הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 במאי, 2004 12 תגובות

רוב הציבור שקרא ידיעה נחבאת על סכסוך עבודה שהכריזו הפסיכולוגים הקלינים בשירות הציבורי, סבור מן הסתם שמדובר בעוד דרישה להעלאת שכר, כמקובל, ואינו מודע לכך, שלמתרחש בתחום הטיפול הנפשי צפויות השלכות מרחיקות לכת לא רק על הפסיכולוגים אלא בעיקר על הציבור הרחב – הקליינטים של הטיפול הנפשי. ערב הבחירות החליטה ממשלת ישראל להחיל את הרפורמה ברפואה גם על תחום בריאות הנפש. לכאורה, מהלך זה היה צפוי ומוצדק. כל תחומי הרפואה פועלים לפי חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, ולמה ייגרע חלקה של הפסיכיאטריה? ואמנם, הן איגודי הפסיכיאטרים, מצד אחד, והן איגוד המשפחות של חולי הנפש, מצד שני, פנו אל הממשלה בדרישה להחיל סוף סוף את הרפורמה בבריאות גם בתחום זה.

אך לטיפול הנפשי מורכבויות שהן שונות מתחומי רפואה אחרים, ולא בכדי עוכבה הרפורמה בתחום זה במשך השנים. המצב כיום הוא שכל אזרח יכול לפסוע למרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריו (ולמעשה בכל מקום בארץ), ולבקש טיפול נפשי. נכון שהמצב בהווה אינו אידיאלי, ואזרח זה צפוי בדרך כלל להמתין זמן ממושך ברשימת המתנה עד שיתפנה אליו מטפל. יחד עם זאת, הטיפול הוא בחינם, ניתן לפי שיקולים מקצועיים, ועל ידי מטפלים מקצועיים שנמצאים במערך מסועף של הדרכה והשתלמויות. הטיפול ניתן לפי מקצועות טיפוליים שונים, אך מערך ההדרכה בפסיכותרפיה מובל בעיקרו על ידי פסיכולוגים קליניים בכירים. מסלול ההכשרה שלהם כולל תואר שני (כשש שנות לימוד, כמו ברפואה), התמחות (כארבע שנים), ועוד שלוש שנים כדי לקבל תואר מדריך. רוב המסלול הזה נעשה בשירות הציבורי ובמשכורות לא גבוהות.


הרפורמה שעומדת להיכנס לתוקף תשנה מצב זה מקצה אל הקצה, ולא לטובה. הרפורמה תעביר את האחריות לטיפול הנפשי אל קופות החולים, כפי שהדבר נעשה בתחומי הבריאות האחרים. קופות החולים לא ירצו ולא יוכלו להעניק טיפול לכל דורש. למעשה, יהיה להן אינטרס ברור לחסוך בעלויות הטיפול הנפשי, ולתת אותו כמה שפחות. כמו כן, ספק רב אם לקופות החולים יהיו האפשרות הכספית והאינטרס להמשיך ולקיים מערך של הכשרה והדרכה – כפי שהיה עד כה.


מי שעתידים לסבול מהמצב הזה אינם דווקא חולי הנפש, אף כי גם לגביהם יהיו לכך השלכות. מי שיאובחן כחולה נפש יקבל בלי ספק את התרופות אותן הוא צריך, אך יתכנו ויכוחים כאשר הקופה תרצה לתת תרופות זולות בעוד המשפחה, או הרופא המטפל, יעדיף לתת תרופה יקרה (כפי שקורה כבר כיום בתחומים אחרים כמו בחלת הסרטן). בעייתיות חמורה יותר עבור חולי הנפש צפויה לגבי טיפולים שאינם רפואיים, ובעיקר שיקום. תחום השיקום כולל תעסוקה, דיור, חברה, מניעה, ונעשה ברובו על ידי עובדי בריאות הנפש כמו עובדים סוציאליים ומרפאים בעיסוק. קרוב לוודאי שבתחומים אלו הקופות ישתדלו לחסוך. לאנשי מקצוע ותיקים בתחום זכורה התקופה בארה"ב שבה, כתוצאה מאידיאולוגיה "קהילתית", שוחררו חולי נפש רבים בלי מערך טיפול ושיקום קהילתי. כתוצאה מכך רבים מהם חזרו לאשפוז במצב גרוע יותר, או הפכו להומלסים. המצב בישראל בשנת 2004 טוב יותר, אך זאת במידה רבה בזכות השקעה ממושכת של משרד הבריאות בשירותי שיקום. מי יבטיח לנו כי קופות החולים ימשיכו להשקיע בשירותי שיקום בקהילה, כאשר ערכם העיקרי הוא בשיפור איכות החיים ובמניעה, ולא יסתפקו בטיפול הפסיכיאטרי המינימלי?


אך דאגה שהיא אולי עוד יותר גדולה צפויה למי שאינם חולי נפש. חלק גדול מהתחום של בריאות הנפש – אולי רובו – מאוכלס על ידי אנשים שאינם חולי נפש, אלא סובלים מבעיות וממצוקות נפשיות שכיחות: מצבים של דכאון, חרדה, משברי הסתגלות, בעיות בזוגיות, בעיות הקשורות לאבטלה, וכדומה. האינטרס הכלכלי הברור של קופות החולים יהיה לא להציע לאנשים אלה טיפול בכלל, או לספק טיפול מינימלי. חשוב לציין שאין מקום ליחס לקופות החולים רוע לב, אטימות או אדישות. הקופות מקבלות מהביטוח הלאומי סכום קבוע המשקף את חלקן בדמי מס הבריאות הנגבים מהאזרחים. סכום זה צריך להספיק לכל צורכיהן. כאשר ברשימה נמצאים טיפול בחולי סרטן, חולי לב, פגים וקשישים, אם למנות רק מעט מהסך הכל – אין להתפלא שטיפול נפשי, ועוד במי שאינם ממש חולים, נדחק לסוף הרשימה. גם העברה יחודית ("מסומנת") של תקציב לתחום של בריאות הנפש אינה פותרת את הבעיה, משום שהפיתוי לחסוך בהוצאות – ועל ידי כך לפנות רזרבות לתחומים אחרים – יהיה גדול.


תסריט זה אינו דמיוני ואינו היפותטי. מדיניות הממשלה בתחום מושפעת ממגמות כלליות יותר של הפרטה, אשר חלות כמובן גם על תחומי חיים אחרים. תקציב בריאות הנפש במשרד הבריאות הוא כיום בין מיליארד למיליארד וחצי שקלים. כאשר יושלם תהליך ההפרטה (והממשלה הבינה שאי אפשר לעשותו באבחה אחת, ולכן הקציבה לו כמה שנים שבהן ייעשה במדורג), סכום זה ירד מתקציב המדינה, מה שיראה טוב גם בעיני הבנק העולמי. אך מי יערב לנו שסכום זה יופיע בתקציבי קופות החולים, שיופנה לאותן מטרות, ולפי אותם שיקולים?


חסידי ההפרטה יכולים ללמוד מהנעשה במולדת ההפרטה, ארה"ב. שם כידוע אין ביטוח בריאות ממלכתי. רוב האזרחים מבוטחים באופן פרטי או דרך מעבידם. ביטוח זה כולל, אם בכלל, בריאות הנפש ביד קמוצה. אשפוזים נעשים במשורה, והעיתונות הפסיכיאטרית המקצועית מאוכלסת בתלונותיהם של פסיכיאטרים על שפקידי הגוף המבטח אינם מאפשרים להם לאשפז ולתת תרופות יקרות, אלא דורשים חיסכון בתרופות ושחרור מהיר מאשפוז (כאשר עלות יום אשפוז היא בין 1,000 ל-1,500 שקל, אין להתפלא שהקופה מבקשת לחסוך בהם ככל האפשר). טיפול נפשי אמבולטורי – קרי, פסיכותרפיה – אינו ניתן כלל, או ניתן במספר קטן של פגישות (חמש פגישות אינו מספר נדיר).


לכאורה, בשוק חופשי צפויה תחרות על תנאי הביטוח. אך לאמיתו של דבר ברור שרוב האנשים שעושים ביטוח אינם חושבים דווקא על טיפול נפשי: אדם שעושה ביטוח שוקל את איכות הטיפול שיקבל אם יעבור התקף לב או תאונת דרכים, או יצטרך לעבור ניתוח. כאשר מופיע הצורך בטיפול נפשי זה כבר מאוחר מדי. אפילו אם ישקול המבוטח מעבר לחברת ביטוח אחרת, יחכו לו שם סעיפי "אכשרה" (עד היותו כשיר) אשר משמעותם שיהא עליו לחכות תקופה מסוימת (נניח, חצי שנה), עד שיוכל לקבל טיפול נפשי. סעיפים כאלה נועדו בדיוק למצבים שבהם אדם ירצה לעשות ביטוח כדי לקבל טיפול זול, ובסופו יבטל את הביטוח. האם קשה להעלות על הדעת שגם בארץ קופות החולים לא יתחרו על איכות הטיפול הנפשי שהן נותנות, דווקא מכל התחומים האחרים של הרפואה? האם קשה לצפות שרוב המבוטחים בארץ לא יבחרו קופת חולים לפי הפסיכותרפיה שהיא תציע, ושגם אם כן, יחכו להם תקופות אכשרה ארוכות?


התוצאה הצפויה היא פשוטה: כבר כיום אנשים שרוצים לקבל מטפל בכיר, להגיע למרפאתו הפרטית, לא להמתין בתור, ולא להופיע בתיקים של שירות ציבורי – הולכים אליו באופן פרטי, ומשלמים סכומים המתחילים ב-250 שקל לשעה. כל האחרים הולכים לשירות הציבורי ומקבלים שם טיפול סביר, בחינם. כאשר הטיפול הציבורי יצטמצם, האוכלוסייה תתחלק באופן חד יותר לשניים: אלה שיש להם, וימשיכו לקבל טיפול פרטי בתשלום, ואלה שאין להם, ולא יקבלו טיפול כלל.


מחקרים שנעשו בארה"ב הראו שלטיפול נפשי יש ערך רב בהעלאה של איכות החיים, במניעה של תחלואה (נפשית וגופנית), ועליה בפריון העבודה. מספר חברות גדולות השתכנעו לעשות לעובדיהן ביטוח בריאות הכולל פסיכותרפיה כאשר הוצגו בפניהם נתונים המראים שעובדים שיכולים לקבל טיפול נפשי נעדרים פחות מהעבודה, ושכל דולר שמושקע בטיפול נפשי חוסך דולרים אחדים במניעה של פרוצדורות רפואיות אחרות. אך בארץ, כאשר ביטוח רפואי נעשה על ידי קופות חולים ומנותק מהמעבידים, פריון עבודה ומניעת העדרויות לא יעניינו את הקופות, והסיכוי שיהיה להן אינטרס להציע טיפול נפשי למבוטחיהן יהיה זעום.


מה יקרה לאדם אשר יפנה עם בעיה נפשית שאינה מוגדרת כמחלת נפש? רוב הסיכויים שיקבל טיפול תרופתי (נוגד חרדה, נוגד דכאון, או נוגד פסיכוזה). זו בדרך כלל הדרך הזולה ביותר לתת מענה כלשהו לפונה. זה כבר קורה כיום ברוב המרפאות הציבוריות. תעסוקתם של בעלי מקצועות פארא-רפואיים – עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, מרפאים באמנות, ובעיקר פסיכולוגים קלינים – מאפשרת גם להם מעורבות בתהליכי קבלת ההחלטות, ומתן טיפול שאינו תרופתי לפונים. כאשר השיקולים יהיו בעיקרם כלכליים, וכאשר המערכת תהיה בשליטה של פסיכיאטרים (עוד יותר מכפי שהיא כיום) – אשר רק הם יאבחנו ויחליטו למי מגיע טיפול ובאיזו דרך – רוב הפונים לא יקבלו פסיכותרפיה, ותעסוקתם של הפסיכולוגים הקליניים תהיה מיותרת.


את זה הציבור צריך לדעת. על זה הפסיכולוגים הקלינים נאבקים.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. עזרא הגיב:

    כדי ללמוד פסיכולוגיה ולהפוך למטפל קליני נדרשת כמות משאבים כזו שמאפשרת רק לבני עשירים להגיע אל המעמד המיוחל. בני עשירים אלה הם חברי אותה קבוצה שנהנית מתהליך ההפרטה ובעיקר מהפרטת מערכת החינוך. בוודאי שהמאבק עליו אתה מדבר נוגע לכלל האוכלוסייה אך מניין לי לדעת שמאבקם לא יסתיים עם הבטיחם את מעמדם או לכל היותר טיפול לנחשלים שבחברי קבוצתם. בהעדר אמפתיה מלכתחילה לבני העשירים המסכנים הללו תאלץ להתאמץ קצת יותר לשכנע אותי לתמוך במאבקכם.

  2. אחיקם הגיב:

    מר צבי גיל.
    מאמרך כתוב בצורה מצויינת ועל פניו אין אדם שלא יסכים אם דבריך.
    א.בתור אדם שעובד בתוך המערכת האם אתה סבור שיש מקום להתייעלןת עם כן, מהו?
    ב.האם ניתן להכניס תחת כנפי מסרד הבריאות את מחלות הנפש היותר קשות (כמו שנעשה עם שחפת, איידס וכו’) ובכך להוריד מהלחץ על הקופות, כלומר לפנות יותר כסף לשאר המטופלים?
    ג.האם נשקל פיקוח של משרד הבריאות על קופות החולים ע"מ שאיכות חיי המטופל תשאר בראש סולם העדיפויות?
    אשמח לתשובה.
    אחיקם.

  3. פלוני אלמוני הגיב:

    כששאלתי את רופא המשפחה שלי מתי יהיו לקופת חולים פסיכיאטרים, הוא אמר, שהוא לא יודע, אבל כשיהיה אחד כזה, אני אוכל להגיע אליו עם הרכבת התחתית.

  4. יעקב הגיב:

    המאמר כתוב היטב ומשקף נכונה את המציאות.

    מספר הפסיכולוגים המטפלים הוא ככל הנראה קטן מדי ביחס לצרכי הציבור והראייה שקשה מאד למצוא פערי מחיר משמעותיים בין פסיכולוגים.

    לעומת זאת ניתן למצוא פערים משמעותיים מאד במחירי הטיפול ברפואת השיניים.

    לפני כחודש עברתי טיפול ניקוי שיניים אצל שיננית. בררתי מחיר לטיפול כזה: בפ"ת שילמתי 115 ש"ח כאשר בת"א בבית הרופאים דרשו 345 ש"ח. הטיפול ב 115 ש"ח היה מצויין.

    לו נזקקתי לפסיכולוג קליני המחיר היה נע בין 250 ל 350 ש"ח לשעה. (יש גם טיפולים יקרים יותר)

    הדרך לפתור את הבעייה היא להרחיב מאד את מעגל המטפלים שאינם פסיכולוגים. הכוונה בעיקר לעובדים סוציאלים ועובדים קהילתיים.

    יש לפתוח מסלולים רבים יותר להכשרה מקצועית קלינית עמוקה של אנשים אלו כך שמעגל המטפלים יתרחב.

    יש לאפשר להם מסגרות טיפול אישי וקבוצתי כחלק מעבודתם במסגרות הממשלתיות והמוסדיות האחרות.

    עובדים סוציאלים יכולים להביא את הסיוע הפסיכולוגי לסף מחירים סבירים ולדיפרנציאציה אמיתית על פי מבחן הכנסה.

    ארגוני כמו נעמ"ת מספקים ייעוץ כזה במחיר מופחת משמעותית מזה הנגבה ע"י פסיכולוגים קליניים. (125-175 ש"ח)

  5. צבי גיל הגיב:

    אני מבקש להתיחס לתגובות הקוראים, תוך הבעת הערכה ותודה על שטרחו להתיחס, ותוך התנצלות על איחור ניכר במתן תגובתי זו.
    לעזרא: תהליך ההכשרה של פסיכולוג קליני הוא אמנם ארוך ודורש השקעה מרובה, אך הטענה שרק עשירים ובני עשירים יכולים לעבור אותו רחוקה מהאמת והמציאות. זה כמו להגיד שרק עשירים יכולים להיות רופאים כי מסלול ההכשרה של רופא הוא ארוך ודורש השקעה מרובה.
    אני עצמי אינני בן עשירים, למדתי שנים רבות תוך כדי שעבדתי לפרנסתי. רק לאחר שנעשיתי מומחה התחלתי להתפרנס מעבודתי כפסיכולוג.
    אלה שנאבקים בשינויים שמשרד הבריאות רוצה לחולל הם פסיכולוגים שעובדים כמוני בשירות הציבורי. מי שמתפרנס מהשוק הפרטי וגובה 250 או 300 ש"ח לפגישה, ויש לו מטופלים, אינו מוטרד משינויים אלה. אך אני הייתי רוצה להמשיך לעבוד במרפאה ציבורית תמורת שכר הוגן, ולטפל גם באנשים שאין ידם משגת לשלם סכומים אלה. המאבק הוא איפה על מקום עבודתי בדיוק כפי שהוא על האפשרות של אנשים לא עשירים לקבל טיפול פסיכולוגי. שני המאבקים הללו זהים.
    לאחיקם: יתכן אמנם שמחלות הנפש ישארו תחת כנפי משרד הבריאות, כהגדרתך. מה יקרה עם שאר האנשים, שאינם חולי נפש – אנשים במשבר, בדיכאון, בחרדה – איפה הם יקבלו טיפול?
    ליעקב: עובדים סוציאלים ומרפאים אחרים אמנם עובדים במערכת וחלקם עושים טיפול מסור וטוב, אך אינני סבור שזה הפיתרון לסוגית הטיפול הנפשי. זה כמו להגיד שהרפואה הציבורית תעסיק רק מתמחים, כדי להוזיל את העלויות. יש דברים שרק פסיכולוגים קלינים עושים, או עושים אותם הכי טוב. כמו כן הם אלה שעוסקים בהכשרה של המקצועות הקליניים האחרים. הצעתך תגרום לכך שאיכות הטיפול הציבורי תרד, ומי שירצה טיפול טוב יצטרך לפנות באופן פרטי ולשלם את הסכומים שהזכרת. בפועל נראה שמגמה כזו אמנם קיימת בארצות הברית ואולי גם בארץ. האם היא נראית לך רצויה?

  6. אסף גזית הגיב:

    צבי שלום.
    אני יודע ומוקיר את עבודתכם במרפאות לבריאות הנפש וחרד כמוך מהאפשרות שאנשים יוכלו להנות מפסיכותרפיה רק בשוק הפרטי או מגירסת "פסיכותרפיה לייט" של קופות החולים, 6 פגישות ב 120 ש"ח ועוד 4 בהמלצת "רופא המשפחה במידת הצורך". ככה זה שהכסף וההתיעלות הם-הם הערך המרכזי וכול דבר נמדד באמצעות "הזוית השיקלית". מאידך, בוא נהיה הגונים. התחנות לבריאות הנפש כיום הם דוגמא הפוכה לחוסר יעילות משווע. מטופלים ממתינים חצי שנה ושנה לטיפול. טיפולים נמשכים מספיק זמן כדי שהפסיכולוג המתמחה יוכל להציג את הטיפול לבחינת התמחות (ואני מכיר את העניין הזה מאוד מקרוב…)והגישה השלטת היא הפסיכודינאמית הדוגלת בטיפולים ארוכים יחסית (שנתיים ולא פחות משנה). אני לא בעד זילות ה"קואצ,ינג" ולא בעד 6 פגישות אבל אפשר להשיג הישגים גם ב12-16 פגישות ובודאי בטיפול קבוצתי שהנו כלכלי יותר. בנוסף, תנאי ההעסקה במרפאות לבריאות הנפש מחפירים ומביכים, אתם סובלים מתת-תרקינה והניהול הנו נחשל ומפגר (ככה זה שנותנים לפסיכיאטר/ית ללא הכשרה ניהולית לנהל ארגון) אבל זה כבר עניין למקום אחר..

  7. אבי הגיב:

    צבי ישר כוח במאבקך החשוב
    תחום הפסיכולוגיה הציבורית הוא חשוב מאין כמוהו ואני מאוד מקווה שישראל הקפיטליסטית המופרטת תתעשת ולא תפריט את העזרה הפסיכולוגית הציבורית.

  8. דניאל הגיב:

    על מקצוע הפסיכולוגיה לעבור מן העולם.

    שימושו האחד והיחיד: התעללות ממסדית פ??ש?יס?ט?ית, בכל ילד, ה*מעז* להיות שונה, "חריג" או כיו"ב, ב*משהו*.

  9. עודד הגיב:

    טיפול סביר?
    שלוותא הרסו לי את החיים כמעט
    ולהרבה אחרים הרסו לגמרי
    אתם לא יודעים כלום על מה אתם מדברים.

  10. צבי גיל הגיב:

    תודה לכל המגיבים. המאמר אמנם ישן אבל לצערי עדיין רלבנטי. ממש השבוע עברה בכנסת, בקריאה ראשונה, הצעת החוק הממשלתית שעיקרה העברת האחריות על בריאות הנפש לקופות החולים. אנחנו מקווים עדיין שנוכל לשפר אותה, במידת מה, בדיונים שיהיו עליה בועדת הכנסת המתאימה. צריך לצין שמאז כתבתי את המאמר לעיל הצטרפו למאבק ברפורמה גם איגוד העובדים הסוציאלים, איגוד הפסיכיאטרים, ואיגוד רופאי המדינה. גם לארגונים של נפגעי הנפש, אשר עקרונית תומכים ברעיון של העברת בריאות הנפש אל קופות החולים, יש הסתיגות מההעברה כפי שמתוכננת על-ידי הממשלה. מסתבר שתחת הכותרות של רעיונות נאצלים של ‘איחוד רפואת הנפש עם רפואת הגוף’ ו’הכנסת חולי הנפש תחת מטרית ביטוח בריאות ממלכתי’ – רעיונות חיוביים לכשעצמם – בעצם הממשלה מתכננת לחסוך כסף, כך שיהיה פחות תקציב לבריאות הנפש, ממה שיש עכשיו. עם פחות תקציב יתנו גם פחות טיפול. בהצעת החוק גם הלבישו את ‘חוק שיקום נפגעי נפש בקהילה’ – אחד החוקים החברתיים החשובים של הכנסות האחרונות – כך שגם הוא ינתן על-ידי קופות החולים, ובאותו תקציב. לקופות החולים אין כלים ואין רצון לעסוק בשיקום בקהילה. האוצר מצא כאן הזדמנות לרוקן מתוכנו את החוק אשר מלכתחילה היה לצנינים בעיניו.
    אפשר להסכים בקלות לביקורת על המרפאות שקיימות כיום ואיך שהן מתפקדות – הן בלי ספק לא מושלמות. כמה ועדות ציבוריות שישבו על המדוכה בשנות התשעים קבעו שצריך להגדיל את עובדי המרפאות ואת תפוצתן, כדי להגדיל את הכמות ולשפר את האיכות של בריאות הנפש שניתנת לאוכלוסיה. מה עושה הממשלה? קודם ‘מייבשת’ את המרפאות, כך שכולם רואים שהתפקוד שלהן אינו טוב, ואז אומרת ‘חייבים לעשות רפורמה, ככה אי אפשר להמשיך’. ובאמצעות הרפורמה מתנערת לגמרי מאחריותה לתת בריאות הנפש. היא תקצה איזשהוא סכום – שלדעת הכל קטן מדי – הוא ינתן לקופות החולים, הן תעשינה איתו מה שתעשינה, ובזה גמרה הממשלה את תפקידה בתחום. אנחנו יודעים שתהליכי הפרטה דומים עוברים בשנים האחרונות בחברה הישראלית בעוד תחומים, ובכולם התהליך דומה: קודם מייבשים, עד שכולם מסכימים שהמצב לא טוב ושצריך לעשות משהוא, ואז מפריטים. הפיקוח של הממשלה על התחום יורד, העובדים הותיקים והמנוסים נעלמים (במקרה שלנו, בעיקר לשוק הפרטי), ובריאות הנפש תינתן על ידי עובדים זולים שיועסקו באופן פוגעני.
    לאסף היקר, מסתבר ששנינו מכירים מבפנים, אם לא מקרוב, את המצב במרפאות לבריאות הנפש. אנחנו יכולים להסכים שהוא לא אופטימאלי. לממשלה יש לכך פיתרון רדיקלי: לסגור אותן לגמרי! זה כמו ריפוי של נזלת באמצעות כריתת החוטם… אין ספק שצריך להשתמש בטיפולים קצרים, כאשר זה מתאים ויעיל. בהרבה מקרים זה לא מתאים ולא יעיל, ומהווה רק כיסוי של אותו אבר ידוע בגוף. למשל, עבור הפרעת אישיות גבולית, נייר עמדה רשמי של ההסתדרות הפסיכיאטרית האמריקאית קבע, שטיפולים של פחות משנה לא הוכחו כיעילים. הטיפול היעיל הנפוץ כיום כולל שתי פגישות פרטניות ופגיעה קבוצתית בשבוע. האם מישהוא חולם שטיפול כזה ינתן במסגרת בה בריאות הנפש תתפקד אחרי ההפרטה?
    טיפולים על-ידי מתמחים הם טיפולים הניתנים במסירות רבה ובהשקעה גדולה, ואני מאד ממליץ עליהם. המתמחה נמצא בהדרכה ומציג את הטיפול בפני ועדה. הרפורמה תחסל גם את האספקט הזה של העבודה. המתקצבים אינם מעוניינים במערך הדרכה יקר, ויסתפקו בכך שניתן את המינימום הנדרש.
    בברכה, צבי גיל

  11. שי נ. הגיב:

    מה שמתחיל באומנות ממשיך בנפש האדם ונגמר במדעי החברה והחיים.

    לא זכור לי כשפגעו באומנים הפסיכאטריה זעקה. כעת הפסיכיאטריה רוצה שאחרים יצטרפו?

    ככה זה כשהקפיטליזם הופך לדת הקפיטליזם. ככה זה כשמדינה קיימת למען עצמה (או למען קבוצה מסויימת) ולא למען כל אזרחיה.

    הקפיטליזם הוא כבר מזמן לא כלי או דרך, אלא המטרה עצמה. כשמתעסקים בדבר קדוש אזי אין פשרות, גם אם פלוני או אלמוני נפגעים.

    הגענו לצומת דרכים – האם נהיה גירסה מוקצנת של ארה"ב? לא ברור (כרגע אני פסימי).

  12. דניאל לשי הגיב:

    ברכותיי – סוף-סוף הבנת.:-))

    קבל חיזוק!!

הגיבו לפלוני אלמוני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים