב את ההאשמה הכבדה באנטישמיות, וכמו אנשי אל-קאעידה עצמם, נזכרו בחטאי שנת 1492 הרת הגורל, שבה גורשו היהודים והערבים מספרד.


הישראלים פשוט לא היו מוכנים לסטירת הלחי האדירה שנחתה על התזה הלאומית הקולקטיבית שלנו. הבוחרים בספרד סירבו לאמץ את תורתם של אליקים העצני ובנימין נתניהו, וגם לא את המסר של הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארצות הברית. במקום לאמץ את ההמלצות למלחמת חורמה נגד כל הערבים, שלא לדבר על ההצעות הפאשיסטיות של ישראלים רבים לגרש את המוסלמים מתחום ספרד, הם העדיפו לבחור ממשלה סוציאליסטית. הם הבינו, שמדינה אירופית הקרובה כל כך מבחינה גיאוגראפית והיסטורית לעולם הערבי, טעתה טעות מרה כאשר עלתה על מרכבתו של נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש ותמכה בהרפתקה האימפריאליסטית בעיראק.


באותה מידה נכשלו רוב הישראלים בהבנת ניסיונה הכושל של ממשלת הימין שכיהנה בספרד בזמן הפיגוע, לגלגל את ההאשמה על הבאסקים ועל ארגון ההתנגדות אט"א. הממשלה הספרדית הקודמת הבינה, שהעם יפנה נגדה ולא נגד האופוזיציה, אם יתברר שהפיגוע בוצע על ידי ערבים או מוסלמים. התמיכה במלחמת המפרץ השנייה נגד עיראק היתה בניגוד משווע לדעתם של מיליוני ספרדים. זו היתה "מלחמת ברירה" שנויה מאוד במחלוקת, כוח המשלוח הספרדי בעיראק ספג אבידות, והפיגוע במדריד היטה סופית את כף המאזניים בבחירות שהתקיימו השבוע לזכות האופוזיציה.


אסור לחטוא בדמגוגיה או סתם בחוסר דיוק: כמעט 40% מכלל הבוחרים הספרדים הצביעו בכל זאת בעד הממשלה היוצאת, מתוך שיקולים פרו אמריקאים של המעמד הבינוני, וגם בגלל שנאה למוסלמים ושאיפה לנקם. אבל הרוב המכריע הצביע בעד אוריינטציה אירופית ונגד מדיניותו של בוש. להצבעה הזאת תהיינה השלכות מרחיקות לכת באיטליה הסמוכה, שגם ממשלתה תמכה במלחמה נגד רצון רוב העם האיטלקי, ותוך התעלמות מהאינטרסים המסורתיים של איטליה בעולם הערבי.


ספרד אינה מדינה אנטישמית כיום, והשאיפה הלאומית להבנה עם העולם הערבי נובעת ממיקומה הגיאו-פוליטי ומהאינטרס להגיע לדו-קיום סביר עם המהגרים מארצות האיסלאם. נדמה לי שאפילו אחרון הישראלים מתחיל להבין את משקלם הסגולי של המהגרים האלה בהוויה האירופית, ומהשפעתם הפוליטית ההולכת וגוברת. הם מתחילים למלא באירופה את התפקיד שיהודי ארצות הברית ממלאים בארצם. זוהי כיום עובדה פוליטית, נתון סוציולוגי קבוע, וחלק ממשוואת העוצמה בין ממשלת ישראל לבין העולם הערבי בכלל, והפלסטינים בפרט. מי שחולם על פתרונות קטסטרופליים, מתוך ייאוש או חוסר תחכום פוליטי, עלול להביא חורבן על מדינת ישראל. המוסלמים לא יגורשו מאירופה, אלא ילכו בו-זמנית בשני נתיבים, שהם רק לכאורה סותרים: ההשתלבות הכלכלית והחברתית שלהם באירופה, תלווה בקונפליקטים רבים הנובעים מרצונם הלגיטימי לשמור על צביונם המקורי. זה לא יהיה תהליך פשוט, ואין טעם להצמיד לו פרשנות פשטנית, בנוסח המקובל במאמרי הפובליציסטיקה בעיתונות הישראלית. כוח בעל עוצמה וקשרים מסועפים עולה בהדרגה על הבימה הפוליטית באירופה, והוא לא יאפשר פתרון דורסני של הבעיה הפלסטינית במזרח התיכון.


כל זמן שישראל היא הכוח הכובש והמדכא (וכך היא מצטיירת בכל העולם, למעט בתי הכנסת בברוקלין והכנסיות של הימין הנוצרי בארצות הברית), אירופה תתייצב נגדה, מטעמים מורכבים של אינטרסים כלכליים והשקפת עולם ליברלית. זה אולי מלווה גם בהתעוררות אנטישמית מסוימת, בעיקר נוכח ההתגייסות היהודית למען הממסד הישראלי, אבל מתנגדיה של ישראל מהשמאל הם גם הלוחמים הגדולים נגד הגזענות ברחבי אירופה. תומכי המפלגה הסוציאליסטית בספרד, שהפילו לא רק את הממשלה הקודמת אלא גם את מדיניותה הפרו אמריקאית, צמחו על המסורת שהתנגדה לדיקטטור הפאשיסטי פרנציסקו פראנקו, בן בריתו של אדולף היטלר. דווקא בין תומכי הממשלה הקודמת, הפרו אמריקאית, יש רבים שמתגעגעים לפראנקו. כדי שהטובים יהיו בעדנו והרעים יהיו נגדנו, נצטרך לשנות את המדיניות שלנו כלפי הערבים מן הקצה עד הקצה, ולדעתי אין סיכוי שזה יקרה בעתיד הקרוב, גם אם יואל מרקוס מעיתון "הארץ" שינה את דעתו בפעם ה-11 וקורא לנו (כמו שמעון פרס) להאמין באריאל שרון.


עד שיגיע השינוי הגדול, אם יגיע, כדאי לנו להבין, שגימיקים לא יצילו אותנו מתוצאות מעשינו בשטחים. מי ששם חומר נפץ בתיקו של עבדאללה קוראן הקטן (זה בכלל לא משנה אם הוא בן עשר או 12) הוא מפלצת, אבל מי שחולם להפיק מזה הון פוליטי הוא טיפש. את המנוול ששלח אותו הייתי מוציא מכלל האנושות, אבל כל ניפוח מגמתי של הפרשה ידגיש בעולם רק את הייאוש שבו חיים הפלסטינים וילדיהם. ממשלה שרצחה כל כך הרבה ילדים בני גילו של קוראן, לא תצליח להפיק מהשליחות הנוראה שהוטלה עליו שום רווח תעמולתי. גם קוראן הוא קורבן הכיבוש למרות התיעוב שכל אדם הגון חש כלפי שולחיו.


כאשר רוברט קנדי נרצח בחמישה ליוני 1968, סברו רבים בישראל שניתן להפיק הון פוליטי עצום מזהותו של הרוצח הפלסטיני סירחאן סירחאן (למרות שהוא הוגדר אז כ"ירדני" בישראל, שלא הכירה אז ביישות הפלסטינית). כעבור זמן קצר ביקשו ראשי הממסד מוועדת העורכים של העיתונים היומיים, לצמצם מאוד את הדיון בזהותו הלאומית של הרוצח. הוראות זהות ניתנו גם לנציגויות הישראליות ברחבי העולם. מישהו במשרד החוץ קלט, שסירחאן ממקד את העניין הרב ברצח קנדי, ומתעל אותו לדיון בלתי רצוי במצוקת הפלסטינים. אבל מאז ועד היום חוזרת ההנהגה הישראלית על אותה שגיאה בדיוק. אלפי אוטובוסים שרופים ומאות אנשי זק"א לא ישנו את המציאות בשטח וגם לא את יחסי הכוחות ההסברתיים. הממסד הישראלי כבר הפיק את המקסימום התעמולתי מכל אסון אזורי או בינלאומי, אבל מסרב להבין שרק נסיגה דחופה תציל אותנו מוויכוח כלל עולמי חדש, והפעם על עצם קיומנו כאן.


מועמד סביר


יוסי ביילין ניצח, אבל הישגו של ח"כ רן כהן, המועמד שהפסיד בהתמודדות על הנהגת "יחד" היה מרשים. דווקא הניסיון הפוליטי המפא"יניקי של ביילין, ומכונת הארגון המשומנת שלו, היו עושר השמור לבעליו לרעתו. ביילין מדיף ניחוח של מפלגת העבודה, וזה אולי לא מרתיע את הציבור הרחב יותר של מצביעי מרצ ז"ל. אבל חלק מהפעילים חיפשו זיקה גם לשמאל חברתי. מצביעי רן כהן לא הפגינו מורת רוח מהסכמי ז’נבה, או מהזיקה של מפלגתם למחנה השלום. הם פשוט התקשו לקבל את אישיותו הקרה והמנוכרת של ביילין, ואת סירובו להתייחס ברצינות למצוקות הכלכליות-חברתיות. זה לא מקרי שהיה הבדל כזה בין ההצבעה בעד ביילין בתל-אביב, לבין התמיכה בכהן בפריפריה.


אצלנו נוטים לזלזל בהבדלים הרעיוניים שבין פעילי מרצ לאנשי שינוי, וניצחונו של ביילין כאילו טישטש עוד יותר את הפערים האידיאולוגיים החשובים האלה. זוהי טעות, ואם ביילין לא יבין זאת, הוא עלול להפסיד את תפקידו לפני הבחירות הבאות לכנסת. השתתפותה של שינוי בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה העצימה את גאוות היחידה והייחוד של אנשי מרצ. ביילין נבחר למרות עמדותיו הוורדרדות בנושאים כלכליים, ולא בזכותם, וזה משום שהנושא המדיני המעסיק את כל תושבי המדינה הוא דומיננטי במיוחד בקרב מצביעי השמאל הציוני.


ביילין רדיקלי יותר מנקודת ראות יונית, והרמזים שפיזר בזכות הסירוב לשרת בשטחים הכריעו את הכף בעדו בעיקר בסניף התל-אביבי הגדול, אבל גם בריכוזים קלאסיים אחרים של מרצ. התמיכה של שמרנים מובהקים בנושא המדיני כמו אמנון רובינשטיין ויאיר צבן הזיקה מאוד לרן כהן, וגרעה ממנו קולות של מאות אנשי שמאל צעירים ורדיקליים יחסית, שסופם לעצב לעצמם מסגרות פוליטיות מחוץ לקונסנזוס הציוני.


לנושא העדתי לא היה תפקיד מכריע. כהן זכה בקולות רבים, והוכיח שוב שהוא השתלב בצורה מושלמת בסביבה הצברית-אשכנזית בה פעל כל ימיו. רן כהן נולד בעיראק, והעובדה הזאת הוסיפה, ולא גרעה ממנו קולות. הוא מעולם לא התגדר בעדתיות, וחיפש תמיד את המכנה המשותף הישראלי, אולי אפילו הצברי (מכאן בחירתו בשם "רן" תחת שמו המקורי, "סעיד").


המנצח ביילין הוא מועמד סביר במציאות הישראלית, ויש לקוות שהוא יעמוד לפחות בהבטחתו לתמוך בסרבנים, ולאמץ תפיסות סוציאל-דמוקרטיות ולא "סוציאל-ליברליות" בנושא החברתי. יש לקוות שהוא זוכר, שיוסי שריד מחכה לו בפינה.

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. שי הגיב:

    כיף לקרוא אותך. ומעניין. שבת שלום.

  2. הערונת הגיב:

    מספרד גורשו לא "ערבים ויהודים" אלא ערבים-מוסלמים וערבים-יהודים.

    יורם בר-חיים

  3. חיים ברעם הגיב:

    לשרית, אני בהחלט מכיר בקיומו ובחשיבותו של המרכיב העדתי-מעמדי, אבל לא רואה ברן כהן טריבון עממי גדול. אם הייתי במרצ, לא הייתי מצביע, אבל אני לא. בין השאר, עייני בהתנהגותם בכנסת, כאשר עיסאם מחול העלה השבוע את הנושא הגרעייני ואת ההיבט הבטיחותי שלו. ברגעים מכריעים הם מצטרפים ללאומנות היהודית. זה עצוב שאין בכלל שמאל יהודי בכנסת. למזלנו אנחנו מיוצגים היטב על ידי השליחים שלנו בחד"ש.

  4. גלילי הגיב:

    הרשו לי להתנגד לדעות המושמעות פה . לחיים דעה מסוימת והוא מתאים את העובדות אליה . ליורם דעה פרו ערבית ולפיכך היהודים שגורשו מספרד הם יהודים ערבים . מאחר ודברים כתובים לא נמחקים וניתן לבדקם לאורך זמן , אני הקטן מעלה דעה שהיא נבואה והלוואי שלא תתגשם. האיסלם הקיצוני רוצה לא רק זכויות אלא רואה ב"ציונים" וב"צלבנים" אויב שיש להשמידו או לאסלם אותו.ההמונים הערבים מהנהנים בשתיקה ותומכים בפעולות ההתאבדות. אם ספרד חושבת לקנות שקט על ידי חנופה לערבים טעות בידה . תוך זמן קצר הטרור יגיע לכל ארצות אירופה . תהיה התעוררות כי אדם (או מדינה )שנלחץ לקיר מתחיל להתגונן. נראה לי שתיאורית ברעם תתמוטט והיתה כלא היתה .אז או שהעולם ימשיך כמנהגו או שכל הנשים יעטו רעלות.

  5. שרית הגיב:

    חיים שלום
    אני קוראת ותיקה שלך עוד מירושלים, ואני שמחה שלתלאביבית בהווה כמוני יש דרך להתקל בך בלי המקומון. אני חייבת לך המון, אז תודה רבה בהזדמנות זו ושתמשיך לכתוב עד שתהיה כאן ארץ רב-תרבותית שיוויונית, אינשאללה.
    ועכשיו לביקורת. אני מופתעת שלא הצבעת חזק על המרכיב הבורגני-אשכנזי-חילוני-מעמד ביניים (נדמה לי שזה מעמד ביניים אשר מאמין שרק הדרך הקפיטליסטית תאפשר לו להיות מי שהוא) בהצבעה. המרכיב העדתי-מעמדי בהצבעה הוא סופר משמעותי ואנחנו רואות כאן שוב שמאל ציוני לבן, שהוא למעשה מרכז שמרני לחלוטין ברמה החברתית-כלכלית וחסר מעוף ממשי גם באופציית הקיום הדו-לאומית (ישראל-פלסטין ופלסטינים-ישראלים).
    הכתבה של חנה קים בהארץ מסכמת זאת בצורה בהירה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=405986

    וכדאי גם להציץ באתר קדמה בתגובות הקוראות/ים:
    http://www.kedma.co.il/Default.asp

    בברכה
    שרית

  6. ע הגיב:

    כותב המאמר טוען שהספרדים יותר מתוחכמים פוליטית מהישראלים, אבל כל הקטע עליהם תולה את כל השינוי הפוליטי בספרד בפיגוע במדריד. נו, ולחשוב ככה זה לא להגיד שהם טמבלים שארוע בודד יכול להפוך את השלטון?

  7. רענן הגיב:

    חיים שלום,\
    היית מוחה כנגד חיסול ממוקד של המפלצת שטמנה בתיקו של עבדאללה הקטן?

  8. חיים ברעם הגיב:

    לרענן, כן, הייתי מוחה.
    מכל מקום, ככל שחולף הזמן גובר חששי או חשדי שהייתה כאן פרובוקציה. יש לכך המון סימנים מדאיגים וה"ספין" הופך לחלק מהמאמץ המלחמתי בכל מקום.

  9. אושרה הגיב:

    ליורם: יפה ששמת לב שצריך לתקן את אותה נקודה. למרות זאת – לא ערבים-מוסלמים וערבים-יהודים – פשוט מוסלמים ויהודים. הם לא היו ערבים כיוון שלא גרו במדינות ערב, ויהודים אינם יכולים להיקרא ערבים כיוון שהיהדות נחשבת לאום מסיבה שאינה ברורה לי.

    לגלילי: אין פה בדבר התאמת העובדות לדעת הכותבים -אתה יכול להתאים את העובדות לדעתך? לא, העובדות הללו חד משמעיות.
    עשו בחוכמה הספרדים, ולא מדובר בריכוך הערבים דרך מדיניות פיוס, אלא בבחירה במוסריות גם כשקשה ורע. רק הזמנים האלה ילמדו על טיב האדם – האם כשכואב הוא שומר על ציוויון מוסרי, או שמא יילך להתקיף מהאוויר את עזה.

  10. לאושרה הגיב:

    מגורשי ספרד היו ערבים משום שדיברו ערבית והיו חלק מהמרחב הערבי כפי שהיה אז, למעשה כפי שנוצר על-ידי האימפריה האסלאמית משום שלא הייתה עדיין לאומיות ערבית כפי שמבינים אותה היום. ברור מכאן שהיהודים בספרד לא היו בני "לאום יהודי", מונח שלא הייתה לו אז שום משמעות אלא השתייכו תרבותית לסביבה הערבית שחיו בה. הרמב"ם, שחי אז בספרד, כתב בערבית ספרי פילוספיה ותאולוגיה ולא היה שונה מהותית מתאולוגים-פילוסופים-מדענים ערבים שהיו באותו איזור באותו זמן (ובכלל לא באירופה). בערבית הוא ידוע כאבן-מיימון, פילוסוף חשוב.

  11. ועוד הערה הגיב:

    אלברט איינשטיין היה יהודי-גרמני, סבא שלי היה יהודי אוקראיני ומגורשי ספרד היו יהודים-ערבים. למה המונח הזה צריך להפריע למישהו חוץ מאשר לגזענים ? הציונות בנתה דיכוטומיה מוחלטת בין "יהודי" ל"ערבי", למרות שאלו קטגוריות מתחומים שונים. אדם חושב לא אמור לאמץ את הדיכוטומיה הזו. אתן דוגמא בת ימינו :
    האם אברהם צרפתי, איש שמאל מרוקאי, אנטי-ציוני ופטריוט ערבי מוצהר איננו ערבי-יהודי באותה המידה שטרוצקי היה רוסי-יהודי ?

    יורם בר-חיים

  12. שלומי בר אבא הגיב:

    יורם על פי הדוגמאות שלך:
    היהודים שגורשו מספרד היו יהודים ספרדים ואברהם צרפתי הוא יהודי מרוקאי. יהודי ערבי יכול להיות רק מי שרואה את עצמו כערבי (כמוך לדוגמא). אין צורך להיות דיכוטומי ולקרוא לכל היהודים שבאו מארצות המזרח התיכון לכאן- ערבים. אלא אם הם החליטו שהם כאלו.

  13. אושרה הגיב:

    אם אברהם צרפתי אתאיסט או מרחיק עצמו מהדת היהודית, אינו ערבי יהודי, הוא פשוט ערבי.
    אלברט איינשטיין היה יהודי בן גרמניה או גרמני בן הדת היהודית, כשם שנטלי עטייה היא יהודיה מארץ ישראל או ישראלית יהודיה.
    ישראלי וגרמני הם שיוכיים למדינות. יהודי או מוסלמי מתייחס לדת, וערבי ללאום, כשם שהיהדות רואה עצמה גם לאום, עוד לפני שהיתה דת.
    לא מדובר ביפריע למישהו, מדובר פשוט בלא נכון… אתה יכול לצאת נגד זה, להגיד שזה מטופש, לא להסכים להשתמש במינוחים האלה – אבל היהדות היא לאום, וערבי הוא בן-ערב שאינו יהודי. זאת פשוט ההגדרה…

  14. לשלומי הגיב:

    לא דיברתי בכלל על היהודים מהמזרח התיכון שחיים בישראל, הם יקבעו את זהותם בסיטואציה המורכבת שלהם. דיברתי על היהודים באנדלוס, שהיו חלק אינטגרלי מסביבה ערבית, שוניםב בדתם בלבד. מאחר וערביות אינה דת (למרות שהאסלאם עיצב את התרבות וההיסטוריה שלה), אותם יהודים היו ערבים.

    וכן, צרפתי רואה עצמו כערבי(לאום)-מרוקאי(שייכות לארץ)-יהודי(עדה דתית, לא זהות משמעותית עבורו).

  15. גלילי הגיב:

    ליורם – אני עוקב אחרי דעותיך בפליאה . להגיד על הרמבם שהוא ערבי זה באמת מוגזם. עם כל הערביות שלך לא תוכל להתכחש לעובדה שמה שמיחד את היהודים מאז ומעולם היא היחס לארץ ישראל הכמיהה לחזור אליה . המנהגים והתפילות שנשמרו כמות שהם הן באירופה המזרחית והן בתימן וצפון אפריקה .עיין בכתבי הרמבם וראה כמה מוקדש לארץ ישראל . מעצב היהדות בעת החדשה נקרא ערבי.מי שאינו מסונוור יודע כי בגלויות של מזרח אירופה היו בקרב היהודים דעות שונות אולם כמו היום התנועה הציונית גברה . יש כיום בין היהודים דעות שונות אולם דעתך ומעשיך – הזדהות עם בני הכפר , שלילה מוחלטת של המדינה ומלחמת חרמה נגדה מעוררת בי פליאה.אני גאה כי ניתן לך פתחון פה נראה לי שגם במדינות מתוקנות היו מגיבים אחרת . אכן למרות ההתבכינות זאת הדמוקרטיה בהתגשמותה.

  16. מה הקשר ? הגיב:

    נניח שהרמב"ם נכסף בכל נימי נפשו ל"ארץ ישראל" (אבל יכול היה להגר אליה ולא עשה זאת, הסתפק בהגירה למצרים), במה זה סותר את היותו ערבי-יהודי ? דווקא הכמיהה הזו שהיה קל יחסית לממש ולא מומשה מוכיחה כי מדובר בעניין דתי-רוחני שאינו עומד בסתירה לחיי היומיום בתוך סביבתו הערבית.
    זו בדיוק הבעיה שלך, אתה רואה הכל בפרספקטיבה של דיכוטומיה טואלית בין "ערבי" לבין "יהודי", דיכוטומיה שנוצרה על-ידי הציונות ולא הייתה קיימת קודם לכן, ודאי שלא בזמנו של הרמב"ם.
    ישנן גם דוגמאות חזקות יותר, למשל שמואל בן עדיה, שכמעט ואינו ידוע במסורת היהודית, אם כי יש על שמו רחוב קטן בחיפה, אבל כל ילד בכל בית-ספר ערבי לומד עליו ועל גבורתו (הוא לא הסגיר את סודות הממלכה גם כשעונה ובנו נרצח).

    ואגב, אני לא "מזדהה" עם אבנאא אלבלד, אני חבר מהשורה בה.

  17. אנדלוסיה הגיב:

    מילה על חיסולים
    תרשו לי לא להיכנס לוויכוח על הערבים היהודים, ולהתייחס לשאלת חיסולו של שולח עבדאללה הקטן (וכן, גם אני שמעתי מיד ראשונה את הסיפור מאישה שהיתה באותו יום במחסום, והסיפור לגמרי מפוקפק). השאלה רלבנטית שבעתיים יום לאחר חיסולו המופקר של אחמד יאסין.
    ישראל עדיין קוראת לעצמה מדינה דמוקרטית, שלא גוזרת עונש מוות על שום פשע. בהתאם לכך, אם רוצה ישראל לנטרל את נזקו של איזה "טרוריסט", היא יכולה לתפוס אותו, להביאו למשפט, ולהחליט מה ייעשה בו. כך ראוי שייעשה לכל אדם שיש למדינה משהו נגדו.
    ולאור מספר הפעמים שהיא החליטה על עונש מוות בעבר, מן הראוי היה גם שישראל תעגן אותו בספר החוקים שלה סוף-סוף, בא לציון גואל וחשפנו את הפרצוף האמיתי וגו’. אך לא – ישראל ממשיכה להעמיד פני דמוקרטיה, ולהפר את חוקיה-היא. או שאולי עונש מוות מגיע רק לערבים? מה קורה שם עם הדמוקרטיה?
    מי את, ישראל? מדינה או אולי מאפיה, חבורה של בריונים שמצפצפים על החוק ואין להם אלוהים?

  18. אשר פרוליך הגיב:

    שלוש שאילות:(מתוך המאמר ומחוצה לו)

    א)מה הפרוש של המונח "סוציאל-ליברלי"?
    ב)מה ההבדל בין "סוציאל-דמוקרטי"ל"סוציאל-ליברלי"?ומה מבינהם המועמד "הראוי"?
    ג)למה 99% מהמאמר מהתגובות סובבות סביב הסכסוך ישראלי-פלסטינאי ו1% סביב הבעיות החמורות של החברה הישראלית(והפלסטינאית)?

  19. רענן הגיב:

    לחיים ברעם ולאנדלוסיה,\
    מה שרציתי לומר בעניין חיסולו של הנשמה הטובה
    ששלחה את עבדאללה הקטן אל מותו הוא זה: אך מקרה הוא שאותו ילד לא נקרע לגזרים. לו היה אותו משלח מחוסל לפני שהיה מבצע את זממו, הרי שעבדאללה הקטן היה ניצל. אם כן יש לנו דילמה מוסרית- חיסולו של המבוגר היה מונע את מותו של הילד. \
    לגבי חיסולו המופקר של המנוח אחמד יאסין: היום התפרסמה בבטאון הרשות מודעה בחתימת כ200 אישים פלסטינים הקוראת לאנשי ההדק לשמור על איפוק. במקרים הקודמים, בהם חוסלו פעילי שטח, לא ראינו מודעות מן הסוג הזה. כנראה שברשות "נפל האסימון" בעיקבות החיסול הזה, וחלקס לפחות מבין שהם אינם חסינים מפגיעה.ובכן פחדנות לשמה יש כאן: כל עוד חוסלו האחרים, למי זה מזיז. ברגע שאנחנו בסכנה צריך "לשמור על איפוק".

  20. "נפל האסימון" (אצל רענן) הגיב:

    דרך החשיבה של המגיב "רענן" מאפיינת לא רק את דרך חשיבתם של "רעננים" ("הישראלי המצוי") אלא את דרך חשיבתו של שלטון הכיבוש כולו (ממשלה, צבא, שב"כ). ברגע שהפלשתינים שקוראים לאיפוק ו/או לחידוש המשא ומתן הרי זה "מתוך פחדנות לשמה" כי "נפל אצלם האסימון" (ועוד ביטויים שחצניים מהסוג הזה). והמסקנה (שלהם) עוד קצת הרג וחיסולים ואפשר יהיה להכניע (את הפחדנים). צריך להזכיר כי כוחות הכיבוש לא בוחלים גם בהרג מפגינים בלתי מזוינים (בתחילת האינתיפדה למשל, נהרגו בידי כוחות הכיבוש כ-40 מפגינים פלסטינים עד שנורתה יריה אחת מצידם). לכן, בידי הפלסטינים לא נותרו אלא שתי ברירות, המשך המאבק (עד שאצל הישראלים באמת "יפול האסימון") או כניעה. כל הדיבורים על "מאבק לא אלים" (שכוחות הכיבוש יהפכו אותו מיד לאלים מאוד) ןחזרה למשא ומתן (בתנאים הנוכחיים) הם זריעת אשליות בלבד.

  21. רענן הגיב:

    רבותי בני הפלוגתא, שבת שלום.
    א. אבקש להתייחס אל דברי לגופם. אם מי מכם סבור שחיסולו של האיש ששיגר את עבדאללה הקטן היה בבחינת מעשה לא מוסרי, הוא מוזמן לעשות
    זאת.\
    ב.בקשר לדבריה של אנדלוסיה "אם רוצה ישראל לנטרל את ניזקו של איזה טרוריסט"- לא ברור למה היא מתכוונת. אם הטרוריסט נושא עליו חגורת נפץ והוא נמצא, נניח, בקרן הרחובות ארלוזורובה פינתגובה דיזנגובה איך בדיוק אפשר לנטרל אותו

  22. ציוני גאה/הגיון מוזר הגיב:

    אחרי גל הפיגועים ברכבות עשו הספרדים את כל הדברים "הנכונים":
    החליפו את הממשלה ששתפה פעולה עם בוש
    הכריזו על פינוי החילים מעירק
    ואפילו…לא נסעו למשחק כדורסל בתל אביב

    אז מה קרה למה הטרור שם נמשך

    בן לאדן….תרחם

  23. אחת שגרה שם… הגיב:

    חיים שלום רב,

    לא מובנת לי קביעת העובדה הנחושה על-ידך שכיום ספרד היא מדינה לא אנטישמית. אכן? לדעתי קביעה זו אינה נכונה באופן גורף ואולי אף בכלל. אולי קצת קשה לי להבחין בין אנטישמיות לאנטי-ישראל, מבחינתי ההבחנה בין השתיים נועדה לעיוורים. בספרד מתקיימות הפגנות ענק נגד ישראל, קיימים ספרי היסטוריה שמספרים דברים מעניינים אבל ראויים לבדיקה מעמיקה בדבר נכונותם, ישנם מקומות בהם בית הכנסת היחיד שעוד נותר מוסתר היטב מפני התושבים – האם זו לא אנטישמיות? אולי זהו סתם פחד של יהודים מפני עצמם?

הגיבו לאנדלוסיה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים