הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 באפריל, 2004 17 תגובות


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, לֹא אוֹיְבִים מִבֶּטֶן אֲנַחְנוּ
שֶׁנִּתְגּוֹשֵׁשׁ וְנִתְרוֹצֵץ וְנֹאחַז אִישׁ עֲקֵב רֵעֵהוּ
בְּמַאֲבָקִים שֶׁל בְּכוֹרָה וִירֻשָּׁה,
לֹא אוֹיְבִים עַל פִּי מִקּוּם הַכּוֹכָבִים בְּיוֹם לֵדָתֵנוּ
וּמוֹתֵנוּ אָנוּ, לֹא הָאֵל שָׂם אוֹתָנוּ זֶה מוּל זֶה לְהִלָּחֵם,
וּבְסִפְרֵי קָדְשֵׁנוּ אֵין נְבוּאוֹת עַל מַאֲבָקֵנוּ הָעִקֵּשׁ.
יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת מְשֻׁתֶּפֶת וּמְרֻבַּת קְדֻשָּׁה, רַעְיָה מְחֻזֶּרֶת
הַמְּלֵאָה שֵׁמוֹת שֶׁל חִבָּה, וְעָלֵינוּ לְהִתְחַלֵּק בִּקְדֻשָּׁתָהּ:
פָלַסְטִין וְצִיּוֹן, אֶל-חָלִיל וְחֶבְרוֹן, יְרוּשָׁלַיִם וְאֶל-קוּדְס ,
שְׁכֶם וְנַאבְּלוּס, עַכּוֹ וְעַכַּא, יָפוֹ וֹיַאפַא.

וּבֵינְתַיִם הַמָּצוֹר צָר עָלֵינוּ, צָר צוּרָה בְּגוּפֵנוּ וּבְנַפְשֵׁנוּ,
וְצָרָה בַּת מֵאָה שָׁנָה צָרָה מִלְּהָכִיל אֶת קוֹל כְּאֵב שְׁנֵינוּ.
וְהַכְּאֵב שֶׁלְּךָ נוֹגֵעַ בַּנְּקֻדָּה הֲכִי חֵרֶשֶׁת שֶׁלִּי,
וְהַכְּאֵב שֶׁלִּי נוֹגֵעַ בַּנְּקֻדָּה הֲכִי אִלֶּמֶת שֶׁלְּךָ,
וְאֵיךְ נְדַבֵּר אוֹ נִשְׁמַע?


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, אֵיךְ נָמִיר אֶת כְּאֵב חַיֵּינוּ
הַמְּשֻׁתָּפִים? אֵיךְ נַשְׁקִיט אֶת רַעַם הַפְּצָצוֹת הָעִקְּשׁוֹת,
אֵיךְ נַקְהֶה אֶת חֹד שִׁנֵּי הַמָּוֶת הַקָּשׁוֹת, אֵיךְ נִסְגֹּר
אֶת דַּלְתוֹת הַמִּלְחָמָה הַכְּבֵדוֹת, הַפְּתוּחוֹת? אֵיךְ נֵרֵד
מִשְּׁמֵי הַמְּטוֹסִים וְנִתְרַחֵק מֵרְחוֹבוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים, כְּדֵי
שֶׁנּוּכַל לְהִפָּגֵשׁ שׁוּב וּלְהַקְשִׁיב?


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, יֵשׁ לָנוּ מִלּוֹן מְשֻׁתָּף מִיָּמִים שֵׁמִיִּים עַתִּיקִים
וּמִן הַזְּמַנִּים הַלָּלוּ. אִבְּרַאהִים אָבִינוּ לִמֵּד אוֹתָנוּ
שֶׁאֱלֹהִים וְאַלְלָה הֵם אֶחָד, וְאָנוּ קוֹרְאִים אֶת תּוֹרָתוֹ
מִפִּי מֹשֶה, יֶשׁוּעַ וּמוּחַמַד. אֲבָל עַכְשָׁו מַבָּטֵינוּ הֲפוּכִים,
וְהַשָּׁהִיד שֶׁלְּךָ יָכוֹל לִהְיוֹת צִלְצוּל פַּעֲמוֹן
בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל חַיַּי וּמוֹתִי,
והרמטכ"ל שֶׁלִּי לֹא שָׁמַע עַל מִקְצַב פָּרָס
וְעַל תּוּגַת אַנְדָלוּס, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְכַתֵּת
כִּנּוֹרוֹתֵינוּ לְרוֹבִים וַחֲלִילֵינוּ לְמַסּוֹקִים.


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, מִי סִכְסֵךְ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ
וְהִצִּיב אוֹתִי זָקִיף לְאֹרֶךְ מִגְדְּלֵי הַשְּׁמִירָה הַגְּבוֹהִים
הַצּוֹפִים עַל שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים
בּוֹלֵשׁ עַל חַלּוֹנוֹת בָּתִּים דֶּרֶךְ כַּוָּנוֹת רוֹבִים?
מִי הֵקִים בֵּינֵינוּ חוֹמוֹת שֶׁל בֶּטוֹן וּבַרְזֶל וְעֵינַי מַצְלֵמוֹת
וְהִפְרִיד בֵּינֵינוּ כְּכוֹבְשִׁים וְנִכְבָּשִׁים
כַּאֲשֶׁר עָלֵינוּ לִהְיוֹת אַחִים?


אַתָּה מַבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת, מְאַמֵּן אֶת יְלָדֶיךָ
לִרְאוֹת בִּי אֶת סִבַּת אֲסוֹנָם, אֲבָל אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ,
וְלִפְנֵי פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה דִּבַּרְתִּי עֲרָבִית שׁוֹטֶפֶת בְּנִיב יְהוּדִי-עִירָאקִי
בְּבָתֵּי-הַתֵּה שֶׁל בַּגְדָּד, וְאַתָּה הָיִיתָ בָּא מִן הַגָּלִיל כְּדֵי לְבַקֵּר,
כּוֹתֵב שִׁירִים עַל יְפֵיפִיּוֹת הַחִדֶּקֶל, וּמִתְיַעֵץ עִמִּי בְּחִזּוּרִים
אַחֵר אֲהוּבוֹת בָּבְלִיּוֹת . וּמֵאָז הִתְגַּלְגַּלְנוּ פְּעָמִים אֵין-סְפֹר
בִּמְחִלּוֹת הַחַיִּים, וַאֲנִי כְּבָר שָׁכַחְתִּי, בְּשֶׁל סִבּוֹת מְשֻׁנּוֹת,
אֶת שְׂפָתֵנוּ הַמְּסֻלְסֶלֶת, וְאַתָּה לִמַּדְתָּ אוֹתִי אֶת שְׂפָתִי,
שְׂפַת תְּפִלּוֹתַי הָעַתִּיקוֹת וְגַעְגּוּעֵי הַמִּתְעוֹרְרִים.
וְעַתָּה אֲנִי יָכוֹל לִקְרֹא אֶת מִלּוֹתֶיךָ רַק דֶּרֶךְ מָסַךְ הַתִּרְגּוּם.
אַתָּה יָצָאתָ מִן הַגָּלִיל כְּדֵי לִנְדֹּד אַחֲרֵי מַסְלוּל הַגָּלוּת שֶׁל עִמְּךָ,
וַאֲנִי שַׁבְתִּי לִמְקוֹם עַמִּי,
אַחֲרֵי שֶׁהוֹרַי וְהוֹרֵי הוֹרַי עָשׂוּ נְדוּדִים לְמַעֲנִי.


וְהַיּוֹם אַתָּה חַי בְּרָמָאלְלָה , וַאֲנִי בִּירוּשָׁלַיִם.
אַתָּה הָיִיתָ לִמְשׁוֹרֵר וּלְסוֹפֵר הַמָּצוֹר, מִבֵּירוּת וְעַד לְכָאן,
וַאֲנִי רַק מַתְחִיל אֶת דַּרְכִּי בִּכְתִיבַת הַשִּׁירִים.
אֲנִי יְלִיד שְׁנַת הַשָּׁלוֹם הַיִּשְׂרְאֵלִי-מִצְרִי,
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ עוֹד בְּיָמִים שֶׁלִּפְנֵי שְׁנַת אֲסוֹנְךָ וְעַצְמָאוּתִי.
וְאַתָּה כָּתַבְתָּ בְּרָמָאלְלָה שֶׁל יָנוּאָר 2002 עַל הַמָּצוֹר,
וַאֲנִי הָיִיתִי רוֹצֶה לִכְתֹּב בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל יוּנִי 2003 עַל סוֹפוֹ,
אוֹ עַל טֶרֶם הֱיוֹתוֹ. אֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב דִּיאָלוֹג בְּמוֹנוֹלוֹג ,
כִּי לִפְנֵי שָׁבוּעַ קָרָאתִי בְּסִפְרְךָ "מַצַּב מָצוֹר", וּבִקַּשְׁתִּי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ.
אֲבָל אֶתְמוֹל חֲבֶרְתִּי שָׁמְעָה פִּיצוּץ כְּשֶׁהָיְתָה בַּחֲנוּת בְּגָדִים
וְיָצְאָה וְרָאֲתָה גּוּפַת אוֹטוֹבּוּס מְפֻחָם שֶׁהִתְיַתֵּם
מוּטָל בִּרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל הָעִיר בְּלִי רוּחַ חַיִּים,
וְנִמְלְטָה וְרָאֲתָה רַק אֶת מַסְלוּל בְּרִיחָתָהּ וְאֶת כַּף-יַד שׁוּתָפְתָּהּ לְדִירָה
וּלְרִיצָה , וְלֹא נָשְׁמָה עַד שֶׁפָּנְתָה לְסִמְטָה צָרָה
כִּי הַפַּחַד שָׂם מָצוֹר עַל רֵאוֹתֶיהָ.


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, לִפְעָמִים רַק הָעַרַק
שׁוֹמֵר עָלַי מִפְּנֵי טִינַת הָרְחוֹבוֹת.
וּבֵינְתַיִם מֵעַל רָאשֵׁינוּ שְׁמֵי הַמְּטוֹסִים, וּמוּל עֵינֵינוּ
רְחוֹבוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים, וְאַתָּה, הָאוֹיֵב שֶׁלִּי עַל-פִּי סִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲדָשִׁים,
שִׁנַּנְתָּ אֶת הַתְּנָ"ךְ כֻּלּוֹ, וְאַתָּה מַאֲמִין שֶׁאֵם תְּלַמֵּד אוֹתִי אֶת שִׁירַת הַגַ’אהִילִיָּה
תּוּכַל לָשִׂים קֵץ לַמָּצוֹר.


אָחִי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ, אֵיךְ נַצְלִיחַ לַהֲפֹךְ אֶת הַשְּׁעָרִים הַכְּבֵדִים
אֲשֶׁר תַּחְתָּם עוֹמְדִים לָנוּ שִׁמְשׁונִים מִתְאַבְּדִים
הַמְּבַקְּשִׁים לְהַפִּיל עָלַי וְעָלֶיךָ אֶת כָּל הָעַמּוּדִים וְהַבָּתִּים
לְשַׁעֲרֵי שִׁירָה?

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. יורם בר-חיים הגיב:

    א?ת??ה מ?ב??יט ב??י ב??ע?ינ?י?ם ס?גו?רו?ת, מ?א?מ??ן א?ת י?ל?ד?יך?
    ל?ר?או?ת ב??י א?ת ס?ב??ת א?סו?נ?ם, א?ב?ל א?נ?ש??ים א?ח?ים א?נ?ח?נו?,

    מנין לכותב שכך עושה מחמוד דרוויש ? האם יש לזה סימוכים בשירתו ? בביוגרפיה שלו ? האמירה הזו מעמידה את השיר כולו באור הראוי לו, לא שיר של פיוס אלא הטפה יפת-נפש של המדכא לקורבן, לא אמ]טיה לאסון אלא הצדקה דטרמיניסטית שלו (כתוצא הכרחי של ה"עצמאות" הציונית), לא ביקורת או תהיה על "עצמאות" המבוססת על נכבה אלא קבלה מוחלטת שלה.

    מחמוד דרוויש הוא תומך ותיק וגלוי בחיים משותפים לכל תושבי הארץ הזו. הוא אינו זקוק להטפות פטרנאליסטיות כמו השיר הזה.

  2. אלמוג ב. הגיב:

    יורם, תודה רבה על תגובתך, ועל ערנותך לכל שורה בשיר. בחרת לצטט שתי שורות מתוכו, ועל גבן לטעון שהשיר הוא "הטפה יפת-נפש של המדכא לקורבן, לא אמפתיה לאסון אלא הצדקה דטרמניסטית שלו".
    הצדקה דטרמניסטית שלו?
    קצת מוגזם.
    אתה בחרת לנהוג בשיר שלי באותו מנהג של פשטנות יתר בו אתה למעשה מאשים אותי, כאילו כך נהגתי בשירתו של דרוויש. לא אפתח בדו-קרב של ציטוטים משירתו של דרוויש, ולא אנסה להתמקח איתך מי משנינו אוהב יותר את שירתו, אבל כדאי שלא להתעלם מן המורכבות שלה.
    בשתי השורות האחרונות שלך טענת כי "מחמוד דרוויש הוא תומך ותיק וגלוי בחיים משותפים לכל תושבי הארץ הזו". וודאי שאני לא ארצה להתווכח איתך על אמירה זו, ואני בטוח שאתה תוכל להוכיח אותה דרך סימוכין בשירתו, אבל האם אין היא אמירה שקצת מפשטת יתר על המידה את כל מכלול שירתו, ומעמידה אותה רק על יסוד החיים המשותפים לכל יושבי הארץ? בשירתו יש גם מרכיבים אחרים, שהמרכז שלהם אינו פיוס (ואתה התרעמת על כך ששירי אינו שיר של פיוס). אני חושב שאני אולי פחות מפחד ממך מהצדדים הללו, "האחרים" של שירתו: כאלו שיש בהם גם רמיזה לחוסר היכולת של שני העמים לחיות יחדיו (חוסר יכולת שאינה נשענת רק על המציאות של הדיכוי הישראלי את העם הפלסטיני, אלא מכוונת למשהו עמוק יותר), כאלו שיש בהם גם קולות של רצון או צורך בנקמה, כאלו שאינם מקבלים אותי במלוא מובן המילה.
    כדאי שאבהיר: אני לא חושב שמבחנו של מחמוד דרוויש הוא האם הוא מקבל אותי במלוא מובן המילה. לו יש את שפתו, ואני לא חושב שהוא תופס אותי כקורא היחידי, או העיקרי, של שירתו. אני גם לא מתחמק מכך שגם אני מבטא גם יחס מורכב כלפיו, שיש בו מקום לקשיים, ולמרות שהוא הקורא העיקרי, או לפחות המיועד, של שיר זה, הרי שאין הדבר נכון ברוב הדברים אותם אני כותב.

    האם אנחנו באמת זקוקים רק לשירי פיוס רכים וחלקים, הריקים מן המורכבות הקשה של חיי כולנו בארץ הזאת? האם הדרך לפיוס אמיתי, שהיא כנראה עוד ארוכה מאוד מאוד, לא צריכה לעבור גם דרך גילוי לב הדדי, שכולל גם את הפחדים שאנחנו מרגישים, גם את הזעם?

    ממש אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו, מתוך הזדהות גדולה, אחרי ערב או שניים, חברתי מצאה את עצמה ליד אוטובוס מתפוצץ. איך אני אמור להרגיש? אני בעד פיוס, אני בעד סוף הדיכוי, אבל אתה מבקש ממני הדחקה מוחלטת? איך אני אמור לקרוא את שורותיו של דרוויש על השהיד אחרי שהשהיד מתקרב כל כך למי שיקר ואהוב לי?

    כתבתי לדרוויש, והתכוונתי לכך, ש"עכשיו מבטינו הפוכים". אני לא מאשים אותו על כך אישית, ואני חושב שאנחנו כעם וכמדינה נושאים באחריות גדולה על המצב הזה. אבל כולנו כלואים בתוך המצב הזה, מתקשים לפרוץ מתוכו החוצה, ולהתעלם מכך לא יעזור לנו.
    סבך הדילמות והפרדוקסים של הסכסוך הוא גדול ממני וממך, ולא מספיק לנסות לכתוב שירי פיוס, או לתמוך בגלוי בחיים משותפים בארץ.
    צריך להתמודד גם עם הסיפורים הרבים שנבלעו בתוך הסיפורים הגדולים של שני העמים, ודרך הפירוק הזה לסיפורים שונים לראות כיצד אנחנו יכולים לשוב ולהתחבר, ואולי לחיות היסטוריה אחת. בשיר הזה ניסיתי לתת את הסיפור שלי, את הפרספקטיבה שלי, המשפחתית והאישית. אולי לא הצלחתי. אבל אני לא בטוח שהפסילה המהירה שלך היא הגונה. אני לא חושב שאני השתמשתי בתירוץ שהכאב שלו נוגע בנקודה החירשת שלי, והכאב שלי נוגע בנקודה האילמת שלו, כדי להתעלם מכאבו לחלוטין,או כדי לטעון שהוא לא יודע דבר על כאבי (ולפני שתענה לי – לא, אני לא עושה כאן משוואה בין הכאב שלי ושלו, כאילו שניהם זהים. הם שונים. אבל האם אני אמור, כשאני כותב שירה, לצאת מתוך עצמי?). אני פשוט מנסה להצביע על הקושי.

    עלינו להתחלק בקדושתה של הארץ,ולחבר יחד את הסיפורים השונים של כל אחד מאיתנו להיסטוריה משותפת, לפחות במעט. והסיפור שלי שונה משל דרוויש, ושונה גם מן הסיפור שלך, ולכן יש כאן עניין בדיאלוג.

    בגילי הצעיר, ועם ניסיוני הזעום, לחשוד בי שכל מהותי היא פטרנליזים כלפי משורר ותיק כמו מחמוד דרוויש (שהפירות הרבים של שירתו מעסיקים אותי מאוד), אף על פי שיש לה לכאורה סימוכין בהבדל הסטטוס הקיים בארצנו בין אנשים שמוצאם מהשבט שלי, ואנשים שמוצאם מהשבט שלו, היא עדיין מעט מופרזת. למעשה אתה קצת מעריך מדי את ההירארכיות החברתיות-שבטיות המקובלות בארץ (וכך גם מנציח אותן), בעוד שאני מנסה, אומנם ללא הצלחה מלאה או מרובה, להיחלץ מהן.

  3. יורם בר-חיים הגיב:

    למשורר

    אינני רואה כל סתירה בין העובדה שמחמוד דרוויש מבטא את הצד שלו בסכסוך, את היותו כבוש וקורבן ואת היותו חלק מעם נאבק על חירותו לבין תמיכה בחיים משותפים שאותה הביע בגלוי יותר מפעם. ההיפך הוא הנכון, מבחינת המדוכא, רק המאבק הוא הדרך לחיים משותפים. אני לא נבהל ולא חושש כשמחמוד דרוויש אומר "קחו את שמותיכם ממחוזות זכרוני", אדרבא, אני מצטרף לאמירה הזו, מהמקום שלי, של מי שנאבק להוצאת השפה הציונית מזכרון ילדותו הפרטי.
    אני ראוה הצדקה דטרמיניסטית של הנכבה בדבריך כאשר אתה מציג את עצמאותך כאסונו של דרוויש (מה שנכון) ולא מעלה כל תהיה על מה אמורה להיות משמעותה של עצמאות כזו לגביך, כלומר מקבל אותה במלואה כעצמאות. אתה בעצם מוציא את האסון מהמימד המוסרי והפוליטי שלו והופך אותו למהשו שקרה, היה חייב לקרות (כדי שתקבל "עצמאות") ואיש לא אשם בו (משום שאתה מכחיש את היותך סיבת אסונו). את המימד המוסרי אתה משליך על דרוויש ש"מאמן את ילדיו" (למה מאמן ולא מלמד או מחנך ? זו בדיוק הראיה הסטריאוטיפית של הפלסטיני כמתכנת את ילדיו להילחם ולא כהורה בעל רגשות ותקשורת אנושית עם ילדיו).
    אתה יכול להכחיש ככל שתרצה את ההיררכיות שקיימות כאן, זו שיטה נהדרת להתחמק מאחריות. אבל ההיררכיה הזו מתבטאת בכך שדרוויש הפך למעשה לפליט כדי להצטרף לרוב בני עמו, בעוד שאתה הצטרפת ל"בני עמך" למדינתם הקולוניאלית על חשבון דרוויש.
    כדי לחיות ביחד אתה קורא לפיוס, וזה יפה מצידך, אבל דרוויש, כדי לחיות ביחד, צריך להיאבק ולא להתפייס (משום שהוא זה שמודר מכל מה שאמור להיות לו כדי שהביחד יהיה אמיתי), זו היררכיה אכזרית שאי אפשר להתכחש לה.

  4. יורם, אם כבר איזכור שירת דרוויש הגיב:

    אני קצת כן נבהל וחושש כאשר מוחמד דרוויש מציע לי גם לקחת את הקברים של משפחתי תוך כדי שאני מפנה עבורו את הארץ הזאת.

  5. איתן הגיב:

    אלמוג היקר,קראתי בעיון את שירך ותשובתך ליורם בר-חיים. התרגשתי מהשלוב של יושר אינטלקטואלי ומידה רבה של רגישות באופן הטיפול במורכביות של הנושא בתשובתך ליורם בר-חיים.

  6. לחושש הגיב:

    נו, אז תחשוש.
    למחמוד דרוויש יש את כל הסיבות לבטא בשירתו את העובדה שבראיה היסטורית הוא אינו דייר משנה המציע חיים ביחד אלא בעל-הבית המציע חיים ביחד. הוא מתנגד לפלישה לארצו, כמו שכל אחד היה מתנגד, והמוכנות שלו לחיים ביחד (לא משנה כרגע באיזו מסגרת מדינית בדיוק) היא יותר ממה שאפשר לצפות מאנשים שמישהו פלש לארצם.
    השירה הפוליטית של דווריש עוסקת בהיסטוריה שלו, בארץ שלו, בעם שלו ובמה שקרה להם. גם את זה אתה רוצה לקחת ממנו ?

  7. החושש הגיב:

    במה מתבטאת הנכונות לחיות ביחד בשיר שבו הוא קורא לי לארוז את עצמי ואת עצמות אבותי במזוודה ולהתפנות מהאדמה הזאת?

  8. אלמוג ב. הגיב:

    יורם, תודה על המשך הדיאלוג. אולי בכל זאת נצליח להבהיר משהו האחד לשני, או לפחות לעצמנו.
    אמרת שאינך חושש כאשר דרוויש מבקש מאתנו (והוא פונה אלינו כקולקטיב המחבר בתוכו גם את מי שתומך בדיכוי של הפלסטיניים, וגם את מי שבדרך זאת או אחרת, בהצלחה כזאת או אחרת, מתנגד – אני לא בטוח שאתה או אני מוכנים להיות חלק מהקולקטיב הזה במלוא מובן המילה – ובאותה עת אנחנו יודעים גם שאיננו יכולים להתנער מאחריות למעשי הקולקטיב שלנו, ממנו אנחנו בורחים) לקחת את שמותינו ממחוזות זיכרונו, כי הצלחת לתת לו פרשנות משלך, של שותפות שלו למאבק "להוצאת השפה הציונית מזיכרון ילדותו הפרטית". על כך אולי אני אסכים איתך. אבל לא את זה דרוויש אמר – אתה מבקש לעשות הבחנה ברורה בין השפה העברית הציונית לשפה העברית הלא-ציונית, אבל דרוויש לא מחוייב לקבל את אותה ההבחנה.

    אני יכול להסכים איתך מאוד שכדי להגיע לדו-קיום איתנו ("דו-קיום" הפך מושג נאלח, לא אחזור להשתמש בו) הוא צריך קודם כל להיאבק על קיומו שלו. האם הכל לגיטימי במאבק על קיום? נדמה לי שגם אתה, גם אני, וגם דרוויש, נסכים שלא. ועתה אנחנו חלוקים על ההגדרות המדויקות. אבל הויכוח אינו רק על ההגדרות, אלא גם על ההתרחשויות: דרוויש חש את המצור על רמאללה, ואני, כל כמה שאנסה להבין את החוויה, אינני חלק ממנה, ולכן מאבקי בה יהיה אחר, תמיד קצת תיאורטי מדי; והוא אינו חש (למה הצורך שלי לעשות משוואות בינינו, שקיים גם בשיר? לא בגלל הזהות בחוויות, או ניסיון שלי להעמיד את החוויות שלי על אותו מישור כמו החוויות שלו – אבל אם אני אאטום את שפתי מלתאר את החוויות שלי, כדי לא לפגוע בקדושת הרגשות או החוויות שלו, אין שום טעם שנדבר) איך זה כשמתאבד עולה בתחנת האוטובוס שלך, על האוטובוס הקבוע שלך, ומתפוצץ אחרי כמה שניות, במרחק כמה עשרות מטרים מהבית שלך, ורק יד המקרה הצילה את חייך. אפשר להאשים אותי שאני יותר ערני לחיי ולערך חיי מאשר לחיי אחרים, והלוואי שזה לא היה נכון, אבל מה לעשות שאת הפחדים והכאבים שלי אני מרגיש ממקום יותר עמוק וברור וראשוני?

    וכדאי גם לא להתעלם מהמציאות הנוראה שיוצר המאבק הציוני-פלסטיני, אשר ממלכד ציבורים שונים בתוך ההתרחשויות הארורות: היום אתה רואה ששכונות ערביות מסוימות במזרח ירושלים נאבקות על זכותן להיכלל בתוך החומה (המלכודת הגדולה ביותר שישראל עובדת כעת על בניינה), בתוך "ירושלים היהודית הגדולה בירת ישראל הנצחית", מאבק אשר נושא בחובו סתירות למאבק הפלסטיני הכללי נגד הכיבוש; ומנגד הטרור הפלסטיני נגד ישראל הורג בעיקר את ה"חלשים" אצלנו: את הפנסיונרים, הילדים, העניים, המזרחיים, תושבי ירושלים – כל מי שאין לו כסף למכונית. וכך מקבלי ההחלטות בישראל, המנותקים מן המצב הקשה בו חי חלק מן העם, יכולים לתהות למה דווקא העניים והמזרחיים מחרחרים מלחמות נגד אחיהם הערבים הנדכאים, ודווקא הם, העשירים, מוכנים ברוחב לב לפשרות; ומקבלי ההחלטות שם, בפלסטין שלעתיד לבוא, לא מוכנים לעשות הפרדות בתוכנו ולומר שהמאבק שלהם אל לא להתמקד בעניי ירושלים. – למה למחוק את המצבים הממולכדים הללו, להשאיר אותם בפינת סתר חבויה לא מדוברים, ובמקום זה רק להפריח סיסמאות על הצורך שלנו לתמוך בפיוס ובמאבק שלהם נגד הכיבוש? אי אפשר לעשות את שני הדברים בו בזמן?

    אני מרגיש נבוך לצטט את עצמי (מעבר למבוכה הכללית להגיב בפירוט כל כך גדול על שאלות פואטיות. מעולם, באף פורום אחר שהשתתפתי בו, בבמה חדשה, באתר קדמה, ובפורום "זה מה ש…" לא הגבתי כלל על שאלות פואטיות. אבל אלו כנראה לא רק שאלות פואטיות כמובן) , אבל הטענה שאתה חוזר ומעלה כאילו אני מעמיד בשירי הצדקה דטרמיניסטית לנכבה (אולי תעיין גם בשירי "הכפרים הריקים הללו" שהתפרסם כאן לא מזמן? או בשירים אחרים בקדמה או בבמה חדשה (שם אני ב. אלמוג), כדי שתוכל להגיב בפרספקטיבה יותר רחבה לדברי) מקוממת אותי. בשיר הזה אכן לא התייחסתי למלוא המשמעויות המוסריות של הנכבה (אליהן כן התייחסתי, לפחות באופן חלקי, בשירים אחרים), והיא אכן, אני מודה, מעין "נוכחת-נפקדת" בשיר. מה שעשיתי זה לתאר את סיפור משפחתי וסיפורי, ולהקביל אותו במעט (בהתאמה או בהיפוך) לסיפורו של דרוויש. נראה לי שזה דבר לגיטימי לעשות. אני אצטט את הקטע הרלבנטי מהשיר:

    "א?נ?ש??ים א?ח?ים א?נ?ח?נו?,
    ו?ל?פ?נ?י פ??חו?ת מ?ש???ש???ים ש??נ?ה ד??ב??ר?ת??י ע?ר?ב?ית ש?ו?ט?פ?ת ב??נ?יב י?הו?ד?י-ע?יר?אק?י
    ב??ב?ת??י-ה?ת??ה ש??ל ב??ג?ד??ד, ו?א?ת??ה ה?י?ית? ב??א מ?ן ה?ג??ל?יל כ??ד?י ל?ב?ק??ר,
    כ?ו?ת?ב ש??יר?ים ע?ל י?פ?יפ?י?ו?ת ה?ח?ד??ק?ל, ו?מ?ת?י?ע?ץ ע?מ??י ב??ח?ז?ו?ר?ים
    א?ח?ר א?הו?בו?ת ב??ב?ל?י?ו?ת . ו?מ?א?ז ה?ת?ג??ל?ג??ל?נו? פ??ע?מ?ים א?ין-ס?פ?ר
    ב??מ?ח?ל?ו?ת ה?ח?י??ים, ו?א?נ?י כ??ב?ר ש??כ?ח?ת??י, ב??ש??ל ס?ב?ו?ת מ?ש??נ?ו?ת,
    א?ת ש??פ?ת?נו? ה?מ??ס?ל?ס?ל?ת, ו?א?ת??ה ל?מ??ד?ת?? או?ת?י א?ת ש??פ?ת?י,
    ש??פ?ת ת??פ?ל?ו?ת?י ה?ע?ת??יקו?ת ו?ג?ע?ג?ו?ע?י ה?מ??ת?עו?ר?ר?ים.
    ו?ע?ת??ה א?נ?י י?כו?ל ל?ק?ר?א א?ת מ?ל?ו?ת?יך? ר?ק ד??ר?ך? מ?ס?ך? ה?ת??ר?ג?ו?ם.
    א?ת??ה י?צ?את? מ?ן ה?ג??ל?יל כ??ד?י ל?נ?ד??ד א?ח?ר?י מ?ס?לו?ל ה?ג??לו?ת ש??ל ע?מ??ך?,
    ו?א?נ?י ש??ב?ת??י ל?מ?קו?ם ע?מ??י,
    א?ח?ר?י ש??הו?ר?י ו?הו?ר?י הו?ר?י ע?ש?ו? נ?דו?ד?ים ל?מ?ע?נ?י.
    ו?ה?י?ו?ם א?ת??ה ח?י ב??ר?מ?אל?ל?ה , ו?א?נ?י ב??ירו?ש??ל?י?ם.
    א?ת??ה ה?י?ית? ל?מ?ש?ו?ר?ר ו?ל?סו?פ?ר ה?מ??צו?ר, מ?ב??ירו?ת ו?ע?ד ל?כ?אן,
    ו?א?נ?י ר?ק מ?ת?ח?יל א?ת ד??ר?כ??י ב??כ?ת?יב?ת ה?ש???יר?ים.
    א?נ?י י?ל?יד ש??נ?ת ה?ש???לו?ם ה?י??ש??ר?א?ל?י-מ?צ?ר?י,
    ו?א?ת??ה נו?ל?ד?ת?? עו?ד ב??י?מ?ים ש??ל??פ?נ?י ש??נ?ת א?סו?נ?ך? ו?ע?צ?מ?או?ת?י.
    ו?א?ת??ה כ??ת?ב?ת?? ב??ר?מ?אל?ל?ה ש??ל י?נו?א?ר 2002 ע?ל ה?מ??צו?ר,
    ו?א?נ?י ה?י?ית?י רו?צ?ה ל?כ?ת??ב ב??ירו?ש??ל?י?ם ש??ל יו?נ?י 2003 ע?ל סו?פו?,
    או? ע?ל ט?ר?ם ה?יו?תו?".

    משפחתית, אני לא הייתי חלק מן הנכבה שהתרחשה כאן בין השנים 1947-1949. משפחתי חיה במקומות אחרים, הרחק מכאן. איני אומר זאת כדי להסיר מעצמי אחריות, אלא כדי לומר שגם לסיפור שלי יש מקום, ואתו פניתי לדרוויש. אני בטוח שמשפחתית אני כן קשור להכחשת הנכבה, כמו כמעט כל הישראלים היהודים מאז ועד היום. ההורים שלי היו פליטים בני פליטים מעיראק ומגרמניה. חוויית הפליטות שלהם היא אחרת מזאת של הפלסטינים (התעמולה הישראלית ניצלה את המשוואות הללו בצורה כל כך נבזית, שכמעט ואין לי לגיטימציה להעלות את המילים הללו על דל שפתיי כאן. ועדיין אני עושה זאת), וההבדל גדול עוד הרבה יותר כאשר משווים בין מצבי שלי, והחוויות אותן אני חוויתי במהלך חיי כאן, לבין חייהם של מרבית בני הפליטים הפלסטיניים בני דורי. כאן לא ניסיתי לעשות השוואה (אם כבר, ההשוואה היא בכך שאותי שמו לעמוד עם רובה מולם, או לחטט בתיקיהם בכניסה לקניון, כמו שרבים מאיתנו עושים). אבל גם מחמוד דרוויש הוא מקרה "ייחודי": הוא "נדד" עם משפחתו, כלומר גורש, ב-48, והם חזרו שנה לאחר מכן (איני זוכר אם לאותו המקום, או שזה כבר לא היה קיים); לבסוף דרוויש בחר, אחרי שהתבגר בארץ והגיע ללמוד באוניברסיטה בה אני לומד היום, כמדומני, והחל לכתוב שירה, לעזוב את הארץ וללכת אחר נדודי עמו – גם בבחירה שלו, המאוחרת, שיש בה יותר סימליות ממעשה (דרוויש לא נידון לחיי פליטים במחנות פליטים צפופים), יש מורכבות: הוא איבד את בית ילדותו, את הקרבה למשפחה, את היכולת לחוש כאן כאילו הוא במקומו, אבל בחירתו נבעה גם מבקשה להיות משורר כל-ערבי, ואת זה הוא לא יכל לעשות, בהקשר ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-ערבי, כל עוד הוא היה אזרח ישראלי.

    אני, כך כתבתי בשיר, "ש??ב?ת??י ל?מ?קו?ם ע?מ??י, א?ח?ר?י ש??הו?ר?י ו?הו?ר?י הו?ר?י ע?ש?ו? נ?דו?ד?ים ל?מ?ע?נ?י". אתה יכול להאשים אותי כאן בכניעה לאידיאולוגיה הציונית. אבל מה לעשות שאכן היה לה חלק בחיי, אותו אני לא יכול לבטל במחי יד, ברגע אחד; ומה לעשות שלארץ-ישראל היה מקום ב"חיי" גם בימים של טרום-הציונות, בבגדאד, בברלין, באיינבק ובאיסטנבול ובכל מקום אחר בו שכנה משפחתי. והיום בי יש אולי געגועים אל כל הגלויות (או לפחות חלקן – למשל בגדאד) מהן גדלנו, וכל המולדות בהן לא נולדנו.
    אכן, שנת אסונו היתה שנת עצמאותי; כך לפחות סיפרו לי ספרי ההיסטוריה (הציוניים, אמת) כל ימי חיי. אני חשבתי שהעמדה שלהם האחד ליד השני בשיר דווקא מדגישה את ידיעתי את ההיסטוריה שלו (בשונה, בכל זאת, מספרי ההיסטוריה הציוניים, בהם זו היא רק שנת עצמאותי, ואסונו אין לו קיום) – אבל אני יכול להבין איך היא עוררה בך מחשבות אחרות. ועדיין מוגזם בעיניי לומר, כדבריך, שאני הופך זאת בכך ל"משהו שחייב היה לקרות" כדי שאני אקבל עצמאות, דבר ש"איש לא אשם בו" בגלל שאני מכחיש את היותי סיבת אסונו. כל זה לא כתוב בדברי, אלא הוא פרשנות מאוד מגמתית שלהם (אני מקווה שאם תקרא דברים אחרים שלי תשכנע שאין זו הפרשנות הנכונה).

    כפי שכבר כתבתי – אני מכיר בהיותי אחראי לאסונו, כאזרח יהודי בישראל אשר גדל על ברכי החינוך הציוני ועל ההיסטוריה שרוקנה את מפת הארץ מן השמות הישנים והאנשים הישנים, שגורשו ממנה. אבל רציתי לנסות לפנות אליו לא רק כנציג הקולקטיב היהודי-ישראלי, אלא גם כבן למשפחה מסוימת, כבן לקהילה מסוימת.
    וכאמור, לא היו הרבה חיילים בגדאדיים בצבא הישראלי בזמן הגירוש של הפלסטינים מן הערים והכפרים. אני מציע כאן חיבור אחר של הסיפורים ההיסטוריים, והפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים הציונים מ-1948, אשר עשו כל מאמץ לסכסך את ההיסטוריה שלנו, שלי ושל דרוויש: הם הציבו אותי כחייל אשר אמור לראות אותו רק דרך כוונת הרובה, והם מקימים בינינו היום חומות גדולות, ומפרידים בינינו ככובשים ונכבשים, כדי שאני לא אגלה לרגע שבעצם אנחנו אחים. וכדי לעורר את ההיסטוריה שלי, שהיא אולי אחרת משלך, שסוג השותפות שלה במפעל הציוני גם הוא אחר, אני כותב. אני לא יודע אם מחמוד דרוויש יהיה מוכן לעשות איתי קואליציה כזאת, או שאולי כבן לעם כבוש, הוא לא יהיה מוכן להבחין בין יהודים ישראלים מזרחיים אשר באו אחרי הנכבה, לבין האחרים, בגלל חמישים ומשהו שנה בהן אנחנו לוקחים חלק במפעל הציוני, וכמעט ארבעים שנה של כיבוש, שגם בו הסכימו הציונים לשתף אותנו ברוב טובם. אם הוא לא יקשיב לי, אולי מישהו מאחי האחרים יהיה מוכן להקשיב לי.

    דרוויש מאמן את ילדיו? הרגישות שגילית מובנת. אבל אני בהחלט מוכן לומר את אותו דבר גם לגבי אימון הילדים היהודים-הישראלים לראות בפלסטינים את סיבת אסונם (ואתה תאמר שבגלל שהאימון הישראלי הוא לא מוצדק הוא אכן רק אימון או שטיפת מוח, ואילו בצד השני, שאתה מסכים שהוא צודק, לא תסכים לשמוע על אימון הילדים? כבר מזמן, בשני הצדדים, אנחנו והם, נטשנו את האופציה לחנך, לפחות רובנו).

    וההירארכיות? טוב, אני מודה שקיימות כאן הירארכיות. איך אפשר לא להודות? אבל אני אשמח אם תודה גם אתה שבכל זאת קיימים כמה סולמות של הירארכיות (אתה מצטט רק את הסולם היהודי-ישראלי-ציוני-גברי-אשכנזי: אני גבוה מדרוויש כי אני יהודי, אני שווה לו כגבר, אני לא גבוה ממנו כפי שהיה ניצב מעליו גבר אשכנזי; והאם הוא אינו מעלי כאדם מבוגר יותר? כמשורר מעולה יותר?). הניסיון הלא מוצלח שלי הוא לנסות לבלבל קצת, לפחות בתוך שירים, את ההירארכיות הללו. האם אתה מתנבא שלעולם לא נצליח לשבור את הסולם ההירארכי עליו אתה מסתמך? אולי, וחבל. אני לא בטוח לחלוטין שזה שולל כל ניסיון לבלבל בכל זאת, גם כשהסולמות קיימים, בין ההירארכיות. שמחתי בכל מקרה שלא חזרת על קביעתך לגבי עמדה פטרנליסטית בה אני מחזיק. או שאתה עדיין מחזיק בה, ורק לא כתבת אותה. אם אתה צודק, הרי שאתה אומר דבר מייאש מאוד שאולי בכלל בלתי אפשרי לחרוג מן הפטרנליזם הזה. ואם כך אתה חושב, אולי כדאי שתחפש את קיומו של הפטרנליזם לא בשירים הספציפיים שלי, אלא גם בדרך בה האוזניים שלך (ואולי של כולנו – אבל אולי למשל רק יהודים ישראלים) מעבדות אל תוכן כל מיני דברים שאנחנו אומרים.

    בכל מקרה, הוויכוח התארך כל כך הרבה ששכחנו את שירתו, ונדמה לי שהויכוח התארך דווקא בגלל האהבה כלפיה. בספרו "מצב מצור" כתב דרוויש "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו מבחר משירת הג’אהליה". אין היתממות מכך שעדיין מדובר באוייבים; אבל יש אמירה אנושית גדולה ששירה יכולה לגשר ולקשר, ובעיקר שירה גדולה. בשבילי לימוד שירת הג’אהליה, והשירה הערבית בכלל, זה גם חזרה למסורת המשפחתית שלי.

  9. אלמוג ב. – המשך הגיב:

    "א?נ?ש??ים א?ח?ים א?נ?ח?נו?,
    ו?ל?פ?נ?י פ??חו?ת מ?ש???ש???ים ש??נ?ה ד??ב??ר?ת??י ע?ר?ב?ית ש?ו?ט?פ?ת ב??נ?יב י?הו?ד?י-ע?יר?אק?י
    ב??ב?ת??י-ה?ת??ה ש??ל ב??ג?ד??ד, ו?א?ת??ה ה?י?ית? ב??א מ?ן ה?ג??ל?יל כ??ד?י ל?ב?ק??ר,
    כ?ו?ת?ב ש??יר?ים ע?ל י?פ?יפ?י?ו?ת ה?ח?ד??ק?ל, ו?מ?ת?י?ע?ץ ע?מ??י ב??ח?ז?ו?ר?ים
    א?ח?ר א?הו?בו?ת ב??ב?ל?י?ו?ת . ו?מ?א?ז ה?ת?ג??ל?ג??ל?נו? פ??ע?מ?ים א?ין-ס?פ?ר
    ב??מ?ח?ל?ו?ת ה?ח?י??ים, ו?א?נ?י כ??ב?ר ש??כ?ח?ת??י, ב??ש??ל ס?ב?ו?ת מ?ש??נ?ו?ת,
    א?ת ש??פ?ת?נו? ה?מ??ס?ל?ס?ל?ת, ו?א?ת??ה ל?מ??ד?ת?? או?ת?י א?ת ש??פ?ת?י,
    ש??פ?ת ת??פ?ל?ו?ת?י ה?ע?ת??יקו?ת ו?ג?ע?ג?ו?ע?י ה?מ??ת?עו?ר?ר?ים.
    ו?ע?ת??ה א?נ?י י?כו?ל ל?ק?ר?א א?ת מ?ל?ו?ת?יך? ר?ק ד??ר?ך? מ?ס?ך? ה?ת??ר?ג?ו?ם.
    א?ת??ה י?צ?את? מ?ן ה?ג??ל?יל כ??ד?י ל?נ?ד??ד א?ח?ר?י מ?ס?לו?ל ה?ג??לו?ת ש??ל ע?מ??ך?,
    ו?א?נ?י ש??ב?ת??י ל?מ?קו?ם ע?מ??י,
    א?ח?ר?י ש??הו?ר?י ו?הו?ר?י הו?ר?י ע?ש?ו? נ?דו?ד?ים ל?מ?ע?נ?י.
    ו?ה?י?ו?ם א?ת??ה ח?י ב??ר?מ?אל?ל?ה , ו?א?נ?י ב??ירו?ש??ל?י?ם.
    א?ת??ה ה?י?ית? ל?מ?ש?ו?ר?ר ו?ל?סו?פ?ר ה?מ??צו?ר, מ?ב??ירו?ת ו?ע?ד ל?כ?אן,
    ו?א?נ?י ר?ק מ?ת?ח?יל א?ת ד??ר?כ??י ב??כ?ת?יב?ת ה?ש???יר?ים.
    א?נ?י י?ל?יד ש??נ?ת ה?ש???לו?ם ה?י??ש??ר?א?ל?י-מ?צ?ר?י,
    ו?א?ת??ה נו?ל?ד?ת?? עו?ד ב??י?מ?ים ש??ל??פ?נ?י ש??נ?ת א?סו?נ?ך? ו?ע?צ?מ?או?ת?י.
    ו?א?ת??ה כ??ת?ב?ת?? ב??ר?מ?אל?ל?ה ש??ל י?נו?א?ר 2002 ע?ל ה?מ??צו?ר,
    ו?א?נ?י ה?י?ית?י רו?צ?ה ל?כ?ת??ב ב??ירו?ש??ל?י?ם ש??ל יו?נ?י 2003 ע?ל סו?פו?,
    או? ע?ל ט?ר?ם ה?יו?תו?".

    משפחתית, אני לא הייתי חלק מן הנכבה שהתרחשה כאן בין השנים 1947-1949. משפחתי חיה במקומות אחרים, הרחק מכאן. איני אומר זאת כדי להסיר מעצמי אחריות, אלא כדי לומר שגם לסיפור שלי יש מקום, ואתו פניתי לדרוויש. אני בטוח שמשפחתית אני כן קשור להכחשת הנכבה, כמו כמעט כל הישראלים היהודים מאז ועד היום. ההורים שלי היו פליטים בני פליטים מעיראק ומגרמניה. חוויית הפליטות שלהם היא אחרת מזאת של הפלסטינים (התעמולה הישראלית ניצלה את המשוואות הללו בצורה כל כך נבזית, שכמעט ואין לי לגיטימציה להעלות את המילים הללו על דל שפתיי כאן. ועדיין אני עושה זאת), וההבדל גדול עוד הרבה יותר כאשר משווים בין מצבי שלי, והחוויות אותן אני חוויתי במהלך חיי כאן, לבין חייהם של מרבית בני הפליטים הפלסטיניים בני דורי. כאן לא ניסיתי לעשות השוואה (אם כבר, ההשוואה היא בכך שאותי שמו לעמוד עם רובה מולם, או לחטט בתיקיהם בכניסה לקניון, כמו שרבים מאיתנו עושים). אבל גם מחמוד דרוויש הוא מקרה "ייחודי": הוא "נדד" עם משפחתו, כלומר גורש, ב-48, והם חזרו שנה לאחר מכן (איני זוכר אם לאותו המקום, או שזה כבר לא היה קיים); לבסוף דרוויש בחר, אחרי שהתבגר בארץ והגיע ללמוד באוניברסיטה בה אני לומד היום, כמדומני, והחל לכתוב שירה, לעזוב את הארץ וללכת אחר נדודי עמו – גם בבחירה שלו, המאוחרת, שיש בה יותר סימליות ממעשה (דרוויש לא נידון לחיי פליטים במחנות פליטים צפופים), יש מורכבות: הוא איבד את בית ילדותו, את הקרבה למשפחה, את היכולת לחוש כאן כאילו הוא במקומו, אבל בחירתו נבעה גם מבקשה להיות משורר כל-ערבי, ואת זה הוא לא יכל לעשות, בהקשר ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-ערבי, כל עוד הוא היה אזרח ישראלי.

    אני, כך כתבתי בשיר, "ש??ב?ת??י ל?מ?קו?ם ע?מ??י, א?ח?ר?י ש??הו?ר?י ו?הו?ר?י הו?ר?י ע?ש?ו? נ?דו?ד?ים ל?מ?ע?נ?י". אתה יכול להאשים אותי כאן בכניעה לאידיאולוגיה הציונית. אבל מה לעשות שאכן היה לה חלק בחיי, אותו אני לא יכול לבטל במחי יד, ברגע אחד; ומה לעשות שלארץ-ישראל היה מקום ב"חיי" גם בימים של טרום-הציונות, בבגדאד, בברלין, באיינבק ובאיסטנבול ובכל מקום אחר בו שכנה משפחתי. והיום בי יש אולי געגועים אל כל הגלויות (או לפחות חלקן – למשל בגדאד) מהן גדלנו, וכל המולדות בהן לא נולדנו.

    אכן, שנת אסונו היתה שנת עצמאותי; כך לפחות סיפרו לי ספרי ההיסטוריה (הציוניים, אמת) כל ימי חיי. אני חשבתי שהעמדה שלהם האחד ליד השני בשיר דווקא מדגישה את ידיעתי את ההיסטוריה שלו (בשונה, בכל זאת, מספרי ההיסטוריה הציוניים, בהם זו היא רק שנת עצמאותי, ואסונו אין לו קיום) – אבל אני יכול להבין איך היא עוררה בך מחשבות אחרות. ועדיין מוגזם בעיניי לומר, כדבריך, שאני הופך זאת בכך ל"משהו שחייב היה לקרות" כדי שאני אקבל עצמאות, דבר ש"איש לא אשם בו" בגלל שאני מכחיש את היותי סיבת אסונו. כל זה לא כתוב בדברי, אלא הוא פרשנות מאוד מגמתית שלהם (אני מקווה שאם תקרא דברים אחרים שלי תשכנע שאין זו הפרשנות הנכונה).

    כפי שכבר כתבתי – אני מכיר בהיותי אחראי לאסונו, כאזרח יהודי בישראל אשר גדל על ברכי החינוך הציוני ועל ההיסטוריה שרוקנה את מפת הארץ מן השמות הישנים והאנשים הישנים, שגורשו ממנה. אבל רציתי לנסות לפנות אליו לא רק כנציג הקולקטיב היהודי-ישראלי, אלא גם כבן למשפחה מסוימת, כבן לקהילה מסוימת.
    וכאמור, לא היו הרבה חיילים בגדאדיים בצבא הישראלי בזמן הגירוש של הפלסטינים מן הערים והכפרים. אני מציע כאן חיבור אחר של הסיפורים ההיסטוריים, והפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים הציונים מ-1948, אשר עשו כל מאמץ לסכסך את ההיסטוריה שלנו, שלי ושל דרוויש: הם הציבו אותי כחייל אשר אמור לראות אותו רק דרך כוונת הרובה, והם מקימים בינינו היום חומות גדולות, ומפרידים בינינו ככובשים ונכבשים, כדי שאני לא אגלה לרגע שבעצם אנחנו אחים. וכדי לעורר את ההיסטוריה שלי, שהיא אולי אחרת משלך, שסוג השותפות שלה במפעל הציוני גם הוא אחר, אני כותב. אני לא יודע אם מחמוד דרוויש יהיה מוכן לעשות איתי קואליציה כזאת, או שאולי כבן לעם כבוש, הוא לא יהיה מוכן להבחין בין יהודים ישראלים מזרחיים אשר באו אחרי הנכבה, לבין האחרים, בגלל חמישים ומשהו שנה בהן אנחנו לוקחים חלק במפעל הציוני, וכמעט ארבעים שנה של כיבוש, שגם בו הסכימו הציונים לשתף אותנו ברוב טובם. אם הוא לא יקשיב לי, אולי מישהו מאחי האחרים יהיה מוכן להקשיב לי.

    דרוויש מאמן את ילדיו? הרגישות שגילית מובנת. אבל אני בהחלט מוכן לומר את אותו דבר גם לגבי אימון הילדים היהודים-הישראלים לראות בפלסטינים את סיבת אסונם (ואתה תאמר שבגלל שהאימון הישראלי הוא לא מוצדק הוא אכן רק אימון או שטיפת מוח, ואילו בצד השני, שאתה מסכים שהוא צודק, לא תסכים לשמוע על אימון הילדים? כבר מזמן, בשני הצדדים, אנחנו והם, נטשנו את האופציה לחנך, לפחות רובנו).

    וההירארכיות? טוב, אני מודה שקיימות כאן הירארכיות. איך אפשר לא להודות? אבל אני אשמח אם תודה גם אתה שבכל זאת קיימים כמה סולמות של הירארכיות (אתה מצטט רק את הסולם היהודי-ישראלי-ציוני-גברי-אשכנזי: אני גבוה מדרוויש כי אני יהודי, אני שווה לו כגבר, אני לא גבוה ממנו כפי שהיה ניצב מעליו גבר אשכנזי; והאם הוא אינו מעלי כאדם מבוגר יותר? כמשורר מעולה יותר?). הניסיון הלא מוצלח שלי הוא לנסות לבלבל קצת, לפחות בתוך שירים, את ההירארכיות הללו. האם אתה מתנבא שלעולם לא נצליח לשבור את הסולם ההירארכי עליו אתה מסתמך? אולי, וחבל. אני לא בטוח לחלוטין שזה שולל כל ניסיון לבלבל בכל זאת, גם כשהסולמות קיימים, בין ההירארכיות. שמחתי בכל מקרה שלא חזרת על קביעתך לגבי עמדה פטרנליסטית בה אני מחזיק. או שאתה עדיין מחזיק בה, ורק לא כתבת אותה. אם אתה צודק, הרי שאתה אומר דבר מייאש מאוד שאולי בכלל בלתי אפשרי לחרוג מן הפטרנליזם הזה. ואם כך אתה חושב, אולי כדאי שתחפש את קיומו של הפטרנליזם לא בשירים הספציפיים שלי, אלא גם בדרך בה האוזניים שלך (ואולי של כולנו – אבל אולי למשל רק יהודים ישראלים) מעבדות אל תוכן כל מיני דברים שאנחנו אומרים.

    בכל מקרה, הוויכוח התארך כל כך הרבה ששכחנו את שירתו, ונדמה לי שהויכוח התארך דווקא בגלל האהבה כלפיה. בספרו "מצב מצור" כתב דרוויש "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו מבחר משירת הג’אהליה". אין היתממות מכך שעדיין מדובר באוייבים; אבל יש אמירה אנושית גדולה ששירה יכולה לגשר ולקשר, ובעיקר שירה גדולה. בשבילי לימוד שירת הג’אהליה, והשירה הערבית בכלל, זה גם חזרה למסורת המשפחתית שלי.

  10. יורם בר-חיים הגיב:

    אני לא חושב שקיבלתי תשובה לפחות לחלק מהשגותיי, ולא מסכים עם התשובות שקיבלתי, אבל אין לי כוח להפוך את זה להתנצחות פינג-פונג (ולצערי זהו סגנון הויכוח שלי, לא באשמתך). אצחיין רק זאת :
    אכן נתתי פרשנות משלי לקריאה של דרוויש, לא לכוונה שלו אלא להצטרפות שלי אליה. יש במאבק נגד השפה הציונית גם אלמנט של מאבק ב"העבריות" שלי, שגרם לי בין השאר לשאוף לשפר כמה שניתן את יכלתי להבין, לדבר ולקרוא ערבית. אני לא מפסיק לדבר עברית כתוצאה מזה אבל יכול הלעמיד את העברית במקום אחר ופרופורציה אחרת, וגם להפוך מילים ערביות שאינן "כוס אמכ" לחלק מהעברית שלי.
    השיר שלך חוזר הרבה על אמירות כמו "יש לנו מולדת משותפת" ו"עלינו לחלוק בקדושתה". בהיותך פונה לדרויש בגוף שני, האם זה משהו שאתה מיידע אותו לגביו ? מנסה לשכנע את דרויש בו ? מסכים איתו בידיעה שגם דרויש חושב כך ?
    השימוש בביטוי "מאמן את ילדיך" הוא לטעמי פוגעני וסטראוטיפי.

    אתה בעצם אומר שאתה מדבר את עצמך, לא את דרויש, זו כמובן זכותך. אבל אני לא אתה ולא דרויש, אני אני. למרות היותי "יהודי דובר עברית" כמו שאתה הפכת להיות, אני מרגיש חפשי לבחור למי ולמה אני מתחבר, והדיבור העצמי של דרויש הוא נכון לגבי ומתאים לי יותר מזה שלך. האם זה בגלל שאני בעיקר חיה פוליטית ? מזן הסתם כן.

  11. אלמוג ב. – המשך להודעה שנחתכה הגיב:

    יורם, הודעתי הקודמת נקטעה – כנראה בשל אריכותה, וכאן אני מביא את סופה, שנכתב לפני תגובתך האחרונה:

    כפי שכבר כתבתי – אני מכיר בהיותי אחראי לאסונו, כאזרח יהודי בישראל אשר גדל על ברכי החינוך הציוני ועל ההיסטוריה שרוקנה את מפת הארץ מן השמות הישנים והאנשים הישנים, שגורשו ממנה. אבל רציתי לנסות לפנות אליו לא רק כנציג הקולקטיב היהודי-ישראלי, אלא גם כבן למשפחה מסוימת, כבן לקהילה מסוימת.
    וכאמור, לא היו הרבה חיילים בגדאדיים בצבא הישראלי בזמן הגירוש של הפלסטינים מן הערים והכפרים. אני מציע כאן חיבור אחר של הסיפורים ההיסטוריים, והפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים הציונים מ-1948, אשר עשו כל מאמץ לסכסך את ההיסטוריה שלנו, שלי ושל דרוויש: הם הציבו אותי כחייל אשר אמור לראות אותו רק דרך כוונת הרובה, והם מקימים בינינו היום חומות גדולות, ומפרידים בינינו ככובשים ונכבשים, כדי שאני לא אגלה לרגע שבעצם אנחנו אחים. וכדי לעורר את ההיסטוריה שלי, שהיא אולי אחרת משלך, שסוג השותפות שלה במפעל הציוני גם הוא אחר, אני כותב. אני לא יודע אם מחמוד דרוויש יהיה מוכן לעשות איתי קואליציה כזאת, או שאולי כבן לעם כבוש, הוא לא יהיה מוכן להבחין בין יהודים ישראלים מזרחיים אשר באו אחרי הנכבה, לבין האחרים, בגלל חמישים ומשהו שנה בהן אנחנו לוקחים חלק במפעל הציוני, וכמעט ארבעים שנה של כיבוש, שגם בו הסכימו הציונים לשתף אותנו ברוב טובם. אם הוא לא יקשיב לי, אולי מישהו מאחי האחרים יהיה מוכן להקשיב לי.

    דרוויש מאמן את ילדיו? הרגישות שגילית מובנת. אבל אני בהחלט אומר את אותו הדבר גם לגבי אימון הילדים היהודים-הישראלים לראות בפלסטינים את סיבת אסונם (ואתה תאמר שבגלל שהאימון הישראלי הוא לא מוצדק הוא אכן רק אימון או שטיפת מוח, ואילו בצד השני, שאתה מסכים שהוא צודק, לא תסכים לשמוע על אימון הילדים? כבר מזמן, בשני הצדדים, אנחנו והם, נטשנו את האופציה לחנך, לפחות רובנו).

    וההירארכיות? טוב, אני מודה שקיימות כאן הירארכיות. איך אפשר לא להודות? אבל אני אשמח אם תודה גם אתה שבכל זאת קיימים כמה סולמות של הירארכיות (אתה מצטט רק את הסולם היהודי-ישראלי-ציוני-גברי-אשכנזי: אני גבוה מדרוויש כי אני יהודי, אני שווה לו כגבר, אני לא גבוה ממנו כפי שהיה ניצב מעליו גבר אשכנזי; והאם הוא אינו מעלי כאדם מבוגר יותר? כמשורר מעולה יותר?). הניסיון הלא מוצלח שלי הוא לנסות לבלבל קצת, לפחות בתוך שירים, את ההירארכיות הללו. האם אתה מתנבא שלעולם לא נצליח לשבור את הסולם ההירארכי עליו אתה מסתמך? אולי, וחבל. אני לא בטוח לחלוטין שזה שולל כל ניסיון לבלבל בכל זאת, גם כשהסולמות קיימים, בין ההירארכיות. שמחתי בכל מקרה שלא חזרת על קביעתך לגבי עמדה פטרנליסטית בה אני מחזיק. או שאתה עדיין מחזיק בה, ורק לא כתבת אותה. אם אתה צודק, הרי שאתה אומר דבר מייאש מאוד שאולי בכלל בלתי אפשרי לחרוג מן הפטרנליזם הזה. ואם כך אתה חושב, אולי כדאי שתחפש את קיומו של הפטרנליזם לא בשירים הספציפיים שלי, אלא גם בדרך בה האוזניים שלך (ואולי של כולנו – אבל אולי למשל רק יהודים ישראלים) מעבדות אל תוכן כל מיני דברים שאנחנו אומרים.

    בכל מקרה, הוויכוח התארך כל כך הרבה ששכחנו את שירתו, ונדמה לי שהויכוח התארך דווקא בגלל האהבה כלפיה. בספרו "מצב מצור" כתב דרוויש "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו מבחר משירת הג’אהליה". אין היתממות מכך שעדיין מדובר באוייבים; אבל יש אמירה אנושית גדולה ששירה יכולה לגשר ולקשר, ובעיקר שירה גדולה. בשבילי לימוד שירת הג’אהליה, והשירה הערבית בכלל, זה גם חזרה למסורת המשפחתית שלי.

  12. יורם בר-חיים הגיב:

    הירארכיות אפשר לשבור, בשביל זה צריך להכיר בקיומן. הנה משהו של אחמד פואד נג’ם (בתרגום די-מילולי שלי) על הירארכיות ותודעה קולקטיבית, משהו שיש בו עניין גם לסיפור הערבי-יהודי שלך (ושל רבים), של זה שהציונים הציבו כאויב לבני עמו ותרבותו באשליה שזוהי מדינתו :

    מי הם ומי אנחנו ?
    הם הנסיכים והשליטים
    הם ההון ועמם השלטון
    אנו העניים והמנושלים
    חשוב, נחש, הפעל את מוחך
    ראה מפינו מי דובר

    מי אנחנו ומי הם ?
    אנחנו הפועלים והבונים
    אנו הכלל ואנו הפרט
    אנו הציבור לאורך ולרוחב
    מכוחנו תקום הארץ
    ושורשינו יצמיחו את הגנים
    חשוב, נחש, הפעל את מוחך
    ראה מפינו מי דובר
    ….

  13. ג’וליאנו מר ח’מיס הגיב:

    ברכותיי על הדיאלוג המעניין והפורה.רציתי לצרף נדבך קטן לדבריו החדים והמדוייקים להפליא של יורם בר-חיים.
    "שתיכנסו ליריחו החדשה לשבעה לילות בלבד,
    לא תמצאו כאן ילדה לגזירת צמותיה
    או נער שתחרימו את פרפריו,
    ולא תמצאו כאן כותל לכתיבת הצווים עלינו
    ולא תמצאו כאן גויה שעליה תוכלו לחקוק
    את מזמור המסע שלכם בתוך אגדת קיומנו,
    ולא תמצאו כאן חלון הנשקף ללבן-התיכון בתוכנו
    ולא תמצאו שביל-פיטרול לחפש אחרינו,

    ולא תמצאו את מקום-מסתוררכם,את מקום מסתורנו.
    יצאנו בטרם-מועד-אל תציבו עדיין גלעד מעל גוויותינו
    כאן אנחנו. אנחנו שם. לא כאן ולא שם
    כאן מוטלות גופותינו מתחת לכל הגורמים
    אנחנו הדם המושרה באוויר שאתם שוחטים."
    מחמוד דרוויש
    מערבית מוחמד ע’רנאים בשיתוף עם דוד אבידן

  14. תודה חמה לג’וליאנו ו… הגיב:

    למרבה הצער, את מקומה של השירה בחיינו (ואולי גם של הויכוח הפוליטי) כבר היטיב לבטא זיאד רחבאני כשכתב :
    נגמרו השירים ששרו על הדרום
    נגמרו הפואמות שנכתבו לדרום
    ואין פחות שוהדא
    ואין יותר שוהדא
    ואם עומד הדרום, הוא עומד בילדיו.
    ……..

    לא הבאתי את הטקסט המלא כי לא שילמתי לזיאד זכויות יוצרים… אפשר למצוא אותו בקישור הבא :
    http://www.ziad-rahbani.com/lyric.asp?a=173&z=10

    יורם בר-חיים

  15. יוסף מומו הגיב:

    לפי דעתי כדאי שתפרסם שיר זה במקומות אחרים. בעתון מקור ראאשון, בגליון האלקטרוני של אהוד בן עזר ועוד…

    benezer@netvision.net.il

  16. לאלינור הגיב:

    איזה רוצחים? גולדשטיין?

  17. אלינור דוד הגיב:

    מעניין לדעת האם כל הכותבים הנכבדים ביקרו במוזיאון שליד מערת המכפלה המציג את הצד האמיתי של הרוצחים שביננו.

הגיבו לאלמוג ב.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים