הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 במרץ, 2004 50 תגובות

בתולדותינו אנו משתבחים באימוצם של מיתוסים ובהפיכתם לעובדות היסטוריות, לאורן נחנך דורות של צעירות וצעירים: גלות שלא היתה ולא נבראה, מרידות טרגיות שנתפשו כמעשי גבורה, ההתאבדות במצדה ומצור מצדה בכלל, מעטים מול רבים, ציונות כגורם מיישב ומשכיל, מרידות בשואה, כיבוש נאור ואפילו דחיית הצעת ברק "הנדיבה" בידי ערפאת ופרוץ האינתיפאדה בעקבותיה. כותב שורות אלה נמנה עם ה"בוגדים" – המוקעים אל עמוד הקלון האתנו-צנטרי ונחרכים בשלהבת צידקת הדרך ומדורת השבט בכלל, קרי מנפצי מיתוסים אובססיביים, ובתור שכזה אזמין אתכם לבחון את אחד המועדים היותר מרגשים ומדמעים בתולדות עמנו, והכוונה ליום ה-29 בנובמבר 1947, יום בו הכריז ארגון האו"ם, וברוב מרשים, על הקמתה הצפויה של מדינה ליהודי ארץ-ישראל.

רגע-רגע, אולי נשכח בכל אופן משהו? כן-כן, באותה הכרזה גורלית באו"ם הוחלט גם על הקמת מדינה ערבית (פלסטינית) בארץ ישראל הבתר-מנדטורית. הידענו? הנזכור? הציבור המסתייג מעצם איזכורה של החלטה זו מתחלק לשני מחנות עיקריים: הראשון, הדורסני, מבקש להשכיח עובדה זו ולטאטא אותה אל מתחת לשטיח הזמן ההיסטורי; השני – המעט יותר מוסרי, טוען: נכון, אבל הערבים דחו בשתי ידיהם את ההצעה ולכן יצאו קרחים מכאן ומכאן ולא נשאר בידם מאום.


הייתכן? האם סכלותם של הערבים היתה כה רבה, או שמא טירופם ושנאת היהודים בקרבם היו כרטייה מעוורת על עיניהם. אך מה מסתבר? כל צד, הציוני והערבי, דחה מבחינתו את ההחלטה הגורלית באו"ם וניסה לקדם את האינטרסים שלו בעזרת כוח, בקרב של הורדת ידיים לאומית-אתנית.


ברחוב היהודי התקבלה החלטת האו"ם בריקודי הורה סוחפת, בחיבוקים ובנשיקות, ומוסדות היישוב, ובראשם הסוכנות היהודית, ברכו על המוגמר. על המוגמר? לא-ולא, הללו סרבו בתוקף לאמץ את חלקה השני של ההכרזה הגורלית, זו שהצהירה על הקמת מדינה ערבית (כהחלטת האו"ם). בן-גוריון הכריז במפורש כי חידוש הריבונות של העם היהודי לאור החלטת האו"ם הינו רק "בחלק ממולדתו העתיקה" (רמז להרחבת הכיבוש בהמשך הקרבות), וכמה חודשים קודם לכן הצהיר בן גוריון על "זכות על ארץ ישראל המערבית כולה".


מוסדות התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית היו חלוקים בדעתם וגיבשו בסופו של דבר (בהשפעת הוועד הערבי העליון) קו אחיד, מסתייג מעצם ההחלטה, שהרי זו קיפחה אותם, לדעתם, באופן משווע, ובמלים אחרות: האו"ם מסר את רוב שטחי ארץ ישראל בידי המיעוט היהודי, שהיווה אז רק שליש מהאוכלוסייה.


לא היתה פה כלל דחייה בבחינת ביטול מופגן של החלטת האו"ם, והרחוב הערבי, הפלסטיני, יצא במחאה אלימה כנגד ההחלטה, ובלבו הסוער דרש להרחיב את שטח מדינתו הצפויה. אותה החלטה אגב, גיבש לעצמו היישוב העברי בארץ. אז החל השלב הראשון במלחמת 1948 – א-נכבא/השחרור.


יום למחרת (30.11.47) מכריזה ההגנה על מצב של גיוס כללי ומפרסמת פקודה העוסקת בארגון הכוחות, בפריסתם, בגזרות התפקוד שלהם, בתפקידים, במפקדים ובפקודים, מן החפ"ש ועד הרמ"א. בן-גוריון, שראה את מהלך העניינים דרך כוונת הרובה, והעריך את הכוחנות כאמצעי בדוק להשגת יעדים מדיניים, ביקש להרחיב את שטחה של המדינה הצפויה לקום ("יהודה" כפי שקרא לה) על-ידי השתלטות, כיבוש, טיהור אתני ועוד.


בראשית דצמבר 1947 הבטיח בן-גוריון כי "אין סידורים סופיים בהיסטוריה, אין גבולות נצחיים ואין תביעות פוליטיות סופיות. עוד יחולו חליפות ותמורות בעולם", והמבין יבין, ואכן הבינו. מכאן ואילך התחוללה מלחמה, כשמוסדות הנהגת היישוב הכתיבו באופן מפורש את מגמותיה: בליעת מקסימום שטחים לטובת המדינה היהודית העתידה לקום, ומשזו קמה המשיכה מגמת ההתרחבות (טיהור אתני) ביתר שאת. ביוני 1948, כחודש לאחר הקמת המדינה, הודיע בן-גוריון בישיבת ממשלה באופן מפורש כי (שימו לב!) החלטת ה-29 בנובמבר 1947 בטלה ומבוטלת, מתה לחלוטין. ובמלים אחרות: כל דאלים גבר, או תפוש (שטח) כפי יכולתך.


מול היישוב העברי, המאורגן, המאומן והמיומן, ניצבה אוכלוסייה ערבית פלסטינית מפוררת, חסרת ארגון ופיקוד, דלת נשק ואמצעי לחימה, ואין זה פלא כי אותו חלק מרבי שהעמיד האו"ם לרשות המדינה העברית, היינו 55%, התרחב לכדי 78% כתוצאה מכיבושים ומטיהורים אתניים.


מה עולה מכאן? לא האוכלוסייה הערבית-פלסטינית היא שדחתה את החלטת האו"ם ואיבדה את זכותה על השטח, כמו שהיישוב הטרום-מדינתי ומדינת ישראל ממאי 1948 הפכו את חלומם של הערבים הפלסטינים למדינה משלהם – לשאיפה חסרת מימוש. הדי החלטת החלוקה באו"ם של 1947 – 55% מול 45% – עדיין מפרכסת בליבם של הערבים הפלסטינים, והיכן הצדק ההיסטורי? איהו?!

תגובות
נושאים: מאמרים

50 תגובות

  1. לאלי כהן הגיב:

    ז"א שתמיד אתה חיב להאמין בשקרים שמלעיטים אותך בהם. אם לא (וזה מופיע בסוף התגובה) עליך לעזוב (אולי להיות מגורש?) זאת תמצית החשיבה הפשיסטית

  2. רוחני הגיב:

    דר’ שורק היקר. במאמר שלך הצטייר לי (וגם לחלק מהמגיבים) שאתה פשוט מאמץ את הנרטיב הפלשתיני לסכסוך (שבשום מקום לא התכחשתי אליו) וזה היה נראה עבודה לא ממש מקצועית להיסטוריון. בתגובתך אתה נותן את ההסתייגות הנאותה לעניין אימוץ נרטיב כלשהו, ולכן אני חוזר בי מהסתייגותי למאמרך.

  3. Things as usual הגיב:

    Once in a while i’m coming back to this site just to be sure that things are as usual.
    the greatest fear of the Israeli right wing is that one day things will not be as usual and the Israeli left wing will say something that might convince the Israelis that maybe there is another way to look at things.
    Dr Shorek is not offering this opportunity.
    what he is offering is the complete justification of the arab side with out any reservations or hesitations what so ever.
    The zionist are wrong and to be blamed for everything and the arab side has nothing to do with the bloodshed in this region for more than 100 years.
    This is more worring when it comes from an historian who should know that nothing in history is black and white. I’m very worried about the quality of students Dr.shorek is raising in face of this childish and immature vision.
    I’m starting to beleive that the true intentions of the left extreme is not indeed solving the problem so all the residents of this region could enjoy prosperity and cooporation as they clame, but rather the dissapearance of the jewish people from this part of the world.
    To read such bizar ideas as expressed in this article i’ll better go to the authntic staff like the arabic propaganda.

    just an example
    מול היישוב העברי, המאורגן, המאומן והמיומן, ניצבה אוכלוסייה ערבית פלסטינית מפוררת, חסרת ארגון ופיקוד, דלת נשק ואמצעי לחימה, ואין זה פלא כי אותו חלק מרבי שהעמיד האו"ם לרשות המדינה העברית, היינו 55%, התרחב לכדי 78% כתוצאה מכיבושים ומטיהורים
    Is that true
    the only arab force facing the us in 1948 where the local abitants???????????????

    It is expected from an historian to read a book or two even not from a zionist source before he writes.

  4. יחיעם שורק הגיב:

    תגובה למגיבים מ"המוציא מחברו, עליו הראיה":
    נכבדי,
    מעיני כל תוקפי ומבקרי החריפים נעלמה, ועל כך יש להצטער, נקודת הליבה של רשימתי: נוסח ההחלטה באו"ם כפי שהתקבלה ב-29 בנובמבר מדבר על הקמת שתי מדינות, והנה: ראשית – רק אחת הוקמה )guess whose); שנית – אי הקמתה של שותפתה הפלשתינאית לא נבעה מאשמתם של הערבים-הפלשתינאים; שלישית – שטחה של המדינה הפלשתינאית הצפויה הצטמק, ולא מוויתורים פלשתינאים; רביעית – הזיכרון הקולקטיבי שלנו עוצב בכוונת מכוון על-ידי המערכת הז’דאנוביסטית הממוסדת-החינוכית (זו שמוחקת את אירועי א-נכבה, זו שמעצימה אירועי מרד כמעט פיקטיביים בתקופת השואה, זו שמקדשת פעולות קונטרוברסליות כמו "כיבוש העבודה", "כיבוש הקרקע" ועוד). המיתוסים המגוייסים מרוקנים עם הזמן את ליבת האירועים והופכים בעצמם למין ליבה "היסטורית". נגד זאת יש לצאת באומץ ובנחישות. לא לאמץ שום נאראטיב, אלא לבחון את רב-הנאראטיביות בכלים האמפיריים המקובלים. דבר אחד יש לקדש: אסור לעקוף עובדות, ובאשר לאינטרפרטציות, הרי הן מותרות ואף תקינות וראויות (במגבלת האטמוספירה ההיסטורית כמובן)

  5. היסטוריון? הגיב:

    זו לא היסטוריה, זה נרטיב. בלהיטותו להוכיח את "אשמת" ישראל שוכח או אולי משכיח בכוונה ה"היסטוריון" עובדות שיהרסו לו את התאוריה. למשל, שיום לאחר ההחלטה באו"ם החלו הערבים לתקוף ישובים יהודים. למשל, שלא ערביי ישראל לבד עמדו נגד הישוב היהודי אלא צבאות מצרים ירדן סוריה ועירק שכולן שלחו צבא לא כדי לבטל את החלטת האו"ם אלא כדי להרוג את היהודים בפלשתינה. הם ראו גמד וחשבו שיגמרו ענין בקלות אבל גילו שהגמד יודע קרטה. עכשיו בא ה"היסטוריון" ומקונן על אוכלוסיה ערבית מפררת… הערבים לא הסתפקו בכך וכשישראל ישבה בשקט תקפו אותה ללא הפסק עד שב 1967 עשו את השטות הגדולה וכרגיל הפסידו. עכשיו עוזר להם כותב המאמר לטעון שהם צדיקים אומללים. לא פלא שכאשר מסתמכים על לא עובדות מגיעים למסקנות שיקריות שלא הפלסטינים דחו את החלטת הרוב.

  6. רוחני הגיב:

    אני סטודנט שנה א להיסטוריה, ויסלח לי דוקטור שורק, אבל היום זה ידוע לכל ההיסטוריונים כי היסטוריה זה נרטיב, ולא אמת מוחלטת. זאת משום שכל הדיוט, נושא בחובו אמת פנימית מסויימת, ועל פי זה מחליט באיזה נרטיב היסטורי לדבוק.היסטוריון לעומת זאת,חייב תמיד להסתייג כשהוא מציג את "מה שבאמת היה שם". דר’ שורק פשוט דבק בנרטיב הפלשתיני, ומציג אותו כאמת מוחלטת. בשביל לקבל תמונה שיותר קרובה למה באמת היה שם, כדאי גם לקבל את הנרטיב הציוני. זאת תוך כדי הנחה שמנהיגינו לא פעלו בתבונה אז כמו היום, אך בהחלט לא היו חבורה של קולוניאליסטים צמאי שטח (או צלבנים צמאי דם). מכך ניתן לשער כימה שקרה היה, כמו תמיד, על גבול האפור, אי שם באמצע.
    בשורה התחתונה, התעסקות בהיסטוריה שהייתה או לא הייתה רק מרחיקה אותנו מימים טובים יותר. פשוט צריך לחשוב חיובי, ואז נוכל להניע תהליך היסטורי חיובי once and for all

  7. לסטודבט שנה א הגיב:

    אם בחוג להיסטוריה מלמדים שיש רק נרטיב כדאי לסגור את החוג הזה כי הוא רק בזבוז כסף. סטודנט יקר, היסטוריה זה עובדות, עובדות ועוד עובדות ושום דבר חוץ מזה. נרטיב זה המצאה של כאלה שלא רוצים להתחשב בעובדות ומעדיפים להמציא היסטוריה

  8. אלי כהן הגיב:

    מכתבה זו מוכח שוב מה שתמיד חשדתי,כל אחד וההיסטוריה שלו,כל אחד מתחיל את ההיסטוריה מהיכן שמתאים לו,כל אחד מבליט רק את מה שטוב לו,ולכן-אם זה כך-כל צד בסיכסוך פועל כפי ראייתו והבנתו,כל צד אמון ואמור לייצג את טובת עמו,וכישראלי איני מתרגש מהיתלהמותם של הפלשתינאים/הערבים,ואם חפצי חיים אנחנו,עלינו לנהוג כמנהג המקום,נילחמים בנו-נילחם,משלימים איתנו-נושיט יד,אם "ברומא נהג כרומאי" על אחת כמה וכמה באיזורינו,אנשים כמו הכותב,יחיעם,מפליאים אותי בצורת חשיבתם,כי מי שבאמת מאמין כמוהו ב"צידקת" הפלשתינאים-כמו גם ב"אי צידקת" הישראלים-שהייתם בארץ כאזרחי המדינה מתמיהה.

  9. פחזנית הגיב:

    ראשית, תודה לד"ר שורק על כך שהזכיר לי (וכנראה גם לרבים אחרים) שביום כ"ט בנובמבר 1947 החליט האום על הקמת שתי(!) מדינות.
    שנית, גם אם ד"ר שורק מציג את הדברים באופן שונה מה"מקובל", וגם אם מקצת העובדות שנויות במחלוקת, יתקשו גם מבקריו להמלט מההכרה שידינו אינן נקיות.
    הפלסטינים השלימו עם תוצאות מלחמת 1948 (חלוקת השטח ביחס 78-22 במקום 55-45) המקפחות אותם, מדוע איפוא סיכלה ישראל את הסיכוי לשלום על בסיס זה? הכל יודעים שהנדיב ברק ביקש לנגוס גם מ-22 האחוזים שנותרו להם!
    עלינו לשאול בכנות: האם הפחד הקמאי מזכות השיבה (סעיף בלתי-מציאותי בעליל), ומחלו?קת ירושלים (מזיזים את הדתיים וסוגרים עניין בשעתיים), הוא תירוץ ראוי למחדל ההיסטורי?

  10. אלי כהן—ל"פחזנית" הגיב:

    לפחזנית-(אני נוטה לחשוב שזה בא מהעוגיות הטעימות האלו ולא מהמילה השניה….)-על סמך מה קובעת את שהפלשתינאים השלימו עם תוצאות מלחמת 48′ ? האם על סמך העובדה שאחרי המלחמה ההיא לא היו מלחמות נוספות ?! האם על סמך העובדה שעד 67′ ה"שטחים" היו מדינה פלשתינאית שסיפקה את מאוויהם ?! האם על סמך העובדה שמאז 48′ לא קמו אירגונים שמטרתם "מחיקת" מדינת ישראל ממפת האיזור ?! מהיכן את שואבת את המחשבה שהפלשתינאים השלימו עם גבולות 48 ? הרי-אם כך היה-מזמן היו פה שלווה,שלום,השקט ובטח…….. האם דברייך אלה אינם הזויים משהו…….?!

  11. ליחיעם שורק הגיב:

    בנגוד גמור לאמור בתגובתך לא התעלמתי (תחת הכותרת היסטוריון?) מטענותיך. להייפך טענתי שטענותיך לא נכונות אם לנקוט בלשון המעטה. לכל אחד ברור שהחלטת האו"ם דברה על שתי מדינות אלא שבנגוד לדבריך רואה כל בר דעת שהערבים הם שהפרו את ההחלטה פעמים. אני בכוונה כותב ערבים ולא פלשתינאים משום שבשתי הפעמים אף אחד לא שאל אותם בכלל אם הם רוצים לצאת למלחמה.(למה לא שאלו אותם זה ספור אחר שירגיז חובבי פלשתין עוד יותר מהעובדות בנושא מאמרך) בפעם הראשונה זה היה מספר שעות לאחר החלטת החלוקה כאשר לפחות 4 צבאות סדירים ולא אוכלוסיה מפוררת תקפו את הישוב היהודי. הישוב הערבי רק הצטרף לצבאות אלה. התוצאה היתה הקמת מדינת ישראל על שטח גדול מזה שהחליט עליו האו"ם. אינני מקונן על כך ואני קורא למלחמה זו מלחמת העצמאות ולא נכבה כי אני ישראלי ולא פלשתיני ואין לי שום כוונה לאמץ את המיתוס של שונאי גם אם אני מכיר בכך שנגרם להם אסון כבד מבחינתם. אם ב48 הצטרף הישוב הערבי בא"י למלחמה בדיעבד, הרי שב67 מדכאיו (הפתעה אלה לא הישראלים) לא נתנו לו בכלל להרים ראש. גם בפעם הזו הפסידו הערבים את המעט שהיה להם. התוצאה הלוגית היחידה של העובדות היא שהערבים הם האשמים היחידים גם באסון שפקד אותם ב48 וגם בזה של 67. את חשבון יסוריהם צריכים הפלשתינים להגיש ל"ידידיהם" ממצרים, ירדן, עירק וסוריה. יש לישראל כמה וכמה סיבות טובות לרצות בהקמת מדינה פלשתינאית אבל אף אחת מהן אין לה קשר לאשמה המדומה של ישראל בצרותיהם של הפלשתינאים. את כל התגובה הארוכה הזו כתבתי רק משום שעל פי מאמרך המקורי ניתן לחשוב שהישוב היהודי הגדול בא"י תקף את קומץ הערבים האומללים שרק רצו לעבד את אדמתם ושהמלחמה ב67 פרצה משום שישראל לא הסתפקה "בגזלה" הקודמת והתחילה במלחמה כדילהשתלט על יתר השטח.

  12. דני פתר הגיב:

    זוהי תגובתי לפסקה אחת במאמרו של דר’ יחיעם שורק "לא הייתה פה כלל דחיה מבחינת ביטול מופגן של החלטת האו"ם, והרחוב הערבי, הפלסטיני, יצא במחאה אלימה כנגד ההחלטה, ובליבו הסוער דרש להרחיב את שטח מדינתו הצפויה".
    כל הדברים הנכונים של הכותב על ה"נכבה" הפלסטינית ועל מזימת ההתפשטות העתידית של בן-גוריון, אינם מתקשרים כלל לאמירתו, "ההיסטורית", חסרת השחר כאילו מאבקם האלים של הפלסטינים נגד הישוב היהודי, שהחל ב- 30.11.47, לא כוון נגד החלטת החלוקה עצמה כי אם נגד גבולותיה של זו – 55% ליהודים ו- 45% לערבים.
    לא בעצרת האו"ם של אז ולא במהלך כל השנים הרבות שחלפו, לא נשמע מהצד הפלסטיני או הערבי הכללי טיעון שכזה: החלוקה חיובית אולם גבולותיה שליליים.
    עמידה נחרצת בצד הפלסטיני במאבקו לעצמאותו נגד הכיבוש הישראלי, איננו מתיר את סילופן של עובדות הסטוריות.

  13. ארנון הגיב:

    די לסילוף ההיסטוריה. מספיק.
    האם ניתן להכחיש כי בעוד הסוכנות היהודית תמכה בתוכנית החלוקה, מדינות הליגה הערבית התנגדו לה? מדוע מתעלם מר שורק מכך שבעדויות המנהיגות הפלסטינית בוועדת האו"מ (אשר החליטה על תוכנית החלוקה) טיעונם המרכזי היה שכל הארץ מגיעה להם, ולא על כך שקיבלו נתח קטן מדי יחסית למספרם? וכאן אולי כדאי לציין שמרבית השטח שיועד למדינה היהודית היה בנגב, קרי , שטח מדברי. כיצד ניתן להתעלם מכך שמי שפתחו ראשונים במעשי האיבה היו כנופיות פלסטיניות שהתקיפו את התחבורה היהודית כבר ביום שלמחרת ההחלטה? ומה בדבר כוות המשלוח של מדינות ערב אשר הצטרפו למערכה מייד (הליגיון הערבי) או במאי 48 לאחר הכרזת המדינה (שאר צבאות ערב)?
    אבל, לא ניתן למכלול העובדות לשבש למר שורק את התיזה. זה ממש לא מנומס.
    כמה מהמגיבים הקודמים הציעו למרצה הנכבד מוצא של כבוד כאשר טענו שבחר בנרטיב הפלסטיני. התעקשותו כי מדובר ב"עובדות אוביקטיביות" מעידה עוד יותר על כישוריו ויושרתו האינטלקטואלית.

  14. נתן. הגיב:

    מאמר סהרורי לחלוטין.
    יחיעם שורק החליט להוכיח שהישוב היהודי לא קיבל את תוכנית החלוקה. ומה היא ההוכחה שלו? להלן הציטוט: "בן-גוריון הכריז במפורש כי חידוש הריבונות של העם היהודי לאור החלטת האו"ם הינו רק "בחלק ממולדתו העתיקה""
    אודה לכותבים היקרים שיוכלו להסביר לי איפה פה בדיוק ההוכחה?
    דרך אגב ,חיפשתי עוד הוכחות במאמר ולא מצאתי.

  15. אמיר הגיב:

    להלן ציטוט מספרו של ד"ר מוטי גולני, "מלחמות לא קורות מעצמן":
    "תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה מתכון לחזקים.התוכנית הזו הניחה שלשני הצדדים יכולת פוליטית,מדינית וצבאית להקים מדינה ולשמור על קיומה.זו היתה טעות.ליישוב היהודי אכן כבר הייתה יכולת כזו.אך לא ליישוב הערבי,שהמקסימום אליו יכול היה להגיע התמצה בהסכמה לגבי מה אין הוא רוצה שיקרה.נסיון לתגובה חיובית,דהיינו מה לעשות למען מדינה משלו,היה באותו זמן מעבר לכוחו הפוליטי,הארגוני והצבאי של הציבור הזה.ליישוב היהודי הייתה ההמתנה לסיום המנדט הבריטי נכונה,לפלסתינים היא הייתה אסון.האיפוק נועד לחזקים,זה נכון מן הסתם כל עוד משרת האיפןק את הצד החזק.
    במקרה של 1948 נראה כי האיפוק היה מן המותרות שהצד הערבי-פלסטיני לא יכול היה להרשות לעצמו בחולשתו כי רבה.לא כן הנהגת היישוב היהודי,שהשכילה להבליג שכדאי היה לה,ולעשות שימוש נכון בכוחה העדיף כאשר האינטרס שלה ביקש זאת"

    עוד דוגמא מרתקת הוא מביא מעט לפני זה ( עמ’ 144):
    "במארס 1948 הגיע דוד בן גוריון לפגישה עם הנציב העליון בארמונו בירושלים.לאחר הפגישה כתב הנציב הנרעש סר אלן קאניגהאם,מכתב אישי לממונה עליו שהיה גם חברו ואיש סודו,שר המושבות ארתור קריץ’- ג’ונס :’מצאתי אותו [את בן גוריון] שחצן,בטוח בעצמו ומתרברב’. הבריטים לא יכלו שלא להתרשם מחדוות התגובה של היהודים נוכח פרץ האלימות הערבית,בבחינת ‘אם כבר אז כבר……’ "

  16. יחיעם שורק הגיב:

    למגיבים היקרים

    ראשית – מהו הקשר בין ההגדרה ערבים או פלשתינאים לבין שאלתם היציאה למלחמה? האוכלוסיה המקומית, קרי ערביי פלשתין הגדירו עצמם בהיבט הלאומי עוד טרם בואה של העליה הציונית הראשונה.
    שנית – פלישת צבאות ערב החלה לאחר הכרזת המדינה ולא לאחר ההצבעה באו"ם בנובמבר 1947.
    שלישית – לכל המלעיזים למיניהם מומלץ לעיין, ומדובר בתעודות גלויות לחלוטין – במסמכי "תוכנית ד’" – ראשית הכיבוש והגירוש, ולטבל את הידע בזכרונות ב"ג אצל מיקי בר זוהר (למשל)
    רביעית – היישוב קיבל את תוכנית החלוקה? סליחה?!?!
    חמישית – טענות הערבים לפני כינוס ועדת אונסקו"פ היו טקטיות, ומומלץ בכלל לבחון את עמדתם בהיבט הפוליטי-דיפלומטי לאורך תקופת המנדט.

  17. פחזנית לאלי כהן הגיב:

    צדקת בעניין שמי, פחזנית היא עוגיה. עכשיו תורי: האם אתה מרגל?
    עכשיו ברצינות. הפלסטינים ניגשו לשיחות עם ברק על בסיס קווי 67 (זה כמו 48), והכל התפוצץ כשהבינו שעובדים עליהם. לא הוגן לייחס להם את המלחמות עם מדינות ערב כי כידוע הם לא נטלו בהן חלק כאומה. יתרה מכך, המדינות הערביות פגעו בפלסטינים והשאירו את הפליטים בדלותם הממארת בלא לשקמם. נכון, היו פדאינים וטרור, אבל היכן בעולם תמצא דיכוי שאינו מייצר אלימות.
    רק אחרי שנות כיבוש רבות (ואוסלו גם) התייצבה מולנו נציגות של העם הפלסטיני (כשעל הפרק מדינה פלסטינית) ו…כן, הם השתוקקו להקים מדינה בתחומי 67 וברק דפק את העסק.

  18. עדו הגיב:

    קראתי את תגובתו האחרונה של שורק ולא האמנתי למראה עיני – הפלשתינים הגדירו עצמם בהיבט לאומי עוד בטרם העליה הראשונה? הלו, יש כמה כדור הארץ ונחתת מכדור אחר? הפלשתינים הגדירו עצמם עד אמצע שנות ה-50 כסוריה הדרומית ולא כעם נפרד. גם כשאש"פ הוקם בשנת 64 הוא היה ביטוי לרצון להגדרה עצמית בדיוק כמו שהמפלגות הערביות של שנות ה-50 וה-60 בישראל ביטאו את כיסופי הגאולה הציונית של ערביי ישראל. אפשר גם לחשוד שלולא כיבוש הגדה והרצועה ע"י ישראל הם היו נשארים כאלה עד היום ונא ראו את עצמאותם הגדולה של הארגונים היושבים בסוריה/לבנון. קיצורו של ענין, מר שורק הוא מחבר מוכשר של סיפורי מדע בדיוני ואולי הוא מקווה שיקרה בהם מה שקרה לספורי ז’ול ורן והם יהפכו למציאות.

  19. לעדו הגיב:

    מה שיפה שעדו מגדיר עצמו שמאלני. דעותיו הם לא יותר מאשר תערובת של גזענות, בורות וחוסר מודעות עצמית. בעיניו, פעם הפלסטינים באו לפה רק לאחר שהציונות החלה, ופעם הם בכלל דרום סוריה. פה הם חסרי תודעה פוליטית, ושם הם נכשלו רק בגלל הנהגה שכפתה עצמה על הציבור. בורות היסטורית שלמרבה הצער עוד רווחת בימין.

  20. עדו הגיב:

    מה שנחמד בחלק (לשמחתי קטן) מהתגובות הוא שיש בהן אוסף של כינויי גנאי אבל אפילו לא עובדה אחת לרפואה, ממש כמו בחלק (לשמחתי גדול) מהתגובות באתרי הימין. זה לא עושה את טענות המאמר נכונות יותר, אבל בעיני מי שמנסה להתמודד ברצינות עם טענות שונות ומשונות זה הופך את הענין למגוחך יותר.

  21. לעדו – אתה מדבר על עובדות??? הגיב:

    אשלם מיליון דולר אם תביא לי עובדה מוצקה לרפואה שהארץ היתה ריקה לפני הופעת הציונות, ומרבית תושביה הערבים באו רק לאחר שהיהודים החלו להתנחל בה (ואיני מדבר על הגירה הקיימת תמיד, המתגברת ופוחתת לפי המצב הכלכלי האזורי).

  22. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לעדו שלום. אתה נמצא בחברה "טובה" ותומכת, מאחר שגם גולדה מאיר סרבה להכיר בכלל בעצם קיומו של העם הפלשתינאי. ערביי פלשתין זנחו כבר בראשית שנות העשרים את השתייכותם הלאומית והאתנית לקונגלומראט הפאן-סורי, וגבשו באופן ודאי את עמדתם הלאומית, הפלשתינאית. התבטאויות לאומיות, פלשתינאיות, ניתן לאתר במסמכים ערביים-מקומיים, אם כי טרם מגובשים ומנוסחים בטרמינולוגיה נציונלית, כמקובל במשפטנות האירופית (בעיקר זו הבריטית והצרפתית). הם זיהו עצמם כמשתייכים לנחלה גיאוגרפית מוגדרת ומסויימת, וזו, כמובן, הוגדרה במינוחים הבינלאומיים המקובלים של "פאלאייסטינה" (הרומית). המיפגש שלהם עם הציונים והציונות חידד היטב את הגדרת השתייכותם הלאומית, ובעיקר מלאחר הסכם חוסיין-מקמהון, סייקס-פיקו והצהרת בלפור. במיוחד מאז פרסום כתב המנדט וניתוק עבר הירדן המזרחי מהשטח המנדטורי הבריטי.
    אגב, רק לשם השוואה בלבד: הציונות שצמחה בשלהי המאה ה-19 היתה מראשית תנועה קיקיונית, רדופה, הזויה (לדעת רוב הציבור היהודי) ופנטזיונרית (גדולי המנהיגים האורתודוכסים של הקהילות היהודיות טענו כי הרעיון הציוני מעכב את ביאת המשיח והוא פסול מעיקרו. חומר למחשבה. בנוסף לכך, חלק גדול מאנשי העליה הראשונה (למעט קבוצה קטנה של הבילויים, כ-30 איש בסך-הכל) כלל לא חשב במונחים ציוניים-לאומיים, והעריך את מפעלו במונחים של הצלת הפרט כבסיס לגאולת העם. גם זה חומר למחשבה. נוח לרבים מאיתנו לחשוב שהרעיון הציוני קינן כל הזמן ובכל מקום בקרב תפוצות ישראל, ורק חיכו לשעת כושר לממשו. תמונת המצב היתה שונה תכלית השינוי, ואגב, מדוע לא עלו היהודים לארץ במאות השנים שקדמו לצמיחת הציונות. אף אחד לא בלם אותם ומנע מהם מלממש את חזונם (אם בכלל היה כזה), ומרגע שעלו לא באו בתביעות לאומיות-ריבוניות, אלא בשלב מאוחר יותר. גם זה חומר למחשבה. מומלץ לעיין במאמרי "אשרי גולה אני" באתרwww.hayadan.org.il

  23. ליחיעם שורק ויתר המגיבים מעדו הגיב:

    איפה בכל תגובותי מצאתם שאמרתי שהארץ היתה ריקה כשהחלו העליות או שהפלשתינאים הם לא עם או שלא מגיעה להם מדינה? כמו שכתבתי בתגובה למאמר אחר אני לא נוהג לצאת בקריאות שמחה כשמישהו מביע דעה כדעתי אלא מגיב רק למה שנראה לי מוטעה.לעצם טענותיך(או טענותי). איך אני יודע שהתודעה הפלשתינאית לא היתה קימת עד שהגיעו הציונים? כי ככה אתה כותב בתגובתך. הא ראיה – "…טרם מנוסחים ומגובשים בטרמינולוגיה נציונלית(לאומית,לא?) כמקובל במשפטנות האירופית…". מר שורק היקר, מרגע שכתבת משפט זה כל טענותיך על זהות לאומית(נציונלית-מענין שהשתמשת במונח זה כי הבנת את משמעות הכנסת המילה לאומית למשפט המקורי) הם בגדר ראית הנסתר ו WISHFULL THINKING .הרי ברור גם לך שהגדרת לאומיות איננה בשיחות סלון או מכתבי אהבה בין ידידים אלא במפורש ורק בהגדרות משפטיות בין בעלי שאיפות פוליטיות/לאומיות. כן, אני מסכים איתך שהציונות היתה בראשיתה תנועה קטנה וקיקיונית שנרדפה עד חרמה (ונרדפת גם היום) על ידי הממסד הרבני, אבל כזאת היתה גם התנועה הקומוניסטית ברוסיה, תנועתו של מנדלה בדרום אפריקה ועוד תנועות רבות, טובות וחשוב מכל-צודקות. בקשר לשאיפות היהודים לחזור לארץ ישראל אין ספק בשני דברים, ראשית, היהודים תמיד שאפו לחזור לארץ באופן ממשי ביותר ושנית, התפיסה הדתית שהתפתחה בגולה לא איפשרה ולא יכלה לאפשר מימוש רצון זה והיה צורך בהתפתחות יהדות חילונית לשם כך. למה ומדוע הוא נושא לדיון אחר.

  24. אמנון הגיב:

    יחיעם שורק הוא היסטוריון אוביקטיבי
    אין לחשוד בו שעל מנת שהעדויות יעלו בקנה אחד עם עמדותיו המוקדמות הוא יפתור אותן כ"טענות לצרכים טקטיים"-כך לגבי התמיכה הגלויה של היישוב היהודי בתוכנית החלוקה ב-47 (יחיעם כנראה "שכח" שהמוסדות הציוניים הפעילו לחצים אדירים בזירה הבינלאומית על מנת שהתוכנית תתקבל) וכך לגבי טענות הערבים בעדויותיהם לועדת אונסקו"פ.

  25. יפתח גולדמן הגיב:

    מאמרים מסוג זה של יחיעם שורק גורמים נזק גדול לשמאל המתכנה "רדיקאלי", מבחינה תדמיתית וחינוכית כאחד.
    הנזק התדמיתי ברור: למקרא מאמר כזה, עלול כל אדם בר דעת מן הציבור הרחב לקבוע, שאנשי השמאל ה"רדיקאלי" הם פשוט חבורת תמהונים. שהם יטענו בחפץ לב שלכדור הארץ צורת בננה, שהירח עשוי גבינה ושסכום הזוויות במשולש הוא 17, אם רק יהיה בטענות הללו כדי לבסס את המסקנה הא-פריורית שהערבים טובים והיהודים רעים.
    הנזק החינוכי-פנימי הוא חמור יותר: ממאמרים כאלה לומדים אנשי השמאל ה"רדיקאלי" שמותר, בדיון תיאורטי-היסטורי-ביקורתי לגבב כל גיבוב של הבלים (ואפשר גם להתקשט בתואר ‘דוקטור’) ובלבד שהאינטואיציות המוסריות שלך יהיו במקום הנכון (כאמור: הערבים טובים והיהודים רעים).
    האין בכל השמאל ה"רדיקאלי" מישהו שעוד זוכר את משמעותה האמיתית של "ביקורת"? מישהו שעוד זוכר את ההבדל שבין תיאוריה ובין אידאולוגיה? מישהו שבכוחו לבקר את הסיסמאות של הלאומנות היהודית, מבלי שיאמץ בהתלהבות את כל שלל הססמאות של הלאומנות הערבית?
    אם יש – יופע נא מייד! וילמד את קוראי האתר שאפשר להיות איש שמאל – אפשר אפילו להיות אנטי-ציוני – מבלי שזה יחייב אותך לדבר שטויות.

  26. ציוני גאה / על סיבה ומסובב הגיב:

    לד"ר יחיעם שורק ולשאר המגיבים.
    לעניות דעתי היסטוריה היא מדע החוקר את העובדות שקרו ולא את "הנרטיבים" למינהם כגרסת הפוסט מודרניסטים למינהם.

    לא תמיד העובדות הן כה ברורות אך ברור "שמשהוא" אכן קרה באופן כשלשהוא ולא באופן אחר
    כך למשל אברהם לינקולן נרצח ביריה ולא מת מטביעה או ממות טבעי, גרמניה הנאצית פלשה לברה"מ ביוני 41 ולא להפך .מדינות ערב דחו את החלטת החלוקה ופלשו לארץ מיד עם הכרזת המדינה בניגוד לבן גוריון שקבל את החלטת החלוקה.

    הנרטיבים למינהם עשויים במקרה הטוב להסביר את "הסיבות" לעובדות אבל לא לשנות את מה שכבר ארע.

    ד"ר ? שורק מקיש מתוכנית ד על "כוונותיה" האמיתיות של הציונות. אבל תוכנית ד היתה תוכנית צבאית למקרה של מלחמה.

    כל מטה כללי של צבא מכין תוכניות מגירה למלחמה.
    העובדות הברורות שהמלחמה נפתחה כתוצאה מסרוב ערבי לכל פשרה בכלל וסרוב לקבל את החלוקה בפרט
    בעיה אחרת הנובעת ממאמרו של שורק היא הסקת מסקנות בדיעבד.
    לגירסא זו למדע שותפים רבים מההיסטוריונים החדשים.
    תזה עיקרית לשיטתם היא שהציונות שניצחה ב 48 היתה בעצם הכח החזק . הישוב הכיר עוד מקודם בכוחו "ותכנן" להשתלט על שטחים לא לו תוך העמדת פנים שהוא מקבל את תוכנית החלוקה.

    השאלה החשובה האם בנובמבר 47 או מאי 48 המצב הזה היה ידוע וברור. האם מראש ניתן לחזות תוצאות התמודדות בין ישוב בן 650000 איש לצבור בן 1.5 מליון פלסטינאים המתוגברים ב 5 צבאות חמושים בטנקים ומטוסים.

    המחיר היה כבד והנצחון לא היה פרי נס אלא תוצאה של ארגון והקרבה וניצול שגיאות צבאיות ודיפלומטיות של האויבים. אך לא ניתן היה לחזותו מראש

  27. ליפתח גולדמן הגיב:

    תגובתו של יפתח גולדמן יכולה לשמש דוגמה כיצד אין להגיב בדיון רציני. אחרי שהוא מבזה את מאמרו של שורק, הוא לא מביא אפילו שמץ של טיעון, פירור של עירעור על הנכתב, סתירה מנומקת כל שהיא על הכתוב.הוא מסתפק בהתקפה אישית מכוערת ("להתקשט כדוקטור"),ומקונן על השמאל התמהוני וכדומה. בקיצור, תגובה חסרת תרבות לדוגמה. כן יפחתו! ש.א.

  28. "צורת בננה" הגיב:

    קביעתו של יחיעם שורק כאילו הפלטינים לא התנגדו עקרונית לתכנית החלוקה אלא לגבולותיה היא מופרכת (ואפילו לא נמצאת ב"שלל הסיסמאות של הלאומנות הערבית"). יחד עם זאת לא צריך לשכוח שהחלוקה של 45 אחוז לפלסטינים ו-55 אחוז למדינה היהודית לא היתה הוגנת. אבל מה שיותר חשוב הוא, שההנהגה הציונית דחפה לקבלת הצעת החלוקה כצעד טקטי בלבד. כוונתם (הנמצאת בכתובים בדברי בן גוריון ואחרים) היתה לסלק את הבריטים על מנת שיוכלו לממש את כוחם האמיתי כדי לחלק את השטח שנועד למדינה הפלסטינית בינם לבין ממלכת עבר הירדן ולגרש משטח המדינה היהודית כמיליון פלסטינים (תכנית ד’).
    אבל מכאן רחוקה הדרך מכאן עד להטחת תילי תילים האשמות ב"שמאל הרדיקלי" על "הנזק התדמיתי והחינוכי" וכל מיני בוקי סריקי שמטיח המגיב י.ג, כאילו מדובר בכת מיסטית המתנהלת עפ"י פסקי הלכה. מה שנראה יותר הגיוני, שהנ"ל לא רוצה להחמיץ שום אבן שאפשר לידות ב"שמאל הרדיקלי"

  29. יפתח גולדמן הגיב:

    לש.א.
    לא הבאתי ערעורים מנומקים על מאמרו של שורק, בעיקר משום שעשו זאת כותבים רבים בתגובות שלפני (נתן, ארנון, דני פתר, ובעיקר עדו).
    בעיה מרכזית במאמר היא הנסיון של שורק ליצור הקבלה מדוייקת בין התגובה הערבית והתגובה היהודית להצעת החלוקה. נסיון זה מסבך אותו בפירכות ובסתירות (אלה נמנו בתגובות לעיל, ולא אחזור עליהן אלא אם ממש תתעקש).
    בעיה נוספת: הדיבור על "יהודים" ו"ערבים", כאילו מדובר בשתי ישויות מונוליטיות, מחמיץ את מורכבות הסיטואציה ההיסטורית, ואת הקשת הרחבה של גורמים, אינטרסים, כוחות ואידאולוגיות שפעלו בה (זה כרוך בצורך האידאולוגי לפרש את ההיסטוריה כסיפור של "טובים" ו"רעים").
    בעיה שלישית, אולי הקשה ביותר – גם יחיעם שורק וגם המגיבים מניחים כולם שתכנית החלוקה דיברה על שתי מדינות נפרדות, ושוכחים את העובדה שלפי התכנית היתה אמורה להתקיים אחדות כלכלית בכל ארץ ישראל המערבית (כלומר: מטבע אחד, מכס אחד וכדומה). עניין זה אפילו מוזכר במפורש ב"מגילת העצמאות" של ישראל. אז מה נובע מכך? הרבה דברים, אולי אפילו עוד כמה גינויים חריפים (ומוצדקים) לבן גוריון. אבל הכותב פשוט מתעלם מעניין זה, ומסתפק במדידת קילומטרים של אדמה כדי לקבוע האם התכנית היתה הוגנת או בלתי-הוגנת. צר לי, זו לא חקירה היסטורית רצינית.
    ולעניין הסגנון: תראה, אני מבקר הרבה באתר הזה, ולא התרשמתי עד עכשיו שמקפידים כאן על נימוס אקדמי. להפך: משתלחים ללא רחמים בציונות, בממסד, באשכנזים, בשמאל-הציוני, בסוציאל-דמוקרטיה ב"צבא הכיבוש" וכן הלאה (וגם בכותבים החורגים מה"קונצנזוס" של הגדה השמאלית). אפילו יחיעם שורק עצמו מתחיל את מאמרו בציור קריקטורה מאוד לא מחמיאה של החברה הישראלית (ודרך-אגב, לא מדייק בעובדות: כמורה להיסטוריה לשעבר אני יכול להעיד שבתכנית הלימודים הרשמית מופיעה במפורש העובדה שתכנית החלוקה דברה על הקמת שתי מדינות בא"י המערבית). בעיני הסגנון הזה לגימימי, לפחות עד גבול מסויים: כשמתווכחים על דברים חשובים, לא חייבים תמיד להקפיד על נימוסים והליכות של מסיבת קוקטייל). אבל אם זה הסגנון הנהוג כאן , צריכים לצפות שמפעם לפעם מישהו יהפוך את כיוונם של חיצי הביקורת.
    ואחרון: דברי בתגובה הקודמת משקפים דאגה אמיתית. משיטוטי באתר הגדה השמאלית (הגיאוגרפי והוירטואלי גם יחד), מקריאת מאמרים ומשיחות עם אנשי שמאל "רדיקאלי" אני מתרשם ששוררים כאן עקרות וניוון תיאורטי. דווקא משום שאני איש שמאל אני מודאג: מתיאוריה המתדלדלת לכדי רצף של סיסמאות לא יכול לצמוח פראקסיס פורה ומשנה עולם.
    בברכת חברים מנומסת,
    יפתח.

  30. בקיצור ל"איש השמאל המודאג" הגיב:

    ב-1947 היה הישוב היהודי בפלשתינה הציבור המאורגן והחזק ביותר בכל האיזור. זה התברר לא רק בדיעבד אלא למי שרצה לדעת גם בזמנו. מנהיגי הציונות, לו רצו, יכלו לבצע את החלטת החלוקה בכל הפרמטרים שהמגיב יפתח מזכיר ויותר מכך. אבל הם אפילו לא חלמו על זאת. עוד לפני שהתקבלה ההחלטה הנ"ל, פתחו במו"מ עם מלך עבר הירדן במגמה לחלק את השטח שנועד למדינה הפלסטינית ולגרש כמליון פלסטינים שהיו אמורים להשאר בשטח המדינה היהודית (תכנית ד’). זה תמצית הנושא ("לא חקירה היסטורית רצינית" שהרי זו לא הבמה המתאימה). אז מה שייך לכאן "עקרות וניוון תיאורטי", "מתיאוריה המתדלדלת לכדי רצף של סיסמאות לא יכול לצמוח פראקסיס פורה ומשנה עולם" וכו’ וכו’ סיסמאות שתולה כאן "איש השמאל המודאג".

  31. יפתח גולדמן בנסיון אחרון הגיב:

    היא הנותנת: סיסמאות במקום תיאוריה.
    א) זה שהציבור היהודי היה המאורגן והחזק ביותר באיזור זה ודאי נכון. זה שהוא ניצח במלחמה בזכות היותו החזק ביותר – גם זה נכון. במלחמות מנצח החזק. בשביל לדעת את זה באמת לא צריך ללמוד היסטוריה. לוגיקה בסיסית מספיקה.
    ב) "מנהיגי הציונות" – אילו מנהיגים? האם היו כולם תמימי דעים? האם שרת הסכים עם בן גוריון? האם מפ"ם הסכימה עם מפא"י? ומה היתה עמדת הקיבוץ המאוחד? ומה עם הרויזיוניסטים? והמחנה האזרחי? די, די, אל תבלבל אותנו עם עובדות. בשבילנו מספיק "מנהיגי הציונות".
    ג) "לו רצו, יכלו לבצע את החלטת החלוקה…" רק בפוליטיקה-של-אשליות יכול גורם פוליטי לעשות כל מה שהוא רוצה. פוליטיקה ריאלית היא לעולם מסובכת, ותוצאותיה הן תמיד וקטור של כוחות, ולא ביטוי לרצון פוליטי אחד בלבד.
    ד) "עוד לפני … לגרש כמליון פלסטינים … תכנית ד’" – האם מותר לבקש לפחות מראה מקום לסעיף ב"תכנית ד’" המדבר על גירוש מליון פלסטינאים? או שזו כבר דקדקנות מיותרת…
    ה) "זה (צ"ל זו) תמצית הנושא" – ובכן, את/ה יודע/ת את המסקנות מראש! אז בשביל מה בכלל לפרסם מאמרים ולערוך חקירות ולבקר ביקורות ולנסח תיאוריות – די לנו בסיסמאות!
    וזהו. אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי, לא אחזור עוד למאמר זה ולתגובות עליו. מי שיש לו אזניים שישמע.

  32. קרואסון הגיב:

    פחזנית המתוקה,
    מעין הקביעה שהפלסטינים בשטחים הכבושים לא עסקו בטירור במשך 30 שנה?
    קצת לימוד היסטוריה לא יזיק לנו:
    מעשה הטירור הראשון התרחש ב17 בספטמבר 1967, אז הוטמן מטען חבלה בשכונת קריית משה בירןשלים. כמה ימים לאחר מכן היה המקרה הידוע של הטמנת הפצצה בקולנוע ציון.
    בשנת 67 היו 5 מעשי טרור,בשנת 23-68,בשנת 69-30. הרוגים כתוצאה מן המעשים האלה-15. פצועים-98. וכל זה רק בירושלים לבדה. מחוץ לירושלים היו כמובן מעשי טרור נוספים. אם תרצי פירוט נוסף אשמח להמציא לך.

  33. שאלה לגודלדמן הגיב:

    האם היה איזשהו מחנה ציוני, בפרט מאלו שהיו בעלי השפעה ממשית, שהתכוון להסכים למדינה שבה 40% ערבים-פלסטינים ?

  34. עודד גלעד הגיב:

    אכן- מאמר נרטיבי ופרו-פלשתיני אבל וואלה- פוקח עיניים ומאיר את "האמת" באור שונה, מעניין, שעוזר לי להבין יותר טוב את המהלכים של הטרגדיה שאנחנו חיים כאן.
    תודה!

  35. יובל הגיב:

    ליחיעם שורק:
    באשר לרישא של מאמרך המלומד: מרידות טרגיות שנתפשות כמעשי גבורה- הרי זה בדיוק מה שעושים הפלסטינים כיום. בהשלכה לעבר ההיסטורי הרי שכמו שאז מרדה כת של תמהונים (קראו להם אז קנאים) במעצמה צבאית שכוחה עלה על שלהם עשרת מונים, כן כך היום מורדת כת של פנאטים איסלאמיים במעצמה צבאית שאין להם שום סיכוי להכריעה.
    באשר למצדה: גם כאן ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מנהיג פנאטי יהודי הכריח את המסכנים שנמצאו עימו על ההר להפוך לשהידים, והם, ברוב סיכלותם קיימו את מצוותו. ומה עושה כיום מנהיג פנאטי מוסלמי? נכון, מכריח את האומללים שנוהים אחריו להפוך לשהידים. והם,ברוב סיכלותם מקיימים את מצוותו.
    הקבלה מפתיעה גם ניתן למצוא בלוחות הזמנים: חמישים שנה עברו בין המרד הגדול לבין מרד בר כוכבא. זה שווה פחות או יותר לזמן שחלף בין הנכבה הראשונה (48) להתקוממות הנוכחית.מפליא הדבר כיצד בשני המקרים לא הפנימו ההנהגות כי הן מובילות את עמן לאסון.

  36. יובל הגיב:

    ליחיעם שורק ולכל אלה הסבורים כי הצד החזק בעימות היה היהודי: אני מפנה אתכם אל דבריו של גנרל מונטגומרי כשנשאל על תוצאותיו העתידיות של העימות. "היהודים יחזיקו מעמד לכל היותר שבועיים" ענה. הבריטי ההוא הבין דבר או שניים במלחמות, וזו הייתה מסקנתו. מאין אתם שואבים את התיאוריות המוזרות שלכם לא ברור כלל.

  37. קרואסון הגיב:

    פחזנית המתוקה,
    לגבי קביעתך המלומדת "היכן בעולם תמצא דיכוי שאינו מייצר אלימות". הפלא ופלא אני הקטן מצאתי שני מקומות כאלה:
    1 בטיבט, הכבושה ע"י כוחות הקידמה הסיניים מאז שנות החמישים המוקדמות. אינני מכיר מחבלים מתאבדים טיבטים. אם טעות בידי אנא עדכני אותי.
    ובעבר הלא רחוק- הדיכוי הבריטי של ההינדים בהודו והתגובה הלא אלימה שהפעיל נגדו מנהיגם מהטמה גנדי.אגב גם במקרה ההוא לא ידועים לי מחבלים מתאבדים הינדים.
    הנה שתי דתות (הינדית ובודהיסטית) שעל אף היותן תחת כיבוש אכזרי לא הפעילו מחבלים מתאבדים. האיסלם נוקט בדרך שונה. האם לדעתך יש בו באג של הרס עצמי?

  38. רק אל עצמי הגיב:

    שלום רב,
    המאמר מרתק ועוד יותר מרתקות התגובות.
    הדיון מעניין אבל רק מחזק את הטרגדיה של עולמנו.
    הדבר מחזק את מה שאומר עמי אילון: "על העבר לעולם לא נצליח להסכים, ההווה כואב נותר לדון בעתיד".
    אני מסכים. התבחבשות בעבר לא תוביל לשום מקום רק לעוד הלכאות וסבל. יש אמת בכל צד. אמת מוחלטת אין. אם מעניין אותנו להחלץ ממצבנו הכואב עוד ציטוט עוד אמירה ועוד ניתוח של רסיסי אמת כאלו או אחרים לא יובילו לשום מקום חיובי בסופו של דבר.
    בהצלחה לכולנו.

  39. לא" רק אל עצמי" הגיב:

    הדיון ההיסטורי חשוב לא מהצד האקדמי תאורטי:
    א. מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור על שגיאותיה עוד ועוד.
    ב. במקרה שלנו, מי שלא יבין את שורשי הסכסוך לא יוכל לפתור אותו
    ג. לעמי איילון וחלק מתומכיו (לא התמימים) ברור שהציונות כבר הגיעה להישגיה המכסימליים האפשריים (כי כמה אפשר עוד לגרש את מי הים?)וצריך רק לייצב אותם בהסכם (כניעה) עם הפלסטינים. לכן לא מעניין אותם העבר המכיל את תמצית תביעתם של הפלסטינים (קודם כל לזכות השיבה). ועוד "נקודה" אישית, למי שהתנחל על חורבות הכפר איגזים, שתושביה הפלסטינים גורשו בנכבה, רצוי מאוד לגלות "גדלות נפש" (ולמחוק את העבר).

  40. לקרואסון "המתוק" החמוץ הגיב:

    הסר דאגה מלבך. לכל מחלה זמן הדגירה שלה עד שהיא פורצת. הפלסטינים בשטחים הכבושים לא עסקו בטירור במשך שלושים שנה (הם עסקו בבנין הארץ וההתנחלויות "בשירה ובזמרה") עד שמורסת הכיבוש "הבשילה" והתפוצצה. בדרום אפריקה לקח אולי מאתים שנה לאלימות לפרוץ. הדוגמא של הודו כלל לא נכונה (בהודו היתה התנגדות אלימה לכיבוש הבריטי אלא שהדוגמא יוצאת הדופן של גנדי זכתה לתהודה שכסתה על כל השאר). בטיבט התחלף משטר דיכוי אחד בשני ומאחר ש"קץ ההיסטוריה" הוא מיתוס "עוד חזון למועד".

  41. לכעך הגיב:

    ההתנגדות המזויינת לכיבוש לא באה מתוך האוכלוסיה בתוך השטחים הכבושים במשך שלושים שנה (עובדה שהתנועה לגבולות 67 וממנה היתה כמעט חופשית). רובם ככולם של מעשי הטירור שהזכרת יובאו מהארגונים שפעלו מחוץ לשטחים (וזה כבר סיפור אחר). מלבד זאת הכרזת בקול גדול על "טירור מתאבדים" וזה ידוע מתי התחיל

  42. קרואסון לפחזנית הגיב:

    פחזנית המתוקה,
    עוד קצת לימוד הסטוריה לא יזיק לנו:
    כל מעשי הטרור שפורטו בתגובתי הקודמת נעשו ע"י תושבי השטחים הכבושים. הטמנת הפצצה בקולנוע ציון למשל נעשתה ע"י פטמה ברנאווי, תושבת העיר העתיקה. עזרו לה במשימה-עומר עודה חליל אסעד,אנאם ברנאווי, ושוקי שרף עלי אבו שיח תושבי ירושלים אף הם.
    כנראה שאת מערבת מין שבאינו מינו:במקביל לפעילות הזו ניסו אירגוני המחבלים בירדן להסתנן דרך בקעת הירדן אל הגדה המערבית במטרה ליסד שם תנועת גרילה עממית א-לה-צה גווארה. הנסיון הזה לא הצליח כפי שאנו יודעים כיום. כל החוליות נתפסו או חוסלו,וגם הבסיס הטריטוריאלי שממנו יצאו המחבלים חוסל בספטמבר 70 עת כיסח הלגיון הירדני את אשף באכזריות מרובה, וגירש את שרידיו מן הממלכה. זה היה הכישלון הראשון של אש"ף בנסיונו לגבש מה שנקרא אצל תיאורטיקנים של הגרילה "בסיס התנגדות" (שממנו יוצאים לפעולות גרילה אל שטח האויב במטרה להשתלט עליו בסופו של המאבק, כמו שקרה בסין ובקובה למשל) הכישלון השני של אש"ף התחולל בשנת 82 עת הושמד בסיס ההתנגדות בלבנון, ושרידיו גורשו לתוניס ולמדינות ערביות נוספות. לפי מה שנראה כרגע, גם הנסיון השלישי לכונן בסיס טריטוריאלי (בגדה המערבית וברצועת עזה) הסתיים בכישלון טוטאלי, וזאת לפי דברי מוחמד דחלן שאתמול צוטט כמי שאומר כי למעשה לא נשארה רשות פלסטינית מלבד המשכורות ויאסר עראפאת. הוא הוסיף ואמר כי אם העניינים ימשיכו להתנהל בצורה הזו, יביא הדבר לאסון נורא עבור העם הפלסטיני.
    פחזנית יקירתי, באשר לטרור המתאבדים רציתי לשמוע אם לדעתך לאיסלם, בניגוד להינדו ולבודהיזם יש איזה באג בסיסטם שגורם לו לייצר מחבלים מתאבדים. מצפה לתשובתך.
    שלך, קרואסון

  43. יוסי הגיב:

    לקרואסון
    אין שום דבר מהותי באיסלאם שאין בדתות אחרות ומביא לטרור של מתאבדים.
    הזכרת רק שתי דתות, אז להלן דוגמאות:
    ביפן של מלחמת העולם השניה, טייסים מתאבדים נשלחו למשימות התאבדות, בין השאר בעידוד נזירי זן-בודהיזם בכירים.
    בסרי לנקה של היום טרור המתאבדים ננקט על ידי טמילים הינדואים אשר חיים תחת דיכוי בידי סינהלים בודהיסטים.

  44. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    מגיבים חביבים

    הנני מוצא נחמה בכך כי רשימתי עוררה גלים, ומעבר לתגובות האמוציונליות (אנדרסטייטמנטית), השקיעו רבים מחשבה ואף חילוץ מידע ממקורות שונים (אם כי לא תמיד רלוונטיים ואמינים). שיהיה לכולנו חג שמח ושהשפיות, האמיתית והנכונה, כמובן, תשרור במחנותינו. למרות שכל התשתית המיתולוגית של חג החירות אין לה, ולו נקודת הישענות אחת, ארכיאולוגית והיסטורית-אמפירית ("אופס" !!!), נתעלם מכל היבט היסטוריוסופי והיסטוריולוגי, ונאחל לעצמנו יציאה משיעבוד-חושך לחירות-אור וחירות אמיתית וצודקת לעם הפלשתינאי ולאומתו.

  45. אלי ששון הגיב:

    מפתיח למאמרו מעיד ד"ר שורק על עצמו שהוא "נמנה עם ה"בוגדים" – המוקעים אל עמוד הקלון האתנו-צנטרי ונחרכים בשלהבת צידקת הדרך ומדורת השבט בכלל, קרי מנפצי מיתוסים אובססיביים,.." ואולי זאת כל תכלית מאמרו???

    נקודה למחשבה.

  46. ליוסי הגיב:

    קיסר יפן במלחה"ע השניה היה בן אמונת השינטו. טייסי הקמיקזה קיימו טקס שינטואיסטי כשר למהדרין לפני צאתם למשימות ההתאבדות שלהם.אין שום קשר עם בודהיזם או זן בודהיזם.
    ובנוגע לנושא באופן כללי-ממה שאני מבין משיטוט מקרי באתר הזה הרי הדעה השלטת היא שכיבוש האדמות הפלסטיניות הוא שגורם לתופעת ההתאבדות. האם יפן הייתה תחת כיבוש בזמן שטייסי הקמיקזה ביצעו את משימותיהם?
    ושאלה נוספת- תחת איזה כיבוש חיו מוחמד עטה והבחורים שהתפוצצו לתוך מגדלי התאומים?

  47. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לאמיתו של דבר אין לדעת מה היתה דתם ואמונתם של הקאמיקזה היפניים: חלקם שינטואיסטים וחלקם, מן הסתם, בודהיסטים. בכל מקרה תופעת הקמיקזה החלה לאחר ה-21 ביוני 1945, לאחר שהאמריקאים כבשו את האיים איבו-ג’ימה ואוקינאווה. היפנים הבינו כי כיבוש האי אוקינאווה יחשוף את מאחזיהם למיתקפות אוויריות מסיביות על-ידי מפציצי ארה"ב (הבי-29 בעיקר), ועל-כן הפעילה יפן את "הנשק הסודי" שלה, האחרון שנותר בידה, את ה"קמיקזי". קריאה, ולו שטחית, באוסף המעניין של מכתבי הטייסים המתאבדים להוריהם, ובכלל ליקיריהם, כגון זה של טרואו יאמאגאצ’י (אינוגוצ’י, הרוח האלוהית), מציירת, בין השאר, את החרדה האמיתית מפני השתלטות אמריקאית על ארצם, החרבתה ובעיקר – ביזוי המיקאדו (והאמריקאים, מה-זה-"טובים" ב"קטעים" הללו, למן שחיטת האינדיאנים ומעשי הטבח בהם ואילך, ובכלל זה ההטלה העתידית המטופשת, המיותרת, האכזרית, הברברית, של שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסקי). נכון, יפן (טרם) נכבשה על-ידי האמריקאים הדורסנים, אם כי בחלקה. עם זאת מתוך חשש של צפי עתידי, כמעט ודאי (כאמור), לו נותרה בידי היפנים הברירה (כך לפחות מנקודת השקפתם, שטעונה עוצמה אמונתית מיוחדת), אלא להשתמש בפצצות החיות – בקמיקזי. ואגב, מהו ההבדל, בהיבט הפילוסופי, המהותי, בין טייס המטיל פצצות על אוכלוסיה אזרחית (דרזדן, ברלין, קלן ועוד), כשהוא משוגר על-ידי פוליטיקאים צמאי-דם ויוקרה פוליטית, המערים לתוך מוחו זרמי חשמל של פטריוטיזם (והפטריוטיזם הינו, כידוע, מפלטו האחרון של הנבל), לבין ה"שאהיד" היפני – הקמיקזה? איני יודע? זוהי אמונה וזוהי אמונה, ואידך זיל גמור!

  48. יובל הגיב:

    ליחיעם שורק שלום,
    מספר הערות בהתייחס לתגובתך:
    א.עדיין נשארת בעינה העובדה שהיפנים הפעילו נשק של מתאבדים למרות שארצם לא הייתה תחת כיבוש. לכן המנטרה "טירור המתאבדים נגרם בגלל הכיבוש" צריך בדיקה מחודשת לאור הדברים האלה.
    ב.מתברר שחששם של הקמיקזי מפני החרבתה של ארצם בידי האמריקאים לא היה לו על מה לסמוך, כפי הידוע לנו כיום. האמריקאים הדורסנים עשו לאחר מיגור כת המיליטריסטים הקנאים את המעשה הנכון- ראשית העמידו למשפט את האדון גנרל טוגו וחבר מרעיו, הוציאו חלק מהם להורג בשל ביצוע פשעי מלחמה (ראה את מעשי הטבח ההמוניים שביצע הצבא היפני בסין, את היחס "ההומני" לו זכו שבויי המלחמה של בנות הברית ואת הפיכתן של אלפי נשים סיניות וקוריאניות לשפחות מין)ואחר כך שיקמו את יפן בעזרת מענקים נדיבים ועזרה אחרת.
    ג.המילים עוצמה אמונתית מיוחדת תמוהות משהו. האם אנחנו שומעים כאן מעין הצדקה לקנאות דתית חשוכה? ואם כן, אז מה כבר ההבדל בינה לבין העוצמה האמונתית המיוחדת שהביאה את מגיני מצדה לבצע בעצמם התאבדות קולקטיבית? האם ההתאבדות ההיא מוצדקת בעינך?
    ד.הירושימה ונגסקי. כבר היו לנו לזרא הנימוקים החבוטים האלה. איש מבין השוללים את הפעלת הפצצה אינו מביא בחשבון מה הייתה האלטרנטיבה: ראשית,על מנת להכריע את יפן היה צורך לפלוש לאי עצמו,על כל מה שמשתמע מכך-עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים, שהרי הכיבוש הקרקעי היה כרוך בלוחמה בשטח בנוי וכנגד אוכלוסיה (לשם השוואה,ההתקדמות הקרקעית של הרוסים לתוך השטח הגרמני עלתה לגרמנים במספר מבהיל של קורבנות-חיילים ואזרחים כאחד,בנוסף לאונס סיטוני של נשים והוצאות להורג ללא משפט) שנית,הכיבוש הזה היה כרוך בקורבנות רבים מקרב חיילי בנות הברית עצמם,ואת זה גם צריך לקחת בחשבון,הלא כן?
    ה.סוף סוף נודע לי ממך שצרציל היה פוליטיקאי צמא דם ויוקרה פוליטית שהערה למוחם של טייסיו זרמי חשמל של פטריוטיזם. תמים שכמותי,עד היום סברתי לתומי שהוא הציל את העולם מהשתלטות נאצית.

    9

  49. אורי ביתן הגיב:

    כמה תמיהות

    1. "מוסדות התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית היו חלוקים בדעתם [כלפי החלטת החלוקה] וגיבשו לבסוף, בהשפעת הועד הערבי העליון, קו אחיד". לא ידוע לי על "תנועה לאומית פלסטינית" שלה "מוסדות". פרט לועד הערבי העליון עצמו, שהיה, כשמו, המוסד העליון של הערבים הפלסטינים.

    כידוע לי (אולי תאיר את עיני גם בתחום זה?), החלטת האו"ם לא צמחה יש מאין, אלא הוגשה לעצרת הכללית על ידי ועדה מיוחדת שמינה הארגון באביב 1947. הועד הערבי העליון לא חיכה להחלטה, אלא החרים את הועדה מראשיתה. מבין הגופים הפלסטינים רק "הליגה לשחרור לאומי", כלומר הפלג הערבי של המפלגה הקומוניסטית, שכוחו באוכלוסיה הערבית היה מזערי, התנגדה להחרמה (אולי אלה "חילוקי הדעות" שאתה מתייחס אליהם) בפומבי – אך נכנעה לקו שכפה הוועד.

    בעקבות ההחלטה אכן דחה הוועד הערבי העליון מחדש את ההחלטה, שהיתה אכן פרו-ציונית ואנטי-פלסטינית להחריד. העמדה הפלסטינית היתה שעל העולים היהודים מאז 1918 לעזוב את הארץ. אפילו גופים מתונים כמו "הליגה לשחרור לאומי" לא היו מוכנים להעניק ליהודים אלא זכויות-אזרח, כפרטים במסגרת מדינה לאומית ערבית-פלסטינית (בדומה ל"מדינה החילונית הדמוקרטית"). משמעות ההחלטה, יש לציין, היתה לא רק מסירת 55% מהארץ ליהודים, אלא גם הכפפת למעלה משליש מהאוכלוסיה הערבית-פלסטינית לשלטון יהודי. דרך אגב, החלוקה לא בהכרח נתפסה כסותרת טרנספר, ולפחות מרדכי בנטוב (השומר הצעיר, שתמך במדינה דו-לאומית), חזה כבר ב 1946 שחלוקה אכן תוביל לטרנספר. אין פלא שהפלסטינים דחו את ההחלטה מיד, וניגשו לסכלה באמצעים צבאיים.

    2. למיטב ידיעתי (ושוב מעניין על מה אתה מסתמך) הסוכנות היהודית לא רק ששתפה פעולה עם אונסקו"פ, אלא אף קידמה את הצעתה החל מספטמבר 47. במקביל – בעקבות ההתנגדות הפלסטינית, ובציפיה לפלישה ערבית – הגיעו הציונים להבנה עם עבדאללה, מלך עבר-הירדן, שהוא ישתלט על החלק שיועד לערבים, ללא הפרעה מצד היהודים. ואולם החלטת החלוקה עצמה התקבלה בהתלהבות ובהסכמה מלאה. לו החליט הוועד הערבי העליון לשתף פעולה עם האו"ם במימושה (כאמור זה היה אבסורד במונחים פלסטיניים) קשה להניח שהציונים היו יכולים לסגת מהסכמתם.

    3. האסטרטגיה הציונית לא היתתה התקפה כוללת ומיידית על הפלסטינים, אלא נסיון למשוך זמן עד יציאת הבריטים, ואז לתפוס את השטחים והעמדות בהם החזיקו הבריטים, ואת השטח שיועד למדינה היהודית. בן גוריון ראה בפלישה את העיקר ואת הלחימה בפלסטינים – טפל. ואכן הציונים פתחו במתקפה רק במחצית אפריל 48, ובמקביל ליציאת הכוחות הבריטים מנקודות שונות.

    4. הפעולות הצבאיות הפלסטיניות החלו במארב לאוטובוס בינעירוני, בהפרדה בין הנוסעים היהודים והערבים ובהוצאת לההורג של האחרונים. אין זו "מחאה אלימה של רחוב" אלא פעולה מתוכננת היטב. גם ההפגנות האלימות שהפכו עד מהרה למעשי ביזה המוניים ולינץ’, שאפיינו את הימים הראשונים, היו מאורגנות. הפלסטינים לא היו מפוררים וחסרי ארגון כמתואר – תוך שבועות ספורים התארגנו מספר מיליציות, בהתבסס על שרידי הארגון הצבאי בתקופת המרד הערבי. תוך חודש וחצי החלו כוחות מתנדבים לחצות את הגבול. כוחות אלה ארגנו בכישרון רב התקפות על שכונות וישובים יהודיים ועל תחבורה יהודית, הגיבו במהירות וביעילות על התקפות יהודיות, ולעתים קרובות שיתפו פעולה למרות פיצול ארגוני. רמת החימוש היתה דומה לזו של הצד היהודי – נשק קל, מקלעים ומרגמות קלות. בכפר בינוני כמו דיר יאסין, שלא השתתף כלל בלחימה (כידוע) היו כמה עשרות רובים ולפחות מקלע אחד. יתרון של ממש בנשק השיגו הציונים רק בעזרתה האדיבה של ברה"מ, על-ידי הנשק הצ’כי.

  50. אפרים קירש הגיב:

    איך אמר פעם מישהו חכם? "סליחה שניצחנו!" (אפרים קישון). אז באמת, למה לא באו הערבים והציעו הידברות והגעה לעמק השווה בטרם פתחו במלחמה?

    אנחנו צריכים לזכור שמלחמת העצמאות התחילה בעצם בפרעות, פיגועים והתנכלויות כבר מדצמבר 1947. האם לא היה טוב יותר אם הערבים היו מחפשים שלום ומגיעים להבנות לגבי קוו הגבול? למה הם תמיד קופצים לשימוש בכוח הזרוע?

    לדעתי הנשענת על עדויות מוצקות מדובר על אי קבלת זכותה של ישראל להתקיים בכלל. המזרח התיכון הוא ערבי ומכאן שמדינה לא ערבית ולא מוסלמית אינה זכאית, אינה רשאית ואסור לה להתקיים כאן. הם לא זנחו כלל את רעיונם לביטולה של ישראל והקמת "פלסטין הגדולה" על שטחי כל ארץ ישראל, ממערב וממזרח לירדן. הם רק נטשו את תוכניותיהם הגרנדיוזיות לבצע זאת במהלך אחד ומתמקדים כעת ב"תוכנית השלבים" החמקמקה והזדונית.

הגיבו להיסטוריון?

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים