הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באפריל, 2004 9 תגובות

בערב יום העצמאות שוטטתי קצת ברחוב בן-יהודה בירושלים (בסדר, במדרחוב!) עם בני הקטן מיכאל, ובפינת דורות ראשונים עצר אותי גבר כבן ארבעים, שנראה עוין במידה מסוימת. לא היה לי חשק לדבר על כדורגל, האיש נראה לי מוכר מהיציעים, אבל גם הוא חשב על דברים אחרים לגמרי. "אפשר לקבל דקה מזמנך?", שאל בנימה ששילבה נימוס ואיבה במינונים שרק ירושלמי מלידה מסוגל לרקוח אותם. עניתי באותה נימה שיש לי רק דקה, והודיתי בלבי לבני הקטן שמשך בשרוולי בחוסר סבלנות מופגן. "אני מבקש ממך שתאמר לי", כך אמר האיש, "מה יותר חשוב בעיניך, צדק או הישרדות?".

למען האמת, השאלה הזאת עוררה בי קורת רוח רבה. היא אוששה את קיומו של תהליך חשוב אצל אנשי ימין ומרכז רבים, שבו הבחנתי כבר מזמן ואף דיווחתי עליו לקוראי הטור הזה. הישראלים האלה ויתרו על הצדק, כיוון שהבינו ששלילת חירותו של עם אחר לנצח לא תעמוד בשום אמת מידה מוסרית, לא כאן ולא בעולם המתועש, שאת תלותנו בו הם מתחילים להבין. אמרתי לו מיד: "כדי לשרוד עלינו לעשות צדק". הוא הבין, בהחלט לא השתכנע, אבל נפרד ממני ברבע חיוך, שביטא התקדמות כלשהי ביחסינו.


לא היה לי ספק שהפנייה הזאת באמצע הרחוב היא תגובה של האיש על הופעתי בתוכנית פוליטיקה בערוץ הראשון, בעקבות שחרורו של מרדכי ואנונו. רוב הפרשנים חשו, שהוויכוח הציבורי הלוהט חורג לחלוטין מקווי המתאר הקבועים: ימין נגד שמאל, יונים נגד נצים, תומכי הליכוד ומתנגדיו. השד העדתי יצא מן הבקבוק, יחד עם הפחדים הקיומיים הבסיסיים ביותר. האליטות לא התאמצו במיוחד כדי לשכנע את "המוני בית ישראל" בנחיצותו המוחלטת של נשק הרתעה גרעיני. ייתרה מזאת, הם הצליחו לערוך את הדיון ואף לנצח בו, תוך כדי מניעתו. מכאן תפקידה הכפול של "העמימות". היא נועדה למנוע לחץ בינלאומי ובעיקר אמריקאי על ישראל (אצלנו המונחים "בינלאומי" ו"אמריקאי" הם כמעט זהים), ובו-זמנית למנוע ערעור פנימי על ייצורו של נשק כזה מטעמים מוסריים, אקולוגיים או ביטחוניים. מכאן תווית ה"בוגד" שהודבקה לואנונו, שעבר אומנם על פקודת הסודות הרשמיים, ומכאן גם ההסתה הנוראה נגד ישראלים, שאינם מוכנים לקבל את מדיניותה של ישראל בנושא הזה.


בציבור מקובל עתה לזהות את השמאל עם שונאי ישראל, גם בשל טעויות טקטיות והסברתיות של אנשי השמאל. אבל דווקא הנושא הגרעיני מאפשר לנו להבהיר את עמדותינו לגבי מכלול הנושאים המעסיקים את הציבור כאן. אני למשל, סבור שההתנגדות לייצור נשק גרעיני בדימונה וההסברה נגדו בארץ ובעולם, משרתים את החברה הישראלית, ומוכיחים את דאגתנו העמוקה לקיומה ולרווחתה. דווקא תומכי הנשק הגרעיני, בדיוק כמו המתנחלים, מפגינים רשלנות חשיבתית, שחצנות וחוסר אחריות.


לדעתי המבחן העיקרי של פטריוטיזם הוא כוונתו של הפטריוט לחסוך בחיי אדם ולהימנע מהרפתקאות שמדינה קטנה כמו ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה. החזרה לגבולות 67′ למשל, היתה הדרך היחידה להגיע להסכם עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. ההתפשטות הטריטוריאלית משולה בעיני להאכלת תינוק בן שבועיים בסטייק בקר. הורים כאלה גוזרים מוות על תינוקם. זה נכון גם לגבי הישראלים, המתגרים בשכניהם ועוד מנמקים זאת בטעמי ביטחון.


הנשק הגרעיני מהווה סיכון ביטחוני בלתי נסבל עבור שישה מיליוני הישראלים. הוא חושף את ישראל למתקפה שסופה להצליח, וגם לאסון סביבתי איום. ישראלי שאוהב את עמו יסרב כיום להאמין לדוברים ממסדיים שמבטיחים לנו שהכול יהיה בסדר. שוב דבר לא יהיה בסדר. אמצעי הבטיחות בדימונה הם מיושנים, בדיוק כמו הכור עצמו. אני מקווה שאזרחי ישראל הנבונים יותר רושמים לעצמם את שמותיהם של ראשי הממסד ושל משרתיהם בכלי התקשורת, כמו דן מרגלית, כדי לבוא עימם חשבון אחרי שיתחולל כאן אסון שיגמד את צ’רנוביל. אסונות בקנה מידה יותר קטן, אבל בכל זאת מזוויעים, עלולים לפקוד את דרום המדינה בגלל הפסולת מהכור הגרעיני הענקי הזה. מי שאיננו דואג, ועוד מונע ויכוח, דיון, בדיקה, ועדות ציבוריות וחשיפה תקשורתית כדי להבטיח שהכול באמת יהיה בסדר, בוגד בחברה הישראלית ובאנשים שחיים כאן. זה הרבה יותר גרוע מאשר פגיעה בממשלה או במדיניותה.


אני מבקש להרחיב כאן את הדיון בהבדל המשמעותי בין נאמנות לרשות המבצעת, לבין המחויבות לאזרחי המדינה כולה, יהודים וערבים כאחד. אפילו אינטלקטואל כמו לב גרינברג מאוניברסיטת באר-שבע הפך קורבן להסתה מטעם שרת החינוך וגורמים אחרים, כי תקף במאמרו (בחריפות מתבקשת) את מדיניות הממשלה בנושא החיסולים. גרינברג, ממש כמוני, חי כאן ומגדל כאן את ילדיו. ההתרסה שלו נגד מעשי הרצח היא מוסרית, אבל יש בה גם היבט קיומי חשוב: הוא סבור, ואני מסכים איתו, שהפגיעה השיטתית במנהיגים פלסטיניים תסכל כל אפשרות להסדר, שעתיד תושבי המדינה תלוי בו. לממשלה נבחרת יש מנדט לנהל את המדינה, אם היא פועלת לפי החוק ולפי רוח החוק (יש כאלה המבקשים לערער על כך, ולטעון בשיא החוצפה שאריאל שרון ראוי לחסינות על שחיתותו רק משום שניצח בבחירות). אבל אם היא מפרה את כל עקרונות המשפט הבינלאומי, מאזרחת שטחים כבושים ובונה נשק הרתעה גרעיני, חובתו של כל ישראלי אוהב עמו היא להילחם בכל זירה אפשרית, בארץ ובחוץ לארץ, באסון שממשלתו ממיטה על אחיו.


מדיניות נכונה וחוקית יכולה לשרוד גם אם הד"ר גרינברג יכתוב מאמר בבלגיה, ואני אכתוב מאמר באנגליה. שנינו עשינו זאת, עושים זאת ונעשה זאת. אבל מדיניות של אחיזת עיניים המסכנת את שלום העולם, שלום האזור ושלום ישראל (אנחנו לא גרים על הירח, על אף שכמה מאיתנו זקוקים לתזכורת בנושא הזה) עלולה לגרור תגובות שיסכנו את המשך יישומה. מכאן ההיסטריה נגד כל מי שמנסה ללבן את הנושא, שלא לדבר על הגזענות הבוטה נגד אזרחים ערבים, בראשם חבר הכנסת עיסאם מח’ול, שמממשים את זכותם החוקית והפרלמנטרית ומעלים את סוגיית הנשק הגרעיני על סדר היום הלאומי. אזרח טוב לוחם נגד נשק שמזהם את הסביבה ומפתה את ישראל להפגנות עוצמה שאין לה; אזרח רע נוהג כמו כל השחצנים הדייניסטיים, בימים השחורים שקדמו למלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73′.


ואל תדברו איתנו על "עמימות". השקר המוסכם הזה איננו אלא התחכמות זולה, שמתאימה למשטרים אפלים ולא לדמוקרטיה פרלמנטרית, המבקשת להיות מקובלת בעולם בתור שכזאת. כולם יודעים הכול, כבר שנים רבות. הניסוי הגרעיני המשותף של ישראל ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה בספטמבר 1978, בניצוחו של עזר וייצמן, דווח בכל כלי התקשורת הרציניים בעולם בזמן אמת, ונחשף בכל חומרתו בשנת 1980. אני כתבתי על כך במדורי "עולם קטן" בשבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי כבר אז, מפי כלי תקשורת זרים. מאמרים ראשיים וכתבות מפורטות הופיעו בכל מקום. תומכי העמימות מופיעים בתוכניות טלוויזיה (כמה מהם היו איתי ב"פוליטיקה") ואומרים כמעט בגלוי שיש לנו נשק כזה, אבל מצווים עלינו לשתוק. בעולם המתוקשר שלנו אתם יכולים להתייחס ברצינות לשטות כזאת? אין כאן נושא ביטחוני אלא פוליטי. קברניטי המדינה מבקשים למנוע לחץ בינלאומי לפיקוח על דימונה (פיקוח שהוא טוב לאזרחי ישראל) ולהשתיק את הביקורת ואת גילויי החרדה כאן.


אבל יש מקום לחרדה, ויש מקום לביקורת, ואת מי שמטיל בוץ במבקרים ומכנה אותם בשמות גנאי אני שולח לספרות הענפה על מלחמת אוקטובר 73′, כדי שהם ילמדו לא רק על אופייה ועל מירקמה של השחצנות הביטחוניסטית, אלא גם על מחירה.


אני והסמים


מרדכי ואנונו טען, בסרטו התיעודי המעולה של נסים מוסק, שאני שייך לשמאל "המסומם" או משהו בסגנון. אז נכון שאני רחוק מסמים, מתעב את הסוחרים ולא לקחתי ולא אקח שום סם בשום צורה, אבל קשה לומר שנעלבתי. זה כמו שמישהו יאמר, שפעם פרצתי לבנק בפינלנד. כיוון שמעולם לא ביקרתי בפינלנד, אז חבל על האנרגיה להכחיש. אמר, אמר.


אנשי ימין שפגשתי, טענו שעלי לנקוט פעולה משפטית ואף להגיש תביעת דיבה. שטות ורעות רוח. נכון שפעלתי כמיטב יכולתי לשחרורו של האיש, ואפילו עברתי על מידותיי באורח חריג והלכתי לשר המשפטים יוסי ביילין כדי לבקש סיוע לאסיר המצפון, אבל ואנונו לא חייב לי שום דבר. הוא סבל דיו, ועתה אני מאחל לו חיים טובים, וסבור שיש לו גם זכות מלאה להמשיך ולהיאבק למימוש האידיאלים הפוליטיים שלו, כולל הנושא הגרעיני, אחרי שריצה את עונשו הנורא.


אשמח כמובן לקבל ממנו התנצלות כנה, אבל לא יותר מזה. כשהלכתי לדבר בשבחו בטלוויזיה כבר ידעתי על ההשמצה, והיא לא משנה את דעתי על כך שואנונו לא בגד. אני מבין שחברי גדעון ספירו, שגם הוא הושמץ באותה צורה, הלך לפגוש אותו בלי התנצלות; אני מעריך מאוד את ספירו, אבל אין לי שום כוונה להושיט את הלחי השנייה לשום אדם.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. Golde Shmuel הגיב:

    Dear Haim,

    you wrote, what I think. But after what happened us in the former 100 years, the facts are, that the criminals issue fucts and we ca not change it. Fot example: Rabins and Kurt Eisners killing, and Jewish "Holocoust". Now the robbery of the palestinians. What happened in the future? We have our "trauma" and we do not trust.

  2. שלי הגיב:

    לחיים ברעם, אני מאד מעריכה את האומץ שלך לבטא את דעותיך באוירה הציבורית הקיימת היום, ובייחוד בעיר קשה כמו ירושלים. כל הכבוד! כן ירבו כמוך.

  3. אורן הגיב:

    חיים ברעם,
    אני מסכים איתך לחלוטין כי מן הראוי שעל הכור בדימונה יהיה פיקוח ציבורי ע"י גורמי ביקורת ישראליים, במסגרת דיון פתוח בחברה ובתקשורת הישראלית, שכן גם אני נזהר מאוד מהממסד ה"בטחוניסטי" שמעוניין לכסות על מחדליו,
    אך מכאן ועד לפיקוח בינלאומי על הנשק הגרעיני והייצור בישראל המרחק רחוק. האם אתה עד כדי כך תמים בחשבך שמרבית הגורמים התובעים מישראל פיקוח ופירוק נשק זה, עושים זאת ממניעים אקולוגיים ודאגה לשלום כדור הארץ?
    מרביתם עושים זאת כי הם רוצים לראות את ישראל חלשה יותר, פשוט מאוד. ואת זה לא בא לי לתת לאף אחד, בטח לא בחינם.
    האם הייתה תופעה כמו ואנונו במדינות הכי דמוקרטיות בעולם בהן יש באמת שיח ציבורי פתוח, דוגמת בריטניה, צרפת ואפילו ארצות הברית (כן, יש שם ויכוח ציבורי למרות כל המלעיזים)?האם מישהו שמע פעם פרטים מתוך תוככי המימסד הגרעיני שלהן שהוצאו שלא ברשות? התשובה היא לא! כיוון שבמדינות אלו יש חוש הישרדות בסיסי האומר לאזרחיהן כי עניינם אלו אינם עניינו של אף אחד למעט אזרחי אותן מדינות!
    הרי אם היה אדם כמו ואנונו בצרפת או בריטניה, השירותים החשאיים היו מעלימים אותו בהרבה יותר כישרון מאשר בישראל, ואפילו חיים ברעם יודע את זה. הוא לא היה מקבל 17.5 שנים, אלא 50 שנים בכלא, ואף אחד לא היה פוצה פה ומצפצף.
    פיקוח ישראלי על הכור מטעם הציבור כדי לדאוג שלא יהיה בו אסון – בודאי, שיח ציבורי -אדרבא, אבל אני לא צריך שמוחמד אל ברדעי או חוסני מובארק יגידו לי מה לעשות עם הביטחון הלאומי שלי. מדינה בריאה בנפשה מגינה על עצמה בלי שותפים, ובודאי לא שותפים חורשי רעתה שהיו שמחים לראות אותה מתפוגגת מעל פני האדמה.
    ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין זאת, רק מידה סבירה ובסיסית של חוש הישרדות שיודע להבחין מי לנו ומי לצרינו.

  4. מיקי מילר הגיב:

    לחיים ברעם, באשר לראשית הדברים:

    הנחת היסוד המובלעת בשאלה שנשאלת על ידי האיש ברחוב (מה עלינו להעדיף "הישרדות" או "צדק") – היא ששיקולים של צדק ומוסר ממש לא רלוונטיים, ואולי הם איזה פריווילגיה אנינה של אנשים אחרים, לא שלנו. אני ממש לא הייתי מתנחם בדברי האיש הזה, שהשאלה הזאת שלו היא חלק מחליפת המגן הרטורית, ש"חינוך" רב שנים על ידי התקשורת והשלטון הישראלי גזר ותפר והטליא – עד שהדבר הפך חלק מן ה"בון טון".

    דיונים ציבוריים בשאלות מוסריות נעדרים כמעט לחלוטין בשיח האקטואלי, וכך ניתן גם להציג את שאלת ה"צדק" כשאלה בלתי מעשית. מדיניות החיסולים והסיכולים כמו הכתר והסגר והפקעת הקרקעות וכמו גם מדיניות הגרעין של ישראל הן בלתי יעילות להחריד, אבל קודם כל הן בלתי מוסריות. אין שום סתירה בין תפיסה מוסרית לתפיסה פרגמטית, אפשר אפילו לומר שהדברים כרורים זה בזה: מדיניות מוסרית היא בסופו של חשבון גם יעילה ולהפך. מהי הצרה? שעמדה כזאת איננה מושמעת, משום ש"מוסר" בהקשר הלאומני הוא סוג של פנקסנות כפולה. מצד אחד מה שראוי ומותר בחברה היהודית ומצד שני מה שראוי לגבי כל האחרים. יש גם צד שלישי,וזה מה שראוי כלפי הצד הפלסטיני, כאן הותר הרסן לחלוטין.

    מהו הפתרון במצב שבו הדיון הזה נמנע כבר שנים עד שהפך למערך הנפשי של הציבור? אני סבור, שיש להציגו ללא כחל וסרק בכל דיון על "המצב" ולעשות אותו חלק מן השיח. לחייב את השלטונות ואת העיתונות לענות על השאלות המוסריות שוב ושוב. מי יעשה זאת? דוברי ה"שמאל" למיניהם, כולל אתה חיים ברעם (למרות שבמקרה שלך זו קצת התפרצות לדלת פתוחה). ההתמודדות עם השאלות הפרגמטיות בלבד והוויתור על המוסריות, משום שהציבור "מורעל" בעמדות לאומניות ולא מוסריות בעליל לא הועילה הרבה.

  5. איריס הגיב:

    חיים שלום ותודה על המאמר המעניין. מכיוון שאתה מתייחס לעניין מוצאו המרוקאי של וענונו, אולי היה טוב לו היית קורא את מה שסמי שלום שטרית כתב במאמרו ב"קדמה" בעניין ולא משתמש בביטוי "השד העדתי" אלא קורא לילד בשמו. אחרי שנדע כולנו איך קוראים לו אפשר יהיה לעבור לשלב הבא…
    בברכה
    איריס

  6. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים ברעם

    יישר כוח וכה לחי.

    ובמשפט ממצה אחד: "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל"

  7. חיים ברעם הגיב:

    לאיריס תודה, ואני מודה ש"השד העדתי" היה רק פארודייה על דוברי הממסד. הגזענות קיימת, ואני כותב זאת לא רק משום שאמא שלי נולדה בשם גרציה אלקיים…

  8. גלעד הגיב:

    אני חייב לאמר כי פקחת את עיניי בנושאי’ם רבים וכך גם בנושא זה.
    אך אינני מבין את תמיכתך התמוהה בואנונו, אכן, הבן אדם ריצה את העונש הנקבע לו, ואכן פעל כנגד הנשק הגרעיני, אך לא עשה זאת משום אידיאולוגיה כשלך, אלא מתוך שנאת ישראל!!
    הוכחה לכך היא הבעת הרצון שלו לעבור לארה"ב, המדינה שכולם מודעים לעובדה שיכולה להשמיד את העולם עשרות פעמים בעזרת הנשק הגרעיני שיש לה.
    הייתי שמח אם היית מסביר לי מהיכן הגעת למסקנה הכל כך לא הגיונית שואנונו פעל מתוך אידיאולוגיה…

  9. חיים ברעם הגיב:

    ייתכן מאוד שמר ואנונו השתנה, כתוצאה מכליאתו הממושכת. אני סבור שבעת מסירת החומר לסאנדיי טיימס הוא פעל ממניעים מורכבים, שהדומיננטי שבהם היה התנגדותו לנשק גרעיני. מאז שמענו מהם דברים, דתיים ואחרים, שאין להם שום קשר לשמאל. גם מי שרואה בוואנונו גיבור במשטר של השתקה וצנזורה וולונטארית, לא בהכרח מסכים לכל צעד שלו.

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים