הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במאי, 2004 7 תגובות

שאלת פינוי רצועת עזה הוכרעה. מתפקדי הליכוד אמרו את דברם בקלפיות והתוצאות מדברות בעד עצמן: 59.5% מהמתפקדים הצביעו נגד ההתנתקות ובכך, השלים פורום גוש קטיף את אחד מניצחונותיו האידיאולוגיים המרשימים ביותר. בבחינת תוצאות ההצבעה, ניכר כי אחד המגזרים המרכזיים שנרתם לסייע למתנחלים הוא עיירות הפיתוח. תוכנית ההתנתקות ספגה התנגדות משמעותית בעיקר ביישובים הקרובים לרצועת עזה – 86% בנתיבות, 73% בשדרות ו- 69% באופקים (www.likud.org.il/vote). אם ניתן להבין את ההתגייסות הזו מתוך השיח הביטחוני, הגורס כי נסיגה מרצועת עזה תקרב את האיום הפלסטיני ליישובים אלו, הרי שקצת קשה להבין מדוע עיירות הפיתוח בצפון התגייסו למאבקם של המתנחלים והצביעו בצורה מובהקת לא פחות, נגד תוכנית ההתנתקות. במקביל, גם בירוחם (58%), דימונה (62%) ומצפה רמון (67%) הופיע דפוס התנגדות בולט לתוכנית ההתנתקות. לאור תוצאות אלה, יש לבחון את האסטרטגיות שהפעילו שני הצדדים המתעמתים בתוך מחנה הליכוד בשאלת תוכנית ההתנתקות.

האסטרטגיה בה נקט שרון כדי לגייס לטובתו את עיירות הפיתוח היתה מבוססת על הטענה כי עקירת ההתנחלויות תביא להורדת המעמסה הכלכלית ולהזרמת תקציבים נוספים לאזורים פריפריאליים בצפון ובדרום. יש הרבה מן האמת בטענה הראשונה של שרון לגבי הורדת המעמסה הכלכלית, דבר שהובהר בצורה משמעותית בגיליון "הארץ" מראשית השנה לגבי מחיר ההתנחלויות.


בגיליון זה (שראה אור ב-26.9.2003) הובהר מחירן של ההתנחלויות שכולל בין השאר הוצאה עודפת של לפחות 100 מיליון שקלים בשנה בתחום החינוך, דבר המוביל בצורה זו או אחרת לאחוזי בגרות גבוהים במיוחד – 71.4% זכאים לבגרות ביהודה ושומרון ו-69.6% ברצועת עזה. כמו כן, קיימת הוצאה עודפת בתחום הבריאות בת 75 מיליון שקל בשנה וכספי ההעברה למועצות בעלות של 750 מיליון שקלים בשנה. סך העלות המסתכמת בהשקעה הממשלתית בהתנחלויות מגיעה ל-2.5 מיליארד שקל בשנה, ומצטברת מאז 1967 לכדי כ-45 מיליארד שקל!


מנגד, הבטחתו של שרון להעברת כספים אינה שונה מהבטחות שניתנו בעבר ליישובים תמורת תמיכה פוליטית – הן מימין והן משמאל. בפועל, ידוע כי לא תמיד הגיעו המשאבים הכלכליים המובטחים ולראייה, נתוני דו"ח אדווה (www.adva.org) לפיהם בעיירות פיתוח 47% זכאים לבגרות מלאה וכן רמות האבטלה הגבוהות.


האסטרטגיה מנגד, שהוצגה על ידי המתנחלים, היתה ליצור סולידריות חברתית ולהתאחד עם עיירות הפיתוח ל-"קואליציה של מקופחים". כך, עיירות הפיתוח מתוקף היותן מגזר מדוכא, יכולות להבין את מאבקיו של מגזר אחר ולהתגייס לטובתו על מנת שבעתיד, יתגייס אותו מגזר לעזרתם. התעמולה נגד תוכנית הנסיגה חלחלה היטב וכתוצאה מכך, נקבע גורל התוכנית להיקבר תחת ערמת התוכניות הקודמות.


בינתיים, בתוך הריק הפוליטי שנוצר כתוצאה מדחיית התוכנית, החלו להיקבר גם חיילים.


תוך יומיים נהרגו 11 חיילים ברצועת עזה ובהם זוהר סמיילייב מאופקים הסמוכה, אותה אופקים שבה הצביעו 69% ממתפקדי הליכוד נגד התוכנית. אותה אופקים שאליה מיהרו תושבי גוש קטיף להרים כוסית לאחר הניצחון המרשים, ולהכריז על קואליציה של מקופחים.


האמנם קואליציה של מקופחים?


אם נסתכל על התפיסה שמחזיקים בה המתנחלים כלפי תושבי עיירות הפיתוח, נבין עד כמה הקואליציה הזו נשענת על בסיס רעוע. דוגמה טובה לכך אף ניתנה במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", בו ראשי המועצה אמרו שלא לציטוט כי "הטיעונים הרגשיים עובדים חזק יותר על תושבי ערי הפיתוח והשכונות מאשר הטיעונים השכלתניים". הוסיף ואמר אחד מאנשי הקמפיין נגד התוכנית כי תושבי עיירות הפיתוח יצביעו עם הבטן ולא עם הראש כיוון ש"חסר להם כסף לקנות במכולת, אבל בכל זאת הם משקיעים את עשרים השקלים האחרונים שלהם בכרטיס הגרלה. הוא יכול לקנות שוקו ולחמנייה במכולת, אבל יעדיף לשים את הכסף על כרטיס פיס ולפנטז על זכייה ב-8 מיליון; והוא לא מרוויח, אבל עוד פעם קונה כרטיס הגרלה. אלה האנשים" ("ידיעות אחרונות" – מוסף לשבת 7.5.2004: עמ’ 11).


ובכן, כך נתפס תושב אזור הפיתוח בעיניהם של המתנחלים: כלא רציונלי, פרימיטיבי, אמוציונלי ונתון למניפולציות תקשורתיות. הם ממשיכים להחזיק בתפיסה פטרונית ומתנשאת המאמינה כי תמיד יהיה ניתן לגייס את תושבי הפריפריה לטובת מלחמותיהם הפרטיות.


נשאלת השאלה: האם הם מתגייסים למלחמות עיירות הפיתוח? האם הם יצאו אי פעם להפגין עם תושבי עיירות הפיתוח נגד הפגיעה בהטבות המס ובתקצוב החינוך? התשובה היא שלילית. מלחמתם של המתנחלים היא מלחמה סקטוריאלית והם אינם מעוניינים ליטול חלק במאבק חברתי-פוליטי שאינו נוגע להם. הסיבה מובנת יחסית, לאור העובדה כי ההתנחלויות זוכות לתקצוב עודף, דבר שלא מעורר בקרבם התמרמרות ותחושת סולידריות עם קבוצות חברתיות נחשלות ועניות יותר. בעיירות הפיתוח ממשיכים להיאבק על תקציבים ומאמצים תוכניות הבראה ובמקביל, יום לאחר המשאל, הונחה אבן פינה לשכונה חדשה בנווה דקלים. תושבי עיירות הפיתוח (והארץ בכלל) ממשיכים לשלוח את ילדיהם, מלאי אידיאולוגיה ציונית המוטמעת בהם במהלך שנות לימודיהם, לשטחים המוחזקים ולקבור אותם בטרם הספיקו לגבש תודעה בוגרת וביקורתית לגבי אופי החברה. כי את הלב והנשמה הם יודעים לתת, רציונליים הם לא יכולים להיות. כך, לפי תפיסתם הפטרונית של ראשי המתנחלים שהובילה אותם ליצור את "הקואליציה" של המקופחים.


כנראה שהגיע הזמן לחשוב מחדש על מערכת היחסים בין עיירות הפיתוח לבין המתנחלים מכיוון שקואליציה של מקופחים היא הגדרה חזקה, אך המרחק בינה לבין המציאות רב מכדי שעיני רוב מתפקדי הליכוד העיירות יראו אותו. אולי המוות המתדפק על הדלת, ואוסף אליו ילדים נוספים, יבהיר, בסופו של דבר, את הצורך לוותר על השותפים הקואליציוניים. למרבה הצער כרגע, אנחנו רק ממשיכים לספור את הנפגעים משני הצדדים.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. יערית הגיב:

    המאמר כתוב היטב ועוסק בנושא חשוב מאין כמהו, אבל חסר קצת בשר שכן הוא דסקרפטיבי ומצהיר על המובן מאליו ותו לא.

    חבל

  2. פחזנית הגיב:

    קואליציית-מקופחים היא הסבר רע לתמיכת המקופחים במתנחלים. ההסבר הנכון הוא שאיפתם הטבעית של ה"דפוקים" להסתפח לקולקטיב של ה"מצליחים". לבד ממשפחות המיליונרים, האם יש מי שנתפש כמצליח יותר מהמתנחלים? קבוצה קטנה ונחושה, המתעתעת ללא-הרף בשלטון השנוא (למרות הכל), ומתסכלת את השמאלנים הצפונים.
    אבל יש גורם נוסף לתמיכת הדפוקים במתנחלים, כוונתי לשנאת הערבים. התופעה המכוערת הזו שכיחה (זו התרשמותי) בקרב המזרחים והרוסים, המאכלסים את רוב שדרת ה"דפוקים", יותר מאשר בקרב האחרים.

  3. איתי פלומבו הגיב:

    לפחזנית

    את שנאת הערבים אפשר לנתח משתי נקודות מבט: הראשונה, שבסיסה זהות ותרבות, מציעה לבחון את התגבשות החברה היהודית לאחר הקמת המדינה. יהודי ארצות ערב, שנשאו זהות תרבותית ערבית וזהות דתית יהודית, נדרשו לחזק את האחרונה על חשבון הראשונה על מנת להשתייך לקבוצה הדומיננטית-יהודית. כתוצאה מכך, ניתן להבין מדוע יהודים ממוצא ערבי מוצאים עצמם בצד הימני של המפה הפוליטית, מתרחקים יותר ויותר מזהותם התרבותית (ראי אלה שוחט – זכרונות אסורים, למשל). נקודת המבט השניה, שבסיסה כלכלי, מנתחת את כינון השנאה בין יהודים מארצות ערב לבין הפלשתינים לאור התחרות שנוצרה ביניהם על מקומות עבודה נמוכי סטטוס בחברה הישראלית. דחיקתם של יהודי-ערב, בדומה למהגרים בארצות אחרות, נדחקו לתחתית הסולם התעסוקתי, כשמולם התמודדו פלשתינים על אותן משרות. אם נוסיף לכך את תהליך הסוציאליזציה הישראלי, המעצב במידה רבה את זהות הערבי כאוייב, ניתן אולי להבין את שורשי השנאה (ראי יואב פלד, ש"ס אתגר הישראליות).
    לגבי העולים מבריה"מ, ממולץ לקרוא את מאמרו של דימטרי שומסקי בתיאוריה וביקורת 2001 בו הוא מתאר את יבוא התפיסה האוריינטליסטית מבריה"מ לישראל (וזו, אגב, גם הסיבה לריחוק בין מזרחיים לרוסים).

    כל זה, אגב, מסתדר עם הטיעון שלך לגבי הקבוצות החלשות (אינני רואה בהן "דפוקות")הרוצות לחבור קבוצות דומיננטיות יותר. רצון הקבוצה החלשה הוא ליצור קואליציה פוליטית, שלבסוף תוכל לקרוא תיגר על ההגמוניה. ברגע, שהיבור פוליטי זה מתבצע עם קבוצה דומיננטית יחסית, הרי שכך נמנעת כל אפשרות לרוויזיה אמיתית וזו הבעייתיות הגדולה בחיבור בין שתי הקבוצות הללו.

  4. אורי גד הגיב:

    ואולי גם לתושבי עירות הפיתוח יש תפיסת עולם פוליטית-ימנית ?
    אולי גם הם לא מביטים על העולם רק דרך ה"חור
    שבגרוש" אלא מחזיקים באידיאולוגיה ימנית לא
    פחות מהמתנחלים ומוכנים לשלם למענה מחיר כלכלי ?
    המאמר מייחס "פטרוניות" כלפי עירות הפיתוח
    לראשי המתנחלים ,אך לוקה באותו גישה פטרוניסטית כלפי עירות הפיתוח .

  5. פחזנית הגיב:

    לאורי גד

    ואולי גם אתה לוקה בפטרוניות?
    מדוע לא תניח להם להתגונן בעצמם?

    ולגופו של עניין (בלי פטרונות): אני מנחשת שרוב ה"ימניים" בערי הפיתוח אינם אוחזים בהשקפת עולם ימנית. בודאי לא בתחום הכלכלה, שם הימינתניהו משתולל ומתגולל עליהם.

  6. שלומי הגיב:

    לאיתי פלומבו

    אהבתי את המאמר לעומת זאת הניתוח הנוסף בעיניין שינאת הערבים לקוי מאוד
    היום שנאת ערבים כבר לא קשורה לשורשים אתניים, מקום גיאוגרפי או מגזר כל שהוא,
    היא קיימת בכל מקום ונעה בין אדישות לתמיכה גורפת. היא בוודאי מתעצמת במקומות עניים כמו עיירות הפיתוח אבל היא קיימת לא פחות גם בערים הגדולות

    שנאת ערבים הפכה, לדעתי, בתקופה האחרונה לסוג של סטנדרט בקרב הרוב האדיש –
    מי שלא שונא ערבים הוא שמאלני

  7. משהו על שנאת הערבים הגיב:

    פרשנות אפשרית, לא בדקתי אותה לעומק :

    מה שמשותף לרוב תושבי עיירות הפיתוח, מזרחים ורוסים כאחד, הוא שהם היגרו למדינה שהיא "שלהם" במובן של מדינת העם היהודי ואינה שלהם במובן של אכפתיות סבירה לגורלם. לאנשים במצב הזה יש את כל האינטרס (בבטווח הקצר, לטווח הארוך זה מנציח את מצבם) לנסות להעצים את הקשר שלהם למדינה בנקודה שבה הוא קיים, כלומר בהקשר ה"יהודי". בין שהאנשים בהם מדובר הם יהודים מסורתיים ובין שהם רוסים חילונים (אולי אפילו נוצרים) הם מבינים מצוין משהו שהרבה ליברלים מתקשים להבין, והוא שהמשמעות העיקרית של יהודי בישראל היא כמושג דיכוטומי ל"ערבי". הם עושים לכן שימוש בדיכוטומיה הזו כדי לנסות לתת לעצמם מה שאין להם.
    צודק שלומי בכך ששנאת ערבים מקיפה את כל שכבות האוכלוסיה היהודית בישראל, אבל אוכלוסיה עניה חשופה יותר לשטיפת המוח הציונית ונחשפת פחות לראיה ביקרותית יותר של המציאות הישראלית. כדאי לשים לב לעובדה שכל המחקר הביקורתי שיש על ישראל והחברה הישראלית קיים רק באוניברסיטה, כלום ממנו לא חדר כמעט לתכניות הלימוד של בתי הספר.

    יורם בר-חיים

הגיבו ליערית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים