הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במאי, 2004 19 תגובות

בתחילת השבוע טילפנה אלי קרובת משפחה מאחת ההתנחלויות בגדה המערבית. היא ביקשה לדבר איתי בנושא אישי, אבל ברקע נשמעו קולות רמים של נערות חוגגות. חברותיה של קרובתי, תלמידות "אולפנא", חגגו את ניצחונן על ראש הממשלה ואת סיומו המוצלח של יום עבודה מפרך. גם הקרובה צהלה. את השבועות האחרונים היא בילתה מחוץ להתנחלות, וכמו אלפי צעירים אחרים בשטחים הכבושים שניסו להשפיע על מצביעי הליכוד, ביזבזה את זמנה ואולי גם את משאבי המדינה בעבודת הקודש שלה.

בחביבות רבה ביקשה לא רק לדבר על הנושא האישי האמור, אלא גם לבחון את מצב רוחי אחרי "מפלת השמאל". היא די נדהמה לשמוע, שגם אני קיוויתי בכל ליבי, שאריאל שרון יספוג תבוסה גדולה ומשפילה. לא רק כדי לשמוח לאידו ולמישבתו של אורי דן, למרות שגם זה לא רק לגיטימי, אלא גם מהנה. השיקול השמאלי האמיתי הוא פוליטי ורציונלי, וכדאי לשחרר את קוראי הטור הזה מהפרשנויות הצהובות, האישיות מדי, הרווחות ביומונים אחרי הידרדרותם בשנים האחרונות. כישלון תוכנית ההתנתקות הוא טוב לשמאל, טוב לקידום הסכמי שלום בעתיד, ולכן טוב גם לחברה הישראלית כולה.


מאז כישלונו החרוץ של אהוד ברק מנסה שרון לבסס את מעמדו של הליכוד כמפלגת השלטון הטבעית, היורשת של מפא"י ההיסטורית. בדרכו ליעד הזה הוא נחל הצלחות בלתי מבוטלות, רובן בעזרתו האדיבה של ברק. הוא שיכנע את רוב מנהיגי האליטות שדרכו "הממלכתית" איננה אלא המשך ישיר של תורתו ושיטותיו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הוא הצליח בכך, כיוון שצדק. יש היבטים בן-גוריוניסטיים קלאסיים בהתנהלותו של שרון, וגם שליטתו המוחלטת ברשות השידור והשירות שהוא מקבל מרוב הפרשנים הממסדיים, מאוששים את ההנחה הזאת. אבל דוברי המרכז הלאומני מסרבים להבין, שאחרי פריצת הדרך של יצחק רבין ויוסי ביילין בשנים 1993-1995, החזרה למפא"י של שנות החמישים היא ריאקציונרית ושלילית. הטענות כלפי אדריכלי אוסלו, מנקודת ראות בן-גוריוניסטית, היו תמיד מוצדקות: ביילין, ואחר כך גם רבין ושמעון פרס, הציעו לפלסטינים באוסלו הצעה קבילה, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הציונות. המדיניות הישראלית מאז היתה למעשה שרשרת של ניסיונות לטרפד את ההישג הזה, שהבהיל מאוד את הקברניטים, שנשענו לאורך כל דרכם הפוליטית על סירוב ערבי להצעותיהם הבלתי קבילות.


לא רק שרון, אלא גם פרס לא השלים מעולם עם דרכו של ביילין. הוא ביקש לקצור את התהילה הבינלאומית, את המוניטין של מנהיג נאור ושל מדינאי גדול באירופה, ואולי גם בחלק הליברלי של ארצות הברית, מבלי לספק את כל הסחורה. שיתוף הפעולה של כמעט כל מנהיגי העבודה, בהם גם חיים רמון, עם הליכוד, היה מבוסס על עקרונות בן-גוריוניסטיים מוצקים. פרס הסכים ששרון יכפה הסדר של "התנתקות" על הפלסטינים, ימרר את חייהם בגדר האפרטהייד, יקבע את כל קווי המיתאר של הפאציפיקציה, שאין לה שום קשר לשלום אמת. כמו הליידי המפוקפקת של ג’ורג’ ברנרד שו, הוא רק התמקח עם שרון על המחיר. מכאן גם הרעשים הכעוסים שפרס ורמון הנפיקו למעננו בשבוע האחרון: שניהם רותחים מזעם על התנפצות החלום לשבת לצדו של שרון מסביב לשולחן הממשלה. פרס מודיע, שהוא לא יקבל הסכם התנתקות קטן יותר. אז למי זה משנה? מנהיג פושט רגל של מפלגת רפאים, פרט את חלום השלום לכסף הקטן של שאיפותיו האישיות.


כישלונו של שרון פגע מאוד בברית של שרון עם האליטות, ואילץ את ראש הממשלה צמא הדם והמושחת ביותר בתולדות המדינה (בזה הוא לא דומה בכלל לבן-גוריון) לחפש לעצמו ולסיעתו בתוך הליכוד דרך מילוט. כיוון שהמדיניות הציונית לפני קום המדינה, והישראלית אחרי 1948, היתה תמיד מושתתת על תמיכת לפחות מעצמה גדולה אחת בישראל, הליכוד איננו מסוגל לשלוט. מסתבר שרק הליכוד איננו יכול. אהוד אולמרט השנון והפיקח, היה הפוליטיקאי הראשון שהבין את המסר, ולכן הוא פועל כדרכו באכזריות ובציניות כדי לחסל את הליכוד ולהקים תחתיו יישות פוליטית חדשה. האגף "המתון" של הליכוד, שינוי ורוב מפלגת העבודה, הם חומרי הבניין של אולמרט, בהסכמה מלאה של טומי לפיד, רמון ופרס. שרון הפתטי הוא עתה גרור של אולמרט.


נכון שדיברתי שנים על יצירת היישות הזאת, אבל עתה בשלו התנאים להקמתה. המשאלים מוכיחים שרוב הציבור בארץ מוכן לעימות עם המתנחלים, ובלבד שמפלגת השלטון, כל מפלגת שלטון, תשמור על יחסים קרובים עם הממשל האמריקאי. זהו הקו האמיתי המפריד בין חלקי הציבור הלאומני בארץ. המתנחלים וידידיהם מוכנים לוותר אפילו על תמיכה אמריקאית; הבורגנים, שהמדיניות הניאו-ליברלית של הממשלה היטיבה עימם על חשבון העשירונים התחתונים והמעמד הבינוני הנמוך, רוצים לשמור על רמת חייהם הגבוהה כמעט בכל מחיר. השתלטות המתנחלים על הליכוד קיעקעה את האשליה, ששרון יוכל לספק את הסחורה.


ההתנתקות היתה תמיד רעיון ביריוני וכוחני, ולוותה במעשי זוועה רבים של הממשלה, בהנהגתו האכזרית של שרון. אבל הנושא האישי של ראש הממשלה הוא שולי מעצם הגדרתו. למרות ההתרפסויות של המפא"יניקים לשעבר בתקשורת, אין למבקשי השלום עניין רב בגורלו האישי של שרון. יורשו הבלתי נמנע, ביבי נתניהו, ינקוט באותה מדיניות בשינויים רטוריים ידועים. אולמרט, השנוא בליכוד ובימין הקיצוני יותר, מתכנן פוטש לא נגד שרון, אלא נגד נתניהו. הדרך היחידה שלו להפוך את שולחן הקלפים על יריבו המושבע, היא להקים את המפלגה החדשה, ולקבל את ברכת וואשינגטון. אם נתניהו לא יסכל את המהלך הזה, הוא ימצא את עצמו במצב המביך שבו היה שרוי בתחילת דרכו כמנהיג הליכוד: שבוי בידי הקיצונים והרטוריקה הקיצונית, שנוא על האליטות, מסתבך באמרות כנף מביכות ("הם מפחדים", "השמאל שונא כל דבר יהודי"), והופך לפרסונה נון גראטה לא רק באירופה, אלא גם בוואשינגטון.


למרבה האירוניה, דווקא מדיניותו התאצ’ריסטית של נתניהו דחקה את אנשי עיירות הפיתוח אל זרועות המתנחלים. דניאל בן-סימון מ"הארץ" בכתבתו "במקום להתקוטט, תושבי עיירות הפיתוח חיבקו את המתנחלים" איבחן השבוע את התרקמותה של הברית החדשה הזאת, ומי שיתעלם ממנה ישלם מחיר יקר. כפי שחששתי תמיד, מהפכנות כלכלית-חברתית בישראל, בתנאים של הסכסוך ומוראותיו, תוביל לרדיקליזם פאשיסטי ולא למסקנות סוציאליסטיות.


לכן ביבי מנוע מלהנהיג את האגף הימני בליכוד מבלי לשלם מחיר כבד לטווח ארוך. מדיניות כלכלית אולטרא ימנית איננה יכולה להצליח בתנאים של ניכור מוואשינגטון. הוא לא יהיה מוכן לאבד את מקומו כבן הברית העיקרי של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, מה גם שהוא יודע, שאולמרט לוטש את עינו בדיוק למקום הזה.


מתוך 40 חברי הכנסת של הליכוד לפחות 25 הם לאומנים קיצונים, והיתר "רק" אנשי האגף הימני של המרכז הלאומני. לכן שרון לא יכול אפילו לספק את הסחורה הפגומה שלו. ההתנתקות היא רעיון עיוועים, ורק דרך המשא ומתן תביא אולי להתקדמות, בזירה גלובלית אחרת מזו הקיימת כיום. מצביעי המשאל הפנימי בליכוד, שהתנגדו לשרון, סללו את הדרך להשמדתם העצמית כאנשי מפלגת השלטון. בשורה טובה.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. אלעד בר הגיב:

    אתה טועה. הליכוד לא יפול כי אין אלטרנטיבה לליכוד. מפלגת העבודה אם אפשר לקרוא לה מפלגה היא לא רלוונטית ויחד של יוסי ביילין היא מפלגת שלום ולא מפלגת שמאל ולכן היא לא תעבור את מחסום 6 המנדטים.

  2. נתן. הגיב:

    הצורך של הימין לבחון כל דבר במונחים של "תבוסה" או "ניצחון" על השמאל ראוי לבדיקה פסיכולגית.
    גם אלי התקשר חבר לברך אותי על ניצחון "השמאל" בבחירתה של עדנה ארבל,אחרי שהסברתי לו מה אני חושב על מי שמוכן לשבת במוסד שמגבה כבר 37 שנים את זוועות הכיבוש,כמעט ובלע לשונו.

  3. עופר הגיב:

    העבודה יכולה להתאושש. גם הליכוד כבר היה על הקרשים עם 19 מנדטים. אנחנו עוד יכולים לראות את שמעון פרס רץ לראשות הממשלה על גל אהדה גדול, על תקן זקן השבט שבא להושיע, בעוד כמה חודשים.
    ואני ממש לא כותב את זה מהערצה לעבודה

  4. שלמה הגיב:

    ההוכחה שהדעות בעולם הם כמו גלגל ככל שאתה יותר קיצוני אתה קרוב יותר לדעות הקיצוניות של הצד השני.

    נסיגה היא נסיגה ולא משנה במה היא עטופה וזה שהיא נדחתה היא ההפסד של מדינת ישראל.

  5. אלישע הגיב:

    לעופר
    מה מביא אותך למסקנה שמפלגת העבודה יכולה להתאושש?
    שים לב-כמו שהדמוגרפיה עובדת לטובת הפלסטינים ולרעת היהודים,כך בדיוק עובדת הדמוגרפיה לטובת הימין הדתי לאומני ולרעת השמאל החילוני ליברלי. קרובת המשפחה של חיים ברעם למשל, זו החיה בגדה המערבית, מספר צאצאיה בודאי עולה על אלה שלך ושלי, ומשפחות כדוגמת משפחתה הן הרוב בקרב הציבור המתנחלי. על גודל המשפחה החרדית אין צורך להרחיב את הדיבור. מן הצד השני ניצב השמאל, כשמאגר הקולות הפוטנציאליים שלו הולך ומצטמצם- ראה מספר ילדים ממוצע במשפחה חילונית.
    לאור העובדות האלה קשה מאד לשער מצב שבו מפלגות השמאל יצליחו להתאושש בעתיד הנראה לעין.
    טעות נפוצה אחרת היא המחשבה כי הליכוד "התאושש" ןהוסיף מצביעים יש מאין.ניתוח מדוקדק של תוצאות הבחירות מראה שהייתה כאן חזרה של מצביעי ליכוד מסורתיים מש"ס בחזרה למפלגת האם.

  6. נמרוד ברנע הגיב:

    אומנם התסריט של הקמת מפלגת מרכז לאומני שתורכב מרוב העבודה, שינוי והמתונים בליכוד נראה אופטימי מתמיד אך אני בספק אם הוא יתרחש בגלל מה שביילין הגדיר בזמנו הנאמנות המפלגתית.
    מה שיכריע פה, יהיה הרגש. "ללב טעמים משלו" אמר פופר, ואני חושש כי הוא צודק.
    למרות שלא היה דבר טוב יותר לריסוק הימין מאשר הקמת מפלגת מרכז לאומנית בהנהגת אולמרט-לפיד-פואד, אבל קשה לי לראות עשרה חברי כנסת של הליכוד עוקרים עצמם מכיסאות הכנסת, מוותרים על הג’ובים, הכיבודים והתחושה החמימה של מפלגה גדולה ופורשים לשינוי. כמו שבאותה מידה קשה לי לראות את פואד, ווילנאי או רמון מוותרים על מפלגת העבודה בלי לקבל את ראשות המפלגה החדשה.

    חוץ מזה,
    מאמר נהדר כרגיל.

  7. ערן הגיב:

    הצדק עם חיים ברעם. ניתן גם להתנחם בעוד עובדה. תוצאות משאל מתפקדי הליכוד מרחיקים אותו מן הציבור הישראלי. האחרון הבחין כי מתפקדי הליכוד נשלטים ע"י הקיצוניים שבהם, ולכן, בפעם הבאה שיהיו בחירות כלליות, יהיה יותר קשה לאזרח מן השורה שאינו חבר ליכוד להצביע עבור מפלגה זו, בהיזכרו את הכוח של המחנה הקיצוני שם.

  8. יעקב – תיאור מצב הגיב:

    למדתי פעם מאיש הודי חכם שאמר: "פחד הוא תמיד אמיתי, המקור לפחד יכול להיות דמיוני או אמיתי."

    בסתר ליבם מתוך איסטינקט קיומי בסיסי מאד סומכים מרבית הישראלים רק על דבר אחד – על עמדתם הבלתי מתפשרת של הפלסטינים.

    לא יעזרו כל הסטטיסטיקות ולא הררי המילים.

    מבחינת הציבור הישראלי גם לא חשוב כלל מי צודק !!!

    כל עוד רוב הציבור בישראל חש בתןך תוכו כי מטרתם האמיתית של הפלסטינים היא חיסול בשלבים של מדינת ישראל לא תהיה תמיכה בהסכם אתם.

    הטעות היסודית של הכותב היא שהוא אינו מפנים את העובדה שמדובר כאן בתחושת אינסטינקטיבית של אי אמון מוחלט בכוונות הפלסטינים.

    בסקר שנערך לאחרונה בקרב הציבור היהודי צידדו 78% בחיסול יאסין ורנטיסי.

    עניין העמידה על זכות השיבה הפיזית הוא סמל לסכנה קיומית ואין אף לא איש שמאל אחד שיוכל ללהטט בעניין הזה ולגרום לשינוי עמדות משמעותי בחברה הישראלית – בוודאי שלא יוסי ביילין ועמרם מצנע.

    הסכם אוסלו מכר אשליה מתוקה ולכן גרם לשינוי עמדות משמעותי אך משנתבררה לציבור בישראל התרמית – קרי שאין כוונה פלסטינית לשתי מדינות אלא לחיסול בשלבים של מדינת ישראל, חזרו העמדות להיות כמו של כל חתולה מצוייה השומרת ומגינה בחירוף נפש על גוריה.

    כל מה שנותר לשמאל הרדיקאלי לעשות במצב הזה הוא לשפוך קיטונות של ביקורת מלאת "איזמים" (פשיזם קולוניאליזם, איפריאליזם וכו’) על השלטון הנבחר.

    יש גם נסיונות כמו זה של כותב המאמר לחפש סימנים לשינוי עמדות בחברה הישראלית אך הם דומים יותר לקריאה בקפה מאשר לתיאור של המציאות.

    בנוסף מנסה השמאל לעורר את רחמי הציבור הישראלי על העם הפלסטיני הסובל. (והוא אכן סובל מאד). הבעייה היא שאת החתול לא מעניין מצבם של חתולים אחרים בשעה שהוא חש שחתוליו שלו נמצאים תחת איום מתמיד. הגדר והתוואי שלה הם סימן מובהק לכך.

    יתרה מכך, עד לפני מספר שנים לא כלל אי האמון הזה את ערביי ישראל כמקור לסכנה קיומית. הנה עכשיו גם הטובים שבשמאלנים היהודים מתחילים להביע עמדות המחייבות את הכללת ערביי ישראל בתוך מעגל אי האמון הקיומי הבסיסי. עדיין ניתן לתקן את הדבר הזה אך לצערי ניתן גם לסמוך על המנהיגות הערבית הישראלית שתעשה הכל כדי לקעקע את האיזון העדין הזה.

    החזרת האמון לציבור היהודי היא המפתח היחידי לשינוי עמדות בחברה הישראלית כלומר – יצירת שינוי עמדות פלסטיני אמיתי ביחס לקיומה של ישראל.

    צעד הכרחי יהיה הכרזה פורמאלית על וויתור פלסטיני על זכות השיבה הפיזית (כמיהות רגשיות לארץ מולדת מותרות לכולם) – זה ישנה הכל, זה יחזיר את מפלגות השמאל לשלטון ויפתח פתח לשלום. אך כפי שאמרתי, רוב הציבור הישראלי סומך על הפלסטינים שהדבר לא יקרה.

  9. תוספת ליעקב הגיב:

    כדי להספיק את האלימות נגד נשים צריך להחזיר את האמון של הגברים בנשים. לכן צריך שנשים מוכות שעוזבות את הבית לא יתבעו מזונות וחלוקת רכוש.
    כדי להפסיק את ציד העובדים הזרים צריך להחזיר את אמון הציבור בעובדים הזרים, הם ציריכם לחזור להיות נמחדים וחייכניים ולא לנסות להתפרנס שלא באופן שאנחנו נקבע.
    בכלל, שהמדוכאים יוותרו על זכויותיהם ויהיו נחמדים ומנומסים (איפה את, גולדה ?), זה המתכון הכי טוב לחיים מאושרים וטובים לכולם. טוב, לפחות ליעקב…

    יורם בר-חיים

  10. יעקב ליורם בר-חיים הגיב:

    כמה טוב שיש במילון את המילה מדוכאים, היא מסדרת הכל ומבהירה את המצב.

    עכשיו כל בעיותינו ייפתרו.

    דרך אגב פועלים זרים ונשים מוכות לא רוצחים תינוקות יהודים בכוונת תחילה ולא שולחים ילדים פלסטינים תמימים להתפוצץ בעבור 100 ש"ח. אבל…שכחתי שלמדוכאים זה מותר.

  11. אשליית יעקב הגיב:

    אכן אוסלו היתה אשלייה, אותה אשלייה שהיעקב (לעיל) משלה את עצמו: הפלסטינים יוותרו על מקומם ועל זכויותיהם למדינה היהודית והכל יבוא על מקומו (ועוד בשלום). מה לא בנו עדיין על התקווה ("התקווה") הזאת במשך למעלה ממאה שנה, קירות ברזל וקירות בטון (חומה) ומה לא?. האשלייה הזאת תשאר כנראה האשלייה של יעקב (ודומיו) אולי לעוד מאה שנים.
    לא יהיה "פתח לשלום" ללא שוויון מלא ועם פריבילגיות ליהודים על חשבון הערבים (והשאר סיפורים על חתולים)

  12. יעקב הגיב:

    מי שנוקט עמדה האומרת כי המבחן היחידי לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הצדק ההסטורי (המפורש באופן קוטבי בשני הצצדים), איננו רוצה בפתרון כלשהו אלא אולי בחיזוק פסיכולוגי של תחושת הצדק שלו.

    כנראה גם זה משהו…

  13. אבנר אפנדוביץ’ הגיב:

    ל"יעקב – תיאור מצב" היקר, לחיים ברעם ולכולם,
    אני מסכים עם הקו הכללי של דברי יעקב. אני קורא נאמן של חיים ברעם כבר שנים רבות, ובד"כ מסכים עם 95% מדבריו. אני מסתייג מעט מסגנונו הבוטה מדי (לא לטעמי – אני אדם בוטה לא פחות ממנו, אך לדעתי יש בכך נזק לעניין שאותו אנו מנסים לקדם). אך לדעתי, ראוי להקשיב לאנשים כמו יעקב, המבטאים שאיפה אמיתית לשלום עם הפלסטינים, אך מתוך מודעות לריאליה האכזרית. כולנו כאן מנסים לקדם את עניין השלום מתוך ביקורת מוצדקת על ממשלות ישראל, אבל צר לי לומר שרוב הפלסטינים, ובעיקר רוב מנהיגיהם מזה שנים רבות, מקשים עלינו מאד את החיים. אינני טוען שהם היו צריכים לקבל את הצעותיו המעליבות של אהוד ברק, דברי מכוונים למישור אחר לגמרי. אני מבין, רציונאלית, את התנאים המובילים לצמיחתו של טרור תחת כיבוש, אך היום יש לי הרבה פחות סלחנות למי שמבצע טרור או אפילו למי שתומך בו בשתיקה. הבנה לטרור אין פירושה תמיכה בו. גם אדם או חברה שלמה, הנתונים תחת כיבוש מנוול ומייאש, חייבים למצוא בעצמם את כוחות הנפש לנקוט בדרכי התנגדות שאינן מהוות פשעים מחרידים כלפי אזרחים. העובדה שחלק אדיר של החברה הפלסטינית תומך בטרור המתאבדים צריכה להוות בעיה רעיונית קשה לכל איש שמאל אמיתי, ואני מוצא את עצמי מוטרד ונאבק בהשלכותיה של עובדה זו יום יום, עד כדי מניעת שינה. יש משהו חולה ורקוב בחברה שלא מגיבה (לא שמעתי על כל פנים, ואם היו תגובות הרי שהן היו רפות מדי) על מקרה של תשלום 5 ש"ח לילד כדי, שימו לב – לא שיעביר מטען נפץ דרך מחסום – אלא שיתפוצץ עם המטען, בלי ידיעתו! ואני אומר זאת בחיל ורעדה, כאדם שלא מהסס לבקר ולהוקיע את החלקים הרקובים והחולים בחברה היהודית והציונית. היכן הביקורת העצמית בצד השני? אני שומע שהיא קיימת, אך אינני שומע דחייה טוטאלית וגורפת כלפי מעשים מחרידים כאלה, דחייה שאנחנו חייבים להודות, בהחלט קיימת בחברה הישראלית היהודית.
    לסיכום – אין בכוונתי להפחית ולו קמצוץ מאחראיותן של ממשלות ישראל לדורותיהן, ובעיקר לפושע המלחמה העומד בראש היום, לסכסוך ולתוצאותיו הנוראיות. רק ביקשתי להסב את תשומת הלב למספר נקודות שמעלה יעקב, ולדעתי בצדק, באשר לאחראיותם של מנהיגי הפלסטינים, ושל החברה הפלסטינית בכללותה, למצבם שלהם ובאשר לתרומה שלהם לליבוי הסכסוך. לא מספיק להגיד "גם אצלם יש קולות שפויים החושבים אחרת". אם אנחנו נותנים קרדיט לפלסטינים כבני אדם אוטונומיים, ואם אנחנו דורשים מעצמנו אחראיות בגלל עצם שתיקתנו נוכח מעשיה הנפשעים של הממשלה שלנו – עלינו לדרוש מידה דומה של אחראיות מאותם פלסטינים המתנגדים לטרור, אך מאפשרים אותו בעצם שתיקתם או אדישותם או אפילו יאושם המובן כשלעצמו.

  14. ניר הגיב:

    לאבנר אפנדוביץ, אמרת

    "…..העובדה שחלק אדיר של החברה הפלסטינית תומך בטרור המתאבדים צריכה להוות בעיה רעיונית קשה לכל איש שמאל אמיתי, ואני מוצא את עצמי מוטרד ונאבק בהשלכותיה של עובדה זו יום יום, עד כדי מניעת שינה. יש משהו חולה ורקוב בחברה שלא מגיבה….."

    אבנר ששנתו נודדת בגלל הילד שקיבל 5 שקלים –

    האין שנתך נודדת עשרות מונים משום שבשמך טייס F16 או אפאצ’י משליך פצצת טונה או יורה טיל עם ראש מלא חיצים על אנשים מושפלים, מרוששים, רדופים, הכלואים במחנה רכוז ענקי, או טנקיסט היורה פגזי פלשט על אותם "תתי אדם", או בולדוזרים ההורסים בתים של משפחות לאין ספור באחד מהאזורים העניים ביותר בעולם, בתים של אותם אלו שגורשו מהמדינה שלך שקמה על גבי חורבן בתיהם המקוריים, ….?

    האינך רואה שאת ה 5 שקלים שניתנו לילד-פצצה, נתנו אותן הידיים של הטייסים, הטנקיסטים, ראשי ממשלותינו לדורותיהם, שריהם, והעם המוטרף מגזענות ופרנוייה שבוחר בהם שוב ושוב, שאולף לתפוס את הפלשתינים כנטולי תכונות אנוש ושלחייהם אין ערך כמו "לנו" ולכן נתעלל ונקטול בהם ללא עכבות?

    הבט היטב בארנקך, ותראה כי חמשת השקלים ממנו חסרו.
    הבט בחברתך מסביבך, האינך מוקף באותו הרקבון שאתה נחפז להשליך על ה"אחר"?

  15. יעקב הגיב:

    לניר שלום,

    הרי יש גבול להצמדות עיוורת לתמיכה ברצח.

    גם בימי אוסלו העליזים כאשר המצב בעזה ובגדה המערבית היה יחסית די טוב, היו פיגועים נוראיים.

    באחד מהם ב 12 לאוגוסט 1995 בפיצוץ באוטובוס בקו 26 בירושלים נהרג אדם קרוב ויקר מאד לליבי. יחד נהרגו ארבעה נוסעים ושלושה נפצעו.

    אז לא השתמשה ישראל ב F16 ואף לא בנשק חם. אז ניסו לעשות שלום.

    איש מאנשי הרשות הפלסטינית לא גינה את הפיגוע הנורא מלבד הודעה סתמית באנגלית מפי דובר זוטר של הרשות. עקב העובדה שהייתי מקורב מאד לאירועים שלאחר הרצח התברר לי כי היה שיתוף פעולה לוגיסטי בין עז א-דין אל קסאם לפת"ח בפיגוע הנ"ל.
    אז ערפאת שלט בפת"ח ללא מצרים ואין ספק שידע על הפיגוע והשת"פ.

    5 השקלים ששימשו אתנן לילדים פלסטינים כדי להתפוצץ בלא שידעו את אשר עומד לקרות להם, באו מארנקם של פושעים פלסטינים שפלים.

    העובדה שאתה מנקה אותם מאשמה ומטיל את האחריות כולה על ישראל מעידה על עיוות מוסרי ומעודדת עוד מעשים כאלה.

  16. אבנר אפנדוביץ’ הגיב:

    לניר היקר,
    אני מוטרד לא פחות ממך ממעשי הפשע של ממשלת ישראל. זאת הסיבה שסירבתי לשרת בשטחים הכבושים. אני רק טוען שיש למטבע לפחות עוד צד אחד. העובדה שהאתר הזה משמש במה להבעת דעות שמאליות (שעם רובן אני מזדהה), אין פירושה שלא צריכה להופיע ביקורת נוקבת על הצד הפלסטיני. והביקורת הזאת צריכה להיות לדעתי מחמירה לפחות (ולדעתי יותר) מהביקורת המוצדקת שאנו מטיחים בממשלתנו, וגם בנו עצמנו, כאזרחים ישראלים המשלימים במידה זו או אחרת עם מעשיה. כשם שאני חש אחראיות למעשיה של ממשלתי, בעצם היותי אזרח ישראלי ציוני, המצביע לכנסת, מפגין ומתווכח וכותב מכתבים לעיתונים וגם לאתר "הגדה השמאלית" (אם כי, כאמור, לעולם זה לא מספיק, ומכאן תחושת האחראיות) – כך צריך לדעתי לדרוש אחראיות מכל פלסטיני, כולל מהמתונים שבהם, למעשיהם הנפשעים של ארגוני הטרור, עם כל ההבנה שיש לי לרקע שעליו צומח הטרור. שים לב – ברור לי שחלק מההישגים המדיניים של הפלסטינים, כולל תכנית ההתנתקות העלובה של ראש ממשלתנו – הושגו ע"י מאבק אלים! אני רק טוען שהם יכלו להשיג הרבה יותר אילו היו מראים יותר כבוד לחיי אדם, שלהם ושלנו, לזכויות אדם כולל זכויות של נשים וילדים, אילו היתה להם יותר פתיחות, ביקורת עצמית ויכולת להבין את חלקם במצב העגום שלהם ושלנו.
    אינני יכול שלא להודות, שהיהודים כבר היו בסיטואציות פוליטיות גרועות בהרבה מזו של הפלסטינים, והם לא שלחו ילדים ונשים צעירות להתפוצץ במסעדות של הגרמנים, הספרדים ושל כל העמים שהתנכלו לנו. נכון, היו טרוריטים יהודים שהרגו מאות אזרחים ערבים תמימים; הרשימות בידי ואני מקפיד להראות אותם בכל ויכוח עם חברי מהימין. אך אלה מעולם לא זכו לתמיכתה של מרבית האוכלוסיה היהודית, להיפך. לכל היותר הסיפורים האלה הודחקו, מחמת הבושה. אתה יכול לטעון שיש כאן צביעות, ושהפלסטינים מגלים כנות רבה יותר בכך שהם לא מסתירים את שנאתם ואנחנו כן. אני לא קונה את זה, מפני שאני רואה בחגיגת השנאה הזו אלמנט פרימיטיבי וחייתי. אלימות – מה לעשות, זה עולם בלתי מושלם ולפעמים משיגים מטרות צודקות בעמצעים שאינם צודקים. אבל עדיף לנקוט באלימות במידה הדרושה להשגת מטרותיך ולא יותר. היו כבר אנשים דגולים שהשיגו שחרור לעמם ללא אלימות בכלל. אני לא משלה את עצמי שזה אפשרי באזורנו, על כל פנים פולחן האלימות הפלסטיני הנוכחי איננו תורם לפיוס בין העמים, ההיפך הוא הנכון. תאמר שגם חיילי צה"ל אלימים – אכן, אך בלי כל פרופורציה. זה בעצם ההבדל כרגע – אצלנו ברוך גולדשטיין ימח שמו מוקצה בקרב רוב האוכלוסיה, ואילו אצלם כל מתאבד, ימח שמו, הוא שאהיד.
    כמו באירלנד ובמקומות אחרים, הפיוס בוא יבוא, כשיקומו מנהיגים חכמים ואמיצים בשני הצדדים, אבל גם כשהפנטזיונרים יפסיקו לשקר לעצמם באשר לפרצופם המוסרי, באשר לאחראיותו של הצד השני, "הטבח בג’נין" ואלף ואחד מושגים מעוותים אחרים.

  17. יעקוב ועשיו( או היפוך היוצרות) הגיב:

    ציונים שמאליים "שפויים" תמיד יודעים מהו "המבחן היחידי לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" – כניעה פלסטינית – הפעם "מוצהרת על מנת להשיב את האמון".
    מסתבר שהפתרון "הריאלי" של השמאל הציוני מתברר פעם אחר פעם כהזוי, מה שלא מפריע להם, פעם אחר פעם, להתנשא על השמאל ה"הזוי".
    אין מדובר כאן על "צדק היסטורי" (מה זה?) מדובר על מיליוני בני אדם חיים (אם חיים במחנות פליטים נקראים חיים) שגורשו מבתיהם ואדמתם נשדדה על מנת להקים כאן טריטוריה ציונית-יהודית גזענית. שלום בתנאים אלו הוא הזייה ("שלום עכשו") אין שלום ללא צדק ושויון בין בני אדם ומסתבר שהוא גם הפתרון הריאלי היחיד (מה שלא מתאים לציונים הרואים את הריאליה רק דרך כוונת הכוח הברוטלי הישראלי-אמריקאי)

  18. יוני הגיב:

    לאבנר,
    אם אתה אכן מסרב לשרת בשטחים הכבושים הרי שאלף מאמרים רדיקליים לא ישוו לתרומתך האישית נגד הכיבוש.
    יחד עם זאת אני חיב להעיר כי ביטויים כגון "חגיגת השנאה כאלמנט פרימיטיבי וחייתי"
    ו"פולחן האלימות" שאתה תולה בפלסטינים גובלים באמירות גזעניות ואילו כלפי מעשים מאותו סוג שעושים יהודים אתה מוצא ק"ן נסיבות מקילות. קביעתך כאילו היהודים נמצאו בסיטואציות פוליטיות גרועות בהרבה אינן כלל נכונות בהקשר הזה ורק מעצימות את ההרגשה שגישתך גזענית. לעצם הענין, אני מניח שלו לפלסטינים היו טנקים, מסוקים ומטוסי קרב המשוכללים ביותר, לא היו נזקקים למתאבדים ולהתעללות בחלקי גופות אלא היו מתעללים באנשים חיים עצמם, ממש כמו הישראלים.
    שלא ישמע מכך שאני "מצדיק" (כאילו שאני שופט עליון) מעשי טירור כלפי חפים מפשע, אבל כמי שנמצא בצד "הטוב" של הכיבוש איני רואה לנכון לבקר או להשיא "עצות" למי שנמצא מתחת למגף שלו.

  19. אבנר אפנדוביץ’ הגיב:

    לניר היקר,
    אתה יכול לקרוא לי גזען, אבל אני עומד על דעתי שישנן תופעות בחברה הפלסטינית שאני יכול לכנות "פרימיטיביות", למרות שזה לא תקין פוליטית. כזה הוא למשל יחסם לנשים, ל"משתפי פעולה", ועוד ועוד. נכון שלא כולם כאלה, ונכון שיש כאלה גם אצלנו. אבל צר לי, אין סימטריה בינינו. וככל שהמתונים, ישרי האינטלקט והאמיצים שבהם יקדימו להכיר בכך, כך יתקרב המועד שהם יתחילו להבריא כחברה. אכן, גם לנו יש לאן להתקדם, אבל הלכנו כבר כברת דרך. לא להכיר בהבדל בינינו, ולעשות לפלסטינים הנחות רק בגלל שהם לא אנחנו, פירושו לשקר לעצמך, לקבוע סטנדרט כפול, פירושו בעצם לתת להם פחות קרדיט. ואני לא בטוח אם זאת לא גזענות.

הגיבו לאלעד בר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים