הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באפריל, 2004 10 תגובות

הערות מקדימות



  • הכמות הרבה של התגובות (כ-80) למאמרי על קובה ("קובה, כן" – חלק א’; חלק ב’), מלמדות ומוכיחות (גם לכותב) שסוציאליזם הוא נושא רלבנטי. אמנם מטבע הדברים מתגלגל הוויכוח מדמוקרטיה בקובה, אל החברה הישראלית ומה "אנחנו" מעוללים ל"מתנגדינו", אבל טבעי שזה כך. האם יש סיכוי כי נציגיה של מק"י-חד"ש בכנסת, ילמדו גם מכך, בנוסף לסיבות חשובות בהרבה, כי ראוי כבר להעלות מעל במת הכנסת את הוויכוח הרעיוני בין קפיטליזם לסוציאליזם, גם כאשר שאגות המתנגדים צפויות מראש?

  • לא עולה כלל בדעתי להגיב לטיעון שפתר חוזר שוב אל מה שכתבו הוא וחבריו אז, בשובם מביקורים בברית-המועצות. זה פשוט קשקוש, שלא להשתמש בביטוי מדויק יותר. אולם כאשר אותו מגיב עצמו קובע כי קובה תיפול, ואז יבואו חשבונות הנפש של פתר ואוהדי קובה האחרים, "כפי שזה קרה אחרי שברית-המועצות קרסה, וטוב שכך", אני מבין שהמחלוקת רצינית בהרבה.

משנה מתממשת


עם כל הכבוד למשנתם של הוגים כמרכס, לנין ואחרים, משנתם היתה חסרת ערך בעיני, אילו לא התכוונו יוצריה לממשה הלכה למעשה, ולשנות באמצעותה מן היסוד את חייהם של האנשים. אולם שינויים יסודיים כאלה, ואף קטנים ונקודתיים מהם, מתממשים תמיד בתנאים היסטוריים נתונים, במועדים נתונים. כל האנשים, גם החשובים שביניהם, נולדים כידוע לעולם שלא הם עיצבוהו ובמועדים עליהם לא נשאלו. לכן כאשר מרכס ואנגלס כתבו את המניפסט הקומוניסטי, ותרמו תרומה משמעותית להיווסדו של האינטרנציונל הראשון; ולנין כתב את "מה לעשות" והנהיג את מהפכת אוקטובר, הם עשו זאת בתוך תנאים היסטוריים שלא הם עיצבו, ובמגמה אחת העדיפה על כל האחרות: לשנות מן היסוד את החברה ואת חיי האדם החי בה.


אחרי אלה באים כל האחרים: ההצלחות והכישלונות, הניצחונות והמפלות.


כאשר אחד המגיבים קובע כי "בנסיבות העולמיות הקיימות, כשהאימפריאליזם במלוא כוחו, אפשרות של סוציאליזם אינה קיימת", מן הראוי לזכור שהמהפכה הקובנית ניצחה את משטרו של בטיסטה ב-1959, כאשר אימפריות התפרקו וכרבע מכדור הארץ ושליש מהאנושות חיו כשהדגל האדום מתנוסס מעליהם.


כאשר אני בא לקובה ב-2004, אני בא אליה מעולם אחר; ואם לא אביט בה מהעולם הזה, האחר, כי אם מתוך טקסטים של מגיבים כגון: "אני לא מחפש את המשטר שיתנגד לאימפריאליזם, אני מחפש חברה סוציאליסטית באמת", או "חופש הביטוי הוא ערך עליון בשבילי"; זו אינה הסתכלות על קובה מהעולם האחר.


מהעולם האמיתי, נראית קובה במצור הבלוקדה האמריקאית בת ארבעים וחמש, אשר הבסיס שלה, גואנטנמו, הוא בתוך תוכה; מבט כזה אינו יכול להתעלם מהעובדה שברית-המועצות אינה קיימת עוד ושהמעצמה האחת בעולם היא אויבתה בנפש של המהפכה הקובנית, אויב שהצליח להקים בתוכו מרכז קובני אנטי-מהפכני, שנוצר באמצעות שוחד כלכלי ("מהעוני אל העושר") בכוחה של דמוקרטיה שיקרית ("מהשעבוד אל השחרור"), ו"בעזרתן" של שגיאות קובניות האופייניות לתנאים הקשים בהם המהפכה מתממשת.


כמי שאינו בדעה כי המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם יתחולל בעולם באמצעותה של "מהפכה עולמית", מעין "שמאלה פנה קדימה צעד", כי אם בארצות שונות ובדרכים שונות (עם קשרים חשובים ביניהן), הערכתי את קובה ואת תנאי חייו של העם הקובני, אינה יוצאת מסקנדינביה כי אם מאמריקה הלטינית והבסיס להשוואתה הוא בה.


מזה נובע שחופש הביטוי אינו ערך עליון בשבילי. קודמים לו מזון לרעבים, בריאות לחולים, מקום מגורים, בגד ללבוש, השכלה וחינוך ראויים, שמתוכם, ורק מתוכם, יתפתח בהדרגה חופש הביטוי. וכפי שכל האחרים מתפתחים בהתאם לתנאים כלכליים-חברתיים, והם נרכשים על ידי האנשים במידות שונות ובזמנים שונים, זה בדיוק מה שקורה עם חופש הביטוי. גם מידתו של זה משתנה בהתאם למקום ולזמן. לזכותה של קובה יאמר, שלמרות העובדה שברית-המועצות איננה והסכנה לקיומה גברה, עלה חופש הביטוי של אזרחיה, אם כי אי אפשר להקים בה מפלגה השוללת את משטרה החברתי.


לא רק שבעיני חופש הביטוי אינו ערך עליון, כי אם אין לי עמדה ניטראלית בשאלה למי הוא ניתן וכמה. הדוגמה הישראלית תבהיר: אינני רוצה לשמוע בכנסת עמדות כהניסטיות על טרנספר; אינני מוכן לשמוע אותן בתקשורת ולקרוא אותן בעיתונים (הן גם רוצחות ראשי ממשלה…); והיתרים כאלה או אחרים חייבים להיות תמיד משיקולים טקטיים ולא עקרוניים. האם חופש הביטוי כערך עליון חל גם על הנאצים בגרמניה הוויימארית?!


ויכוח בסולידריות


קובה נתונה במצור שאינו פוסק ויש בקובה האומרים כי הסכנה גוברת. בתנאים אלה מצליחה המדינה ליצור סדקים מתרחבים והולכים כלפי העולם שמחוץ לארה"ב עם פתיחות מיוחדת ואף מסייעת לאמריקה הלטינית. האם נובע מכך שכל מה שלמדתי בקובה נראה נכון בעיני? במאמרי עניתי על כך בשלילה ואף הבאתי לכך דוגמאות. הפעם ברצוני להביא דוגמה נוספת, כלכלית ודמוקרטית לא פחות.


קובה מקפידה מאוד שלא יתפתח בתוכה הון פרטי המנצל עובדים, מה שאינו כולל כמובן את היוזמות המשותפות שבין הממשלה ובין הון זר, שהן תנאי הכרחי לפיתוחה של הכלכלה הקובנית. מדוע מצאנו בקובה מעט כל-כך בתי-מלאכה פרטיים, חנויות פרטיות, מסעדות ובתי-קפה פרטיים? האם גם קיומם של אלה יסכן את קובה כחברה המקיימת יסודות סוציאליסטיים ושומרת על קיומם? אינני חושב כך. החומה הסינית הקיימת באמת בין קפיטליזם לסוציאליזם, היא בבסיס הכלכלי-חברתי של המדינה, בבעלות על אוצרות הטבע ואמצעי הייצור, באחריותה של המדינה לחייהם, קיומם וקידומם של אזרחיה, ואלה נשמרים בקובה כראוי. אינני חושב שפתיחות יתר כזאת תפגע ביסודותיה. לעומת זאת היא עשויה להגביר את תחושתם של רבים מאזרחיה כי קיומם הכלכלי נתון במידה רבה יותר בידיהם, תלוי ביוזמתם ובתושייתם, וכל זה בתחומי החוק הקובני ,לא כנגדו ולא "בצידו". שינוי כזה היה מתלווה בהכרח לזכות המובנת מאליה, והאסורה היום גם לבעלי "צימרים", לפרסם את עסקיהם הקטנים לציבור.


בין קריסה לאי קריסה


ויכוח כזה או בדומה לו עם המשטר בקובה כפי שראינוהו – כוללני ושטחי בהכרח – שונה תכלית שינוי מזה שיש לי עם אחד המגיבים שקובע נחרצות כי "ברית-המועצות קרסה וטוב שכך"!


כמי שהשתתף בוויכוח הרעיוני עם המשטר הסובייטי ועם "המרכסיזם הסובייטי" שטופח על-ידו במשך עשרות שנים, אני מודה כי קריסתה של ברית-המועצות היתה עבורי טרגדיה אישית, כפי שהיתה למאות מיליוני אנשים בעולם כולו. עמדה זו נובעת מגישה שונה בתכלית אל ההיסטוריה האנושית, ואל המרכסיזם המנסה להבינה ולקיים פעילות מהפכנית באמצעותו. הכל קשור שוב ושוב אל התנאים שלתוכם נולדנו ואל הזמן והמקום שבתוכו אנו פועלים. זה גם קשור לידיעה, שעלי היא עובדת תמיד, כי לעשות את הדברים ממש קשה לאין ערוך יותר מלכתוב עליהם מבלי לעשותם.


כאשר מגיב קובע נחרצות כי "כאשר האימפריאליזם במלוא כוחו, האפשרות של סוציאליזם אינה קיימת", נדמה לי שאני מבין היטב את התסכול העמוק שממנו נבעה אמירתו, אולם איני מסכים עם אמירתו.


אי-הסכמתי נובעת מאמונתי העמוקה בפלורליזם של תושבי כדור הארץ, פלורליזם היסטורי וגיאוגרפי של העמים החיים בו (גם בתקופת הגלובליזציה הקפיטליסטית), ובכך שההגות הסוציאליסטית ומימושה המוצלח והכושל, התנהלו בעבר ויתנהלו בעתיד במקומות שונים, במועדים שונים, מסיבות שונות ובמידות שונות (תמיד יש כמובן הסיבות המשותפות), לכן הסוציאליזם קרס ולא קרס במדינות השונות זו מזו. הוא קרס בברית-המועצות, שהיתה הניסיון הראשון להקים חברה סוציאליסטית, שאליה כוונה עיקרה של האש, ובה בוצעו עיקרן של כל השגיאות האפשריות. קרסו איתה כל אותן מדינות "סוציאליסטיות" במזרח אירופה שה"סוציאליזם" הגיע אליהן באמצעותו של הצבא האדום ולא בידי העמים החיים בהן. לא קרסו המדינות אשר עמיהן מימשו את המהפכה בתוכן, מדינות כסין, קובה ווייטנאם, (על קוריאה הצפונית אינני יודע דבר מוסמך).


אני מודע היטב לוויכוח המתנהל בשמאל המערבי לגבי שלוש מדינות אלה ובעיני הוא קשור לשאלה כוללת יותר: האם כל מה שהיה קרס וראוי להתחיל הכל מחדש?


מכיוון שאני שולל את תזת הקריסה הכוללת, ניסע כנראה בשנה הבאה ללמוד גם את ווייטנאם.


הערה אחרונה: למרות שאני בדעה שכל אחת משלוש מדינות אלה מהווה ניסיון מרתק, שיכול כמובן להצליח או להיכשל; יחסי לשלושתן שונה בתכלית מהאלהה שייחסנו בתקופתנו הפולחנית לניסיון הסובייטי. זו היתה דעתי לאחר שלמדתי את סין; כך אני חושב אחרי קובה וכך כנראה נראה את ווייטנאם.


לדוגמה: אם מחר תתקיים הפגנה ליד השגרירות הסינית על חלקה של סין במצבם של הפועלים הסינים העובדים בישראל, אשתתף בה ברצון, ואציע למארגניה לקיימה עם דגלים אדומים.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. דניאל – דמוקרטיה וחופש ביטוי הגיב:

    מאמר מעניין.
    בקשר להערתך כי בקובה ישנו חוק האוסר על פעילות פוליטית המתנגדת למשטרה החברתי, ראוי לציין כי גם בישראל יש חוק האוסר על מפלגות פוליטיות המתנגדות להגדרת ישראל כמדינה יהודית להשתתף בבחירות, ומבחינת מהות העניין הדברים אינם שונים.

  2. אחמד הגיב:

    סידרת המאמרים על קובה, שפורסמה באתר הגדה השמאלית, היא מצויינת. מהמאמרים שכתב מר פתר למדתי רבות. אני מקווה שתתמידו בקו הזה. אני מאחל לאתר, לכובתיו ולעורכיו – כל טוב!

  3. מתיתיהו הגיב:

    דני אהלן

    אני לא יכול להתאפק ולומר שהויכוח כאן הוא לא על האידיאולוגיה אם כי על הזהות.
    ולמעשה גם אני הייתי עצוב כשברה"מ קרסה משום שידעתי שזהות של ברה"מ הייתה של דיקטוטורה אבל למעשה הייתה כוונה אחרת למייסדים, שהייתה אידיאולוגית.
    למעשה היום ברה"מ וגם סין במידה מסוימת אימצו את הקפיטליזם כמעין הישענות על התרבות החזקה, אבל באיזה מחיר, למשל מהו המחיר שאוכלוסיות מוחלשות כמו נשים סופגות בחברה שכזו. שמעתי שבברה"מ היום כמעט כל אישה מוטרדת מינית, שלא לדבר על הסחר בנשים מהקולוניות שהשתחררו מהאימפריאליזם הסובייטי.

    לסיכום אומר, שחשוב לנו ללמוד עוד ועוד מניסיונם של משטרים ולחזור שוב ושוב לשיח סוציאל דמוקרטי על אידיאולוגיה שמקדמת שיוויון הזדמנויות ומושגים כמו רב תרבותיות וצדק חלוקתי.

  4. אורי הגיב:

    "קריסתה של ברה"מ היתה עבורי טרגדיה אישית".

    ברה"מ, וכן סין, לא היו מדינות סוציאליסטיות. למיטב הבנתי, סוציאליזם הוא מצב בו כלל הציבור – או רובו שולט באמצעי הייצור, או בעיקרם. במדינות אלה הבעלות על אמצעי היצור היתה נתונה בידי אוליגרכיה פוליטית -שהידרדרה בתקופות מסוימות לשלטון-יחיד – שהחזיקה את השלטון בכוח הזרוע.

    הפשעים שבוצעו במדינות אלה, בתקופותיהן הגרועות, אינן נופלים בהרבה – ואולי אינן נופלים כלל- מאלה שבוצעו בגרועות שבמדינות הפשיסטיות. בזמן הקולקטיביזציה הכפויה בברה"מ, ובזמן "הקפיצה הגדולה קדימה" בסין, הורעבו מליוני איכרים למוות. הטטרים של קרים, הגרמנים של הוולגה והצצ’נים סבלו גירושים שבמהלכם הושמדה חלק ניכר מהאוכלוסיה.

    אני, כמטריאליסט, מסרב לראות בכל אלה תאונה שולית ומצערת במהלך התפתחותו של הסוציאליזם, שנגרמה על ידי "כוחות חיצוניים". תמיד יהיו כוחות חיצוניים. את הסיבות לזוועות אלה, אפשר וצריך לחפש במרכסיזם-לניניזם, אותה גרסה של "סוציאליזם" שיושמה.

    האם בקובה חברי הפרלמנט ה"עצמאיים" נוהגים להשמיע ביקורת על מדיניות הממשלה? האם מתקיימות שם הפגנות הדורשות שינוים במדיניות? באיזה רוב נבחר קסטרו לנשיאות בפעם האחרונה? האם אפשר לקרוא לקסטרו במהלך הפגנה להתפטר מתפקידו?

    אם בקובה לא נהוג חופש ביטוי, היא אינה דמוקרטיה. אם היא אינה דמוקרטיה, היא אינה סוציאליסטית: אם העם לא יכול להתווכח בחופשיות על השלטון הרצוי, אי אפשר לטעון שיש לו בחירה חופשית, ואם אין לעם בחירה חופשית, אז מישהו אחר בוחר בשבילו – מישהו אחר שולט. ואם העם נטול שלטון פוליטי, הרי השליט הפוליטי הוא השליט הכלכלי, במקרה זה.

    כלכלה מולאמת וריכוזית בשליטת דיקטטור היא דיקטטורה ריכוזית. זו יכולה להיות דיקטטורה נאורה, זו יכולה להיות דיקטטורה שמבטיחה רמת חיים בסיסית, חינוך חינם ובריאות (גם גרמניה הנאצית הבטיחה רמת חיים בסיסית ושרותים סוציאליים), אבל זו דיקטטורה, והיא אינה סוציאליסטית.

  5. ולא לשכוח הגיב:

    קובנים שמהגרים לארצות הברית עושים זאת בחלקם הגדול כשבידם תואר אקדמי, אותו קיבלו חינם. כלומר , יש בידם כלי שעוזר להצליח בקפיטליזם, כלי שאותו לא היו מקבלים בשום קפיטליזם… (יש מדינות קפיטליסטיות שבהן הלימודים חינם, אבל לא בתנאים שבאמת מאפשרים לכל אחד, מכל רקע, ללמוד ללא דאגות כלכליות)

  6. לאורן – שאלה במתמטיקה הגיב:

    לו ארה"ב היתה נותנת "גרין קארד" חופשי לכל ישראלי, כמה ישראלים לדעתך היו עוזבים? או יותר נכון כמה היו נשארים כאן? (בפרט צעירים)תן ניחוש (רמז, הכי טוב להיות עשיר)

  7. אורן הגיב:

    דבריו של פתר על המושבה הקובנית האנטי מהפכנית היושבת בפלורידה, ולדבריו מוזנת "משוחד כלכלי", הם דוגמא מצויינת למשקפיים הסובייטקטיביות השקריות בהם רואים קומוניסטים את העולם. הם תמיד יתעלמו או לא יציינו את מה שלא נוח להם, וידגישו בצורה מוגזמת ושקרית את תחלואיו של האחר, מהסיבה הפשוטה שהם לא יכולים להסביר את המציאות הטופחת על פניהם, אז הם בוחרים בשקרים וחצאי אמיתות, ואמורים לאנשים מה "ראוי להם לחשוב".
    ולעניין- האם מישהו ראה אי פעם קובנים ממיאמי שבורחים מפלורידה נישאים על רפסודות מתפרקות בחפשם אחרי חיים טובים יותר?
    התשובה – לא!!!
    סיבה אחת כי הם כנראה הם לא מרגישים צורך (איזה טיפשים בודאי אומר דני פתר, הם הרי לא יודעים מה טוב להם, הם תינוקות שנשבו…)
    וסיבה שנייה היא שאף אחד גם לא עוצר בהם, כי מי שרוצה לעזוב את אמריקה פשוט עושה את זה, אתה יודע, פתר, דמוקרטיה…
    מצד שני תמיד רואים את הקובנים מזי הרעב שבורחים על רפסודות לחפש עתיד טוב יותר, כן! באמריקה!, שעם כל תחלואיה היא בודאי מקום טוב יותר לחיות בו. ותחשבו- הם עושים זאת למרות כל שקרי המשטר של קסטרו שדואג ששום דבר שאינו רצוי למשטר יגיע לאזני התושבים, אתם יודעים- "דמוקרטיה עממית" בה המשטר מחליט מה ראוי לתושבים לדעת.
    כלומר – לפי דעתו של פתר הקובנים שבורחים לאמריקה הם טיפשים שלא יודעים מה טוב להם, והעובדה שאין תנועה לכיוון השני – כלל אינה מעוררת בו מחשבה.
    כי הרי כל העולם הדמוקרטי- ליברלי הטיפש עדיין לא הבין מה טוב לו….
    אתם מבינים- רק פתר והקומוניסטים יודעים…
    ולעזאזל עובדות החיים כפי שנתבררו על פני הגלובוס בעשרות השנים האחרונות.
    זוהי דוגמא קטנה אך מזוקקת להלך המחשבה הקומוניסטי ומדוע הוא מסוכן כל כך.

  8. חיים ברעם הגיב:

    אורן שלום רב,
    זה לא יעזור לך. אתה קורא מושבע של אתר אדום, שרבים מהכותבים בו חושבים כמו סוציאליסטים ולא כמו אימפריאליסטים. המאמר מאיר העיניים של דני פתר הוא השני בסידרה מאלפת, לדעתי גם ביקורתית, על המדינה הסוציאליסטית היחידה ביבשת אמריקה, ואין טעם לבטל אותו באמצעות קלישאות אופייניות לעיתונות הצהובה. תקרא, תלמד, תחלוק, בשביל זה קיים האתר הזה.

  9. יעקב הגיב:

    לחיים ברעם שלום,

    לא הבנתי את הביקורת שלך על דבריו של אורן.

    אולי תוכל להציג דוגמה לקלישאה המופיעה בדבריו?

    לעומת זאת אני יכול להציע קלישאה "מוחצת" שאתה כתבת: "זה לא יעזור לך. אתה קורא מושבע של אתר אדום, שרבים מהכותבים בו חושבים כמו סוציאליסטים ולא כמו אימפריאליסטים".

  10. גל הגיב:

    חלק מהמגיבים לוקים בראיה אידיאליסטית של המציאות מבלי להכיר בכוחות הממשיים שפועלים בתוכה. כך המלה דמוקרטיה מהלכת עליהם קסם, מבלי לשים אותה בשום הקשר ממשי. לדוגמא, בארה"ב ישנה דמוקרטיה, האם התיאור דיקטטורה מתונה של מעמד ההון (מתונה לאזרחי ארה"ב) פחות קולע? העובדה שקיימת בארה"ב מערכת דו-מפלגתית שנשלטת לחלוטין ע"י ההון הגדול משמעותית כדי להבין את טיבה של ה"דמוקרטיה" הגדולה. עובדה זו משקפת את הכוח השולט שם, שהוא מעמד ההון על פלגיו השונים. העובדה שרק 60% מהאמריקאים הטריחו עצמם לקלפי בבחירות האחרונות מעידה על האמון שלהם ביכולתם להשפיע על החברה באמצעות הבחירות בהקשר הנוכחי.
    בישראל המצב דומה, וזה מתקשר להערה של אחד המגיבים לחופש העיתונות המשתקף בכך שמתרבות בזמן האחרון ההתקפות על הממשלה מעל דפי העיתונים הממוסדים. אבל העיתונים נשלטים ישירות ע"י בעלי הון, ולא היינו עדים להתקפות בסדר גודל כזה על הממשלה בשלושת השנים האחרונות. ובמסגרת ההכרה כי העיתונות הממוסדת היא לא במת דיעות חופשית ניתן להניח כי משהו מפריע להם במדיניות הממשלה, וכי ייתכן שמרביתם יירצו לראותה מוחלפת.

הגיבו למתיתיהו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים