הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 באפריל, 2004 תגובה 1

עיראק איננה וויאטנם. ההבדל המשמעותי ביותר הוא בכמות הנפגעים, אשר מהווה רק אחוז קטן מן הטבח שהתרחש בהודו-סין. אך קיימים עם זאת קווי דמיון ממשיים, ובמידה מסוימת המצב בעיראק נראה רע יותר. אמנם סך הכוחות האמריקאים כיום בעיראק קטן בהרבה מאשר חיל המשלוח בוויאטנם, אך צבא ארה"ב בכלל, וחיל המשלוח לעיראק בפרט, קטן בהרבה מאשר היה ב-1968. אם נמדד החלק היחסי של הצבא האמריקאי הנמצא בתעסוקה כעת, הרי שעיראק היא קונפליקט בסדר גודל של וויאטנם.

הלחץ שמפעילה הלחימה בעיראק אף הוא גרוע יותר. בוויאטנם היו הכוחות האמריקאים מבוססים בעיקר על מגויסי חובה לתקופות קצרות שחזרו לחיים אזרחיים לאחר תקופת שירותם. הכוחות המוצבים בעיראק כיום מבוססים על מתנדבים לתקופות שירות ארוכות, כולל חיילי מילואים שלא ציפו להיקרא למשימות ממושכות מעבר לים. אימונם של מתנדבים אלה, המוראל שלהם ונכונותם להתגייס שנית ייפגעו קשות אם יידרשו להקדיש שנים למלחמת גרילה. כמה ניצים טוענים כי הדבר מוכיח את הצורך בצבא גדול יותר. אך הנשיא בוש לא דרש גיוס כוחות גדולים יותר. למעשה, נראה כי אינו מוכן לשלם עבור הכוחות הנוכחיים.


מהשוואה פיסקלית של מדיניות ממשלי בוש ולינדון ג’ונסון מצטיירת תקופת מלחמת וויאטנם כתור זהב של לקיחת אחריות אישית. תחילה מיאן לינדון ג’ונסון לשאת במחיר המלחמה, אך ב-1968 הוא בלע את הגלולה המרה, העלה את המסים וקיצץ בהוצאות, והפך גירעון תקציבי גדול לעודף תקציבי בשנה שאחריה. תוכנית דומה כיום – התקציב אז נסק מגירעון של 3.2% בתל"ג לעודף של 0.3% בתוך שנה אחת בלבד – תסלק את רוב הגירעון התקציבי הנוכחי של אמריקה.


בניגוד לכך, על אף כל הרטוריקה של שמירה על מסלול יציב, בוש לא היה מוכן להוריד מרשימת התוכניות הדומסטיות שלו ולו פריט אחד. נהפוך הוא, הוא השתמש בזוהר התחלי של הצלחה לכאורה בעיראק, על מנת להוביל קיצוץ נוסף במסים, תוך שהוא ממתין להזדמנות נוחה יותר על מנת לבשר לעם האמריקאי על 87 מיליארד הדולר הנוספים הנחוצים לו לשם כך. הוא עדיין עוסק בכך: במסיבת העיתונאים ביום שלישי בשבוע שעבר הוא לא אמר דבר בנוגע לסכום הנע בין 50 ל-70 מיליארד דולר נוספים, שיהיו נחוצים על מנת לממן את המשך הפעולות הצבאיות.


אחיזת העיניים הכספית מהווה חלק מדפוס נרחב יותר. וויאטנם ניערה את תחושת הביטחון הלאומית שלנו, לא רק משום שאמריקה הפסידה אלא משום שהמנהיגים שלנו לא דיברו אמת. בספטמבר האחרון דיבר הגנרל אנתוני זיני על "וויאטנם, היכן ששמענו זיבולים ושקרים", ושאל את קהל מאזיניו, קציני צבא, "האם זה קורה שוב?" ואכן, יש מקבילות בשפע. ההתקפה במפרץ טונקין פוגשת את כלי הנשק להשמדה המונית שלא נמצאו, וטענות בדבר הקשרים של השלטון העיראקי לאל-קאעידה. סיסמאות כגון: "מלחמה על לבבות ומוחות" פוגשות את "קבלו אותנו כמשחררים" ו"אור בקצה המנהרה" פוגש את "אנחנו מעבר לפינה". וויאטנמיזציה, נא להכיר את הצבא העיראקי החדש.


יש האומרים כי עיראק אינה וויאטנם משום שהאמריקאים הגיעו בכדי להביא דמוקרטיה, ולא על מנת לתמוך בשלטון מושחת. אך הרטוריקה האידאליסטית הזו זולה. בוויאטנם, פקידים אמריקאים מעולם לא אמרו "אנו תומכים בשלטון מושחת". הם טענו כי הם מגינים על הדמוקרטיה. שאר העולם, והעיראקים עצמם, יאמינו לכוונותיה האידאליסטיות של אמריקה אם וכאשר יראו שלטון לגיטימי ולא מושחת – בניגוד למשל לזיוף בחירות אשר יעניק את השלטון בעיראק לאחמד חלבי.


אם איננו מקדמים דמוקרטיה בעיראק, מה מעשינו שם? רבים מן התומכים המתונים של המלחמה כבר שקועים בהיגיון הביצה: אין להם עוד תקוות גדולות בנוגע למה שניתן להגשים בעיראק, אך הם פוחדים מן התוצאות במקרה שנעזוב. אחת המוטיבציות האמיתיות לכיבוש עיראק היתה לתת לעולם תצוגת תכלית של כוח אמריקאי. זהו מדד לעד כמה הסתבכו העניינים כאשר אומרים לנו כעת כי נסיגה תהיה הודאה בחולשתה של אמריקה. שוב, ההשוואה לוויאטנם מתבקשת. זוכרים את תאוריית הדומינו?


ויש מקבילה נוספת: הפוליטיקה בנוסח ניקסון חוזרת. מה שאנו זוכרים ממנה כעת היא פרשת ווטרגייט. אך מאמציו של ניקסון לדכא את הביקורת מבית לא היו רציניים פחות, כגון בעת הפגנות "ספרו זאת בהאנוי", בהן הואשמו מבקרי מלחמת וויאטנם בפגיעה בחיילים ובתמיכה באויב. בנאומו ביום שלישי ביצע בוש מהלך מטה-ניקסוני: הוא הצהיר כי כל מי שמותח הקבלות בין עיראק לוויאטנם פוגע בחיילי ארה"ב ומעודד את האויב.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. גייזי שביט הגיב:

    ההבדל הקטן :
    במלחמת ויטנאם ארה"ב לא הייתה המעצמה העולמית היחידה כמו היום, ויטנאם נתמכה אז גם על ידי ברה"מ וגם על ידי סין.
    וזה עושה את רוב ההבדל
    .

הגיבו לגייזי שביט

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים