הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 באפריל, 2004 7 תגובות

בשבוע שעבר נאלצתי לעזוב את הדיון בבג"ץ בעתירות נגד תוואי גדר ההפרדה כדי להשכיב את ילדיי לישון. גם להם יש זכויות! בתי בת ה-5 בחרה שאקרא לה מדרש מודרני על בנות צלפחד מתוך סִפרה של הרבה סנדי אייזמברג סאסו. אינני חושב שבתי הבינה מדוע נחנק לי הקול כאשר קראתי לה את המדרש על איך בנות צלפחד ביקשו להגן על זכותן לאדמת משפחתן וכאשר הן לא מצאו צדק אצל שופטי בשר ודם וכאשר משה לא ידע איך לענות הן עתרו לשופט עליון.


"אלוקינו אשר הוצאתנו מארץ מצריים,
שמע את תחינתנו והבאנו את ארץ המובטחת.
אהבתך, ה’, היא לא כמו אהבתנו.
אנו, בשר ודם מעדיפים אנשים מסויימים על פני אחרים
אבל אתה, ה’ אינך משחק מעדיפים
אצלך מספיק אהבה לכל יצוריך, לבנות כבנים
אנא, תן לנו את חלקנו בארץ".


סיפרתי לבתי שבדיוק אבא בא מבית משפט וגם שם אנשים עותרים כדי להגן על זכותם לאדמתם. בסופו של ספר במדבר אנשי שבט מנשה דורשים שבנות צלפד יתחתנו רק בתוך השבט כדי שירושת אביהן לא תצא לבני שבטים אחרים. משה נענה לבקשתם, "ויתו משה את בני ישראל על פי ה’ לאמור" במדרש של הרבה אייזנברג סאסו, הגבלה זו היא על דעת משה בשם ה’. ה’ הצטער ובנות צלפחד קיוו שגם את זה הן תשננה בסופו של הדבר.


מי יתן ומלות התורה וההגדה תחיינה בימנו. ברוח זו ברצוני למסור את התוספת להגדת פסח המסורתי, נוסח תשס"ד:


אלוהינו ואלוהי קדמונינו, אנו יושבים סביב שולחן זה כבני חורין, אך אנו זוכרים את השנים הארוכות בהן חווינו דיכוי. נשבענו לא להפוך למדכאים בעצמנו. אך אנו יודעים כמה פשוט להכביד את ליבנו כלפי אלה ששילמו את המחיר עבור עושר עמנו וביטחונו. כשאנו מסובים על סיפור "יציאת מצרים" אנו ערים לכך שהחירות היא מסע. יציאת מצרים היתה רק ראשית המסע להר סיני ולאחר מכן, לארץ המובטחת. בחג חירות זה אנו מודעים שעל מנת להיות בני חורין באמת עלינו לגרש את פרעה מלבנו ולחדש את התחייבותנו לזכויות האדם לכל אדם באשר הוא אדם. בזוכרנו את המיילדות במצרים, אנו יודעים כי זרעי הגאולה ניטעים בהתנגדות לדבר פרעה.


הלילה אנו משאירים מקום ליד השולחן עבור אלה שהם קורבנות דיכוי עד עצם היום הזה. אנו מתחייבים מחדש לזכות בחירותם ובכך בחירותנו. במיוחד אנו זוכרים את: (נא לבחור אפשרות אחת או יותר)


המשפחות שאת בתיהן שומרי משפט ניסו להציל מהריסה:




  1. משפחת מסוואדה – אחרי ליל שימורים והבטחות מופרות, דחפורים הפכו את סופיאן וסמאה, חמשת ילדיהם, אימו החולה, אחיו ומשפחתו ללא קורת גג. על אף שהיה בידו מכתב מטעם עיריית ירושלים שהבית נמצא באזור מורשה לבנייה, הדרישה ל"איחוד וחלוקה" הפכה את השגת רשיון הבניה לבלתי אפשרי. שקועים בחובות עקב בניית הבית ועומדים בפני דרישת העירייה לשלם את הוצאות ההריסה, המשפחה תאלץ למכור את האדמה עליה עמד פעם הבית. הילדים סובלים מתסמונת חרדה פוסט-טראומטית.


  2. משפחת דערי – אחמד, חנאן וחמשת ילדיהם בנו ביתם בשכונה שלא נכללה בתכנית המתאר לכפר עיסאוויה במזרח ירושלים. כל בית ובית בשכונה הוא "בלתי חוקי". ביום ההריסה הסבתא קוננה בעוד אחמד מוסא לקה בלבו ואחרים התחננו לעזרה. כיום העירייה שוקלת לצרף את השכונה לתכנית המתאר, אך מוסא, נכה ולא מסוגל כיום לעבוד, יודע שאין לו סיכוי לגייס את הכספים הנחוצים להשגת קורת גג חדשה עבור משפחתו.

הלילה, ביושבנו לשולחן הסדר בבטחת בתינו, אנחנו מאמינים שנביא את היום בו תהיה קורת גג לכל אדם.


הרעבים ללחם בישראל


בהכריזנו "כל דכפין" יבוא ויאכל אנו חייבים להתמודד עם המציאות הכואבת ש-20% מהישראלים סובלים מרעב. בזוכרנו את ארבעת ילדי ההגדה, עלינו להרהר על איך לענות לילד הרעב, ששואל קושיות רק לגבי קיבתו הריקה. הדאגה לרווחתנו הכלכלית הקשיחה אולי את ליבנו לסבלם של החלשים בחברה שלנו. במקום להזמין את כל דכפין, העברנו סדרת תקציבים המקצצים במשאבים הנחוצים לפתרון בעיות הולכות וגדלות.


כשאנו מרימים את לחם העוני, לחם העניים, אנו יודעים שביכולתנו לעמוד בציווי ההגדה לחלוק את לחמנו עם העני. הלוואי שבשנה הבאה כולם ייצאו מעבדות הקיבות הריקות.


עובדים זרים


"הגר" של ישראל בימינו? לאחר שהובאו לארץ על ידי הבטחות של תנאי עבודה מצוינים, העובדים הזרים נזרקים מהר מאוד למציאות אחרת. דחוסים במעונות מתחת לכל ביקורת, הם חיים ללא הדברים הכי בסיסיים. דרכוניהם הוחרמו, הם תלויים במעבידיהם ללא ביטוח בריאות, עליהם לשכב חולים או פצועים בזוהמה או לחזור נגד רצונם לארץ מולדתם, בה אין להם אפשרות לתביעות פיצויים. לעתים בריונים שכורים מכים את המעזים לא ללכת בתלם שהוכן על ידי נוגשיהם הישראלים.


הלילה הזה, מאבקם של העובדים הזרים להשתחרר הוא המאבק שלנו.


נשים כסחורה


העבדים של ישראל בימינו? בעשור האחרון כ-10,000 נשים נמכרו בישראל לזנות. מיד אחרי כניסתן לארץ הן נכלאות בדירות או בתי בושת, שם הן סובלות מהפחדות, התעללות ונאנסות אין ספור פעמים. מסמכיהן מוחרמים והן עומדות למכירה במכירות פומביות. הן חייבות לעסוק בזנות ללא כל תמורה עד ש"יחזירו את הוצאות הנסיעה". מאיימים עליהן שכשוהות בלתי חוקיות בישראל ייאסרו מאסר עולם אם יתלוננו במשטרה. חלק מהנשים מגיעות לכאן עם מושג קלוש של מה יועסקו בו. אחרות, מגיעות לכאן בטוענות שווא שיזכו למשרות טיפול בילדים או מלצרות. אף לא אחת מהן מתארת לעצמה את היחס הנוראי, כאל שפחה, בו תזכה בישראל.


הלילה, תקוותן היא התחייבותנו להוציא אותן מעבדות לחרות.


לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בה אנו מכבדים את צלם אלוקים בכל אדם.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. גלילי הגיב:

    ודאי יודע כבוד הרב כי ההגדה היא עתיקת יומין. כבר ניסו לשנות אותה ולכתוב נוסחים שונים – ראה הקיבוצים שרובם הפסיקו לחגוג את הפסח בצוותא וההגדות המחודשות הלכו בדרך כל בשר. דעותיך יהיו אשר יהיו אין להן קשר למבנה ההגדה ולא כל אירוע יגרום לשינוי .
    אגב לא התיחסת למשפט שפוך חמתך …

  2. רוחני הגיב:

    יישר כח!
    חג שמח וכשר (לאילו השומרים) לכל בני אלוהים(והכוונה היא גם לאלה אשר אינם משוייכים לעם היהודים).

  3. אסתר ואיתן קלינסקי הגיב:

    התרגשנו מאד. יישר כח ותודה.

  4. איתן חג’בי הגיב:

    הדת היא מוסד שכולו זוועה וסיאוב מיסודו.
    תרי"ג מצוות של שוביניזם לסוגיו, אמונה במידה כזו או אחרת בייחודו של עם ע"י בחירה
    משמיים, קידוש השבטיות והקשר בין השבט לבין
    "מה שמעבר", הרומנטיזציה של כתובים וקידושם-
    זוועה וסיאוב מיסודם.

    אריק אשרמן מייצג "גירסה שפויה" של יהדות,
    אבל מבחינתי אין היא אלא רעל מוחלש. כמובן
    שאני מזדהה עם שלל ההזדהויות שלו כפי שהן באות לידי ביטוי במאמר, ויישר כוח על הפעילות הפוליטית של הארגון למען זכויות של
    בני אדם!

  5. עומר ק הגיב:

    ישר כוח לרב אריק אשרמן שמציג בפנינו את היהדות האמיתית ומנתץ את הדימוי השלילי כלפי היהדות על פיו היהדות סובבת לא סביב ערכי מוסר אלא סביב לאומנות, גזענות ושוביניזם. אלו אשר יצרו דימוי זה הם ערב רב בעוד הרב אריק אשרמן הוא יהודי אמיתי.

  6. לא רב עם איש הגיב:

    כאשר אני רציתי לבנות, על שטח שלי ולא קיבלתי אישור ממצנע וחבריו , לא בניתי כי אני לא הייתימוכן לעבור על החוק.
    "דינא דמלכותא דינא" אז על מה תלין?

  7. יצחק הגיב:

    לרב הנכבד
    כשקראתי את ההגדה לא ידעתי מה לחשוב על המכות שקיבלו המצרים ובסוף עוד טבעו בים. נראה לי מאד אכזרי. אם בני בן ה6 היה שואל אותי אבל אבא למה? לא הייתי יודע מה לענות. אני צריך עזרה.

הגיבו לעומר ק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים