במרוצת חודש פברואר 1948 התגבש במטה ההגנה נייר עבודה, שזכה לכינוי תוכנית ד’. התוכנית, שהחלה להתגבש בינואר ונקראה על שם יהושע גלוברמן (תוכנית יהושע – שנפל במערכה ותוכנית נוספת בשם תוכנית ב’, הניבו את תוכנית ד’). מדובר על תוכנית אסטרטגית, רחבת היקף, חסרת תקדים במערכת הצבאית, שתיתן מענה לבעיות שעתידות להתעורר בשעה שהבריטים יפנו את הארץ (14.5.48). עיקר הבעיות נגעו לתחום השטחים שהבריטים עתידים לפנות.
משימות התוכנית היו: השתלטות על כל השטח במדינה העברית העתידה לקום; התבססות היישוב בערים המעורבות; יצירת רצף טריטוריאלי בארץ; השתלטות על נתיבי תחבורה עורקיים בארץ; השתלטות על כפרים ערביים-פלסטיניים ומשלטים חשובים החולשים על סביבתם; השתלטות על שטחים, שעל-פי תוכנית החלוקה (29.11.47) אמורים היו להיכלל בשטחה של המדינה הערבית-פלסטינית.
לא צריך איפוא להיות היסטוריון חד עין וחוקר מעמיק חשוב כדי להבחין בשני מעקשים מוסריים ומהותיים אשר בליבת התוכנית האמורה: השתלטות על כפרים ערביים, ובכלל על שטחים שנועדו להוות חלק אינטגרלי מן המדינה הערבית, שאמורה היתה לקום לאור תוכנית החלוקה של נובמבר 1947, ובמלים אחרות תוכנית כיבוש וגירוש לכל דבר ועניין. כמעט בכל ספר היסטוריה קיים, נוכל להיחשף למשפט הבא, בהקשר כמובן לתוכנית ד’: התוכנית התמצתה במעבר חסר תקדים ממגננה למתקפה, מהגנה נקודתית להגנה מרחבית, מתגובות טקטיות לנטילת יוזמה פעלתנית בידי "כוחותינו", ובכלל – שלב דרמטי במעבר מארגון ההגנה לצבא של מדינה עצמאית.
ואכן תוכננו הקמתן של 6 חטיבות נוספות (מעבר לזו של חטיבת הפלמ"ח), ייעודיות ותיפקודיות (גם בהיבט המרחבי-גיאוגרפי). התקיימו קורסים חשובים להכשרת סגל מפקדים לחטיבות וכן קורסים מקצועיים כמו חבלה, צליפה, נשק ומודיעין. הופנמו שיטות של הצבא הבריטי בתחומי מסגרות, תקנים, משמעת ועוד. חיים לסקוב הכניס את שיטת "תרגולת הקרב", כלומר, ביצוע אוטומטי של פעולות קרביות בשטח הלחימה ללא מחשבה. לכאורה איפוא, תוכנית של ה"טובים" מול ה"רעים", של מלחמת הישרדות – "להיות או לחדול", של להגן על מה שהובטח לנו ועוד. האומנם?
כדי להסיר את הערפל המעובה אשר עשרות שנים אינדוקטרינטיביות יצרו אותו, ובמכוון, והפכו אותו לתואם-היסטוריה, נביט בפכים מעניינים מן התוכנית עצמה (10.3.1948), יצירת טיפוחיו של הרמ"א (רמטכ"ל) – יגאל ידין – ברוח יוזמתו של דוד בן-גוריון וחבורתו.
1. מבוא
א. התעודה הנמסרת בתוכנית זו היא השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות … (לא יכולתי, מטבע הדברים, להביא את כל התוכנית המלאה והמפורטת. אני מניח לכל קורא להיחשף אליה כדי לראות ששום פרט ממנה לא הוסתר בכוונת-מכוון, ואף בתום לב, מאחורי האמצעי הטכני של "שלוש נקודות").
ובהמשך
2. סעיף קטן א’
מונה המסמך את הגדרת "האויב", אשר ממנה עולה תמונה כוללת ומקפת, אשר יכולה לאמץ אל קרבה כל מי שמופקד על ביצוע התוכנית רוצה ומעוניין לכלול אותו בתוכו. כך למשל בסעיף קטן ד’ (תתי-סעיפים 4 ו-5) מצוינת הפעלת לחץ כלכלי על האויב, כמו הטלת מצור למשל, וכן צמצום כושרו על-ידי "השתלטות על מרכזים מסוימים שלו".
3. סעיף קטן ב’
תחת הכותרת המלטפת של "ייצוב מערכות ההגנה והחסימות", אנו קוראים כדלקמן:
סעיף קטן 4′: "פעולות נגד יישובים של האויב (האויב?), הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו …
השמדת (כן, כן – בלשון זו) כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות) – בעיקר לגבי יישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות (הסוגריים והכיתוב בלשון המסמך, י.ש)
פעולות ביעור והשתלטות שתיעשנה בהתאם לקווים: –
כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר גבול המדינה".
4. סעיף קטן ג’:
תחת הכותרת של "התבססות בערים הגדולות" (תת-סעיף 3) נכתב:
"תפיסת והשתלטות על כל השכונות הערביות הבודדות, אשר בין השטח העירוני המרכזי ובין השטח העירוני המרכזי של הערבים – באופן מיוחד על השכונות השולטות על דרכי היציאה והכניסה של הערים. ההשתלטות על שכונות אלה תבוצע בהתאם לקווים שהוסברו בקשר עם ביעורם של הכפרים. במקרה של התנגדות – תגורש האוכלוסייה לשטח העירוני המרכזי של הערבים". ("התנגדות", באיזו עוצמה? של מי? של כמה? … י.ש.).
5. בסעיף קטן ד’ (תת-סעיף 2) נכתב כך:
"כיבוש והשתלטות על אותם כפרים ערביים המהוים מחסום רציני (פירוש? – י.ש.) על אחד מעורקי התחבורה הראשיים. פעולה נגדם תיערך לפי המוסבר בסעיף המדבר על ביעור כפרים".
6. סעיף קטן ה’
תחת הכותרת של "מצור על ערי האויב" (פירוש?) מומלץ, בין השאר, לבצע הפסקת שירותים חיוניים כגון מים – "או על-ידי הפעלת גורמים כלכליים שלנו או על-ידי חבלה" (חבלה?).
לפנינו איפוא מסמך, שעוד קודם שנחשף על-ידי עיני המפקדים בשטח, ושעוד טרם ניתנו לו פרשנויות שונות, יש בו, ולו לכאורה בלבד, מסרים נוקבים של השתלטות וכיבוש שטחים, חלקם מאוכלסים, באזורים שמחוץ לגבולות החלוקה של נובמבר 1947. יתירה מזו, הוא מדבר במפורש על טיהור אתני – על גירושה הצפוי של אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. הלשון המסמכית המורה על גירוש נוקטת כמעט במגמה גורפת, ולמי שיתקשה במהלך האירועים לבצע זאת, כמו נרמז לו, שדי אם יכתיר אותה כאוכלוסייה של אויב.
זאת ועוד – לשון המסמך המדברת על מניעת שירותים בסיסיים לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר מים, יש בה כדי לזעזע כל בן אנוש, שמעט הומניטריות בעורקיו, ובכלל, מה אמור מפקד בשטח להבין מנוסח המסמך המורה על שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות. האין זה מזעזע, ולו בממד התיאורטי.
תיאורטי? סליחה! על-פי תוכנית החלוקה של נובמבר 1947 אמורה היתה המדינה העברית להשתרע על פני 14,000 קמ"ר, ואילו בפועל השתלט צה"ל על 20,000 קמ"ר נוספים, מאז תוכנית ד’, כשהשטחים טוהרו מכל אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. כ-800,000 ערבים-פלסטינים גרו בשטחים לפני שנתפסו בידי צה"ל, ומני אז נותרו כ-100,000 עם הפסקת האש. אין זאת, אלא שאת אבן הדומינו הראשונה הפילה תוכנית ד’.
מני אז, ממבצע נחשון ואילך, תרגמו היטב המפקדים בשטח, מבכירים ועד זוטרים, את הוראות תוכנית ד’ מכיבוש כפרים ערביים והריסתם, כגון סריס, בית סוריק, בידו ועוד, טיהורים אתניים כמו בטבריה ובחיפה וכיוצא באלה.
תוכנית ד’ נראית איפוא, על-פניה, כנקודת מפנה דרמטית בהיבט הטקטי והאסטרטגי של קרבות 1948 בלבד, אלא שזו קידשה את מגמת הכיבוש, הטיהור האתני ויתירה מזו, קברה, במבצעיות מתגלגלת, את סיכויי העם הפלסטיני לזכות במדינה משלו, כמובטח וכמצופה מתוכנית החלוקה של נובמבר 1947.
ראשית – תודה לתנא דמסייע.
שנית – ראוי לדעת כי תוכנית הטרנספר לגבי ערביי פלשתין נרקמה הרבה לפני תוכנית ד’ (תוכנית ד’" בישרה את מעוף הסנונית האופרטיבית של בוא ה"אביב" הצפוי לאוכלוסיה הערבית פלשתינאית. רעיון הטרנספר נרקם ונרחש בפסאודו-טפלון הבנגוריוניסטי כבר ביוני 1938, והתגלגל מאז ואילך. לאחר פרסום דו"ח ועדת פיל דיבר בן-גוריון על המשפט המצמרר של "טרנספר כפוי של הערבים מהעמקים המוצעים למדינה היהודית" כדי שסוף-סוף "יהיה לנו גליל ללא ערבים". וכמה שזה מצמרר ומבעית נוכח משפטים דומים, בנוסחאות דומות, במקום אחר, בתקופה כמעט מקבילה ("…פריי"). אכן פורנוגרפיה זו שאלה של גיאוגרפיה.
על טרנספר דיברו גם מנחם אוסישקין – נשיא הקק"ל – כשאמר ב-1939 כי "העברתם (איזה ביטוי נחמד. – י.ש) של 60 אלף משפחות ערביות הוא עניין מוסרי שבמוסרי". תמכו בו ובהצעתו משה שרתוק, אליעזר קפלן ודוב יוסף.הגדיל מכולם, הת"פ של בן גוריון בהקק"ל – יוסף וייץ (מנהל מחלקת הקרקעות של הקק"ל ומראשי הפועלים למען התיישבות), שהתבטא כי "ברור שאין מקום לשני העמים גם יחד" וכי יש להעביר "אותם" לעירק, לסוריה ואפילו לעבה"י.
ב-18 בדצמבר, 1948, בישיבת ועד הביטחון של ה"הגנה", נשמעה לראשונה הקריאה למחות מעל פני האדמה כפרים ערביים, שמהם יצאו מפגעים וכך הלאה וכך הלאה, עד "תוכנית ד’", שהיא בחזקת אם-כל-תוכניות-הגירוש. כך הורו לנקות את ערביי הכפרים בציר בין תל-אביב לחדרה, בין ג’נין לחיפה ולאורך כביש תל-אביב-ירושלים. כך נמחו הכפרים אל-קסטל, קלוניה, חולדה הערבית ועוד.
פרטי תוכנית ד’ היו לכסת"ח הלאומי של כל מפקד בשטח, בכיר וזוטר לגרש ולבצע פעולות "בלתי הומניטריות". זה היה בבחינת "אללה ירחמו" באותה קבוצת פקודות אומללה של ישכה קדמי ערב מלחמת סיני – מה שהוליד את חטוטרת פרשת כפר קאסם.
can Dr sorek be more specific in what he means by this sentence:
התוכנית התמצתה במעבר חסר תקדים ממגננה למתקפה, מהגנה נקודתית להגנה מרחבית, מתגובות טקטיות לנטילת יוזמה פעלתנית בידי "כוחותינו", ובכלל – שלב דרמטי במעבר מארגון ההגנה לצבא של מדינה עצמאית.
defence against who?
why was the defence necessary at all?
It’s easy to take a document and to pu it out of its historical context.
that is why Dr Sorek is an historian no?
הישוב היהודי בא"י עמד תחת התקפות חוזרות ונשנות, ולבסוף במצב מלחמה. אז מה הפלא שאנשי ההגנה/צה"ל התנהגו כמו במלחמה? דהיינו: מעבר ממגננה למתקפה, השתלטות על אזורי מפתח וסילוק גורמים עוינים.
סתם לשם השוואה: עם פרוץ מלחה"ע עצרו וגרשו הבריטים מהארץ את כל הטמפלרים (גרמנים) רק על סמך החשד שאולי ישתפו פעולה עם ארץ מוצאם בזמן המלחמה. לכאורה "טרנספר", אבל זו פעולה הגיונית בזמן מלחמה.
רוב הסעיפים שציין הכותב נשמעים אומנם מזעזעים כאשר מוציאים אותם מהקונטקסט. אבל אם נכניס למשוואה את המצב שהיה כאן והיחס של הישוב הערבי ליהודים, הרי שהכל נשמע יותר הגיוני: הערבים אכן היו אויב. ומכאן פרק 3. סעיף קטן ב’ – "פעולות נגד יישובים של האויב".
כנ"ל לגבי "התבססות בערים הגדולות", "כיבוש והשתלטות על אותם כפרים ערביים המהוים מחסום רציני על אחד מעורקי התחבורה הראשיים", ו-"מצור על ערי האויב".
כל אלו הן פעולות שאם לא היו נעשות – ספק אם הייתה קמה מדינה יהודית.
אם אין חולק על כך שהיתה כאן מלחמה ב-48 (האם באמת אין חולק??) אז מה רוצה הכותב? הרי הישוב הערבי לא התקומם נגד השתלטות היהודים על שטחים נוספים אלא על עצם תוכנית החלוקה, ומכאן המלחמה שפרצה.
קראתי בעיון את המאמר ונדמה לי שהמסקנה שאלייה הגעת כפי שנוסחה על ידך (ציטוט: "מסרים נוקבים של השתלטות וכיבוש שטחים, חלקם מאוכלסים, באזורים שמחוץ לגבולות החלוקה של נובמבר 1947″) הם פרי דימיונך.
אין אפילו מקום אחד בתוכנית ד’ שבה מדובר על פעילות של השתלטות על אוכלוסיה ערבית מחוץ לגבולות החלוקה.
במבוא לתוכנית כתוב כפי שציינת:"השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות" או במילים אחרות הגנה על הישובים היהודים שנמצאו בתוך השטח של המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה.
העמדת הדיון על בסיס עובדתי. מעט מדי ישראלים מכירים את תוכנית ד’.
פעולות שכונו "פעולות הטרדה" ו"פעולות השמדה" בוצעו על-ידי כוחות ההגנה מתחילת הקרבות, לעתים קרובות מתוך מגמה מוצהרת להביא לבריחת האוכלוסיה האזרחית. ישראל עמיר (זבלודובסקי), מפקד מחוז ירושלים ב"הגנה". הצהיר במפורש (בספרו "בדרך לא סלולה"), כי הפעולות שבצעה ההגנה נגד השכונות הערביות שיח’ בדר ורוממה ונגד הכפר ליפתא (החל מסוף דצמבר 47′), בכניסה המערבית לירושלים, נועדו להביא לבריחת התושבים מהן – למרות שאלו לא השתתפו בלחימה. המטרה הושגה – וליפתא החרבה הפכה לבסיס של לוחמים ערביים שנהגו לצלוף על בתי השכונות היהודיות הסמוכות.
אתה באופן סיסטמטי מנסה לבטל מיתוסים מיציאת מצרים ועד למלחמת העצמאות. אני תהה מה הסיבה. נראה לי כי אתה חייב הסבר לגולשים. האם כוונתך לזכות השיבה או לביטול העם היהודי ? האם כוונתך שעלינו לחזור לגבולות החלוקה ? אם לא – למה לעורר מתים מרבצם ?
לשורק ולמגיבים אליו-
למה לא לדבר גלויות ולהיפטר מהצדקנות?
האם מרבית היהודים בארץ ישראל לא היו מעוניינים בארץ כולה לעצמם, עם מינימום של ערבים פלסטינים? כמובן שכן-הם ידעו שיתקשו לקיים מדינה פוליארכית ויציבה על כברת ארץ קטנה עם מיעוט ערבי גדול ועוין. מאותה סיבה הידיוק בוצעו העברות האוכלוסין הגדולות בתום מלחמת העולם השנייה באירופה.
האם לא היו הערבים הפלסטינים להשתלט על הארץ כולה ולצמצם למינימום את האוכלוסיה היהודית בה? בוודאי שכן. וגם אותם ניתן בהחלט להבין.
בפועל, יש לזכור שהיו אלו הערבים שהתנגדו לתוכנית החלוקה וקבוצות מקרבם הן שפתחו במעשי האיבה. תוכנית ד נכתבה חודשים לאחר שכבר פרצה המלחמה ונטרפו הקלפים.
ונקודה נוספת-אין ספק, כאמור, שמרבית הציונים העדיפו להחזיק בקרקע ללא הערבים שעליה. משאלות לב אלו אכן באו לידי ביטוי בהתבטאויות שונות אך אלו היו, כאמור, לא יותר ממשאלות לב ולא תורגמו מעולם למדיניות או תוכניות מעשיות עד תוכנית ד (שניתן להתווכח על מידת היותה תוכנית גירוש). יש גם לזכור שאף שיכלה לעשות זאת, ישראל לא גירשה את כל האוכלוסיה הערבית מתוכה. גם זה מלמד על כך שלא הייתה תוכנית מסודרת לגירוש. הושמדו וגורשו תושביהם של כפרים אשר נחשבו עוינים או בעלי פוטנציאל מאיים, ובמקומות אחרים ברחה אוכלוסיה מבלי שהותקפה וממגוון סיבות ובראשן אוורית בריחה אשר כותבים פלסטינים מתארים אותה היטב.
לכל המגיבים החביבים שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם, ושחשים כי כל רשימה/מאמר הינו פרי גחמה אינהרנטית של הוגה הוזה והזוי, מומלץ לעיין במקורות הבאים: ארכיון בן-גוריון שבשדה בוקר לגבי חודשים ינואר-יוני, 1948; זכרונותיו של בן-גוריון מאת מיכאל בר-זוהר; יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, כרך ג’; יוסף אבידר, תכנית ד’ ב"ספרא וסייפא", יוני 1978; אורי מילשטיין "מערכות" מרס-אפריל 1986; בעיני אוייב, בהוצאת "מערכות"; בן גוריון, בהילחם ישראל; אוסף התעודות של מטה הפלמ"ח בארכיון הקיבוץ המאוחד; אוסף התעודות של אהרון כהן בארכיון השומר הצעיר; הארכיון הציוני המרכזי; דויד בן גוריון, יומן המלחמה, תש"ח ועוד ועוד.
יקירי, נדמה שלו הייתי מביא מקורות תנ"כיים לגבי התנהגותם האכזרית של מלכים כגון שאול ודויד, גם הייתם תולים בי בוקי-סריקי של "פנטזיות שמאלניות". נו באמת?!
"המתיקו" ידיעתכם מן הלקט הזעיר של המקורות שהובא כאן ואחר-כך אשמח להתווכח. יום נעים
סליחה שלא קראנו את כל המסמכים המוזכרים. לא כולנו פנויים לזה. אם אתה רוצה להתוכח עם כאלה שקראו את המסמכים המוזכרים אתה מצמצם מאוד את רשימת המתוכחים. לגופו של עניין לא ענית לשאלתי בדבר זכות השיבה ומהותו של העם היהודי . אנא ענה ואל תלך סחור סחור.
לחבר גלילי הנכבד
אם נתאמץ מעט נגיע אולי למסקנה, כי אל לנו לפשפש בכוונותיו של מציג מחקר אקדמי ולנסות לתייג אותו ברמת האתוס והמיתוס. אולי נסתפק בכך שכוונת הצגת הרשימה, כמו אלו שקדמו לה, לא היתה אלא לנסות ולהביא בפני הקוראים/הגולשים לקט של עובדות ודילמות בצידן מתוך מבחר אירועי העבר ההיסטורי החושף, מה-לעשות, תווי-פנים לא-כל-כך נעימים לנו, מכיוון שיש בהם, אולי, כדי לקעקע לא מעט מהמיתוסים עליהם התחנכנו בעבר. האם נראה לך שפניה רחמנית לשופט, בנוסח של: "תעשה טובה, תתעלם מן התשתית הראייתית, שהרי אתה עלול, במו ידיך ממש, לפגוע במשפחה גדולה, שורשית, מלח הארץ וכו’-וכו’", היתה מתקבלת על דעתך, קרי: הסתרת האמת מטעמים רגשניים ואמוציונליים. האם היית מוכן לחיות בחברה כזו, ששופטיה עוסקים במתן לגיטימציה לטיוח ולעיקום הצדק? תמהני.
אם תשכיל להתייחס למחקרים היסטוריים מתוך נקודת מוצא אמפירית, ללא סרחים עודפים של אתוס ומיתוס, אולי תוכל, מתוך קילוף האמוציונליות גם לגבי למושכלות ולתובנה.
למרות זאת, הנני מוכן ליפול, בנסיבות אחרות, לרשת הקורים שאתה מבקש לטוות סביב מעופי התמים: ראשית – זכות השיבה מוקנית על-פי כל אמת מידה הומניטרית והיסטורית. אז מדוע אתה מניף את דגל זכות השיבה של העם היהודי, ופוסל, באותו הבל פה את זכות השיבה של העם הפלשתינאי. מה שנותר לנו להתווכח הינו על הממדים הגיאוגרפיים של זכות זו וזכות זו.
שנית – אין עם שיש לו מהות. עם מורכב מפרטים, ולכל פרט יש את המהות שלו. מהות מיתולוגית, מסורתית ולאומית, קרי מכוונת, הינה סכנה לכל בן אנוש: "אני אקבע מהי המהות שלך". המהות היהודית אין לה הגדרה כלשהי, ומספר הגדרותיה כמספר המגדירים. מדוע שלא תסתפק במשפט הכל-כך הומניטרי של קדמונינו: "כל דעלך סני, לחברך לאו תעבד" – זהו כלל גדול בתורה. חיפוש המהות האנושית שלך, שלי, של כולנו, יבנה פה ושם חיים תקינים ובריאים יותר, ואידך זיל גמור!
אם הינך חושב שאתה "מרתיע" את המגיבים ע"י ציון שמות ספרים ומקורות, אז הרי לך תשובה המתאימה לשיטתך: אנא עיין בפרוטרוט בספר "מאז ומקדם" של ג’ואן פיטרס (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ותגלה עובדות שונות ומשונות העלולות לערער את אושיות מחקריך כמו למשל העובדה שרוב תושבי "פלסטין" הערבים הגרו לכאן במשך הזמן ובמיוחד ערב מלחמת השחרור(!).
הבעיה עם "מחקריך" היא שאתה רותם את העגלה לפני הסוסים, דהיינו: קודם אתה מחליט על מסקנותיך , שהם בד"כ השמצת הציונות והאתוסים היהודים בכלל, ורק אחר כך אתה ניגש לעצם איסוף העובדות וניתוחן.
מה אומר ומה אגיד? – המדע בשיאו!
אין אני מכיר את מקורותיו של ש"ר שורק.
השאילה היא לא התוכניות – השאילה מה בוצע בפועל. אני כמעט בטוח שמישהו כתב בצה"ל תסריט צגירה למקרה של התקפה לא קונבנציונאלית כוללת על ישראל – ובפרט מהשטחים הכבושים – שבמרכזה ודאי יושב גירוש קטן… מלחמה כמו במלחמה.
אגב – מה היו תוכניות הערבים לגבי היהודים בארץ? האם להם לא היו תוכניות גירוש ואף אולי שמד המוניות נגד היהודים?
ושאילה שלישי – מהי המוטיבציה לתוכניות הללו?
רק שליטה בארץ? פחד מובנה מהערבים?
ומה היה קורה לו הפלסטינים היו מקבלים את תוכנית החלוקה?
תודה רבה על הויכוח המאלף (והאמוציונאלי – גם מבחינתי).
ידידי, השאלה היא לאו דווקא המוטיווציה של היהודים או הערבים ב-48 אלא המוטיבציה של יחיעם שורק בפירסומיו התמוהים.
עד עכשיו אין אני מבין מה הוא ניסה לומר באותו מאמר בשם "יציאת מצרים? סליחה, האם נכנסו אליה בכלל?" בו טען שיציאת מצרים לא היתה מעולם ובני ישראל לא היו כלל במצרים.
מה רוצה ד"ר שורק? האם כל המיתוסים "שלנו" הם שקריים?
אם אנו חיים בשקר – אז מעניין מהי המסקנה?
כנראה אנו צריכים למחוק את כל ספרי ההסטוריה ומסורת, לומר "חטאנו, פשענו, שיקרנו, המצאנו", "לא יצאנו ממצרים",
ואולי לא היו הדברים מעולם?
וגם לא "תכנית מגרה למקרה של התקפה בלתי קונבנציונלית".
תכנית ד’ היתה נייר עבודה של פיקוד ה"הגנה", לא של בן גוריון (בן גוריון ופיקוד ההגנה לא היו, כידוע, קרובים במיוחד, אם כי בענין הזה לא היו ביניהם חילוקי דעות משמעותייים). מטרתה היתה להתכונן לפלישה המאוד-קונבנציונלית הצפויה, ולהשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית בהחלטת החלוקה עד הפינוי הבריטי ב15 במאי. מימוש התכנית לא היה אחיד לחלוטין, התקיים לפי קצב יציאת הבריטים (שפינו ערים ובסיסים מסוימים לפני תאריך הפינוי הסופי) ותקלות כאלה ואחרות, אבל התקיים, לעתים כמו בירושלים מעל ומעבר לצפוי. החל מ"קרבות עשרת הימים" (ביולי) נכבשו שטחים מעבר לכתוב בתכנית. הכל כתוב במקורות של היסטוריונים ציונים ממסדיים ומבוסס על מסמכים מארכיון צה"ל.
המפקדים בשטח לא היו זקוקים לשום כסת"ח – הגרוש נחשב למקור לגאוה. המורה של ההורים שלי בתיכון, יקה מצפוני שנהג לתאר בזעזוע לתלמידיו את מראות הביזה בקטמון, התגאה במאמר בבטאון ותיקי ההגנה (ב1950), איך גרם לתושבי טלביה (שכונה מעורבת בירושלים) לברוח מהשכונה באמצעות איומים שהושמעו ממכונית עם רמקול, על ידי סטודנט למזה"ת.
באשר למניעים, כאן אני לא יודע אם מדובר ברעיון הטרנספר הגדול, או בתפיסה שמכפר ריק וחרב לא יורים. תפיסה זו התבררה כשגויה – בלילה ה20.4 למשל, כבש הגדוד הרביעי של הפלמ"ח את בידו ובית סוריק ופוצץ את הבתים. בשל כך, השיירה שעלתה באותו בוקר לא זכתה לחיפוי הדרוש, ובהתקפה עליה נהרגו עשרות. יומיים אחר כך שימשו שני כפרים אלה כבסיס לכוחות צבא ההצלה במהלך ההתקפה הכושלת של אותו גדוד על נבי-צמויל.
אני נורא מצטער לקלקל לכל אלה שבטוחים שלכפרים שלא השתתפו בלחימה לא עשו כלום. ראשי הכפר דיר יאסין חתמו על הסכם שלום עם מפקדי ההגנה בגבעת שאול, ועמדו בו עד יום ההתקפה על הכפר. לא בדיוק עזר להם. גם בשטחים שנכבשו – לא היה הבדל בין כפרים שהשתתפו בלחימה וכאלה שלא (אני כבר לא מדבר על זה שזה לא היה פשוט להישאר מחוץ למעעגל הלחימה, למרות נסיונות משני הצדדים – נושא שטרם נחקר כהלכה). את הכפריים הערבים של עמק חפר, שקיימו יחסי שכנות אידאלית עם הישובים היהודים (כנראה מפני שבמקרה הם נפלו על איש קק"ל עם שכל, שהקצה להם חלקת-רש של שלוש מאות דונם מעשרות האלפים שנקנו באזור) גורשו גם הם. ב"יומן רמת הכובש" (קיבוץ ליד טירה) יש שורה אחת: "20.4.48: הורינו לתושבי מיסכי (מסכה) לעזוב את כפרם." חיפשתי אזכור כלשהו להתקפה של מיסכי על הקיבוץ. מצאתי אזכור מסכן של היתקלות עם שלושה מתושבי הכפר מינואר, משהו מקרי כנראה. רוב הצרות היו עם טירה וכפר סבא "הערבית". זה לא עזר להם.
הגרוש היה ענין של מדיניות מפקד האזור. יגאל אלון ורבין הקדוש השתדלו לא להשאיר אף ערבי. בלוד ורמלה זה עבד חלקית, אבל בעיקר גורשו לשם קבוצות קטנות ערבים שנשארו בכפרים ברחבי האזור. במג’דל – היום אשקלון – התרכזו 3000 ערבים מהמקום ומהסביבה, שמסיבות שונות לא גורשו – מתוך אוכלוסיה של מאה אלף בערך, באותו אזור. הם גורשו ב1949. מתוך מאה אלף בדואים נשארו 11 אלף – וגם הם גורשו לנגב המזרחי.
לעומת זאת משה כרמל (מפקד חזית הצפון), היה פחות שיטתי. לפחות מספר פעמים הוא ניסה להבריח תושבי כפרים על ידי הוצאה להורג שרירותית של כמה גברים מהכפר. בין 5 ל 20 (בני מוריס מדבר על 10-15 כפרים כאלה, לבדוק אצלו). בכמה כפרים (עילבון, עילוט, דיר אלאסד, למשל) זה לא עבד, או לא עבד מספיק. בכפרים אחרים (צאפוריה) נשארו קבוצות קטנות, שגורשו בהמשך לנצרת. נצרת נכנעה ולכן, כנראה, תושביה נשארו.
את הגליל העליון כבשו במבצע מהיר מאוד בדצמבר, וכנראה מקוצר הזמן גרשו רק חלק מהכפרים. אבל זה לא "שלא גרשו".
ובאשר לטענה כי "רוב תושבי פלסטין הערבים היגרו לכאן ערב מלחמת השחרור". אני מכיר אותה והיא מוגזמת. כ 100-200 אלף ערבים, ניתן להעריך, הגיעו לארץ במהלך שלושים שנות המנדט. שאר הגידול באוכלוסיה – מכחצי מליון למליון ושלוש מאות אלף -היה כנראה ריבוי טבעי. רק בין המפקד של 1945 ל1948 נוספו כמאה אלף איש, כמעט כולם מריבוי טבעי. זה לא מפתיע אם נחשוב שבשלושים השנה שלפני מלחמת העולם הראשונה האוכלוסיה הפלסטינית גדלה ב 66% – מ300 אלף לחצי מליון.
לעומת זאת נכון להגיד שאבות אבותיהם, או אימות אמהתיהם של רוב הפלסטינים לא ישבו כאן תמיד אלא הגיעו לכאן מתישהו: היו שהגיעו במאה ה20, היו במאה ה19, היו במאה ה17 והיו שהגיעו במאה העשירית. אבל זה לא נראה לי משנה הרבה. גם רוב היהודים אינם צאצאים ישירים של אברהם יצחק ויעקב, משום שלא היו כאלה, אז מה?
יצא המרצע מין השק . ברב צניעותי ( רק תואר ראשון ) למדתי כי איש מדע בעבודתו מעלה תזה מסוימת ומנסה לאוששה או לסותרה.איש מדע הוא ספקן גם תזה שהוכחה היא נכונה עד שיוכח אחרת. אתה מגייס את דוקטריוטך לטובת הפוליטיקה במבול מובאות ובכמות גדולה של מילים לועזיות. אתה מביא מובאות המתאימות לדעתך וזה מזכיר לי את הימים החשוכים בתקופה שהיו מחליפים דפים באינציקלופדיה לפי הוראת הפוליטביורו.אבל צדיק באמונתו יחיה . טוב שלא נותנים לך סמכות ביצוע ואתה יכול להעלות רעיונות כגון שאין מהות לעם היהודי וזכות השיבה שוה ליהודים והערבים.
אני נותן לך אתגר. ליד בית ברל יש קיבוץ רמת הכובש עיין בתולדות המלחמה וראה כמה חברי קיבוץ נהרגו על ידי תושבי טירה . מי שהוא עושה איתם היום חשבון. עזוב את זה בוא נסתכל קדימה . פה תהיה מדינה יהודית עם מיעוט ערבי שוה זכויות . כך גורס רוב העם. זכותך להתנגד אולם חובתך לקבל את הכרעת הרוב. זאת מהות הדמוקרטיה.
אני לא גרשתי הייתי אז ילד על תעמיס עלי כל מיני דברים שלא עשיתי הרי שנינו הרגנו את ישו.את הנעשה אין להשיב יש להסתכל קדימה ולא להתבכיין על העבר.
אתמול נסעתי לטייבה,בדרך עברתי דרך קלנסאווה ,ולאחר מכן המשכתי לטירה,בדרך חזרה עצרתי בג’לג’וליה והמשכתי עד אום_אל_פחם.
ואני שואל :ככה עושים טרנספר?
הרי הישוב הערבי שלאחר מלחמת השחרור היה מוכה,מובס ומושפל ,במאמץ קטן מאד היה אפשר לגרום לכך שמסלול הטיול שצינתי למעלה לא היה אפשרי.
לא רק שלא היה "טרנספר"(ןגם יחיעם לא מצליח להוכיח),אלה שאני מוכן להמר שאף עם בעולם לא היה משאיר אפילו ערבי אחד בשטח מדינת ישראל לאחר מאבק הדמים שהתחולל פה.(ראו למשל מה עשו הצכים לגרמנים בחבל הסודטים לאחר מלחמת העולם השנייה- לא השאירו אפילו אחד).
אני לא חושב שמגיע לנו צל"ש על ההתנהגות הזאת,אבל אני מתקשה להבין את הפוסט\אנטי ציונים העושים לילות כימים כדי להשחיר את פני הציונות ומדינת ישראל.
סליחה, אבל מי פה צבוע?
ד"ר יחיעם שורק מתעלם ממצב המלחמה שהיה פה ומהתוקפנות הערבית כלפי הישוב היהודי, ואז מצטט ממסמך של ההגנה משפט כמו "פעולות נגד יישובים של האויב" ומזדעזע… – זו הצביעות האמיתית.
המגיב לגלילי כתב : "אחרי שגרשת את הרוב הערבי" כאילו שהוא לא יודע שרוב המגורשים הם בכלל בורחים. וגם הם בעצמם מהגרים או צאצאים של מהגרים ופליטים שהגיעו לכאן בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה הנוכחית.
לכן המצב הוא כזה שכל בר דעת יחשוב פעמים לפני שיכתוב שלושה סימני קריאה אחרי קביעה תמוהה כמו "גרוש הרוב הערבי".
בעיית הפליטים (ולא משנה מדוע הם פליטים) צריכה להיפתר מטעמים מדיניים והומניים ולא בגלל שאנחנו צריכים כביכול להכות על חטא שלא ביצענו.
מה שד"ר שורק לא מבין (אם אני מנחש נכון את מטרותיו) זה שקיעקוע העבר היהודי והציוני יוביל לביטול והתנגדות למחקריו ולמטרותיו- וכאן הוא מפספס בגדול.
עוד צבוע. האם מי שברח מתל אביב במלחמת המפרץ הראשונה איבד באחת את זכותו לחזור? ביתו כבר לא שלו? כל מי שעזב אי פעם את רכושו בגלל מלחמה, ישר איבד את זכויותיו? אז מה אם הם ברחו? ביום שנגמרה המלחמה הם ביקשו לחזור – ואז מה? די לצביעות! די לשקר!! די להתחסדות!!!
מה לך כי נזעקת?
שים לב מה קורה כאן: הסטוריונים חדשים למכביר מנסים להוכיח חדשות לבקרים שהיה גירוש מאסיבי, מקרי טבח לרוב ושאר מרעין בישין.
מדוע הם עושים זאת?
כנראה כדי למלא אותנו רגשות אשמה ובושה כדי להכשיר לבבות לויתורים ונכונות לפיצוי העם הפלשתיני.
המטרה – טובה, הדרך – לא. והדרך הקלוקלת אכן פוגעת במטרה.
כי אני או כל אחד אחד שקורא שקרים, סילופים מגמתיים ודמגוגיה מיד מתרעם ומבטל את ה"מחקר", את ה"חוקר" וגם את מטרותיו… וכאן הבעיה.
כתבתי כבר קודם: מה שמגיע לפלשתינים מגיע להם בזכות הגדרתם את עצמם כעם ומתוקף היות כולנו בני אדם. בטח לא משום עוולות מוגזמות ומופרכות בחלקן.
אז תפסיקו לקלקל.
לחבר אלישע
אומר בתמצית: מאמרי-רשימתי נועדו לפקוח עיניים באשר לעוד חטוטרת היסטורית המונחת על גבנו. אין לרשימתי שום כוונה פרגמטית-עתידית, ואף אתאיסט חרד כמוני מונע על-ידי המנטרה כי "מאז שחרב ביהמ"ק לא ניתנה נבואה אלא לשוטים בלבד" (ובסוד-בסוד אתוודה כי כך היה גם קודם חורבנו, "מלאן-ת’אלפים" שנים קודם). דרכה ודרך תעודות אחרות אנו למדים עד לאילו מידות שפלות ואנטי-הומניטריות, אנדרסטייטמנטית, הגיעו מנהיגינו, מפקדינו ה"מהוללים" וה"מפוארים".
אך פטור בלא כלום אי-אפשר: אף אחד לא יכול להבטיח כי נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967 תביא אולטימטיבית את השלום, השלווה, הביטחון, יו-ניים-איט. אני מאמין שכן, אך אפילו שלא- אין לנו שום זכות, בהגדרה, בכל הגדרה, לשבת על שטחים כבושים, ואתה יודע מה, אפילו למעננו, למען המוסריות שבנו, למען הדורות הבאים. זה נשמע מנטראי ונדוש-חבוט, אך הכיבוש משחית.
ראוי אף לדעת, כי מאז תוכנית החלוקה (נובמבר 1947) ועד קביעת הגבולות בהסכמי שביתת הנשק, נגסנו-עשקנו שטחים שלא הגיעו לנו, אלא בדרך של כיבוש, גירוש ועוד פעולות מתוחכמות. לא הזמן ואף לא המקום להתדיין פה על שיבה לגבולות החלוקה, אך באשר לגבולות ה-4 ביוני – מוסרית חייבים לסגת, ועוד אתמול.
לא ברור מן המאמר מה המסקנה המתבקשת: הרי אם כיבוש השטחים שנועדו למדינה הפלסטינית נעשה שלא כחוק וכנגד החלטת החלוקה, הרי שיש לשוב אל הגבולות האלה במסגרת הסדר הקבע. הדבר הזה סותר את הקביעה כי נסיגה אל גבולות ה4 ביוני היא שתפתור את הסיכסוך.
עכשיו אחת מן השתיים- או שחזרה אל גבולות 67 אינה פתרון שיהיה מקובל על הפלסטינים, כי כאמור כיבוש חלקים משטחי מדינתם אינו חוקי, או שכדי להגיע לפתרון צודק ובר קיימא יש צורך במסירת השטחים שנכבשו בחלקם או במלואם לרשות הפלסטינית. אודה ליחיעם שורק אם יתייחס לנקודה הזו.
על שיבה לגבולות 67 נדמה שכבר חלק גדול מהעם הבין למה צריך לחזור לשם. הבעיה עם מאמרך וחלק מתשובתך לאלישע היא שמשתמע ממנה שזהו רק השלב הראשון בדרך לגבולות החלוקה או אולי אפילו בדרך לחסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית (מבלי להתפלפל על מה משמעות ביטוי זה). דומה שרוב המתנפלים עליך (ובכללם אני ) היו עוזבים את דעותיך לנפשן אם היו בטוחים שאין זה כך. אשמח לשמוע
ליחיעם שורק שלום,
אם אין לנו זכות, בהגדרה, בכל הגדרה, לשבת על שטחים כבושים (כדבריך) הרי שזה עוד יותר מחזק את טענתי שאין לנו מה לחפש בשטחים שנכבשו ב48-49.
מה ההבדל בין השטחים הללו לבין השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים? לשיטתך אלה גם אלה הם שטחים כבושים.\
שים לב: פעמים רבות מתבטאים דוברים פלסטינים בלשון הבאה: "שלום צודק על בםים החלטות האו"ם" ומהן החלטות האו"ם שהם מתכוונים אליהן? החלטה 181 שפירושה, איך לא, גבולות 47
אודה לך אם תתיחם להנחות אלו.
בתודה, אלישע
לעדו:
מדינה יהודית ודמוקרטית הינה ביטוי של סתרי אהדדי – תרתי דסתרי, ומכאן שכל טיעון המתבסס על הזיווג הבלתי הגיוני בין שני יסודות אלה יכול להיות רק גזעני מחד ומעופף מאידך.
אם נגיע לגבולות ה-4 ביוני 1967 ומהן עד הירדן ורצועת עזה תיבנה מדינה פלשתינאית ריבונית לכל דבר ועניין נאמר דיינו. הצגת דברי לא נועדה להוות מנוף לתמיכה בתוכנית החלוקה של 1947, אלא להציג את השתלשלות ההיסטוריה ללא כחל וסרק
יחיעם שורק שלום,
עדיין מצפה לתשובתך בעניין הלגיטימיות של גבולות 47, וההבדל בין הכיבוש של שטחי המדינה המיועדת לפלסטינים {(במלחמת העצמאות ("נכבה" בשפתכם)} לבין כיבושי 67
בתודה, אלישע
אלישע שלום
ברמה העקרונית אין כל הבדל בין כיבוש 67′ לבין 48′, וזאת כמובן בהנחת יסוד של התייחסות לגבולות שביתת-הנשק, שאינן, דכולי עלמא לאו פליגי, ממין גבולות מוסכמים ומשפטיים-בינלאומיים. אינני מצפה ומייחל לשיבה לגבולות 47′ – גבולות החלוקה של האו"ם, אלא להציג את ההיבטים השונים, ובכללם המוסריים, שנבעו ממדיניות הממשלה הראשונה, ובעיקר מבן-גוריון. בעניין זה קיים קונצנזוס עם הפלשתינאים, ומדובר בחתירה למצב הפוליטי-"גבולי" של ה-4 ביוני 1967: שם תיכון המדינה הפלשתינאית, ריבונית וחופשית ככל מדינה ראויה בעולם.
ליחיעם שורק שלום
אני מאמין לך כי אינך מצפה או מייחל לשיבה אל גבולות 47, אבל עדיין אין אתה נותן תשובה לשאלתי: אם אין הבדל (לשיטתך) בין כיבוש השטחים שהיו מיועדים למדינה הפלסטינית ב47 לבין השטחים שנכבשו ב67 מדוע הנסיגה צריכה להסתיים בגבולות ה4 ביוני? הרי גם הכיבוש של 47-48 אינו לגיטימי, ומדוע לא לסגת גם מהם?
כדי לחדד את השאלה, אציג זאת כך: במסגרת משא ומתן עתידי עם הפלסטינים יתכן מאד שמצידם תעלה הדרישה לנסיגה (חלקית או מלאה) אל גבולות החלוקה, שהרי זו מעוגנת בהחלטות האו"ם (ראה החלטה 181) האם עלינו להענות לתביעתם?\
וכדי לחדד עוד יותר את השאלה: אם לא ניענה לתביעתם יפתחו במאבק מזויין שיגבה מאיתנו 3000 הרוגים או יותר,בידוד בינלאומי והרס הכלכלה. כיצד אנו נוהגים במקרה כזה?
מצפה לתשובתך
ליחיעם שורק שלום,
מצפה לתשובתך
בברכה, אלישע
אלישע ליחיעם שורק
מצפה לתשובתך מזה שלושה ימים.
בברכה, אלישע
אלישע ידידי
אתה מנסה בכוח להוריד אותי לרובד הפרגמטי. אומר לך בתמצית: הבה ניסוג לגבולות ה-4 ביוני 1967 ונאמץ אל לבנו את תקומתה של המדינה הפלשתינאית. אני מאמין כי בכך ייתם הסכסוך וישכון השלום במזה"ת. ולא, הבה ניפגש אז, וירטואלית, דרך הצינור הדוא"לי, ונתדסקס. מתאים לך, או שמא אתה רווצה את כל התשובות כאן ועכשיו?
יחיעם שורק שלום
אינני מנסה להוריד אותך לרובד כל שהוא, פרגמטי או תיאורתי. הפורום הזה חופשי ולכל אחד זכות להביע את דעתו. אם אינך רוצה לענות על שאלתי זאת זכותך המלאה.
אומר רק זאת: לא ברור לי מדבריך היכן הקוים האדומים שלך (אם יש לך כאלה), שהרי אם לשיטתך כיבוש שטחי המדינה הפלסטינית במלחמת 48 אינן חוקית ןמהווה הפרה של החלטות הא"ום, האם תתנגד לתביעה פלסטינית שתתדרוש נסיגה של ישראל לגבולות 47? זו שאלתי ואני מקווה כי היא מנוסחת בפשטות ובאופן ברור. אבל כאמור אין אני יכול להכריח אותך לענות לי על כך.
אם אין זה מהווה מאמץ קשה מדי עבורך, אודה לך אם תשיב לי.
שלך, אלישע
זהו מעשה לא אינטלגנטי להתייחס לשפה הגסה והברוטאלית של התקופה כמייצגת נאמנה את הלכי הרוח. אתה בוחן את המוסריות של התוכנית דרך הטרמינולוגיה, ההתנסחות והחשיבה הכמו-צבאית (צבאית-בתולית). מושגים כמו ‘גירוש’, ‘השתלטות’, ‘אויב’, ‘התנגדות’ -שאתה עט עליהם כמוצא שלל רב בשל ניחוח הרדיפה האיום שנודף מהם היום (היום!), שימשו אז בשפה הצבאית הלגיטימית, ונתפשו כחלק מן המאבק ההכרחי להגנה עצמית. המוסריות והעוצמה שמאחוריהם לא נמדדת באופן שבו מצטלצלים המושגים הללו באוזנינו היום, אלא במיהותם של האנשים העומדים מאחוריהם ושל אלה שלהם נועדו, ובמעשים הקטנים והגדולים שבוצעו בסופו של דבר בשדה הקרב. העיקר – איך הפקודות הללו נתפשו בעיני האנשים שהיו אמורים לבצע אותן, ולא איך הן נתפשות בעינינו הפוליטיות-אתיות היום. הבחינה המוסרית שאתה מציע מתעלמת מן העיקר הזה, ולכן היא בהכרח מוטה. בלא קשר למוסריות /חוסר מוסריות של התוכנית – זוהי קריאה אנאכרוניסטית. כן! בהחלט צריך להיות "חד עין וחוקר מעמיק" כדי לתפוש תמונה היסטורית, אפילו הא בת 50 שנה, אם איננו חפצים לעוות אותה. בזאת כשלת.
ליחיעם שורק שלום,
מצפה כבר למעלה מחודש לתגובתך.
בברכה, אלישע
ליחיעם שורק שלום רב,
האם זה נכון שהערבים פתחו בפעוךות טרור למחרת
ההצבעה באו"מ? האם הותקף אוטובוס אזרחי יהודי בין פתח תקווה ללוד ביום 30 לנובמבר 1947 וחמישה
מנוסעיו נהרגו? הרי ברור שחברי האצ"ל ולח"י התנגדו לחלוקה ושאפו לארץ ישראל משתי גדות לירדן, אבל הרוב המכריע תמך בבן גוריון והסכים
לפשרה הטריטוריאלית. מה היה קורה לו קיבלו הערבים את החלוקה, ולא היו פותחים במלחמת טרור,
ולא היו פולשים לארץ? הרי תוכנית דהיתה רק תוכנית. הפלישה הערבית הייתה עובדה. לו הצליחו
לא הייתה קיימת היום המדינה היהודית ואתה, אם
בכלל היית קיים, היית כותב בערבית.
בברכב,
יעקב
יש לי כמה בעיות עם הניתוח המוצג דלעיל.
למשל, אני לא מבין מה המשמעות של תוכנית החלוקה של 1947 אם הערבים דחו אותה באופן רישמי?
אך בין כך וכין כך אני לא מבין למה לדעת הכותב תוכנית ד’ אמורה להיות מקור לבושה ולא לגאווה?
למישהו יש ספק שבמלחמת 48 זה היה או אנחנו או הם?
(ואם למישהו יש ספקות אז הוא מוזמן לשזוף עינו בציטוטי הכרזות מנהיגי מדינות ערב טרם המלחמה.)
אני חושבת המונדיאל היה קשה ותוה למאמנים